36. לטענת הנתבעת, התובע לא נכח בעת האירוע שקרה במלון **** (נכח במלון אך לא באירוע עצמו) ועל כן עדותו בענין זה היא מפי השמועה.
תמצית טענות התובע
37. התובע עותר לדחות את ההתנגדות של הנתבעת וליתן צו לקיום צוואת המנוח, צוואה המשקפת את רצונו האחרון של מנוח ושלא נפל בה כל פגם.
38. התובע טוען כי האב היה מודע למעשיו עד מועד פטירתו בנובמבר 2017 למעט בשבוע האחרון לחייו, כאשר קיבל תרופות לשיכוך כאבים, כל שכן בספטמבר, עת חתם האב על הצוואה, היה כשיר שכלית ונפשית וחתם על הצוואה מרצונו החופשי, מתוך מודעות מלאה לחתימה ומתוך הבנה מוחלטת של תוצאות חתימתו על הצוואה.
39. התובע מטעים כי בשבועיים האחרונים לחייו של המנוח, לא מש ממיטתו, טיפל בו ואף שהה בחופשה מיוחדת לצורך כך מעבודתו.
40. עוד נטען כי הנתבעת הועברה לפנימייה, עוד בהיותה בת 10 שנים, בשל התנהגותה הבלתי מרוסנת שהסבה המון צער להוריהם. לטענת התובע, מאז עזיבתה את הבית הקשר לא חודש ולמעשה הנתבעת לא הייתה חלק מהמשפחה. התובע ציין כי גם בעת נעוריה התובעת בחרה שלא להגיע לבית ההורים והעדיפה להיות במשפחת אומנה.
41. לטענת התובע, הנתבעת לא היתה בקשר עימו ועם ההורים בבגרותה. בגיל 18 פתחה הנתבעת את תיק האימוץ וחידשה את הקשר עם אמה הביולוגית ובמקביל ניתקה את הקשר עימו ועם ההורים, מעולם לא חגגו יחדיו חגים, לא אכלו ארוחות משותפות ועם נישואיה שינתה את שם המשפחה והוסיפה אותו חזרה רק לאחרונה לצורך רצונה לזכות בהתנגדותה לצוואת ההורים.
42. לטענת התובע הנתבעת ניסתה ליצור מצג שווא לפיו קיים נתק בין התובע להורים בעוד שהיחסים ביניהם היו טובים מאז ומתמיד והתבססו על אהבת אמת. ההורים ראו בו ובילדיו את המשפחה היחידה שהייתה להם משך כל השנים.
43. התובע ציין כי בין ההורים שררה אהבה והרמוניה והאם תמיד דאגה למנוח עד יומו האחרון. מעולם לא היו יחסיהם כשולטת ונשלט כפי שהנתבעת מנסה לתאר וכל החלטה נעשתה בצוותא.
44. התובע טוען, כי המנוח היה אומנם חלש גופנית בשל הטיפולים שעבר, אך מבחינה קוגניטיבית הוא תפקד, ועד יומו האחרון היה כשיר ומודע לסביבתו. בשנת 2017 החליט האב כי אינו מעוניין להמשיך בטיפולים והועבר לטיפול בהוספיס בית. התובע רואה בהחלטה זו של האב ראיה לכך שהאב היה צלול ומודע ובעל יכולת לקבל החלטות על עצמו ועל חייו.
45. לטענת התובע, מטרת הנופש המשפחתי במהלכו קרה האירוע המכונן, היתה לשמח את האב שידע כי המחלה מתקדמת, אך במקום ליצור אווירה טובה, הנתבעת התנהגה בצורה מבישה ומשפילה כלפי ההורים, קיללה את האב המנוח ואיחלה למותו ואף סטרה לאם בפניה בחזקה ומעוצמת המכה עפו משקפי הראייה של האם ונשברו. מייד לאחר אירוע זה עזבו ההורים המנוחים את המקום ומאז לא היה כל קשר בינם לבין הנתבעת. הנתבעת מעולם לא הביעה חרטה על מעשיה ולא באה להתנצל בפני ההורים. הנתבעת גם בחרה שלא להשתתף בהלוויית האב ולאחר מכן גם לא בהלוויית האם. טענתה כי לא ידעה על פטירת האב אינה נכונה שכן הדבר פורסם ברשת החברתית "פייסבוק" על ידי חברה משותפת שלה ועל כן וודאי נחשפה לפרסום וידעה על מות האב.
