93. עיננו הרואות, בשנים הרלוונטיות (כפי שהאיש בעצמו כינה אותן), קרי 2001-2004, לא עלה בידי האיש להוכיח כי הכנסותיו הופקדו בחשבון באישה, אלא רק משנת 2003.
94. נוסף על האסמכתאות המפריכות טענות אלו כפי שהוצגו על ידי האישה ויפורטו בהמשך, התרשמתי מעדותה שהיתה אמינה, רציפה, בהירה וקוהרנטית.
95. במסגרת חקירתה הנגדית, כאשר נשאלה האישה מה שילמה עבור הבית לפני הנישואים והסכם הממון העידה כי אביה נפטר לאחר רכישת הבית וכחודשיים לפני חתונתה, השאיר לה ירושה ומירושה זו היא כיסתה, טרם החתימה על הסכם הממון, חלק גדול מחובותיו של האיש ונותרו לה כ-300,000 ₪. בנוסף על כך העידה כי קיבלה מ** "עוד 100,000 ₪... בסביבות ה-300,000 ₪" (עמ' 20, ש' 24-32).
96. בהמשך הוסיפה כי לפני הנישואים שולמו עבור הבית רק 20,000 ₪ כשחתמה על החוזה. האיש לא הכחיש כי האישה הייתה זכאית ל"מענק **" מ**, בסך 101,154 ₪ אותו גם ציין במסגרת הטבלה. יצוין כי הסכם הממון, מתייחס מפורשות לקיומה של ירושה שהשאיר אביה, בסעיף 8.4 להסכם.
97. האישה אישרה במסגרת חקירתה הנגדית כי ההון העצמי עבור הבית היה בגובה 410,000 ₪ (עמ' 25, ש' 15). בהמשך נשאלה, כמה כסף הועבר לחשבונה על ידי משפחתה במהלך תקפת בניית הבית ועל כך השיבה כי אין לה תשובה מדויקת, אך העידה כי מדובר על הרבה מאוד כספים, כולל כספים עבור הוצאות הילדים, מעון, בגדים וכלכלה, שכן לא יכלו להתקיים ממשכורתה ו"עם חובות שדופקים לי הוצל"פ על הדלת" (עמ' 25-26, ש' 30-33, 1-3).
98. אין חולק כי "נקודת הפתיחה" של הצדדים בעת נישואיהם הייתה שונה מהותית. אני מקבלת את גרסת האישה, הנתמכת באסמכתאות רבות, כי הגיעה לנישואים כאישה רווקה ללא חובות, עם הורים תומכים ומבוססים ומנגד התאהבה באיש ולא הבינה את סדר גודל החובות שלו, לכן הוריה ביקשו ממנה לערוך הסכם ממון, על מנת לשמור על זכויותיה ועל הירושה והכספים שקיבלה (עמ' 26, ש' 5-9).
99. בעוד שהאיש ניסה לטעון כי הוריה של האישה העבירו לידיה סך של 39,000 ₪ בלבד לצורך רכישת הבית, האישה הצליחה להוכיח שבמהלך השנים הרלוונטיות לרכישת הבית הוריה העבירו לה מאות אלפי שקלים.
100. מעיון בדפי החשבון הנוספים של הגב' ט', שהוגשו לתיק ביום 2.12.19 עולה כי בין השנים 2001-2003 הועבר לחשבונה של האישה (שמספרו 124103), באמצעות חשבון הבנק של אמה (שמספרו 7409), סך כולל של 194,070 ₪ אשר הועבר ביותר מ- 31 העברות שונות בסכומים משתנים, ביניהם גם הוראת קבע בסך 4,000 ₪ (ראו למשל: 8.11.02, 9.2.03, 9.3.03, 8.4.03, 8.5.03 וכן הלאה). אין חולק כי מדובר בסכום משמעותי, ואין לי ספק כי סכום זה שימש, במרביתו, לצורך תשלומים לקבלן עבור הבית, זאת בשים לב לתקבולים ששולמו לידי הקבלן במהלך אותן השנים.
