בית משפט לענייני משפחה בנצרת
תלה"מ 55727-09-20 ל.כ. נ' י.כ.
בפני: כב' השופט הבכיר, אסף זגורי
תובעת ל.כ.
ע"י ב"כ עוה"ד ליאורה אוחנה
נגד
נתבע י.כ.
ע"י ב"כ עוה"ד שושנה אטד
פסק דין חלקי
העניין שבמחלוקת: האם הסכם שנערך בין בני זוג, במהלך נישואיהם, שעניינו בהפרדה של עסקיהם, אשר לא אושר בבית המשפט, הוא הסכם תקף מכוח הוראת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973?
תמצית הרקע הרלבנטי:
1. התובעת והנתבע נישאו זו לזה ביום 22/12/2011 ונולד להם ילד אחד, פלוני שמו והוא יליד שנת 2012.
2. ביחסי הצדדים חל משבר חמור במהלך השנה האחרונה ובעקבות כך הגישה התובעת סדרת תביעות כנגד הנתבע ובהן התביעה שבכותרת, היא תביעה לאיזון המשאבים.
3. הצדדים חיים בפירוד מאז 12/7/2020.
4. בשנת 2014 ובמהלך החיים המשותפים הקימה התובעת עסק בשם "***" אותו היא ניהלה בעצמה (להלן "העסק").
5. מאחר והנתבע היה בהליכי פש"ר ולבקשתו, פתחו הצדדים במהלך שנת 2016 חברה בשם *** בע"מ (להלן : "החברה"). בחברה זו עבד הנתבע וניהל אותה כאשר התובעת סייעה לו בכך שהחברה נרשמה על שמה וכך גם חשבונות הבנקים של החברה נוהלו על ידה, שכן הנתבע לא יכול היה להירשם כבעלים של חשבון הבנק של החברה. במהלך שנת 2020 החליט הנתבע להעביר פעילותו ל"עוסק מורשה" במסגרתו הוא עוסק אף כיום (באותו תחום).
6. הרכוש העיקרי של הצדדים הוא דירת מגורים בעיר *** שעליה רובצת הלוואת משכנתא והיא הושכרה לצדדי ג', העסק של התובעת, העסק של הנתבע (החברה), כלי רכב, חשבונות בנק וזכויות סוציאליות.
7. ביום 31/5/2020 חתמו הצדדים על הסכם שנכתב בכתב יד וכותרתו "התחייבות בלתי חוזרת" במסגרתו התחייבו הצדדים לערוך הפרדה רכושית מוחלטת בין העסק לבין החברה. (להלן: "ההסכם").
8. כעת במסגרת התביעה הרכושית טוענת התובעת, כי יש ליתן פסק דין חלקי המצהיר על תוקפו של ההסכם כאמור ואילו הנתבע מתנגד וטוען כי יש לאזן כלל המשאבים לרבות העסק והחברה.
טענות התובעת:
9. התובעת טוענת כי הנסיבות שהביאו לכריתת ההסכם הן מתיחות רבה ביחסי בני הזוג על רקע התנהלות כאוטית של הנתבע בניהול החברה וכספיה. הנתבע לא גבה כספים מלקוחות, חובותיו לספקים התרבו וכך גם תפח חובו בחשבון הבנק בחברה. מאחר והתובעת היא זו שעמדה בחזית כמי שרשומה כבעלים של החשבון ושל החברה היא חששה כי תיפגע בשל המשך התנהלות זו של הנתבע ולכן עמדה על סגירת החברה ו/או לכל הפחות עריכת הסכם בין הצדדים שיסדיר את ההפרדה הרכושית המוחלטת ביניהם בין החברה לבין העסק.
10. התובעת מוסיפה כי כיוון שהנתבע לא היה מעוניין לסגור את החברה ועמד על המשך ניהולה, התנאי שהציבה בפניו היה עריכת ההסכם.
11. התובעת טוענת כי הנתבע יודע היטב את נסיבות עריכת ההסכם, היה מודע לתוכן ההסכם ושותף פעיל לעיצובו והוא לא יכול להישמע בטענה כי לא ידע על מה חתם ו/או כי חתם תחת לחץ או כפייה. לדבריה, הנתבע הוא זה שנהג באלימות והיה הצד המפחיד והמאיים בקשר ולא היא. לפיכך אין הוא יכול לטעון כי ההסכם נחתם תחת איומי התובעת או הפחדותיה.
