--- סוף עמוד 6 ---
נברא. המדובר באשת עסקים מיומנת ומניפולטיבית המגייסת כל דכפין לשם קידום ענייניה בכל דרך אפשרית (ר' סעיף 16).
25. ביחס לטענת התובעת כי הוא מנע את רישום הערת האזהרה ואת מכירת הדירה בפועל, מציין הנתבע כי זוהי אכן מטרתה של הערת האזהרה שנרשמה כדת וכדין, והתובעת אינה יכולה לטעון לנזקים בגין הערת האזהרה שנרשמה כדין על פי התחייבות מפורשת וברורה שלה. הנתבע טוען שהערת אזהרה לא צריכה הסכמה של הצד השני, זכותו של כל אדם שיש בידו זכות לרשום הערת אזהרה בגין אותה זכות, וכך הוא עשה, ובדין (ר' סעיפים 24 ו־30).
26. הנתבע טוען כי לאור הקבוע בסעיף 5 ל"כתב ההבנות" שנחתם ביום 28.8.16 הוא יכול לעשות בנכס כרצונו, וכך גם מופיע בסמכויות שניתנו לו על ידי התובעת בייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם על ידה (ר' סעיף 32). לטענת הנתבע, הערת האזהרה לא אמורה להתבטל ואינה יכולה להתבטל, שהרי קיימת לו זכות למכור את הדירה ולקבל רווחים ממכירתה (ר' סעיף 34). לטענת הנתבע הוא לא הפר שום הסכם התובעת והיא זו שמנעה ממנו לממש את ההסכם (ר' סעיף 36).
27. עוד טען הנתבע כי התובעת בחתימותיה מאשרת כי קיבלה ממנו סכומי כסף, "ואם כן, מה לה כי תעביר את הנטל" לכתפיו? ואיזה נטל? הנתבע מאשר כי אכן קיבל את מפתחות הדירה ונמסרה לו החזקה בה כדין ביום 29.8.16 וכי הוא לא פלש לדירה, כי הוא ניסה למכור את הדירה כמיטב יכולתו, הביא קונים פוטנציאליים אולם התובעת הכשילה את המכירה פעם אחר פעם ובכך הכשילה את אפשרותו לקיים את התחייבותו (ר' סעיפים 40–42).
28. במענה לטענת התובעת כי לא הייתה לו זכות מהותית לרשום הערת אזהרה, טוען הנתבע ומדגיש כי זכותו המלאה הייתה לרשום את הערת האזהרה, וזכות זו עומדת לו גם כיום (ר' סעיף 43).
29. בירורה של התובענה נתעכב וזאת עד לאחר שהתובעת הפקידה ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 29.1.18 בבקשה מס' 5 (ר' גם ההחלטה מיום 2.8.18).
30. שמיעת הראיות התקיימה ביום 18.2.21. מטעם התובעת העידו היא בעצמה וכן מר מיכאל מור מטעמה (ר' עמודים 40–121 ו־136–182 לפרוטוקול). מטעם הנתבע העידו הוא בעצמו וכן עו"ד ליאור גבאי, עו"ד סיוון כהן ומר יהודה קוקה (ר' עמודים 14–40, 121–136 ו־182–233 לפרוטוקול).
סקירת המסמכים העיקריים בתיק
31. לפני בית המשפט הוצג העתק רישום מפנקס בתים משותפים (נסח טאבו) של גוש 6620 חלקה 43 תת־חלקה 108 מיום 7.6.17 (נספח א למוצגי התובעת) ממנו ניתן ללמוד בין היתר כדלקמן:
א. כי הדירה נרשמה בשלמות על שם התובעת בעסקת מכר ביום 20.11.12.
ב. כי ביום 26.5.13 נרשמה משכנתה בדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום לטובת בנק לאומי לישראל.
ג. כי ביום 5.9.16 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין – הימנעות מעשיית עסקה.