101. מנגד, מתדפיס יתרת החובות של האיש כפי שצורף לסיכומיו ניתן ללמוד על חובות בהיקף של מאות אלפי שקלים עוד בשנת 2009, מה שמחזק את מסקנתי כי טענת האיש למימון רכישת הבית לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם הראיות ולפיהן לא סילק את חובותיו לנושים השונים לאחר נישואי הצדדים, ונדרש לסלק חובות בסך מאות אלפי שקלים, זאת בנוסף לתשלום מזונות לילדה מנישואים קודמים וכן תשלומים שוטפים ותמיכה בשתי הקטינות.
102. יתרה מכך, האיש בעצמו מציג כי האישה שילמה כספים לצורך רכישת הבית עוד בטרם נישואי הצדדים וההסכם ואף צירף אסמכתא לכך (שלא כדין) במסגרת סיכומיו, המשקפות העברות לטובת הקבלן בסך של 141,513 ₪ (נספח ג' לסיכומים).
103. במסגרת חקירתה הנגדית של האישה הוצג לה נספח 6 לתצהירו של האיש, המפרט את התקבולים שהתקבלו אצל הקבלן, והיא אישרה כי כל השיקים הם מחשבון הבנק שלה, אך הסבירה כי לאורך כל תדפיסי הבנק אותם צירפה ניתן לראות העברות כספים מאמה בסכומים מאוד גדולים. האישה העידה כי ממשכורתם של שני הצדדים בלבד לא ניתן היה לשלם סכום של 114,000 ₪ (עמ' 32-33). האישה אישרה בחקירתה כי בין השנים 2001-2004 שולמו לקבלן סכומים לפי קצב הבניה בסך השווה ל-857,000 ₪ (עמ' 24-25, ש' 32-35, 1-5).
104. למעלה מן הצורך יוער כי, בכל הנוגע לאותן קבלות שצורפו שלא כדין, גם בהן יש לחזק את מסקנתי שלא מדובר בהסכם למראית עין בלבד, שכן יש בהן להעיד כי תמורה נכבדה עבור הבית שולמה, עוד בטרם נישואי הצדדים, ולכן המדובר בנכס של האישה בלבד שנרכש עוד לפני נישואי הצדדים. יתרה מכך, כל אותן קבלות הוצאו על שם "[שם הנעורים של האשה]", דבר המחזק את המסקנה כי מימון הבית נעשה על ידי האישה בלבד, לא כל שכן שעה שאין חולק שבתקופה המדוברת האיש היה חייב כספים רבים לנושיו.
105. חיזוק נוסף למסקנתי כי כספי האיש לא שימשו למימון הבית אני מוצאת בהסכמות אליהם הגיעו הצדדים במסגרת ההליכים כאן. כאמור ביום 25.1.19 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים ובמסגרתם הסכימו בין היתר על אופן חלוקת ההוצאות כל עוד הם ממשיכים לחיות תחת קורת גג אחת. בין ההוצאות שיחלוקו כללו הצדדים: חשמל, ארנונה, ועד יישוב, בזק/יס, חוב סלקום, חוג **, תמי 4, מכבי, ביגוד והנעלה, שיעורים פרטיים לבת ש', מים, חוג ריקוד, כלכלה, מתנות. במסגרת הסכמות אלו לא נקבע דבר בעניין תשלום החזר המשכנתא- הדבר מחזק את טענת האישה להעדר זיקה של האיש לבית, שאחרת היה מוסדר גם החזר המשכנתא. יוזכר כי כל הלוואות המשכנתא שנלקחו לרכישת הבית נלקחו ע"י האשה בערבות אמה, והאיש היה ערב רק להלוואת המשכנתא ע"ס 240,000 ₪ שנלקחה לטובת הרחבת הבית בשלב מאוחר יותר, בשנת 2010.
