37.11. דברים אלה מצטרפים לעדות התובעת המקובלת עלי במלואה בהקשר זה ולפיה הנתבע היה ידוע בפני כל כמי שמנהל ומפעיל את החברה.
"ת. התחלתי לקבל גל של תביעות מספקים, איומים של ספקים שלו, מפנה אלי את הלקוחות שאני אשלם את הכסף, אני לא יכולה לעמוד ולתת תשובות לספקים או ללקוחות על דברים שלא היה לי יד ורגל בהם.
ש. הספקים מכירים אותך?
ת. לא מכירים אותי.
ש. למה הם פונים אליך אם הם לא מכירים אותך?
ת. י.כ. שלח אותם אליי.
ש. יש לך ספק אחד שיעיד פה שי.כ. שלח אותו?
ת. בוודאי.
ש. למה לא הבאת אותו?
ת. לא ידעתי שאנחנו בדיון הוכחות.
ש. את ביקשת לקדם את הדיון?
ת. ההסכם הוא ביני לבין יובך, אם הייתי נדרשת להביא את הספקים ומנהלי הבנק והיועצים כל אחד לגופו היה עומד ואומר שכל ההתנהלות של חברת י.ל.ע הייתה אל מול י.כ.". (עמ' 6 לפרוטוקול).
ובהמשך בעמ' 7:
"ת. כל ניהול הכספים והפקדות הכספים הוצעו אך ורק על ידי י.כ., יש לי פה הוכחות של כמה מההפקדות, יש 4-5 קלסרים מתחילת פעילות החברה שרק י.כ. היה הולך ומפקיד בתיקיות בתוך תיקים לבנק.
ש. ומי הוציא כספים?
ת. אני חתמתי על השיקים, הייתי חותמת גומי בחברה.
ש. מי חתם על הלוואות בחברה?
ת. לאחר פגישה של י.כ. בבנק ורק לאחר שהיה שם ואישרו לו את ההלוואה זה היה מגיע אלי בהודעה, אם את רוצה לראות התכתבות בואטספ שהוא בבנק אני אראה לך."
ועוד היא מוסיפה שם:
"ש. י.כ. היה מפקיד את כל ההפקדות בנק אבל את המשיכות זה את?
ת. ממש לא. לי לא הייתה שום שליטה בכל מה שקורה בחברה, אני מודרתי ממנה לחלוטין כמה הוא מפקיד, כמה גבה, לאן הלך, למה הפקיד, לאיזה קבלה, אין לי מושג השליטה היא שלו.
ש. גם לשלטונות המס את דיווחת?
ת. דרך רואה חשבון. י.כ. היה מגיש חשבוניות וקבלות ובאופן אוטומטי היה מועבר לרואה חשבון
ש. את העברת?
ת. כן.
ש. היו מקרים שי.כ. גבה כספים או שלא היה בנק אותו יום ונתן גם לך?
ת. לא.
ש. י.כ. סמך עליך בעיניים עצומות ולכן כל ההתנהלות הכספית הייתה בידיים שלך נכון?
ת. כן בידיים שלי אבל לא בחברה. מעולם לא הייתה לי שליטה, אני לא יודעת מה הוא מוכר ולאן הוא הולך, יש לי דוח גביה של לקוחות של חייבים מיום הקמת החברה. י.כ. הולך מוכר, קונה סחורה ולא גובה את הכסף. אני לא מכירה את האנשים האלה. "
37.12. מכל אלה ולאור התרשמותי מבעלי הדין אני קובע כי הנתבע ידע היטב על מה הוא חותם עת חתם על ההסכם. החתימה לא נעשתה מאונס או כפייה. הנתבע ידע את מצבה הכלכלי של החברה והיה הפנים שלה כלפי כל צדדי ג'.
38. הנתבע לא הוכיח כלל את יסודות עילת הכפיה ולא עמד בנטל הכבד הנדרש לשם כך. לא הוכח כי ההסכם נחתם עקב לחץ מסיבי או איום מצד התובעת (הגם שיש להניח כי הנתבע קיווה כי עם חתימת ההסכם יתרחק המשבר ביחסים ביניהם מלהתממש). התובעת לא כפתה את ההסכם הגם שהגיעה לנקודה שבה החליטה לפרק את הזוגיות אם העניין לא יוסדר. הנתבע היה ער לכך וחתם על ההסכם בהבנה מלאה של ההתחייבויות הכרוכות בכך. ההסכם למעשה הסדיר את מה שהצדדים התכוונו במקור (כל אחד עם העסק שלו ללא שיתוף בעסקים) אך לא יכלו לפעול כך בשל העובדה שהנתבע היה לאחר הליכי פש"ר ונזקק לסיועה של התובעת ברישום החברה וניהול חשבון הבנק על שמה (ראו עדות התובעת בעמ' 11 שורות 4-8 לפרוטוקול – עדות שלא נסתרה!).