32. הוצג לפני בית המשפט מסמך נושא כותרת "כתב הבנות" שנערך ביום 28.8.16 שנחתם על ידי התובעת והנתבע ( מוצג ד3 למוצגי התובעת), בו נאמר בין היתר כי הוסכם בין הצדדים
--- סוף עמוד 7 ---
שהנתבע ישלם את המשכנתה הרובצת על הדירה (בסך 800,000 ₪) (סעיפים 1–2), כי הנתבע ישלם למיכאל מור 100,000 דולר (סעיף 3) וכי "שירה מאשרת עם חתימתה על מסמך זה שקיבלה משמעון חן סך של $350,000" (סעיף 4). בסעיף 5 של כתב ההבנות נאמר כי "שירה חתמה על יפוי כוח כללי בלתי חוזר לטובת שמעון כדי שיוכל לטפל בנכס הנ"ל ולעשות בו כרצונו, לממש, לחייב, ולזכות". בסעיף 6 לכתב ההבנות נאמר כי "בחתימתה על כתב הבנות זה היא מאשרת שקיבלה את הסכומים הנ"ל". כתב ההבנות נחתם כאמור על ידי הצדדים ועו"ד יוסף בן שמואל אישר את חתימתם בפניו.
33. באותו מועד – ביום 28.8.16 – חתמה התובעת על יפוי כוח כללי בלתי חוזר לטובת הנתבע, אשר הוגבל לדירה (מוצג ד2 למוצגי התובעת).
34. ביום 14.9.16 חתמה התובעת בפני הקונסול הכללי בגיאורגיה על "תצהיר/אישור על קבלת כספים" (נספח ז למוצגי התובעת) (להלן גם: "מסמך גיאורגיה") בו אישרה בין היתר קבלת כספים מהנתבע עבור הדירה על פי רשימה שצורפה. בנקודה/בפריט השלישי צוין כי באוגוסט 2016, לפני החתימה על יפוי כוח נוטריוני שמסרה לנתבע, קיבלה היא סך של 350,000 דולר בירושלים וכי "מסרתי את החזקה בנכס למר שמעון חן, וכן מסרתי לו מפתח לעשות בנכס מנהג בעלים". בהמשך נאמר כי "אני מאשרת למר חן בזה לשלם כל חוב אם הרובץ על הנכס מכספים המגיעים לי, כמו כן לשפץ להשכיר, לתקן, להגיע להסכמות, לפשרה, לוותר על חוב, לתבוע, לזכות, לצבוע, לרהט בנכס הכול לפי דעתו ורצונו, המובהר בנינו".
35. ביחס למסמכים שנחתמו ביום 28.8.16 במשרד עו"ד י' בן שמואל בירושלים אישרה התובעת כי היא חתומה עליהם (עמוד 142, שורות 16–17; עמוד 143, שורות 2–10). היא העידה כי לא הכריחו אותה ללכת למשרד עוה"ד ולא כפו עליה לחתום על המסמכים (ר' עמוד 142, שורות 18–23). לדבריה "...מישהו הכתיב לאותו עורך דין מה יהיה כתוב במסמכים" בזמן שהיא נכחה שם (עמוד 142, שורות 23–30). התובעת אף הדגישה כי המסמכים הנ"ל אינם מזוייפים "...הם נעשו מול עורך דין בהסכמה" (עמוד 162, שורות 9–11) (והשוו לנטען בסעיף 16א. לעיל ?).
36. לדברי התובעת היא חתמה על המסמכים הנ"ל:
...מתוך אמונה בבן אדם שהגדיר את עצמו, כקודם כל, אדם דתי עם כיפה על הראש, אדם מאמין, [....] הגדיר את עצמו כחבר, כמישהו שרוצה לעזור לי, כמישהו שיכול לעזור לי כלכלית [...] וכל כך בשפה שלי, שכשהוא ביקש רק בקשה קטנה, בואי רק תחתמי את זה, זה בסדר נכון? רק אני זה, ואני אביא לך אחר כך, זה בסדר נכון? אז חתמתי. כי לחבר ולאדם דתי, אני אאמין (עמוד 143, שורות 24–34; עמוד 144, שורות 1–3).
