בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
עמ"ש 12013-03-20 ס. ז"ל ואח' נ' ס.
לפני הרכב כבוד השופטים:
סארי ג'יוסי [אב"ד]
חננאל שרעבי
ניצן סילמן
בעניין: עז' המנוח ס. ז"ל ת"ז xxxxxxxxxx
המערערים:
.1 א.ס.
.2 ב.ס.
.3 ג.ס.
.4 ד.ס.
.5 ה.ס.
ע"י ב"כ עוה"ד ז' כמאל
נגד
המשיבה: ו.ס. ת"ז xxxxxxxxxx
ע"י ב"כ עוה"ד א' חוסיסי
<#2#>
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט בן ציון ברגר) מיום 23.2.2020.
פסק-דין
השופט סארי ג'יוסי [אב"ד]
1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט ב. ברגר) ב-ת"ע 68128-09-19 מיום 23.02.2020 (להלן: "פסק-הדין"), אשר במסגרתו נדחתה בקשת המערערים לביטול צו-ירושה ולמתן צו-קיום צוואה תחתיו.
בית משפט קמא קבע, כי השייח' מ', אימאם ומורשה לרישום נישואין, אינו נמנה עם חברי בית-הדין הדתי הדרוזי. נוכח האמור, נקבע בפסק-הדין, כי חתימה על צוואה בפניו אינה בבחינת חתימה בפני רשות, ולפיכך המסמך שנחתם בפניו אינו מהווה צוואה על-פי דין, וכי בנסיבות אלו, על צו-הירושה להיוותר על כנו.
הנסיבות הצריכות לעניין
2. ס' עליו השלום (להלן: "המנוח") נפטר ביום 07.08.2017, והותיר אחריו 5 ילדים מאשתו הראשונה (להלן: "המערערים"), ואלמנה – אשתו השנייה (להלן: "המשיבה").
3. ביום 18.02.2018, ניתן צו-ירושה אחר עיזבון המנוח, ולפיו המשיבה יורשת מחצית מן העיזבון והמערערים יורשים את המחצית האחרת, באופן שכל אחד מן הילדים יורש עשירית מן העיזבון. בעקבות זאת, הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה לחלוקת עיזבון בהתאם לצו-הירושה האמור.
4. ביום 12.05.2019 בהעדר התנגדות מצד ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, ובהעדר תגובה מצד המערערים, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה, והורה על חלוקת העיזבון בהתאם לצו-הירושה.
5. ביום 27.05.2019 הגישו המערערים בקשה לצו-מניעה זמני, אשר במסגרתה עתרו למניעת כל פעולה בעיזבון המנוח הואיל והמנוח, כך לטענתם, הותיר אחריו צוואה. בו ביום נעתר בית משפט קמא לבקשת המערערים, וניתן צו-מניעה, האוסר כל דיספוזיציה בעיזבון המנוח. בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, אשר הגישה המשיבה, נדחתה ביום 08.07.2019.
6. במקביל הוגשה לרשם לענייני ירושה בקשה לביטול צו-הירושה, מכוח ס' 72 לחוק הירושה התשכ"ה -1965 (להלן: "חוק הירושה") ותקנה 27 לתקנות הירושה התשנ"ח – 1998 (להלן: "תקנות הירושה"), נוכח צוואה נטענת שהותיר המנוח.
המערערת הגישה התנגדות לצוואה זו ורשם הירושה העביר את התיקים לפתחו של בית משפט קמא.
לבקשה לקיום צוואת המנוח צורפו שני מסמכים שנערך בכתב-יד שאינו כתב-ידו של המנוח (להלן: "המסמכים"). המסמך הראשון, נעדר תאריך, ואף אינו נושא כל חתימה, לא של המנוח ולא של כל אדם אחר, מתייחס בסעיף 2 למשיבה, ואילו המסמך השני, מתאריך 10.09.2009, נושא את שמו של השייח' מ', ומתייחס לאשתו הראשונה של המנוח, ת'. שני המסמכים נערכו בכתב-ידו של השייח' מ', אשר אישר בתצהיר שצורף לבקשה לביטול צו-הירושה וקיום צוואת המנוח, כי המסמכים נכתבו על-ידו ומבטאים את רצונו של המנוח. בנוסף הצהיר השייח' מ', כי המסמך הראשון, הוא זה שמשקף את צוואתו האחרונה של המנוח.
