המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 16993-05-16 סימון ואח' נ' ויזל ואח'
תנ"ג 16018-09-16 תושיה סוכנות לביטוח (1965) בע"מ ואח' נ' סימון ואח'
לפני כבוד השופטת רות רונן
התובעים:
1.הרולד סימון
2.הרולד סימון בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דן, פכטהולד ונתן
נגד
הנתבעים:
1.משה ויזל
2.משה ויזל (2009) בע"מ
נתבעים 1-2 ע"י ב"כ עו"ד נאור
3.יהודה דוידסון
ע"י ב"כ עוה"ד בן-צור ושקרצי
4.רמי ויזל
ע"י ב"כ עוה"ד נרי וגופשטיין
5.תושיה סוכנות לביטוח (1965) בע"מ
6.סמל השקעות בעמ
ע"י ב"כ עו"ד דל
פסק דין
1. עניינה של תביעה זו בסכסוך בין שני בעלי-המניות בחברת סמל השקעות בע"מ (להלן: "סמל"). סמל מחזיקה במניותיהן של מספר חברות בנות ובכלל זה חברת תושיה סוכנות לביטוח (1965) בע"מ (להלן: "החברה" או "תושיה") (חברות אלה יכונו להלן ביחד: "החברות" או "קבוצת החברות"; תרשים האחזקות המלא של החברות מופיע בעמ' 5 לחוות-דעתו של רו"ח עומר סרבינסקי שצורפה לתצהירו של הנתבע 1).
התובע 1, מר הרולד סימון (להלן: "סימון"), מחזיק במחצית ממניות קבוצת החברות (באופן ישיר או באמצעות חברות המצויות בבעלותו ובכלל זה התובעת 2), ומכהן כדירקטור בשתיהן. הנתבע 1, מר משה ויזל (להלן: "ויזל") מחזיק אף הוא ישירות או באמצעות הנתבעות 2-3 במחצית ממניות הקבוצה. גם ויזל מכהן כדירקטור בקבוצת החברות. כל החברות בקבוצה הן פרטיות, וסימון וויזל הם בעלי-המניות היחידים בהן. בתביעה עתרו התובעים לסעד הצהרתי של מתן חשבונות ולסעד כספי שמשמעותו היא חלוקה שווה של כספי החברות ומשאביהן בין התובעים לבין ויזל ובני משפחתו.
רקע עובדתי
2. כפי שיתואר להלן, השותפות בין הצדדים היא ארוכת שנים, והיא הניבה לצדדים לאורך השנים רווחים משמעותיים מאוד. סימון עלה לישראל בשנת 1962 מדרום אפריקה, שם עבד קודם לכן כסוכן ביטוח. ביום 4.3.1965 הקים סימון את החברה, שנקראה אז "הארי סימון בע"מ", שעסקה בתחום ביטוח החיים והביטוח הפנסיוני. סימון ניצל לטענתו את הידע, הקשרים והמוניטין שאותם צבר בעבודתו בדרום אפריקה, וכבר בשנת עבודתו הראשונה כסוכן ביטוח בישראל הוא זכה לדבריו להצלחה רבה.
בשנת 1965, פגש סימון את ויזל. הוחלט כי ויזל יצטרף לסימון ויכהן כדירקטור בחברה ואף יחזיק בשליש מהבעלות בסוכנות הביטוח. בסמוך לאחר צירופו לחברה הודיע סימון לויזל כי חלקו בה יגדל ל-50%, וכי היא תישא את שם שני השותפים. כן הוסכם, כך טען סימון, כי חלוקת הכספים בחברה תיעשה שווה בשווה בין הצדדים. ביום 30.9.1965, שונה שם החברה ל"סימון את ויזל סוכנות לביטוח בע"מ". ביום 6.1.1971 הקימו סימון וויזל את חברת סמל, שהיא חברת אחזקות במסגרתה הם ניהלו את כלל עסקיהם שאינם קשורים בהכרח בביטוח.