46. לטענת התובע, ככל הנראה האב הוא זה ששכנע את האם לנשל את הנתבעת מהצוואה, בשל העלבון הרב שחש לאחר איחולי המוות של הנתבעת כלפיו במהלך האירוע **** ולא כפי שנטען על ידי הנתבעת.
47. בימיו האחרונים הביע המנוח צער על שלא הספיק לבלות יותר עם התובע בילדותו, אך לא הזכיר שום עובדה לגבי הנתבעת.
48. לעניין חוות הדעת - המומחה עצמו טען כי הוא לא יכול היה לקבוע מסקנה ברורה ונחרצת כפי שבית המשפט מצפה ממנו, וכי אין משקל משמעותי להשפעת התרופות שקיבל על הערנות, הקוגניציה והמצב המנטלי של המנוח.
49. לטענת התובע ההתנגדות הוגשה בשיהוי ניכר, שנה ושלושה חודשים לאחר מות האב, והיא לא הייתה מוגשת אלמלא הרשם לענייני ירושה היה מעביר את התיק לבית המשפט.
דיון והכרעה
50. אקדים אחרית לראשית, לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית, הגעתי למסקנה כי דין
ההתנגדות להידחות.
המסגרת הנורמטיבית
51. נקודת המוצא בעת הכרעה בענין צוואה היא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (ראו: דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט(6) 653 (2005) ובע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז. (פורסם במאגרים, מיום 13.12.2012)).
52. כפועל יוצא, בבוא בית המשפט לבחון צוואה עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בחופש הציווי. בית המשפט ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואה ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר לצורך הוכחת טיעוניו (ראו: ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד( נ' תמר גולד, מח(1) 22 (1993) ובע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם במאגרים, מיום 5.7.2012)).
53. כאמור, מצווים אנחנו לכבד את רצון המת, אך כלל לא פחות חשוב הוא גם לבטל צוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהצוואה לא נערכה מתוך רצון חופשי ואמיתי (ראו: ע"א 5185-93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום (להלן: "פסק דין מרום") (1) 318 (1995).
כשרות המנוח לצוות והטענה כי לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה:
54. לב ליבה של ההתנגדות עוסקת בהכרעת מידת כשירותו של המנוח בעת עריכת הצוואה.
55. הוראות סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובעות:
הכשרות לצוות
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
56. יושם-אל-לב כי בסיפא של סעיף 26 ישנה התייחסות מפורשת למצבו הקוגניטיבי של המצווה במועד הספציפי בו חתם על הצוואה, מכאן שצוואה תהיה בתוקף רק במידה ובשעה שנחתמה על ידי המצווה, הוא ידע להבחין בטיבה, וזאת מבלי כל קשר למצבו הקוגניטיבי בטרם נערכה הצוואה או גם אם לאחר החתימה השתנה מצבו לרעה.
57. לטענת הנתבעת המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה נוכח מצבו הרפואי:
ש. הוא היה כשיר מבחינה קוגנטיבית או פיזית לידיעתך
ת. לדעתי לא, 8 ניתוחים בראש, במוח.
