פסק דין
עניינה של התביעה במיזם לניהול עסק לייצור ושיווק מאפים באיטליה, בו חברו התובע, הנתבע ואדם נוסף. השותפות בין הצדדים לא עלתה יפה והגיעה לסיומה בנסיבות שיתוארו להלן. על רקע זה הוגשה תביעתו של התובע נגד הנתבע, בה מבוקש סעד כספי בגין תשלומים שלטענת התובע הובטחו לו עבור פעילותו בעסק; בגין החלק המגיע לו מהכנסות העסק; בגין הוצאות שהוציא אגב פעילותו בעסק ובגין נזק לא ממוני. כל אלה מצטברים, לפי כתבי התביעה, לסך של 827,000 ש"ח, הוא סכום התביעה.
°
°
רקע:
1. בשנת 2008 חבר התובע, עו"ד במקצועו, לנתבע ולאדם נוסף בשם כמאל מהואש (להלן – כמאל) לצורך שותפות בעסק לייצור מוצרי מאפה באיטליה.
2. העסק הוא בבעלות שותפות הרשומה באיטליה. באותה עת היו שותפים בה הנתבע וגורמים נוספים. על רקע קשיים כלכליים אליהם נקלע העסק, פעל הנתבע לאיתור שותפים חדשים אשר יבואו בנעליהם של שותפיו המקוריים. שותפים כאמור נמצאו בדמות התובע וכמאל.
--- סוף עמוד 2 ---
3. ביום 24.7.2008 חתמו השלושה (התובע, הנתבע וכמאל) על הסכם שכותרתו "הסכם מייסדים" (להלן – ההסכם). יאמר מיד כי לפי ההסכם אמורים היו הצדדים לו להקים חברה, אולם בפועל אין עוד חולק כי מדובר בשותפות רשומה ולא בחברה וכי ההסכם נועד להסדיר את כניסת התובע וכמאל כשותפים בשותפות במקום חלק מהשותפים הקודמים בה. כך אכן נעשה, תוך שהנתבע וכמאל נרשמים כשותפים כלליים בשותפות והתובע כשותף מוגבל (נספח 18 לתצהיר התובע).
4. בהסכם צוין כי כמאל הוא בעל ניסיון והכשרה בייצור דברי מאפה והפעלת בתי מאפה וכן בעל האמצעיים הכספיים להשקיע בעסק לצורך הפעלתו מחדש. אשר לתובע, לפי האמור בהסכם, הוא בעל ידע וניסיון לצורך שיווק מוצרי המאפה בהינתן בין היתר שליטתו בשפה האיטלקית וקשריו.
5. לפי ההסכם, הנתבע יפעל להעברת הזכויות בשותפות באופן שהנתבע וכמאל יחזיקו כל אחד ב- 40% מהזכויות ואילו התובע ב- 20% מהזכויות. עוד נקבע בהסכם כי כמאל יעביר לנתבע כספים לטובת תשלום לשותפים הקודמים עבור חלקיהם ויעמיד מימון לצורך רכישת ציוד נדרש לתחילת עבודתו של העסק. כספים אלה יהווה הלוואה לעסק. בנוסף נקבע כי לכמאל נתונה זכות להשתחרר מההסכם ו/או כל התחייבות על פיו בתוך שנה מיום חתימתו, וכי במקרה כאמור על הנתבע להשיב לכמאל בתוך שנה מהיום שיידרש לכך את סכום ההלוואה ואת שוויו של הציוד שיעמיד כמאל לרשות העסק, ככל שייעשה כן.
6. לפי האמור בהסכם, נכון למועד עריכתו שווי העסק לרבות הציוד, המכונות, הריהוט, המוניטין זכות השכירות של מבנה המפעל ויתר זכויותיה ו/או רכושה מוערכים בסך של 200,000 אירו. הוסכם כי חובו של כל אחד מהצדדים עבור או בתמורה לחלקו היחסי בעסק ייעשה בתום שנה מיום חתימת ההסכם או במועד מוקדם יותר שיקבע על ידי הצדדים.
7. ביחס לתובע נקבע כי חובו בגין שיעור אחזקתו ישולם מחלקו ברווחים, באופן ש- 30% מהדיבידנד המגיע ישולם לידיו ו- 70% ממנו יקוזז על חשבון חובו לשותפות/לשותפים.
8. בהמשך חתמו התובע והנתבע על מסמך מיום 30.12.2008 הנושא כותרת "אישור והצהרה", בו הצהירו כי התקבל מכמאל סכום של 100,000 יורו אשר יופקד בחשבון העסק וישמש כביטחון לצרכי מתן אשראי לבנק, וכי כמאל יהיה זכאי לקבל לידיו בחזרה סכום זה ככל שיממש את האופציה להפסקת שותפותו בשותפות. בהמשך, ביום 3.9.2009 חתם הנתבע על תצהיר (שאומת על ידי התובע), לפיו כמאל העמיד לטובת העסק סכומים בסך כולל של 180,000 יורו, כי הוא ערב יחיד לכספים הללו וכי לתובע אין כל אחריות אישית לגבי הכספים שלוותה השותפות מכמאל.
