פסקי דין

עמש (חי') 12013-03-20 עז' המנוח ס. ז"ל נ' ו.ס - חלק 2

27 אפריל 2021
הדפסה

לטענת ב"כ המערערים סעיף 160 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בו מדובר על האצלת סמכות לאימאם או לשייח' הוא דין מהותי. עוד נטען, כי חוק זה חל לא רק בענייני נישואין וגירושין, אלא גם בסוגיות של אפוטרופסות, מזונות, משמורת וצוואות.

עוד ובנוסף נטען, כי לאחר שהונחה בפני בית משפט קמא תעודת עובד-ציבור, בשים-לב שבצוואה האמורה, התקיימו מרכיבי היסוד, ונוכח העובדה, כי לא היה לבית המשפט ספק כי הצוואה משקפת את רצון המנוח, היה עליו לזמן לעדות את השייח' מ'. המערערים, כך נטען, כלל לא טענו בפני בית משפט קמא, כי מדובר בצוואה בפני רשות, הגם שהם סבורים שבענייננו מדובר בצוואה בפני רשות, כי אם הגדירו אותה כצוואה בכתב שנכתבה על-ידי האימאם.

לטענת ב"כ המערערים, היה על בית משפט קמא לבדוק האם הפגמים בצוואה ניתנים לתיקון, גם מכיוון שהותרת פסק-הדין על כנו, עלולה ליצור מצב חמור הואיל וכך נעשות צוואות בכל ישוב דרוזי.

15. ב"כ המשיבה, אף הוא חזר על עיקרי הטיעון, והדגיש, כי צדק בית משפט קמא בקביעותיו, לפיהן לא הונח בפניו מסמך צוואתי.

עוד נטען, כי הסמכות המוקנית לאימאם מכוח סעיף 160 לחוק המעמד הדרוזי היא סמכות ברורה לכל האימאמים, מוגבלת לסמכות כשל עורך-דין לעניין צוואות, וכי לא היו מקרים בהם שייח'ים טענו שהם רשות.

לעניין תעודת עובד-הציבור נטען, כי כפי שבית משפט קמא קבע, מדובר בתעודה שלא היה בידו של בית המשפט לקבלה משום שהיא טומנת בחובה סתירות ושגיאות, לרבות עת נרשם שהצוואה חתומה, כאשר הלכה למעשה היא אינה חתומה, וכי סעיף 160 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית מדבר על הסמכות בתור אימאם.

16. ביום 15.10.2020 הגישו המערערים בקשה להורות על צירופו של היועץ המשפטי לממשלה להליך בענייננו או לחלופין לבקש את עמדתו הואיל וכך לטענת המערערים, מדובר בשאלות משפטיות כבדות-משקל, אשר חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים, וקיים בה עניין רב לציבור.

לטענת המערערים, עמדה זו נדרשת גם בשים-לב לעמדת בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, כפי שזו נלמדת מתעודת עובד-הציבור, ונוכח העובדה שדחיית הערעור עלולה להביא לבטלותן של צוואות רבות, ואף לפגוע באורחות-חייה של העדה הדרוזית.

17. ביום 18.10.2020 הגישה המשיבה את תשובתהּ לבקשה האמורה, במסגרתה נטען, כי היועץ המשפטי לממשלה מסר את עמדתו בנוגע לתיק זה פעמיים – בפעם הראשונה, עת לא התנגד לצו-הירושה, ובעקבות עמדתו השנייה, הועברה ההתדיינות בתיק שבענייננו לבית המשפט לענייני משפחה.

עוד נטען, כי המערערים לא העלו בקשה מעין זו במשך כל ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, ואף לא במסגרת הערעור. דבריהם של המערערים, כך נטען, לפיהם דחיית הערעור תמיט אסון על החברה הדרוזית, אינה נכונה, ואף לא הובאה כל ראייה לאמיתות טענה זו.

18. ביום 21.10.2020 הוגשה תגובתם של המערערים לתשובתה של המשיבה, ולפיה המשיבה לא התייחסה באופן ענייני לטענות, כי דחיית ערעורם של המערערים תגרום להצפת בתי המשפט בבקשות לביטול צוואות.

עוד נטען, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לסמכותם של אנשי-הדת שהוסמכו על-ידי בתי-הדין לגבות צוואה בפני רשות, מעולם לא התקבלה. המערערים, כך נטען, לא השתהו בהגשת הבקשה, אלא הגישו אותה בהזדמנות הראשונה לאור פסק-דינו של בית משפט קמא, ומכל מקום, כך אליבא דמערערים, אין כל נפקות למועד בו הועלתה הבקשה, שעה שמדובר בסוגיה שעלולה להשפיע על ציבור רחב.