(עמ' 22, ש' 5-6)
58. במקרה דנן, יש לבדוק האם מצבו הקוגניטיבי של המנוח אפשר לו להבחין בטיבה של הצוואה. נטל ההוכחה לקיומה של הגבלה על המצווה להבחין בטיבה של צוואה, מוטל על מי שרוצה להבנות ממנה, דהיינו על המתנגד לצוואה. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל זה לא די בהעלאת ספיקות גרידא (ראו: ע"א 279/87 רבינוביץ נ' קריזזל , פ"ד מג (4) 760; ע"א 142/86 מיכסן נ' מיכסן, פ"ד לה (2) 155). (ראו: פרופ' שילה, פירוש להחוק, תשכ"ה-1965, הוצאת נבו, כרך 1 עמוד 248, ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, כב(2) 138 (20.6.68), וכן ע"א 733/88 אהרוניאן ואח' נ' אלישקה, מה(5) 705, 709 וגם בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, [פורסם במאגרים] עמוד 6 לפסה"ד מיום 11.6.17:
"ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עריכת צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו...לא די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות"
כיום, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע בפסיקה כי שלילת הכושר לצוות, ובמיוחד בדיעבד, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, אינה עניין של מה בכך, הנטל לסתור חזקת כשרות בסיסית זו לאחר מותו של אדם הינו כבד ביותר.
ראו: פרשת מרום (1) 318 וע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח (1) 2.
יפים הם דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (פורסם במאגרים):
"ניצבים אנו בפני המציאות, שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה"
59. עוד נקבע בפסיקה כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא. המשקל שיינתן לשיקולים אלה, משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על ביהמ"ש להשתכנע שהיה בהתנהגותו הכוללת של המצווה, בעת עריכת וחתימת הצוואה, כדי להצביע שהמצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה (ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813; פס"ד מרום לעיל(1) 318 וע"א 1212/91 קרן ליב"י ואח' נ' פיליציה בינשטוק, פ"ד מח (3) )705).
60. הרכיבים העיקריים שיש להביא בחשבון על מנת לבחון האם המנוח היה בעל כושר להבחין בטיבה של הצוואה סוכמו בפסיקה בשלושה:
א. מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה.
ב. ידיעתו בדבר היקף הרכוש ויורשיו.
ג. מודעותו לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו.
(ראה: ת"ע (ת"א)102160-09 עזיבון המנוחה א.ג. ז"ל נ' ר.ג.ג. [פורסם במאגרים] תק- מש
2011 (3) 451; ת"ע (ת"א) 108470/08 מ.ל ואח' נ' האפו' הכללי- תל אביב ואח',[פורסם
במאגרים] תק- מש 2010 (2) 1 ות"ע (****) 1120-08 ק.ט. נ' פ.ז. [פורסם במאגרים] תק-מש
2012 (1) 780).
61. בניגוד להגבלת הכשרות של קטין ופסול דין, הגבלת כושר זו עניינה מצבו הנפשי והגופני של המצווה בשעת חתימת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד החתימה על הצוואה (ראה: ש' שוחט "דיני ירושה ועיזבון" (הוצאת סדן, תשס"ה-2005), עמ' 98. ראו גם: תע (חי') 5167-12-08 עזבון המנוח י.ל. ז"ל נ' י.כ (פורסם במאגרים, מיום 2.2.2014)).
62. חשוב להדגיש כי הפסיקה אינה מחייבת שהצוואה תיערך בתבונה או בסבירות או במידה של הומניות, אלה הם עניין לרצונותיו של המצווה (ראו: ע"ז (חי') 1088/82 רז נ' מזרחי, [פורסם במאגרים] פ"מ תשמ"ה (ב) 169.
63. להוכחת טענות בעניין מצב נפשי וגופני יש להסתייע בעדות רפואית או עדות אחרת לפיה בשל מצב נפשי, מנטלי וגופני מצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - כשהמועד הרלוונטי הוא מועד חתימת הצוואה, ובענייננו יום 10.09.17. ראו גם עמ"ש (מרכז) 60984-12-16 פלונית נ' אלמונית (29.3.18) וגם ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, 105.
מן הכלל אל הפרט:
מצבו של המנוח בעת חתימת הצוואה
64. צוואת המנוח נחתמה ביום 10.09.2017 ובהתאם לכך, יש לבחון את מצבו של המנוח בזמן ובטווח הזמן הקרוב לחתימתו על הצוואה.