37. כן הוצג לתובעת כי היא חתמה על מסמך ההבנות בו אישרה שקיבלה 350,000 דולר והיא נשאלה האם היא נוהגת לעשות כך לחברים, תשובתה:
אני אדם מאוד פתוח [...] יש שני צדדים. סליחה, אם אני יכולה כבר לענות. יש צד אחד שבמקרה הזה הוא הצד של הנוכל והשקרן, ויש את הצד שלי, הצד של הפתי והטיפש. שני הצדדים האלה, כרגע, אחד מול השני. הנוכל, שהכיר טוב מאוד את הסיפור שלי דרך מיכאל מור שהם מכירים לפני, הנוכל שידע טוב מאוד לתפוס אותי איך אני מדברת, איך אני אוהבת לשמוע את המילים ככה, שאני אאמין, שאני ארצה ושאני אסכים לכל דבר. מעשה של נוכלות אי אפשר להפריך אותו ככה (ר' בהרחבה בעמודים 145-144).
38. בהמשך עדותה ציינה התובעת כי הם הלכו לעו"ד בן שמואל "...כדי לכתוב את הדברים שנאמרו ביננו בצורה מסודרת" (עמוד 156, שורה 24).
--- סוף עמוד 8 ---
39. ובהמשך נשאלה היא בין היתר:
את הבנת שאת הולכת לאדון יוסף בן שמואל שאת בעצם נותנת לשימי בטוחה כנגד הכסף ששולם או ישולם, נכון?
גב' וילנצ'וק: היו 2 דברים, היה את ייפוי הכוח שאמרתי, שימי יתעסק בדירה וימכור במקום מיכאל, ימכור את הדירה. דבר שני, הדברים שהעלנו על הכתב, שזה לא איזשהו משהו של מכירה, אלא כוונות מסוימות ששימי יעביר לי כסף, אותם $350,000 לעניינים שלי בגיאורגיה, ויפעל לכיוון מכירת הדירה ויקבל את כספו חזרה ממכירת הדירה בעצם. זה פחות או יותר מה שאני הבנתי שקורה שם כשחתמתי על המסמך. אז יש ייפוי כוח, ויש את אותם הבנות ביני לבינו שפשוט עורך דין אירגן אותם.
עו"ד ליפשיץ: ואת קראת את זה?
גב' וילנצ'וק: ברפרוף, עוד פעם, מתוך אמונה לא מתוך, עכשיו אני אשב על כל פרט. שימי גם אמר לו, תוסיף ככה, הם דיברו ביניהם, הם מכירים ביניהם, אני לא הכרתי את העורך דין הזה. העורך דין הזה מיד עשה מה ששימי אמר לו, העלו על הכתב כמה משפטים. שימי תוך כדי, גם מאוד נותן לי הרגשה נעימה שהכל בסדר, ועוד דקה אני מגיע לגיאורגיה, ועוד דקה אני מעביר לך את הכסף, ועוד דקה ועוד דקה, נעשה המון דברים נפלאים ביחד. וזהו. ורק תחתמי לי פה, ולא אכפת לך גם תוך כדי, אם אני אביא לך את זה בגיאורגיה עוד כמה ימים, אז שיהיה כתוב עכשיו כי זה יעזור לי בטח בלמכור את הדירה (עמוד 162, שורות 3–20).
40. ביחס למסמך (תצהיר/אישור) שנחתם על ידה ביום 14.9.16 בקונסוליה בגיאורגיה, אישרה התובעת כי הנתבע לא כפה עליה ולא הכריח אותה לחתום על המסמך והיא חתמה עליו מרצונה החופשי (עמוד 171, שורות 10–23; וכן בעמוד 172).
41. הערה : כתב ההבנות , יפוי הכוח הבלתי חוזר ומסמך גיאורגיה יכונו יחדיו להלן בפסק הדין אף "המסמכים" .