דיון והכרעה

19. לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפני בית משפט קמא, לכל התיעוד הרלוונטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לנימוקי הערעור, לעיקרי הטיעון של הצדדים ותיקי המוצגים, לרבות טיעוניהם בעל-פה של באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו, מסקנתי היא שדין הערעור להידחות, וכך אציע לעמיתיי.

20. הסוגיה שבפנינו נטועה בשאלה האם מסמך שערך איש-דת דרוזי, ובו הוראות בדבר עזבונו של בן לעדה זו, יכולות להוות מסמך צוואתי שנערך בפני רשות, ולהיחשב כצוואה תקפה?

21. ראשית, אדגיש, כי בשים לב להוראות סעיף 25 לחוק הירושה, החלופה האפשרית היחידה בענייננו מתוך ארבעה סוגי הצוואות בהם הכיר המחוקק, היא זו של צוואה בפני רשות.

סעיף 25 לחוק הירושה קובע כהאי לישנא:

"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
(1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;
(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;
(3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;
(4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

המסמכים המתוארים לעיל, אינם יכולים להוות צוואה בכתב-יד הואיל ולא היה זה המנוח שכתב אותם, ולפיכך אינם בכתב-ידו. הצוואה לא נערכה בפני שני עדים, ולפיכך היא אינה צוואה בעדים, ובעת כתיבת המסמכים האמורים לא היה המנוח שכיב-מרע.

נוכח האמור לעיל, על אף שבית משפט קמא התרשם, כעולה מפסקה 5 לפסק-דינו, כי המסמך הראשון, המתייחס למשיבה, הוא זה שמשקף את צוואתו האחרונה של המנוח, ברי, כי לא ניתן היה לקיים את הצוואה על-פי שלוש החלופות האמורות, נוכח העדר מרכיבי היסוד בה.

22. משכך, אפנה לבחון האם בענייננו התקיים, למצער, מרכיב היסוד שנקבע בסעיף 25 לחוק הירושה, בחלופה של צוואה בפני רשות. היינו, האם בענייננו נאמרה הצוואה בפני רשות או הוגשה לרשות על-ידי המצווה עצמו? לשון אחרת, האם השייח' מ', אשר בפניו ניתנו הוראותיו של המנוח, הוא "רשות"?

אם התשובה לשאלה זו תהא חיובית, אפנה לבחון קיומם של מרכיבי צוואה נוספים, דוגמת אלה, אשר מצויים בסעיף 7 לתקנות הירושה. ברם, אם התשובה לשאלה האמורה תהא שלילית, בכך יסתיים מסענו, הואיל והתוצאה היחידה עת נעדר אחד ממרכיב היסוד בצוואה, היא אחת – פסלות.

סעיף 22 לחוק הירושה מורנו כך:

(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו.
(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לעניני ירושה.
(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט". (ההדגשה אינה במקור).

ובהמשך, דן סעיף 155 לחוק הירושה בסוגיית שיפוט בתי-דין דתיים, וקובע כך:

"(א) על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.
(א1) נתן בית הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לעניני ירושה לשם רישום לי סעיף 73ד.
(ב) היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.
(ג) בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.
(ד) בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי.
(ה) סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.
(ו) בסעיף זה, "בית דין דתי" - בית דין רבני, בית דין שרעי, בית דין של עדה נוצרית ובית דין דרוזי". (ההדגשה אינה במקור).

משמע, המחוקק הישראלי קבע, כי מרכיב היסוד בצוואה בפני רשות יהא, שהמצווה יאמר את דבריו בעל-פה או יגיש דברים אלו בכתב לשופט או לרשם של בית משפט או רשם לענייני ירושה או לחבר בית-דין דתי (בענייננו חבר בית-דין דרוזי), או לנוטריון, ולהם בלבד.

אין, ולא יכול להיות חולק, כי על אף שהשייח' מ' הוא "אימאם ומורשה הנישואין בכפר ל'", כלשונו של מר כמיל מולא, מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, הוא אינו חבר בית-דין דתי דרוזי.

עוד אבהיר, כי אין בענייננו כל נפקות להוראת סעיף 155 (א) לחוק הירושה, המסמיכה להחיל את הדין הדתי בבתי-הדין הדתיים גם בעת הכרעה בסוגיה של צוואות, עת קיימת הסכמה של כל הצדדים. ברי, כי בענייננו בחרו הצדדים לנהל את ההליכים בערכאות האזרחיות, ומכל מקום, כאמור כבר לעיל, הסוגיה המשפטית בענייננו שונה בתכלית.