65. בענייננו, אין ספק שהמנוח סבל משנת 2009 מאפילפסיה וממחלת הסרטן ועבר מספר ניתוחים להסרת הגידולים ממוחו. בשנים 2016- 2017 חלה החמרה במצבו והוא הועבר למסגרת של הוספיס ביתי. סמוך למותו קיבל המנוח תרופות אופיואידיות שעשויות היו להשפיע על מצבו הקוגניטיבי ומצבו הגופני הלך והתדרדר תוך תלות רבה בסביבה.
66. יחד עם זאת, אין באמור די כדי לקבוע שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, ומכל מקום, טענה זו, יש לתמוך במסמכים רפואיים או ראיות מבוססות, מהם ניתן ללמוד ברמת וודאות גבוהה כי המנוח לא היה מסוגל להבחין בטיב הצוואה במועד חתימתה. בעניין זה, לא עמדה הנתבעת בנטל הראייתי וכפועל יוצא ממנו בנטל ההוכחה המוטל עליה.
חוות דעת מומחה
67. ביום 20.01.21 הגיש המומחה חוות דעתו (להלן: "חוות הדעת") בגדרה הדגיש כי לא ניתן היה להגיע למסקנה אופרטיבית ברורה, ביחס למצבו המנטאלי של המנוח במועד בו נחתמה הצוואה, בהעדר רשומות רפואיות המתארות את מצבו וכי הוא מודע לכך שחוות הדעת אינה עונה על מה שבית המשפט ביקש ממנו:
"לאור העדר בדיקות והערכות מקצועיות ממוקדות, לא ניתן להעריך נכוחה את שיעור הפגיעה בתחומים אלו בחייו של המנוח באותה עת לרבות בעת שכתב את צוואתו...
רופאים אשר ערכו ביקורי בית בתקופת הוספיס בית בבית המנוח בתקופת אוגוסט 2017 ועד למותו של המנוח בנובמבר 2017, לא רשמו רישומים קליניים המתארים את מצבו הגופני קל וחומר מנטלי קוגניטיבי נפשי של המנוח באותה עת.. לאור השטחיות והרישול הזה, אין בידי הכלים לקבוע במדויק את שבית המשפט מבקש ממני ולא נותר לי אלא לבצע הערכה והשערות שאינן יכולות להיות מדויקות". (ראה עמ' 9 בחוות הדעת).
68. לדעת המומחה, אין זה סביר כי המנוח לא הופנה להערכה קוגניטיבית ופסיכיאטרית נוכח הפתולוגיה המוחית הקשה ממנה סבל, משכך פנה לצדדים, לקבל מסמכים המעידים על ביצוע הערכה, אך הערכה שכזו לא הוצגה בפניו.
69. מהמסמכים שהיו בפני המומחה, היה רק רישום אחד מטעם רופא ****** "בזמן אמת", מיום לאחר כתיבת הצוואה ב - 11.09.17, שהתייחס למצבו הקוניטיבי של המנוח. . ברם, גם רישום זה היה שטחי ודל תוכן - נרשם שיתוף והתמצאות חלקית, אך לא פורט ביחס לשיתוף הפעולה האם היה נקודתי או מתמשך, האם ההתמצאות החלקית היא ביחס לסביבה או לזיהוי אנשים ולא ניתן היה להסיק ממנו תשובה ברורה וחד משמעית על מידת כשירותו של המנוח.
70. בנסיבות אלו ובהעדר כל ממצא בנוגע למצבו הנפשי והשכלי של המנוח במועד חתימת הצוואה, ביסס המומחה מסקנתו על הערכה והשערות, תוך התייחסות להתדרדרות במצבו הגופני והמנטלי של המנוח עובר למועד החתימה. לשיטתו סביר יותר להניח כי המנוח לא היה מסוגל להבין את טיבה של הצוואה ומשמעותה מפאת מצבו, אך סייג ואמר כי לא יכול לומר זאת באופן נחרץ כפי שבית המשפט מצפה ממנו.