7. עוד הצהיר השייח' מ', כי הוא:
"שייח' בעדה הדרוזית, מנהל בית תפילה ואימאם מוסמך מטעם בית הדין הדרוזי. במסגרת תפקידיי כאיש דת, הנני מוסמך לעשות, בין היתר, אירוסין, כתובות, צוואות, גישורים בין אנשים מהעדה, וכן הנני משתתף בוועדות שונות בהתאם לסמכויות שאני מקבל מבית הדין הדרוזי",
נוכח הצהרתו זו, הורה בית משפט קמא ביום 28.11.2019 למערערים להגיש תעודת עובד-ציבור או מסמך אחר, באשר למעמדו של השייח' מ'.
ביום 20.12.2019 הוגשה תעודת עובד-ציבור על-ידי כמיל מולא, מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזים, בה הוצהר כך:
"מעמדו של שייך מ', אימאם ומורשה הנישואין בכפר ל' הינו רשות על פי סעיף 160 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית אשר קובע, כי קאדי בית הדין הדרוזי רשאי למנות במקומו אחד מאנשי הדת לרישום או לאישור הצוואה וכי איש הדת יגיש לקאדי את הצוואה לצורך הרישום באם ביקש זאת המצווה".
עוד ובנוסף הוצהר, כי:
"בהיות כבוד השיך מ' רשות כמשמעותו בסעיף 22א' לחוק הירושה, הרי הצוואה שערך וחתומה על ידו בין שנחתמה על ידי המצווה ובין שלא הינה מסמך צוואתי".
תמצית טענות הצדדים בפני בית משפט קמא
8. עיקר טענת המשיבה בפני בית משפט קמא הייתה, כי המסמכים האמורים, אינם יכולים להתקבל כמסמך צוואתי, הואיל ואין מדובר בצוואה בכתב-יד, שהרי כתב-היד על-גבי המסמכים אינו של המנוח, אין מדובר בצוואה בעדים, שהרי אין עדים לצוואה זו, ואין מדובר בצוואה בפני רשות הואיל ועורך הצוואה, השייח' מ', אינו בבחינת רשות.
לטענתה, אין הקאדי מוסמך להאציל סמכות של עריכת הצוואה בפני רשות. כמו-כן נטען, כי אין בתעודת עובד-הציבור כל אזכור, אישור או ראיה לעניין האצלת הסמכות לשייח' מ' או מענה לשאלה מי היה הגורם שהאציל סמכות זו.
מכל מקום, כך לטענת המשיבה, גם לו נמצאה ראיה לאותה האצלת סמכות, אין חולק, כי השייח' מ' אינו בבחינת רשות, כהגדרתה בחוק הירושה.
9. מנגד, טענו המערערים, כי קיימת הלימה בין הצהרתו של השייח' מ', לפיה הוא מוסמך לערוך צוואות לבין הדברים האמורים בתעודת עובד-הציבור. סעיף 160 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית, כך נטען, קובע, כי אין כל צורך שמינוי לצרכי רישום צוואה יהיה במעמד קאדי.
עוד נטען, כי אין בסעיף 22 לחוק הירושה, שימוש במילים "שופט" או "רשם" בעת ההתייחסות לבתי-הדין הדתיים, ולא בכדי, כך נטען, בחר המחוקק להשתמש בהגדרה "חבר בית הדין הדתי".
עוד ובנוסף נטען, כי אין כל קביעה, שעל חבר בית-הדין הדתי, אשר מוסמך לבצע רישום או עריכה של צוואה להיות שופט או רשם.