3. במהלך שנת 2000, נרכשה רוב פעילות החברה על-ידי קבוצת מגדל, בתמורה לסך של כ-106 מיליון ש"ח. חלק נכבד מכספי התמורה הוחזקו בסמל. לאחר המכירה, שונה שם החברה לשם "תושיה יעוץ סוכנות לבטוח (1965) בע"מ", ולאחר מכן לשמה הנוכחי. בעקבות המכירה הצטמצמה פעילות החברה, אף שהיא המשיכה להניב הכנסות מהפעילות העסקית שנותרה לה. בתקופה האמורה הפחית סימון את פעילותו בחברות, בעוד שויזל הוסיף להיות פעיל בהן ולנהלן.
בשנת 2000 החל הנתבע 5, בנו של משה ויזל - מר רמי ויזל (להלן: "רמי"), לעבוד בחברות. לכל המאוחר בשנת 2006 מונה רמי לשמש באופן רשמי כמנכ"ל מרבית החברות שבאחזקת הקבוצה, ובמסגרת זו הוא אף ניהל את ענייניה של חברת סמל.
4. לטענת סימון, בדצמבר 2014 ביקש ממנו הנתבע 4, רו"ח יהודה דוידסון (להלן: "דוידסון") לחתום על פרוטוקול של סמל מיום 9.12.2014, ממנו עולה כי בשנת 2014 קיבל ויזל דמי-ניהול בשיעור גבוה יותר מזה שקיבל סימון (להלן: "פרוטוקול 2014"). זאת – כך טוען סימון, מבלי לבקש את אישורו לכך ומבלי לדווח לו על כך. מהפרוטוקול עולה כי במהלך שנה זו שולם גם סכום של 350,000 ש"ח לרמי בגין ייעוץ, סכום שגם אליו סימון לא היה מודע לטענתו. סימון סירב לחתום על הפרוטוקול.
בעקבות סירובו של סימון לחתום על הפרוטוקול, נערכו במהלך שנת 2015 מספר פגישות בין סימון ובני משפחתו לבין ויזל, כמו גם בין בני משפחת סימון לדוידסון, שעניינן בתשלומים האמורים. סימון טוען כי במהלך הפגישות הללו הוא גילה לתדהמתו כי בני משפחת ויזל קיבלו לאורך השנים סכומי כסף גבוהים באופן משמעותי מאלה שהוא היה מודע להם. באחת הפגישות שנערכה ביום 27.1.2015 בין סימון לבין ויזל, נדונו הפערים ביניהם בדמי-הניהול. לאחר שבין הצדדים לא הושגה הסכמה ולא גובש פתרון במסגרת הפגישות השונות, הוגשה התביעה דנן.
יצוין כי הסכסוך בין הצדדים נדון גם במסגרת הליכים נוספים, שנפתחו לאחר הגשת התביעה הנוכחית: בקשה לאישור תביעה נגזרת שהגיש ויזל בשם החברות נגד סימון (תנ"ג 42082-12-19); ותביעה אזרחית נוספת שהגיש סימון נגד הנתבעים, רמי והחברות, שעניינה בהמשך התשלומים החודשיים לסימון (41990-02-20). בקשה נוספת לאישור תביעה נגזרת הוגשה על-ידי ויזל נגד סימון (תנ"ג 16018-09-16, להלן: "התביעה הנגזרת"), והיא נדונה על-ידי ונדחתה (פסק-הדין שניתן בתובענה זו יכונה להלן: "פסק הדין בתביעה הנגזרת").
5. בתביעה הנוכחית העלה סימון טענות רבות כנגד הנתבעים. הוא תיאר בה את האופן בו משך ויזל לגישתו כספים מן החברות, בשיעורים גבוהים באופן משמעותי מאלה שהוא היה זכאי להם. הוא הוסיף והתייחס לסכומים אותם קיבל רמי, הן במסגרת השכר החודשי והן בבונוסים השנתיים, שאף הם היו גבוהים מהסכומים שאושרו לו. סימון הבהיר כי רמי וויזל העמיסו על החברות הוצאות פרטיות רבות, תוך שהם מעסיקים בהן את יתר בני משפחתם; וטען גם כי דוידסון, ששימש לטענתו מנהל הכספים של החברות, מעל בחובותיו כלפי החברות וכלפיו כשאיפשר לבני משפחת ויזל לגרום לו ולחברות את הנזק שתואר לעיל.
