צדדים חתמו על הסכם הלוואה, במסגרתו הוסכם על אפשרות להארכת מועד הפירעון לתקופה בת ששה חודשים מעבר למועד הפירעון המקורי, בריבית נוספת בשיעור חודשי של 1.25%, ואולם ההסכם לא נקב בשיעור הריבית שתחול על ההלוואה בתום תקופת ההארכה.
בית המשפט קבע, כי שיעור הריבית שנקבע בתקופת ההארכה ימשיך לחול גם לאחריה. ככלל, ללשון החוזה מעמד בכורה בפרשנותו, אך לעיתים על מנת להגיע לתכלית האמיתית של החוזה ולהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, יש להתייחס גם לנסיבות כריתתו. במקרה של חסר בחוזה, ניתן יהיה להשלימו באמצעות עיקרון תום הלב, הבוחן את החוזה מנקודת מבטם של צדדים הוגנים ושואף להמשיך את קו הפעולה שהם קבעו בעת כריתת החוזה. כאן, קביעה כי שיעור הריבית לאחר תקופת ההארכה שונה מהריבית שנקבעה בתקופת ההארכה מעניקה למעשה פרס ללווה שלא פרע את ההלוואה במועד, ואינה מתיישבת עם אומד דעת הצדדים או עם עיקרון תום הלב. לפיכך, הריבית שנקבעה בתקופת ההארכה תמשיך לחול גם לאחריה.