12. מבחינה משפטית טוענת התובעת כי לא מדובר בהסכם ממון. בנוסף, לשיטתה, אין כל חובה לאשר את ההסכם בבית המשפט או בבית הדין וכי הוא הסכם תקף ומחייב מכוח הוראת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן "חוק יחסי ממון").
13. התובעת טוענת, כי בעקבות הפירוד בין הצדדים והעובדה שנותרה רשומה כבעלים של החברה פנו אליה נושים שונים והיא נדרשה לשלם מכספה עשרות אלפי שקלים לצדדי ג' שיש לקבוע כי הנתבע חב להשיבם לה.
14. התובעת עותרת להצהיר לפיכך על הנתבע כבעלים יחידי לכלל חובות והתחייבויות החברה החל מהיום בו נוסדה ועד בכלל.
טענות הנתבע:
15. הנתבע טען כי אין מקום להיענות לטענות התובעת שכן מדובר בהסכם ממון שלא אושר בבית המשפט או בבית הדין וככזה אין לו תוקף מחייב מכוח סעיף 2 לחוק יחסי ממון.
16. הנתבע טוען כי חתימתו על ההסכם הושגה במרמה ובכפייה. לדבריו מדובר בהסכם שנכתב בכתב ידה של התובעת אשר כבר בשעתו תכננה ככל הנראה את מהלכיה המשפטיים לקראת פרידה וסיום הזוגיות. הנתבע ציין כי רצה לפתוח חשבון בנק על שמו אך הבנק דרש כתנאי לכך דפי חשבון שיעידו על ההתנהלות מול הבנקים בתקופה שקדמה לפנייתו ולכן היה זקוק לדפי החשבון של החברה. התובעת ניצלה את מצוקתו ולמעשה הכפייה בחתימה על ההסכם נובעת לשיטתו מכך שביקש דפי חשבון כאמור והתובעת התנתה העברתם, בחתימתו על ההסכם. לדבריו ללא חתימה על ההסכם לא הייתה התובעת נותנת לו את דפי חשבון ואז לא יכול היה להקים העסק שבו הוא עובד היום.
17. הנתבע טוען כי לא מדובר בהסכם שנכתב במשותף אלא הוצג לו כתכתיב. לראיה, היה קיים פרק בהסכם שדן בסוגיית הגירושין בין הצדדים והנתבע לא הסכים לו. עובדה זו שאינה במחלוקת ועובדת כתיבת ההסכם בכתב ידה של הנתבעת מחזקים לשיטתו הטיעון כי התובעת ניסתה והצליחה להחתים ולהכתיב לנתבע את תנאי ההסכם מבלי שזה משקף את רצונו האמיתי.
18. הנתבע טוען כי הן העסק והן החברה הינם משותפים. העסק הוקם קודם להקמת החברה (שנוסדה רק בשנת 2016). לדבריו היו הסכמות בין הצדדים שהנתבע יודע למכור אך אינו יודע לנהל ועל כן, הניהול הכספי הן של העסק והן של החברה ייעשו על ידי התובעת והוא – הנתבע – יהיה אמון על הצד המעשי של המכירות.
19. הנתבע טוען כי לאור השליטה המוחלטת של התובעת בגישה לחשבונות הבנק של החברה ושל העסק הרי היא הייתה הצד החזק מבחינה כלכלית במערכת היחסים שבין בני הזוג והוא היה תלוי בה בכל דבר ועניין לניהול החברה. הנתבע קובל כנגד הניסיון לאשרר את ההסכם ולראות בו הסכם מחייב מקום שהוא חותם עליו ללא כל גישה לדפי החשבון וללא ידיעה מה נעשה בחשבון הבנק וכתנאי לקבל את אותם דפי חשבון.
הנתבע סבור כי אין כל סיבה מדוע בן זוג יחתום על הסכם שמייחס לו אך ורק חובות ללא כל זכויות ואל לבית המשפט ליתן יד לכך.
עוד טען, כי אם החברה כה הידרדרה הרי יכולה הייתה התובעת בהיות בעלת החברה לפעול לפירוקה או סגירתה ללא הסכמתו כבר בשלבים מוקדמים יותר. אם טוענת התובעת כי חששה מפני הנתבע לא ברור כיצד לא חששה מפניו עת החתימה אותו על ההסכם ובהמשך בהפסקת פעילות החברה ומניעה ממנו כל גישה לחשבונות ולדפי החשבון.