פסק-הדין של בית משפט קמא
10. בפסק-דינו של בית משפט קמא מיום 23.02.2020 נקבע, כי הואיל ואין מחלוקת, שבענייננו אין מדובר בצוואה בכתב-יד או בצוואה בעדים, יש להתמקד בשאלה האם בנסיבות העניין שבפנינו, מדובר בצוואה בפני רשות.
בית משפט קמא דן בהוראות חוק הירושה בסוגית עריכת צוואה בפני רשות, ובהגדרות המונחים, על-פי חוק זה, וקבע, כי בשים-לב להוראות החוק, שחבר בית-דין דתי הוא בהגדרתו קאדי או דיין שמעמדו שקול לשופט של בית משפט. לפיכך נקבע, כי השייח' מ' אינו נמנה על "שופטי בית הדין הדרוזי".
בהמשך פסק-הדין, דן בית משפט קמא בשאלה האם רשאי קאדי של בית-הדין הדרוזי להאציל סמכותו לאיש דת דרוזי לשמש כרשות לצורך עריכת צוואה, וקבע, כי התשובה לשאלה זו שלילית. נוכח עצמאות חוק הירושה, ובשים לב להוראות סעיף 22 (ז) לחוק הירושה, כך נקבע, לו סבר המחוקק ששופט או קאדי מוסמכים להאציל את סמכותם לאדם אחר, היה המחוקק קובע כך באופן מפורש.
עוד נקבע, כי סעיף 148 לחוק הירושה קובע מפורשות שזכויות ירושה ומזונות מן העיזבון יידונו אך ורק לפי החוק. גישה זו, כך כקביעת בית משפט קמא, מלמדת על הפרשנות המצמצמת שיש לנקוט באפשרות שגורם שיפוטי או חבר בית-דין דתי יוכל להאציל מסמכותו ולקבוע גורמי רשות נוספים תחתיו.
בית משפט קמא אף הפנה לפסיקות בתי המשפט השונים, על-פיהם, לצוואה בפני רשות מעמד מיוחד, וכי המחוקק ביקש לייחד דרך פעולה מיוחדת לעשיית צוואה בפני רשות על-מנת להבטיח את כוחה. האצלת סמכות, כך נקבע, לערוך צוואה בפני רשות בפני גורמים שאין לגביהם חובה לפעול באחת מן הדרכים המנויות בדין, עלולה להביא לאיבוד כוחה של צוואה בפני רשות .
עוד ובנוסף קבע בית משפט קמא, כי בהצעת החוק המקורית של חוק הירושה נכתב, כי ניתן לערוך צוואה בפני רשות בפני פקיד מוסמך. הואיל והוראה זו נשמטה בנוסח החוק והסמכות נמסרה לגורמים השיפוטיים המפורטים בסעיף 22 (א) לחוק הירושה, כך קבע בית משפט קמא, המשמעות היא שיש ליתן פירוש מצומצם ודווקני לזהות הרשות.
עוד קבע בית משפט קמא, כי המחוקק אפשר בסעיף 155 לבתי-הדין הדתיים לעסוק בענייני ירושה וצוואות כאשר קיימת הסכמה של כל הצדדים, אולם סמכות השיפוט ניתנה רק לבית-דין דתי כהגדרתו בדין, ולא לאיש-דת שאינו נמנה עם חברי בית-הדין הדתי.
נוכח כל האמור לעיל, קבע בית משפט קמא, כי שייח' מ', הוא איש-דת, אשר אינו נמנה על חבר בית-הדין הדתי הדרוזי, ולפיכך הוא אינו רשות היכולה לערוך בפניה צוואה בפני רשות. עוד נקבע, כי המסמכים האמורים אינם צוואה על-פי דין, ובנסיבות אלו, על צו -הירושה להיוותר על כנו.
טענות הצדדים בערעור
11. המערערים מיאנו להשלים עם פסק-דינו של בית משפט קמא, וערעורם מונח בפנינו.