106. במסגרת הסיכומים צירף האיש טבלה אשר לטענתו היא ניתוח וסיכום שנתי של "הכנסות הלוואות והחזרים לשנים 2001-2011" של חשבון הבנק של האישה. בית המשפט ערך השוואה בין הטבלה לבין דפי החשבון שצורפו על ידי האיש לתצהירו, וגם בטבלה זו נמצאו אי אלו אי דיוקים והפניות, אשר אין בהן כדי לתמוך במספרים שהוצגו בטבלה, למשל: האיש ציין בטבלה כי במהלך חודש ינואר 02, בוצע החזר הלוואה שניתנה על ידי אם האישה בסך 5,000 ₪ אך מעיון בדפי החשבון על שם האישה עולה כי במהלך כל חודש ינואר 02 לא בוצעה כל העברה בסך זה, אל חשבונה של האם, כך גם לגבי הטענה כי ביום 3.7.02 הוחזרו לאם האישה סך של 2,500 ₪, כאשר בפועל נמצאה העברה אחת לטובת חשבון אם האישה בסך של 740 ₪.
107. אין חולק כי האיש השקיע בבית מגורי הצדדים במהלך חייהם המשותפים. האישה לא הכחישה במסגרת חקירתה הנגדית כי האיש עשה בעצמו שיפוצים בבית ואף הוסיפה כי "יש לו ידיים נהדרות הוא עושה כל מני דברים" (עמ' 29, ש' 8-10). עם זאת כאשר הוצגו לה קבלות שצורפו על ידי האיש לתצהירו מנגריה, מפעל אלומיניום, תמי 4, "שריונית חוסם", חנות כלי סנטריה ורגבה, על שם "[הצדדים עם שם הנעורים של האשה]", "[שם האיש עם שם הנעורים של האשה]" וכן רק על שם האיש השיבה כי "מדובר על דברים בתוך הבית ולא על רכישת הבית" (עמ' 33, ש' 27-33).
108. אין בהשקעתו הכספית הסבירה של האיש בבית במהלך השנים וברכישת מוצרי פרזול או ריהוט, כדי להקנות לו זכויות להן אינו זכאי מכוח הסכם הממון. אני סבורה כי לכל היותר, ובמסגרת בירור התביעה הרכושית, ניתן יהיה להביא בחשבון כל עלות השקעה בבית מוכחת מצדו של האיש במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים.
109. אשר למסמכים אליהם הפנה האיש בתצהירו כגון: נספח 12 (מסמך לדיירי ה**[ישוב]); נספח 3 (מפרט טכני) ונספח 4 (אישור קליטה ל[ישוב]) אשר על גבי חלקם הופיע שמו של האיש, הרי שאין בהם כשלעצמם להוכיח כל טענת בעלות על הבית. האיש אינו חתום על ההסכם עם הקבלן ושמו נמחק. רישום שמו בצד שם האשה במסמך ועדת הקבלה ל[ישוב] מתבקש בשל היותם בני זוג ובשל המגורים המשותפים. אני מוצאת לקבל את גרסתה של האישה כי יש לעשות הפרדה בין ה[ישוב] לבין הרכישה, שכן ב[ישוב] האיש חייב להיות רשום מאחר והוא בן זוגה, היות והם גרו בתוך קהילה ואין לדבר קשר לרכישת הבית (עמ' 29, ש' 29-33). גם רישום שמו על פרוטוקול מסירה (נספח 7) מתיישב עם החיים המשותפים של בני הזוג בדירה. במסמכים אחרים: היתר בניה (נספח 5) וקבלה על תשלומים (נספח 6) אין זכר לשמו.
110. במסגרת סיכומי התשובה העלה האיש לראשונה מספר טעות הנוגעות להיעדר אישורו של ההסכם בפני ביהמ"ש וכן להיותו "דרקוני". לא מצאתי לנכון לדון בטענות שהועלו לראשונה בשלב מאוחר זה. הסכם ממון, שנחתם טרום הנישואין יכול להיות מאומת בפני נוטריון בלבד (סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973).
111. ניתוח האסמכתאות, כפי שהוצגו לעיל, יחד עם עדותם של הצדדים, מובילה אותי למסקנה לפיה אין פער בין המציאות הגלויה, המוצגת בהסכם הממון ובין כוונתם הסמויה של הצדדים, והצדדים פעלו לשם השגת התוצאה המשפטית אליה התכוונו בהסכם הממון והיא, הבטחת הבית על שם האישה בלבד והפרדה רכושית בין נכסיהם. דברים אלה מביאים למסקנה, שההסכם שנעשה בין בני הזוג לא היה הסכם למראית עין.