מכלול הטענות אותן העלה סימון יידון להלן, כאשר בשלב הראשון תידון התביעה נגד ויזל; לאחר מכן יידונו התביעה נגד רמי; התביעה בגין ההוצאות המופרזות (המופנית נגד שני בני משפחת ויזל); ולבסוף יידונו הטענות אודות חבותו של דוידסון.
בטרם יידונו נושאים אלה, נתייחס לשאלה ראייתית שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, והיא נוגעת למספר עניינים עובדתיים שיידונו להלן – שאלת קבילותן ומשקלן של ההקלטות שהגיש סימון לבית-המשפט, המתעדות את הפגישות שהוא ערך עם ויזל ודוידסון לפני הגשת התביעה. התובעים הסתמכו על ההקלטות הללו בהתייחס לכל ראשי הנזק שנתבעו על-ידיהם, ולכן יש מקום להכריע ביחס למשמעותן הראייתית עוד בטרם דיון לגופו של עניין בטענות עצמן.
ההקלטות:
6. סימון ביסס כאמור את תביעתו בין היתר על סדרה של הקלטות המתעדות פגישות שנערכו בשנת 2015 בינו ובין בני משפחתו מצד אחד לבין דוידסון וויזל. לטענת הנתבעים, הקלטות אלה אינן קבילות באשר הן מתעדות משא-ומתן לפשרה בין הצדדים. כפי שיובהר, אני סבורה שדין טענה זו להידחות, ומשכך, ניתן יהיה להסתמך על ההקלטות ותמליליהן כחלק מחומר הראיות בהליך דנן.
7. הכלל בדבר אי-קבילותם של דברים שהוחלפו במסגרת משא ומתן לפשרה הוא כלל מבוסס במשפט הישראלי (ר' ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, מז(1) 311 (1993) פס' 17-18 (להלן: "עניין סלע"). הכלל נועד כדי לאפשר לצדדים למצות ביעילות ובפתיחות את ניסיונותיהם לפתור את הסכסוך שהתגלע בינם בכוחות עצמם. ככל שהצדדים יחששו מכך שדברים שייאמרו על-ידיהם במסגרת משא-ומתן כזה עלולים לשמש כנגדם בהליך המשפטי, יהיה בכך כדי להפחית במידה רבה את הנכונות שלהם להידבר באופן גלוי ומלא בשלב המשא-והמתן.
יחד עם זאת, הכלל חל רק על הידברות שאכן נערכה במסגרת משא-ומתן לפשרה. כאשר בעל דין אינו מצליח להוכיח שהדברים שהצד השני מבקש להציג כראיה נאמרו במסגרת מגעים לפשרה, אין לאפשר לו ליהנות מתחולת הכלל ו"לדחוק החוצה" מן הסל הראייתי ראיות שיכולות לסייע לבית-המשפט בגילוי האמת (ור' לעניין זה את דברי הנשיא שמגר בעניין סלע, בפסקאות הנזכרות לעיל). את השאלה האם הידברות מסוימת היא אכן חלק ממשא ומתן לפשרה – יש לבחון לאור מטרת הצדדים בהידברות, ולאור תכליתו של הכלל בדבר חיסיון דברים שהוחלפו במשא ומתן: האם מדובר בשיחה שבה הצדדים הסכימו לחשוף עמדות שלהם כדי לקדם הסכמה, כאשר אילו היו יודעים שהדברים יגיעו לידיעת בית-המשפט, הם היו נוהגים אחרת?