39. כמו כן לא הוכח הקשר הסיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות. יפים לכך דברי המלומד א. גריידי בספרו "הסכם ממון וגירושין – אישור וביטול", ()2007, עמוד 242:
"כלל נוסף נקבע בפסיקה, כי בכדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות. דהיינו, האיום צריך להשפיע ישירות על ההתקשרות, כדי שיהיה מקום לומר, שההתקשרות באה בשל האיום..." נראה אם כן כי מבחן הקשר הסיבתי הינו סובייקטיבי על פי אישיותו של האדם עליו הופעלה הכפייה. "
במקרה דנן ברי כי הנתבע היה הגורם הדומיננטי בקשר וקשה להאמין לטענה כי חתם על ההסכם מתוך כפייה של התובעת רק לצורך השגת דפי החשבון הנטענים ובפרט כאשר מדובר בהסכם בעל חשיבות רבה מבחינתו. סבורני כי ההתקשרות לא נולדה רק מתוך רצונו להשגת דפי החשבון כי אם רצונו להפיס את התובעת ולקרבה אליו.
40. מעבר לכך ובדגש הרי שחתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעותו ולתוצאותיו ובפרט כאשר מדובר בהסדר בעל חשיבות רבה והנטל לבטלו הוא כבד, נטל בו לא עמד הנתבע, כאמור (ראו: ע"א 1319/06 מה שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ [נבו] (20.3.07)).
41. אינדיקציה נוספת המלמדת על כך שהנתבע ידע היטב על מה חותם ולכך שלא הייתה כל כפייה מצד התובעת באה לידי ביטוי בכך שבסעיף 4 להסכם העוסק בסוגיית הגירושין נמחק על ידי הנתבע שגם כאשר חתם הסביר שהוא לא מאשר את סעיף 4. אדם שחותם על הסכם בכפייה, הוא מן הסתם ללא כוח מיקוח משמעותי והנה במקרה הזה הנתבע דואג לוודא שסעיף 4 להסכם יימחק ולא לוקח אחריות לגביו. מדובר בעניין שמלמד על כך שהנתבע ידע היטב על מה חותם, קרא את הדברים או הוקראו לו ובחר לחתום על התחייבויותיו בסעיפים 1-3 ולבטל התחייבויות אחרות שלא נראו לו. בכך נראה כי נסתם הגולל על טענת הלחץ והכפיה.
תוצאה:
42. מכל האמור לעיל מגיע בית המשפט לקביעות ולפסק דין חלקי כדלהלן:
42.1. ההסכם שבין הצדדים מיום 31/5/2020 הינו "הסכם אחר" כמשמעות דיבור זה בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון והוא תקף ללא חובת אישורו בבית המשפט שכן הוא אינו הסכם ממון.
42.2. כפועל יוצא מוצהר בזה כי החברה והעסק אינם חלק מהנכסים בני איזון במסגרת הסדר איזון המשאבים. החברה שייכת לנתבע, העסק שייך לתובעת והם לא יילקחו בחשבון במסגרת איזון המשאבים.
42.3. הנתבע הוא האחראי הבלעדי לכלל החובות וההתחייבויות של החברה מכל מין וסוג מאז נוסדה החברה ועד ליום פסק הדין.
43. מובהר בזה כי סוגיית הנזקים הכספיים שכל צד טוען להם בשל אי ביצוע ההסכם לאלתר ו/או בגין חובות של החברה שנוצרו מאז ההסכם ואילך ו/או שולמו על ידי התובעת מאז מועד ההסכם (31/5/2020) צריכה להתברר באמצעות מינוי מומחה בתחום ראיית החשבון והחלטה בעניין זה תינתן במסגרת המשך ניהול ההליך הרכושי.
44. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3000 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן היום, י"ג אייר תשפ"א, 25 אפריל 2021, בהעדר הצדדים. אסף זגורי, שופט בכיר
אסף זגורי