לטענת המערערים, בית משפט קמא שגה עת קבע בפסק-הדין, כי צוואת המנוח איננה מהווה צוואה בפני רשות כהגדרת מונח זה בסעיף 22 לחוק הירושה, והורה על חלוקת העיזבון בהתאם לצו-הירושה. העובדה שהשייח' מ' ערך שתי צוואות שונות, לבקשת המנוח, כך נטען, מהווה ראייה מהותית בדבר הנוהג והרשות שהוענקה לו על-ידי בית-הדין הדרוזי לעשות כן.
עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא הן בכך שהתעלם מן הדין האישי החל על הצדדים, והן עת איין את זכותם של בתי-הדין הדרוזיים להאציל את סמכותם בכל הנוגע לענייני ירושה וצוואה לאנשי-דת. פסיקתו השגויה של בית משפט קמא, כך נטען, נוגדת את האינטרס הציבורי לפיו בני העדה הדרוזית יהיו זכאים להמשיך ולנהל את אורחות חייהם כפי שעשו מאז ומעולם, ובהתאם למנהגיהם.
עוד ובנוסף נטען, כי פסיקת בית משפט קמא מתעלמת מן העובדה, כי אנשי-הדת עורכים כדרך קבע צוואות של חברי קהילתם, וכי הדבר נעשה בהסמכה ובהרשאה מפורשים של בתי-הדין הדרוזיים ובהתאם לנוהג ולמנהג.
לטענת המערערים, הפרשנות שנתן בית משפט קמא לסעיף 22 לחוק הירושה שגוייה, הואיל ופרשנות זו מתעלמת מן העובדה שכוונת המחוקק הייתה שלא לקבוע , כי רק מי שהוא בעל מעמד שיפוטי בבית-הדין רשאי לערוך צוואות. ברי, כך נטען, כי לו זו הייתה כוונת המחוקק, היה מציין את המילים "קאדי מד'הב" ולא בוחר במילים "חבר בית דין דתי". המחוקק, כך אליבא דמערערים, בחר באופן מכוון להותיר מונח זה כמונח מעורפל, על-מנת לא לצמצמם את חופש הדת של בני-הדתות השונות. לא זו אף זו, סבורים המערערים, כי שימוש בלשון "חבר בית דין דתי" נעשה על-מנת לאפשר לבתי-הדין השונים להאציל את סמכויותיהם לאנשי-דת.
עוד נטען, כי בית משפט קמא התעלם מתעודת עובד-הציבור שהוצגה בפניו, ואשר ניתנה על-ידי מנהל בתי-הדין הדרוזיים, וממנה עולה, כי על-פי הדין האישי החל על הצדדים, רשאי איש-הדת המקומי לערוך צוואות בפני רשות. היה על בית משפט קמא, כך אליבא דמערערים, לאפשר העדת עדים, לפני שדחה את האמור בתעודת עובד-הציבור שהוגשה לו.
עוד ובנוסף נטען, כי שגה בית משפט קמא עת קבע, כי לא חל על הצדדים בכל הנוגע לענייני ירושה, הדין האישי, וכי קביעה זו מתעלמת מן הדין הדתי הסובסטנטיבי החל על הצדדים, ומהוראות סעיף 155 (ג) לחוק הירושה גם יחד. על-פי הדין האישי החל על הצדדים, כך נטען, ועל-פי הנוהג והמנהג של בתי-הדין הדרוזיים, קיימת האצלת סמכויות לאיש-דת מקומי, אשר מהווה חבר בית-דין דתי, כפי שקרה בענייננו עם השיח' מ'.
12. ביום 24.04.2020, נעתרתי לבקשת המערערים לתקן את הערעור, באופן שהערעור יתייחס גם לפסיקת בית משפט קמא מיום 23.03.2020 בעניין שכ"ט עו"ד, וכי הטיעונים בסעיף 23 לבקשת המערערים מיום 20.04.2020, ולפיהם שגה בית משפט קמא בשיעור שכ"ט אשר פסק, הואיל ומדובר בסכום בלתי פרופורציונלי בשים-לב להליך הקצר והזריז, אשר התנהל בפניו, יתווספו להודעת הערעור, ויהוו חלק בלתי נפרד הימנה.