20. הנתבע טוען שאף התובעת בעצמה לא ראתה בהסכם כמחייב שכן גם לאחר כריתתו המשיכה להתנהל כבעלים בפועל של החברה לא העבירה לנתבע דפי חשבון ונתנה הוראות לעו"ד שטיפל בגביית כספים שלא למסור מידע לנתבע ולא מסרה לו מסמכי הנה"ח.
21. עוד טען הנתבע כי לרגע לא חשב שהתובעת מכינה את הקרקע לפירוד ולנישולו מזכויותיו בעסקים ובכלל. כשם שהאמין בתובעת כשנתן לה מלוא השליטה על הכספים כך האמין בה כשחתם על ההסכם. הוא מעולם לא התכוון לוותר על זכויותיו ברכוש המשותף.
22. מבחינה משפטית טוען הנתבע כי מדובר בהסכם ממון שלא אושר ועל כן אין לראות בו תקף. בהתייחס לתוקף ההסכם לפי סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון טען הנתבע כי כאשר צדדים התכוונו להוציא נכס מסוים ממסת הנכסים המשותפים הכירה הפסיקה ברצונם ובהסכמתם ואישרה זאת, אך מקום שההחתמה נעשית בכפייה ובמרמה תוך ניצול אמון הנתבע בתובעת וכאשר הנתבע לא מבין את ויתוריו בהסכם, וכאשר מדובר בהסכם ממון כולל אין מקום ליתן לו תוקף.
ההסכם:
23. בטרם דיון בטענות ההדדיות, טוב נעשה באם נביא עיקרי ההסכם במסגרת פסק דין זה לשם ההמחשה של הקביעות השיפוטיות בהמשך.
"התחייבות בלתי חוזרת 31/5/2020
אני הח"מ י.כ. כתובת מגורים ***, מתחייב ומצהיר מרצוני המלא וללא כל כפייה את הדברים הבאים:
1. חברת *** ח.פ.*** מתחייב אני לקבל ולרשום על שמי. את ל.כ. ת.ז. ****בכל המוסדות הנדרשים (רשם החברות, בנק מע"מ, ספקים ועוד) ומתחייב לחתום על כל מסמך המאשר את העברת החברה לשמי בהתאם לחוק בכל עת שאדרש ובפני עורך הדין/רואה חשבון החברה תעבור לבעלותי על כל זכויותיה וחובותיה כפי שהוא כיום וידוע לי היקף החובות והזכויות. מאשר בזאת כי רק אני ואני בלבד עבדתי בחברה וכל אשר בה הוא תוצר של עבודתי בה לל.כ. אין שום פגיעה בחברה למעט עזרה בהקמתה.
2. *** עוסק מורשה ע"ש ל.כ.. אני מאשר בזאת כי אין לי שום טענה/נגיעה ו/או זכויות כלשהן מעסק זה ואין לי ולא יהיו לי הן היום, והן בעתיד כל דרישות כספיות ומתחייב לא לדרוש בשום צורה ובשום מצב סכום כלשהו מהעסק הנ"ל וכי הוא בלעדי של ל.כ..
3. בכספים העומדים לזכות חברת *** מלקוחות שונים משנת 2017-2020 יעמדו לזכותי בלבד ויהיו בשביל סגירת חובות החברה הלוואות שנלקחו לטובת החברה ויהיו תשלום סופי ביני ובינך (י.כ.) ומתחייב אתה לא לדרוש כספים נוספים.
4. גט – אני י.כ. מתחייב ליתן גט לל.כ. מאשר ומסכים לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך זה, להגיע לכל דיון שייקבע בכל מוסד שיידרש רבנות/ביהמ"ש, לא להערים קשיים כדי שתהיה פרידה מכובדת. תנאי הגירושין יירשמו ויוכנו בהסכם נפרד בעת הנדרשת ומתחייב אני לשתף פעולה ולחתום על כל מסמך שאדרש.
זוהי התחייבותי, הצהרתי לארבעת הסעיפים וזוהי חתימתי.
הריני מאשר את שלושת הסעיפים למעט סעיף 4. _____"
דיון נורמטיבי במעמדם של הסכמים בין בני זוג שאינם הסכמי ממון:
24. אחת המחלוקות המרכזיות בין הצדדים היא שאלת היות ההסכם הסכם ממון או "הסכם אחר בין בני זוג" לפי סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. התובעת טוענת כי מדובר "בהסכם אחר" ואילו הנתבע טוען לקיומו של הסכם ממון. מה מבחין בין שני סוגי ההסכמים הללו וכיצד ייקבע האם ההסכם שבמחלוקת הוא מסוג זה או אחר?