112. יצוין כי אף אם הייתי מקבלת את הטענה כי ההסכם נעשה על מנת להבריח רכוש מנושים וכי קיים פער בין ההסכמה הסמויה בין הצדדים לזו הגלויה כלפי כולי עלמא, הרי שכבר נקבע לא אחת בפסיקה כי הסכם המבריח רכוש מנושים אינו בהכרח הסכם למראית עין. במישור הפנימי של בני הזוג אם ההעברה במתנה היתה אמיתית, גם אם מטרתה ותוצאתה הברחת רכוש מנושים, לא מדובר בחוזה למראית עין (ראו למשל: דברי כב' השופטת שושנה ברגר בתמ"ש (חיפה) 6580/04 פלוני נ' פלוני (19.10.2006, פורסם בנבו)).
113. בתי המשפט דחו את הטענה לביטול הסכם ממון בהתנהגות. ראו למשל המ' (מחוזי תל אביב יפו) 3292/89 זערור נ' זערור, פ"מ תש"ן (3) 227 שם קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת שטיין), כי הסכם ממון שמי מהצדדים מעוניין לשנותו, הדרך לשנותו היא באמצעות חתימה על הסכם מתקן ואישור בית המשפט. לאור זאת קבע בית המשפט כי: "אפילו יוכיח התובע טענתו, המפורטת בכתב התביעה בדבר הסכם מכללא, שביטל הסכם ממון קיים, לא יוכר הביטול על ידי בית המשפט, מאחר וכמפורט לעיל, אף הביטול בהסכמה מהווה הסכם ממון, אשר אין לו נפקות משפטית בלעדי דרישת הכתב ואישור בית המשפט".
114. הצדדים אכן ביקשו ליצור הפרדה רכושית ביניהם ולהבטיח את זכויותיה של האישה בבית המגורים, ופעלו בהתאם לאמור לו ומשכך ניתן לקבוע כי לא היה פער בין ידיעת הצדדים לבין פרטי החוזה ומשכך אין זה חוזה למראית עין.
115. אשר על כן, דין תביעת האיש לביטול הסכם הממון להידחות, ומכאן תביעת האישה לאכיפה להתקבל.
סיכום ותוצאה
116. לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה כדלקמן:
(א) התביעה לאכיפת ההסכם, פינוי הנתבע מן הדירה ותשלום מזונות לתובעת (תה"ס 68592-12-18) מתקבלת.
(ב) לאור הסעד של פינוי, ובהתחשב במשך המגורים המשותפים בדירה מצד אחד והידיעה אודות התביעה מהצד האחר, נקבע מועד הפינוי ל-30 יום מהיום ולא באופן מיידי.
(ג) החיוב במזונות אשה ממועד הגשת הבקשה לישוב סכסוך ועד למועד מתן הגט, בסך השווה ב₪ ל-300 דולר ארה"ב, בניכוי תשלומים ששולמו לפי ההסכם מיום 25/1/19, ינוסח בפסיקתא בצירוף פירוט הסכומים, על מנת שניתן יהיה לביצוע.
(ד) התביעה לביטול הסכם ממון (תה"ס 15665-06-19) נדחית.
(ה) בהתאם לקביעתי מיום 10/6/19 בפרוטוקול הצדדים מוזמנים להגיש, תוך 14 יום, הודעה מוסכמת בעניין אופן המשך ניהול התביעה הרכושית (תלה"מ 15698-06-19), אם בכלל, וזאת לאור הקביעות בפסק הדין.
(ו) האיש ישלם לאישה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשתי התביעות, שנוהלו יחד, בסך 11,700 ₪ כולל מע"מ.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים, תסגור את התיקים שבכותרת, ותעלה את התיק תלה"מ 15698-06-19 לעיוני לא יאוחר מיום 28/2/21.
פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"א, 10 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.
גילה ספרא ברנע