--- סוף עמוד 3 ---
9. לאחר תקופת התארגנות ארוכה החל העסק לפעול בסוף חודש מרץ 2009. אין חולק כי פעילות העסק לוותה בקשיים רבים ולא היתה רווחית. בחודש יולי 2009 הודיע כמאל על מימוש האופציה המוקנית לו בהסכם ועל עזיבתו את השותפות ודרש את השבת השקעתו. ניסיונות התובע והנתבע לשכנעו להישאר בעסק לא צלחו. התובע טוען כי אף הוא ביקש לפרוש מהעסק לאחר עזיבת כמאל אולם הנתבע הפציר בו להישאר. בשלב זה, לטענת התובע, גובשו בינו לבין הנתבע הסכמות כספיות בדבר סכומים שישולמו לו עבור המשך עבודתו בעסק, טענה המוכחשת על-ידי הנתבע ואשר תדון בהמשך.
10. אין חולק כי בחודש נובמבר 2010 הושכרה כלל פעילות העסק לחברה בשם "פיתה בריד בע"מ" (להלן – חברת פיתה בירד). חברה זו הוקמה סמוך מאוד לאותו מועד, כאשר בעלי מניותיה הם אדם בשם נאצר נאצר אשר החזיק ב- 51 ממניות החברה (להלן – נאצר) וכן הנתבע שבידו 49 מהמניות. לטענת התובע, מהלך זה נעשה באופן חד-צדדי על-ידי הנתבע ללא ידיעתו וללא הסכמתו, ובעת שהוא שוהה בביקור בישראל כך הדבר נודע לו רק לאחר ששב לאיטליה. הנתבע טוען כי צעד זה נעשה על רקע הקשיים הכלכליים אליהם נקלע העסק ותוך שהוא לבד נושא בחובותיו, וכי הוא פנה לתובע על מנת שימכרו את העסק אך התובע סירב לכך.
11. בשלב זה הסתיימו יחסי הצדדים. הדברים הגיעו "לטונים צורמים" ואף לתגרה אלימה והגשת תלונה למשטרה. התובע פנה לנתבע באמצעות עו"ד איטלקי במכתב מיום 2.12.10 בדרישה לקבלת מסמכי החשבונות של השותפות ולקבלת דיבידנד. בין הצדדים/מטעמם נעשו מגעים בתקופות שונות בניסיון להגיע להסכמות (שעל טיבם ומהותם חלוקים הם), אולם אלה לא צלחו.
12. זהו הרקע להגשת תביעת התובע, בה עותר הוא לקבלת סעד כספי מהנתבע בגין חלקו בהכנסות השותפות, תשלום דמי מחייה לתקופת שהייתו באיטליה לצורכי העסק, החזר הוצאות וכן נזק לא ממוני בגין הפרת ההסכם. במסגרת התביעה הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור בניסיון לפתור המחלוקת בהסכמה, אולם הדבר לא צלח.
תמצית טענות הצדדים:
טענות התובע:
13. לטענת התובע, הוא הסכים להיכנס לעסק על-אף שניהל משרד עורכי דין פעיל בארץ, בידיעה שיש בידיו הכישורים הנדרשים להביא להצלחתו. העסק היה אמור לפעול בתוך 60 ימים מיום חתימתו (סעיף 6 להסכם) אולם בפועל החל בפעילות רק בחודש מרץ 2009. על פי הנטען העיכוב בהפעלת העסק נבע מניהול כושל של כמאל והנתבע. במהלך תקופה זו לא יכול היה התובע לשווק את מוצרי העסק משטרם היה מוצר לכן עסק בתפקידים שלא היו חלק מהגדרת תפקידו על פי ההסכם, בין היתר, ניהול מו"מ מול ספקים, נסיעות לערים מרוחקות ועוד. מאחר ולא היה בארץ משרד עורכי הדין שניהל לא הניב הכנסות
--- סוף עמוד 4 ---
ולנוכח העובדה שנאלץ לעסוק בנושאים שלא היו בתחום תפקידו על פי ההסכם הובטח לו לטענתו על ידי כמאל והנתבע כי הוא יפוצה על כך.