נוכח האמור לעיל, סבורני, כי יש לדחות את טענת המערערים, ולפיה פסק-דינו של בית משפט קמא מתעלם מהוראות סעיף 155 (ג) לחוק הירושה. ודוק, הרישא של סעיף 155 (ג) "בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו", מתייחס לסעיף 155 (א), שעל קנקנו עמדתי זה עתה, וכאמור כבר לעיל, אין להוראות חוק אלו כל נפקות לענייננו.

23. על אף האמור לעיל, הצהיר מר כמיל מולא, מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, ביום 20.12.2019 כי :

מעמדו של שייך מ', אימאם ומורשה הנישואין בכפר ל' הינו רשות על פי סעיף 160 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית אשר קובע, כי קאדי בית הדין הדרוזי רשאי למנות במקומו אחד מאנשי הדת לרישום או לאישור הצוואה וכי איש הדת יגיש לקאדי את הצוואה לצורך הרישום באם ביקש זאת המצווה".

עוד ובנוסף הוצהר, כי:

"בהיות כבוד מ' רשות כמשמעותו בסעיף 22א' לחוק הירושה, הרי הצוואה שערך וחתומה על ידו בין שנחתמה על ידי המצווה ובין שלא הינה מסמך צוואתי".

משמע, אליבא דמר כמיל מולא, ניתן להחיל את "חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית" גם על סוגיות של עריכת צוואות.

אין בידי לקבל דברים אלו, ואפרט:

ראשית, אציין בקליפת-האגוז, כי חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית הוא קודיפיקציה של דין מהותי ודיוני כאחד בסוגיות הנוגעות למעמד האישי של בני העדה הדרוזית, והוא "החוק המטריאלי שעל בסיסו דנים בתי הדין הדתיים הדרוזיים בישראל... וזאת בהתאם לקביעת המועצה הדתית הדרוזית, היא המוסד בדתי העליון של הדרוזים בישראל. עם זאת במסגרת אימוץ החוק הלבנוני, נערכו בו שינוים מחויבים, ובכלל זה הפנייה לחקיקה ישראלית משלימה וקביעת מקור שונה לסמכות השיורית של בית הדין הדתי המתבסס על החוק והמנהג הדתי של הדרוזים" (ר' רוסלאן עותמאן, חוק בתי הדין הדתיים הדרוזים, התשכ"ג – 1962: הכרה ראשונה בעדה הדרוזית כעדה נפרדת לצורכי הדין האישי, עמ' 169-170).

אולם, בניגוד לטענות המערערים, אשר מתבססות על האמור בתצהירו של מר כמיל מולא, המחוקק הישראלי קבע באופן מפורש, כי בסוגיות הקשורות לזכויות ירושה, לא יחול הדין הדתי האישי, וזאת בניגוד לסוגיות אחרות בענייני המעמד האישי, בהן מפנה המחוקק מפורשות לדין האישי הרלוונטי, אשר חל על הצדדים (ר' לדוגמה, סעיף 3 לחוק לתיקון דיני מזונות התשי"ט – 1959).

סעיף 148 לחוק הירושה קובע כך:

"חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה". (ההדגשה אינה במקור).

ובהמשך, בסעיף 150 אף נקבעה עצמאותו של חוק הירושה באופן מפורש:

"בעניני ירושה לא יחול סימן 46 לדבר המלך במועצתו לארץ-ישראל, 1947-1922".

מן האמור לעיל עולה, כי המחוקק נתן את דעתו לכך שחוק הירושה עלול לפגוע במידת-מה בסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים, וקבע בחקיקה ראשית את האיזונים הראויים לטעמו בין הפגיעה בסמכויות אלו לבין אינטרסים אחרים, אשר מונחים על כפות-המאזניים.

זאת ועוד, סעיף 4 לחוק בתי הדין הדרוזיים, התשכ"ג – 1962, קובע את סמכותו הייחודית של בית-הדין:

"עניני נישואין וגירושין של דרוזים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטו הייחודי של בית הדין; כן יהיו בשיפוטו הייחודי ענינים הנוגעים ליצירתו או להנהלתו הפנימית של הקדש דתי שנוסד בפני בית דין על פי הדין הדרוזי או של הקדש דרוזי שנוסד לפני תחילת חוק זה לפי מנהג דרוזי שלא בפני בית דין דתי או בית משפט".

עמוד הקודם12
3עמוד הבא