42. טענתה המרכזית של הנתבעת הינה כי היא לא קיבלה מהנתבע – בירושלים או בכלל – את הסך של 350,000 דולר (ר' למשל עדותה בעמוד 163, שורה 9; ובעמוד 174, שורות 8–9). לדבריה בנוסף התגלתה בעיה כיצד יעביר לה הנתבע סכום הזה לגיאורגיה. כך למשל העידה היא בהקשר זה כי:
באותו מוצאי שבת לא דובר על שום דבר טכני. דובר על הסכמה בינינו שיהיה סכום מסוים שאדון שימי ישמח לתת לי לעניינים שלי, וביום ראשון נמצא עורך דין שנעלה, לא היה אפילו משהו טכני שרשמנו נגיד ככה וככה לעורך דין. נמצא עורך דין נעלה על הכתב את ההסכמה בינינו, ונוכל להתקדם הלאה להעביר את הכסף (עמוד 158, שורות 21–25; וגם דבריה בחקירה החוזרת בעמוד 181, שורות 14–26).
על נטל השכנוע ועל נטל הבאת הראיות בקליפת האגוז
43. ברע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13) נקבע בין היתר כי:
--- סוף עמוד 9 ---
המושג האחד הוא "נטל השכנוע" (שפעמים כונה "החובה מס' 1", ראו ע"א 641/66 אריה נ' קליבנסקי, פ"ד כא(2) 358, 363 (1967), להלן: עניין אריה), והוא החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט. במשפט האזרחי, כידוע, החובה המוטלת על בעל הדין היא להוכיח את טענותיו במאזן הסתברויות. [...] נטל השכנוע הוא אפוא "החובה העיקרית במשפט" (ע"א 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 504, 522 (1950), להלן: עניין זרקא), ועל פי רוב הוא קבוע ואינו עובר משכמו של בעל דין לשכם יריבו (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 36 (2006), להלן: עניין המגן). השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי (שם, פסקה 13), ואי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897 (2003)). יודגש, כי נטל השכנוע איננו אחד במשפט. אמנם, נהוג לומר כי נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל על התובע, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". אלא שכאמור, השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, ועל כן בעניינים מסוימים במשפט, יתכן שנטל השכנוע ירבוץ, לצורך אותו עניין, על כתפיו של הנתבע, הגם שנטל השכנוע להוכחת טענות התביעה ממשיך לרבוץ על כתפיו של הטוען להן, הוא התובע.
[...]
המושג השני הוא "נטל הבאת הראיות", והוא מתאר את החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע (על כן הוא מכונה לעתים "החובה מס' 2", ראו עניין אריה, בעמ' 363). זהו נטל דיוני, המוטל על בעל הדין להביא ראיות כדי לעמוד בנטל השכנוע – אם נטל זה מוטל עליו – או כדי לשמוט את הקרקע מתחת לראיות שהביא יריבו – אם נטל השכנוע מוטל על זה האחרון (עניין המגן, בעמ' 36). נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עשוי לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט (עניין זרקא, בעמ' 523; עניין אריה, בעמ' 363). כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להביא ראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון (ראו ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82-81 (2001)) (שם, פסקה 9).
על העדות על קצה המזלג
44. הלכה היא כי משקלן של העדויות ומהימנותם של העדים נתונים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בית-המשפט מכריע בעניין זה "על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".
"אותות האמת" – אינם אך ורק "אותות וסימנים" הבאים לכלל ביטוי בהתנהגותו של העד על דוכן העדים. משמעותו של המושג הינה רחבה ו"עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים, ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גירסתיו של העד".
(ר': י' קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה, מהדורה תש"ע–2009, עמודים 1830-1825).
45. קדמי בספרו הנ"ל מציין 4 מבחנים בסיסיים לבחינת מהימנותו של עד:
מבחן ההתרשמות – התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העד על דוכן העדים.
מבחן ההשוואה החיצונית – השוואת דברי העד בבית המשפט עם דברים שאמר במקום אחר, או דברים שאמרו עדים אחרים.
מבחן ההשוואה הפנימית – העמדת דברי העד במבחן של "הגיון שכל ישר ונסיון החיים".
--- סוף עמוד 10 ---
מבחן האישיות – בדיקה והשלכה אפשרית של אופיו של העד ונגיעתו לעניין על מהימנות דבריו (שם בעמודים 1841-1833).