25. לשון חוק יחסי ממון בעניין זה אינה מעניקה פתרון מובהק וחד משמעי:
החוק נחלק לארבעה פרקים: פרק ראשון עוסק "בהסדר מוסכם", פרק שני עוסק "הסדר איזון המשאבים" פרק שלישי עוסק "בהוראות לכל הסדר" והפרק הרביעי עוסק ב"הוראות שונות".
סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע:
"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון) ושינוי של הסכם שכזה יהיו בכתב"
ואילו סעיף 2 מוסיף:
"(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
מלשון יתר סעיפיו הקטנים של סעיף 2 לחוק יחסי ממון ניתן ללמוד כי הסכם ממון יכול להיכרת טרום הנישואין (ואז להיות מאושר גם על ידי נוטריון ורושם נישואין וראו סעיף 2 (ג), 2(ג1)) או לאחר הנישואין, לרבות כחלק מפסק דין להתרת הנישואין (סעיף 2(ד)).
26. לכאורה, הסכמים בעניין יחסי הממון אמורים להיערך תחת גגו של הפרק הראשון לחוק ובהתאם לכותרתו "הסדר מוסכם", אלא שגם מהכותרת "הסדר איזון משאבים", שבראש הפרק השני לחוק ניתן ללמוד כי ניתן לערוך הסדרים מוסכמים הרלבנטיים ליחסים הרכושיים בין הצדדים. המילה "הסדר" מפורשת בהקשרים שונים כמו"מ או כפתרון אליו הגיעו הצדדים לאחר מו"מ (ראו באתר האקדמיה ללשון העברית וכן באתר "מילוג"). סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע מהם הנכסים שלגביהם ייערך הסדר איזון משאבים ואלו נכסים מוצאים מתחולתו. כך קובע סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון:
"5(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם."
27. אף בפסיקה ובספרות נקבע, כי הסכם ממון אינו ממצה את אופני ההתקשרות בין בני זוג ואינו שולל קיומם של הסדרים אחרים, בין שהם מכוח הוראות חוק אחרות ובין שהן מכוח דיני המשפחה (ראו: ע"א 490/77 נציה נ' נציה פ"ד לב(2) 621, 624 (1978) ; ע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי) פ"ד לט(3) 776, 780 (1985) – להלן "הלכת שי"; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון [פורסם בנבו] (16/2/2005), עמ' 16 לפסק דינה של השופטת ביניש) ; א. רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג, (התשמ"ג – 1983) עמ' 303 ; נ. שלם יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה, מהדורה שניה התשע"ט – 2019, בעמ' 300, להלן "שלם" ; א. דרור חלוקת רכוש בהליך גירושין, התשע"ה – 2015, בעמ' 87, להלן "דרור").
28. על משמעות הדברים עמד יפה עו"ד דרור בספרו לעיל, עת כתב, כי אם החליטו צדדים לערוך הסכם בכתב לפי סעיף 5(א)(3) והוציאו מגדר תחולת הסדר איזון המשאבים נכסים מסוימים, המשמעות היא שהסדר איזון המשאבים של חוק יחסי ממון יחול על כל הנכסים האחרים שלא נזכרו באותו הסכם שבכתב. הוא ממחיש זאת בדוגמא שיפה לענייננו:
"לדוגמא נניח שבני זוג צברו כספים, דירה ומכוניות, אולם הם ערכו הסכם בכתב, העומד בדרישות הסעיף , בעניין המכוניות בלבד, ובו נקבע כי כל צד יוותר על המכונית שבה הוא נוהג ללא קשר לשוויה. במקרה כזה בעת חלוקת איזון המשאבים תבוצע חלוקה שווה של הדירה והכספים. אולם בנוגע למכוניות – תבוצע החלוקה הקבועה בהסכם, ללא בחינת שוויין, כך שהצד שיקבל את הרכב היקר יותר לא יצטרך לשלם את ההפרש לצד השני" (ראו: דרור בעמ' 88-89).
29. משמצאנו כי הסכם ממון אינו ההסכם היחיד שבני זוג יכולים לכרות במהלך נישואיהם, ניגש לשאלה המתבקשת : כיצד נבחין בין אותם "הסכמים אחרים" (לפי סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון – להלן "הסכם אחר") לבין "הסכמי ממון" (כמשמעותו בסעיף 1 לחוק יחסי ממון – להלן "הסכם ממון")?