8. לטעמי, הנתבעים לא הצליחו להוכיח שההקלטות מתעדות שיחות שהן במהותן מגעים לפשרה. אכן, חלק מהדיון בשיחות שהוקלטו נוגע לשאלה כיצד יכולים הצדדים להתקדם הלאה ביחסיהם (ר' למשל עמודים 5-10 להקלטה השלישית מהפגישה בין סימון ובנו סול (שיכונה להלן: "סול") לבין דוידסון מיום ה-18.8.15, להלן: "פגישת ה-18.8.15"). אולם עיון בתמלילים מעלה שהשיחות ברובן המכריע אינן נוגעות לשאלה כיצד לפתור את הסכסוך שבמחלוקת אלא בעיקר לשאלה מהו בכלל הסכסוך שבמחלוקת, ובעיקר לביאור פשר הסכומים שנמשכו בעודף על-ידי ויזל ומשפחתו. גם מר דוידסון עצמו, שהיה שותף למרבית השיחות, לא כפר בסברה זו בחקירתו בבית-המשפט (עמ' 228-227 בשורות 22-19 ו-3-1 בהתאמה לפרוטוקול הישיבה מתאריך ה-19.5.2020). מרוב התמלילים ניכר כי השיחות נגעו ברובן לדרישתו של סימון להסברים מבני שיחו באשר לתשלומים שקיבלו בני משפחת ויזל, ולא בניסיונות מעשיים לפתור את המחלוקות הללו ובהצעות פרקטיות ביחס לכך.
סימון החזיק כזכור במחצית מהון המניות של החברות, וככזה הוא היה זכאי לקבל מידע אודות ענייניהן הכספיים (ודומה שהמשיבים אינם כופרים בכך). כפי שיפורט להלן (בס' 73-74), המידע אודות העניינים הפיננסים של החברות היה זמין בפועל בפני סימון עוד בטרם פרץ הסכסוך, לאורך כל השנים.
לכן אין חשש שצדדים עתידיים שהם בעלי מניות בחברות הדומות לחברות, דנן יימנעו מעריכת שיחות הכוללות החלפת מידע ביניהם אודות העניינים הכספיים של החברה (וכאמור השיחות נושא ההקלטות עסקו בעיקר בכך), שכן מדובר במידע שרובו ככולו הוא כזה שבעלי מניות כמו סימון זכאים בדרך-כלל לקבלו. ויזל לא מסר (ולא נטען שמסר) במסגרת השיחות מידע מהסוג שצדדים להידברות חושפים רק במסגרת החסויה של משא-ומתן לפשרה. משכך, התכלית לשמה נועד הכלל בדבר אי קבילות תוכנן של שיחות למשא ומתן איננו חל על נסיבות המקרה דנן, וההקלטות הן לכן ראיות קבילות.
9. סוגיה אחרת אותה מעוררים הנתבעים באשר להקלטות היא המשקל הראייתי שיש לתת להן בהתחשב באופן שבו הן בוצעו. לטענת הנתבעים, הוכח כי נפל דופי באופן עריכת ההקלטות, המשליך על המשקל שיש לייחס להן.
בהקשר זה, אני סבורה כי הדין עם הנתבעים. אכן, עיון בתמלילים מעלה שמרבית ההקלטות לא נעשו מתחילת השיחה ועד סופה. מרבית השיחות המוקלטות אינן נפתחות כדרכן של שיחות להיפתח, ורבות מהן גם לא מסתיימות בפרידה פורמאלית של הצדדים הפונים איש לדרכו. סול, שלפי הודאתו שלו היה זה שהיה אמון על ההקלטות, נחקר על סוגיה זו. הוא לא הכחיש שלעיתים ההקלטות נקטעו במהלך השיחות (פרוטוקול ישיבת יום 19.2.2020, עמ' 329, ש' 16-18), ושהוא היה זה שקבל את ההחלטות ביחס לאופן עריכתן של ההקלטות (שם, בעמ' 337, ש' 13-17 ובעמ' 338 ש' 3-8). סול הסביר שחלק מההקלטות נפסק מאחר שהתקבלו שיחות טלפון נכנסות (שם, בעמ' 334, ש' 16-20); או משום שהצדדים סטו לשיחות בנושאי חולין אישיים (שם, בעמ' 339, ש' 5-9).