14. לאחר תחילת הפעילות במהלך שנת 2009 ייצר כמאל 60,000 פיתות אך היה קושי לשווקן בשל איכות ירודה ולפיכך הו לא שווקו. בחודש יולי 2009 הודיע כמאל על פרישתו מהעסק וביקש השבת כלל הכספים שהושקעו על ידו, כפי שהוסכם בהסכם. לנוכח הודעת כאמל על פרישה מהעסק ביקש אף התובע גם לפרוש בהיעדר מוצר שניתן לשווק ומשהעסק היה בחובות. אולם הנתבע הפציר בו להישאר בעסק ולפעול יחדיו להצלחתו, ולטענתו הוסכם ביניהם בשלב זה כי ישולם לתובע סך של 20,000 יורו.
15. אלא שניסיונות למצוא בעל מקצוע שיחליף את כמאל במלאכת האפייה בעסק עלו בתוהו. התובע רצה לשוב ארצה לפתוח מחדש את משרדו, אולם הנתבע שב והפציר בו שיישאר, ילמד את רזי מקצוע האפייה ויתפוס את מקומו של כמאל. זאת, בתמורה לסך של 3,500 יורו לחודש בגדר "דמי קיום", אשר ישולמו לו רטרואקטיבית מיום 24.7.2009 ועד שיאותר אופה ומשקיע במקום כמאל. הנתבע שילם מספר תשלומים על חשבון הסכומים המגיעים ממנו לתובע, ובסה"כ 50,000 ₪. לטענת התובע הוא ביקש להעלות את ההסכמות על הכתב, אולם הנתבע השיב לו שההתחשבנות תעשה בסוף השנה בחודש דצמבר בהיותו שותף בשותפות.
16. התובע למד את מקצוע האפייה מבנו של כמאל ומאנשים נוספים, השקיע זמן ומאמץ רב בייצור ושיווק המוצרים ואף ייצר מוצרים חדשים. לטענתו, הוא השקיע מאמצים בשיווק המוצרים בסיוע בני משפחה וחברים, ביצע נסיעות רחוקות לשווקים ולמדינות שכנות. על-פי הנטען העסק החל לצבור תאוצה, המוצרים שווקו ברשתות שיווק, כך שבתוך מספר חודשים הגיעו מכירותיו לסך של 80,000 יורו.
17. בשלב זה, ולאחר שובו של התובע מחופשה בארץ ביום 25.11.2010, התברר לו שהנתבע, מבלי ליידע אותו, השכיר את העסק לחברה שהקים יחד עם נאצר, תוך נישולו מכל זכויותיו בעסק. עוד התברר לו שכמאל מסר לנתבע ייפוי כוח המתיר לו להשכיר את העסק וזאת על מנת להטעות את הרשויות באיטליה תוך הצגת מצג לפיו הוא עדיין שותף בשותפות על-אף שעוד קודם לכן שילם לו הנתבע את מלוא חובו והכמאל חתם על הצהרה לפיה אין לו כל זכויות בעסק.
18. לטענת התובע, לאחר הדברים האלה התנהל מו"מ בינו לבין הנתבע ונאצר, במסגרתו הוצע לו תשלום בסך 60,000 יורו תמורת חלקו בעסק, אולם ההסכם לא יצא אל הפועל. בשלב זה מערכת היחסים התדרדרה והנתבע ושותפו הזמינו משטרה על מנת לפנותו מהעסק. התובע בחר שלא להתעמת עם הנתבע ושותפו ושב לארץ מיוזמתו. אף לאחר שובו ארצה התנהלו מגעים בין הצדדים, באמצעות אחיו של הנתבע, סוהיל וחבר משותף בשם חיר טברי, במסגרתו הוסכם כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 300,000 ₪, אולם על-אף שהנתבע הסכים לכך הוא לא עמד בסיכום ושב לאיטליה.
--- סוף עמוד 5 ---
19. לטענת התובע, מעשיו של הנתבע מהווים הפרה של ההסכם, חוסר תום-לב ורמיה. הסעדים הנתבעים בתביעה בגין כל אלה הם כדלקמן:
• סך 100,000 ₪, שהוא הסכום בשקלים חדשים של סך 20,000 יורו שלטענת התובע הובטח לו ע"י הנתבע בגין עבודתו בעסק בחודשים יולי 2008 עד יולי 2009.
• סך 280,000 ₪, שהוא הסכום בשקלים חדשים של סך 3,500 יורו לחודש לתקופה שבין אוגוסט 2009 עד נובמבר 2010, שלטענת התובע הובטח לו ע"י הנתבע בגין דמי מחייה באיטליה.
• סך 147,000 ₪, חלקו של התובע לפי הנטען בתשלומי השכירות ששולמו ע"י חברת פיתה בירד עבור פעילות העסק מיום 25.11.20 עד להגשת התביעה.
• סך 80,000 ₪, חלקו של התובע בשווי המכירות של מוצרי העסק שעמדו לפי הנטען על סך 80,000 יורו.