13. מנגד טענה המשיבה, כי צדק בית משפט קמא, עת קבע, כי השייח' מ' אינו רשות, וכי אין מדובר בצוואה על-פי דין של המנוח, וכפועל-יוצא, יש להותיר את צו-הירושה על כנו. בית משפט קמא, כך נטען, התייחס בפסק-דינו לכל הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו, התרשם באופן בלתי אמצעי ממכלול הראיות שהונחו בפניו, והגיע לתוצאה הראויה, לפיה השייח' מ' אינו חבר בית-דין דרוזי, ומשכך, אין הוא מוסמך לערוך צוואה בפני רשות.
עוד נטען, כי בצדק קבע בית משפט קמא, כי אין לקבל את דבריו של מנהל בתי-הדין הדרוזיים, בנוגע למעמדו של השייח' מ' כרשות, וזאת נוכח עיקרון עצמאות חוק הירושה, ובשים-לב לפסיקות בתי המשפט. תעודת עובד-הציבור, כך אליבא דמשיבה, כוללת פגמים וסתירות, ואף מסתמכת על עובדות לא נכונות, עת צוין בתעודה, כי המסמך חתום, שעה שלא כך הם פני הדברים.
מסקנת בית משפט קמא, לפיה שייח' מ' אינו קאדי-מד'הב, ולפיכך צוואת המנוח, אינה צוואה בפני רשות, נטועה בדין, וזאת גם בשים-לב לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזים, התשכ"ג – 1962. משמעות קבלת תעודת עובד-הציבור, כך נטען, היא שכל שייח' במעמד אימאם היה מקבל לידיו סמכויות של חבר בית-דין דתי, וברי, כי אין זו כוונת המחוקק.
עוד ובנוסף נטען, כי סמכויותיו של שייח' מ', מוגבלות לסמכויותיהם של השיח'ים אשר משמשים אימאמים או מורשי נישואין, ומוגבלת לסידור צוואה בעדים או הגשת מסמך לרישום בבית הדין הדתי הדרוזי. בנוסף, לטענת המשיבה, תעודת עובד-הציבור אף לא כללה כל ראייה על הסמכתו של השייח' מ' כאימאם או כמורשה לרישום נישואין.
לטענת המשיבה, מלבד הדברים האמורים, המסמכים אותם כתב השייח' עבור המנוח טומנים בחובם פגמים נוספים, לרבות העובדה, כי בין השייח' מ' לבין המנוח שררו יחסי קרבה וחברות, לא צורפה למסמך בקשה בכתב לרשות על-ידי המצווה, אין פרוטוקול דיון, איו אישור, כי הצוואה הוקראה למנוח, ואין אישור של הרשות או תשלום אגרה כלשהיא.
עוד טענה במשיבה, כי אין לקבל את ניסיונותיהם של המערערים לטעון, כי התנהלותו של שייח' מ' והנסיבות בענייננו משקפות את מנהגי העדה, וממילא, כך נטען, טענות אלו לא הועלו בפני בית משפט קמא. התנהלותו של השייח' מ', כך לטענת המשיבה, אינה משקפת את מנהגי העדה הדרוזית, והיא אף מטילה דופי בשייח'ים רבים, שמבצעים את מלאכתם נאמנה, ובהתאם לחוק הירושה.
עוד נטען, כי אין לקבל את טענות המערערים בנוגע להוצאות שהוטלו עליהם, וזאת בשים-לב להיקף ההליך שנוהל הן בפני הרשם לענייני ירושה, והן בפני בית משפט קמא.
14. בדיון שהתקיים בפנינו חזר ב"כ המערערים על הטיעונים בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, והדגיש, כי חוק המעמד האישי הדרוזי הוא יישום של הדין המהותי הסובסטנטיבי של הדת הדרוזית, אשר חל בסוריה, בלבנון, בירדן, במצרים ובמדינות אשר קיימת בהן קהילה דרוזית. החוק, כך נטען, אומץ על-ידי הרשות הרוחנית של העדה הדרוזית, וגם על-פי פסיקת בית המשפט העליון בהליכים משפטיים רבים מאוד.