בהסברים אלה אין די, מכיוון שחלק מההקלטות נקטעות באמצע משפטים המתקשרים ישירות לסכסוך נשוא התביעה (ור' בעמוד האחרון לנספח 16 לכתב התביעה, בסיום ההקלטה של שיחת דוידסון עם סימון וסול בפגישת ה-18.8.15). עם זאת, וכפי שציינו גם הנתבעים, האופן שבו נערכו ההקלטות אינו נוגע למישור קבילותן אלא למשקל שיש לייחס להן נוכח ההסברים באשר לנסיבות קטיעתן (ור' בהקשר זה ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, לח(4) 169 (1984), בפס' 14 לדברי הנשיא שמגר). לאור הספק בשאלה האם ההקלטות משקפות כהלכה את כל מה שהתרחש בפגישות שתועדו, המשקל שיינתן להן יהיה מוגבל, והן ייבחנו בכפיפה אחת יחד עם ראיות נוספות אליהן הפנו הצדדים.
תביעת דמי-הניהול נגד ויזל
10. תביעתו של סימון מבוססת על הטענה לפיה מכוח ההסכמה ביניהם היו הוא וויזל זכאים לקבל דמי-ניהול בשיעור שווה. לטענתו, למרות האמור, שולמו לויזל ללא ידיעתו וללא הסכמתו תשלומים עודפים של דמי ייעוץ וניהול, מעבר לסכומים ששולמו לו (סכומים אלה יכונו להלן: "התשלומים העודפים"). כך, בין השנים 2000–2016 משך ויזל סך כולל של 32,916,000 ש"ח, בעוד לסימון שולם סך של 11,235,000 ש"ח. שיעור התשלומים העודפים עומד לכן על סך של 21,681,000 ₪.
הסוגיות טעונות ההכרעה במחלוקת שבין התובעים לבין ויזל בהקשר זה הן בעיקרן חוזיות. ככאלה, הן גם מחייבות את בית-המשפט לנסות ולהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים בתקופות שבמחלוקת כדי לבחון את ההסכמות ביניהם ביחס לתשלומים העודפים שויזל קיבל מעבר לסכומים שאותם קבל גם סימון. בהקשר זה יהיה מקום לבחון האם סימון הסכים לכך שישולמו לויזל תשלומים עודפים, ואם כן – האם הוא הסכים כל התשלומים העודפים לויזל; או האם לפחות הוא הסכים לחלקם.
אחת הטענות העיקריות של סימון (שעליה הוא ביסס את עמדתו לגבי העדר הסכמתו לתשלומים העודפים), היא עקרון שכונה בפיו "עקרון השוויון". עיקרון זה נוגע להסכמה בין הצדדים לה טען סימון, לפיה כל תשלום שישולם על-ידי החברות למי מהצדדים, ישולם באופן שווה גם לבעל המניות השני.
החלק הראשון של פרק זה יתמקד בבחינת השאלה האם "עקרון השוויון" אכן היה עקרון מוסכם על הצדדים, ואם כן – על אילו תקבולים הוא חל (האם על כל משיכה של כספים מהחברות, או שמא רק על תשלומים ששולמו לבעלי המניות ככאלה, ולא על כספים ששולמו כנגד שירותים שהוענקו לחברות). לאחר מכן נבחן האם ההסכמה בין הצדדים הופרה על-ידי ויזל, ואת ההשלכה של ההפרה על זכויות הצדדים.
ההסכמה הנטענת בין הצדדים ביחס ל"עיקרון השוויון"
טענות התובעים
11. התובעים טענו כאמור כי סימון וויזל הסכימו על חלוקה שוויונית של כל תקבול שישולם לאחד מהם על-ידי החברות. לטענתם, השותפות בין הצדדים החלה כאשר סימון העניק לויזל מחצית מהחברה ללא תמורה. באותה עת נקבע כי כל תשלום של החברות יחולק בין הצדדים באופן שווה, בלא בחינה של היקף ההשקעה או התרומה היחסית של כל אחד מהם לרווחי החברות. במהלך השנים נשמר עיקרון השוויון עליו הוסכם בתחילת הדרך. התובעים טענו כי גם מגישתו של ויזל עולה כי בין הצדדים הייתה הסכמה כאמור, אלא שלטענתו היא לא הופרה. כן נטען שויזל לא השכיל להסביר את הראיות מהן עולה כי הוא מכיר בהסכמה האמורה, ולכן הוא הונחה שלא להשיב על שאלות הנוגעות לדברים שנאמרו על-ידיו בפגישות בין הצדדים.