• סך 70,000 ₪ בגין הוצאות התובע בגין נסיעות, טלפונים ועוד.
• סך 100,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש , צער טרדה וסבל.
טענות הנתבע
20. לטענת הנתבע, ההתקשרות עם התובע נעשתה לאחר שהוא הציג עצמו כבעל קשרים באיטליה ובעל יכולת לקדם את העסק באופן משמעותי. בפועל, לטענת הנתבע, הסתבר כי לתובע אין כישורי שיווק כפי שהוצג על-ידו, דבר שגרם לנזקים בשל אי-שיווק תוצרת שיוצרה בעסק.
21. לאחר עזיבת כמאל את השותפות, נעשו ניסיונות לאתר בעל מקצוע חלופי שלא צלחו. הנתבע מכחיש כי ביקש מהתובע להיכנס לנעליו של כמאל, ופועל לטענתו היו לעסק הכנסות מעטות תוך שהוא פועל באופן גרעוני.
22. בסופו של דבר פנה הנתבע לתובע ואמר לו שלא ניתן להמשיך להפעיל את העסק בשל החובות שצבר. התובע סירב להסכים להעברת העסק לידיים אחרות. לטענת הנתבע, נוכח מצבו של העסק ועל מנת להקטין נזקים, הוא השכיר את הנכס לחברת פיתה בירד תמורת 3,000 יורו לחודש, וכספים אלה שימוש לצורך כיסוי חובות העסק. לאחר מספק חודשים פסקה החברה לשלם את תשלומי השכירות ולאחר מכן נכנסה לפירוק, ומשכך הופסקה פעילות העסק כליל. לטענתו, ציוד העסק עומד עד היום כאבן שאין לה הופכין משהתובע מונע מכירתו ובכך גורם לו לנזקים רבים.
23. הנתבע מכחיש את טענות התובע בדבר מגעים ביניהם לצורך הגעה להסכמות ובדבר הסכמות כלשהן שהושגו בעניין זה.
--- סוף עמוד 6 ---
24. לטענת הנתבע, דין התביעה נגדו להידחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתה וכן בהיעדר יריבות מולו, שכן טענות התובע לזכאות לתשלום עבור עבודתו ובגין רווחים צריכים להיות מופנות לשותפות ולא כלפיו. לגופם של דברים, הנתבע כופר בגרסתו העובדתית של התובע באשר לנסיבות שהביאו לאי-הצלחת העסק ומכל מקום, לטענתו, התובע זכאי לפי ההסכם לתשלום דיבידנד בלבד, אולם בפועל העסק לא היה רווחי ולפיכך לא היתה הצדקה לחלק דיבידנד לשותפים. הנתבע מכחיש את טענות התובע בדבר הבטחות בעל-פה לתשלומים כלשהם.
דיון והכרעה:
נקודות מקדמיות:
25. הנתבע העלה שתי טענות מקדמיות בגינן לטענתו יש לדחות את התביעה על הסף: שיהוי והיעדר יריבות. אשר לשיהוי, נטען כי הגשת התביעה כארבע שנים לאחר התרחשות האירועים המתארים בה לוקה בשיהוי המצדיק דחייתה. אשר לטענת היעדר יריבות, הנתבע טוען כי את תביעתו היה על התובע להפנות כנגד השותפות עצמה, ולא נגד הנתבע, וזאת משהוא עותר לקבלת דיבידנדים בגדר שותף ותשלום הוצאות שנטעם שהוציא עבור פעילותה. בנוסף, במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי הדין החל על השותפות הוא הדין האיטלקי, אולם הוא לא הוכח על-ידי התובע.
26. לא מצאתי לקבל טענות אלה. אשר לשיהוי; כידוע, דחיית תביעה אזרחית עקב שיהוי היא בגדר חריג ותעשה רק במקרים מיוחדים ובהתקיים תנאים המצדיקים זאת. לא די בחלוף הזמן כשלעצמו אלא יש לבחון את השפעת הדבר על הצדדים וזכויותיהם והאם יש בו לשקף וויתור מצד התובע ושינוי לרעה במצבו של הנתבע (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003). בענייננו לא מתקיימים תנאים אלה. ראשית, חלוף הזמן איננו קיצוני, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים הסתיימה בשנת 2010, נעשו ניסיונות מצד התובע לבוא בדברים ליישוב המחלוקת בשנת 2011 והתביעה הוגשה בשנת 2014. מכל מקום, לא ניתן לראות בחלוף הזמן האמור משום וויתור של התובע על קיום עילת תביעה ולא הוכח כי חלוף הזמן גרם לנזק כלשהו לנתבע. משכך, דין טענה זו להידחות.