פסקי דין

תלהמ (ת"א) 21133-06-19 א. צ נ' נ. ס. ט - חלק 2

28 אוקטובר 2021
הדפסה

דומני כי "עיון קל" באותם פרמטרים אשר נקבעו בפסיקה, יוביל לכך שבשניים אלו, הם הצדדים, יש לראות כ"ידועים בציבור", למצער לתקופה מסויימת בחייהם, ואסביר.

מדובר בבני זוג אשר הכירו האחד את השנייה לאחר סיום מערכת נישואין (לערך), עת התגרשו, כל אחד בינו לבינו, עם ילדים לכל אחד.

בני הזוג בחרו שלא להינשא על אף שלא היו מנועים הלכתית לעשות כן (לא נטען אחרת בפני), אך אין בדבר כדי להעיד על ארעיות הקשר ביניהם או על אי יציבותו.

ואומר כי התופעה החברתית של ריבוי זוגות היכולים אך אינם רוצים להינשא כדמו"י, היא חלק מן המרקם החברתי בישראל ואינה בבחינת נדיר. כל אדם ובחירתו היא.

אל מול היעדר הסדרת הקשר בנישואין, קיימת תקופת חיים משותפת לא מבוטלת אשר נמשכה כ-17 שנים, חלקן תחת קורת גג אחת ומשק בית משותף, וחלקן, כל אחד בדירתו ובאורח חיים עצמאי, תוך שמירת מסגרת כלשהי, לסירוגין, של קשר כזה או אחר בין השניים.

אין אני נכנס לשיקולי כל אחד מן הצדדים באשר לבחירה זו, או באשר לטיב היחסים ביניהם שככל זוג דומה ידעה עליות וירידות שהתבטאו ברצון מי מהם להפריד את מערכת הזוגיות או לבחור את צורת חייהם כרצונם, ואף אין אני נכנס לשיקולי הנתבע, אם שיקולים אישיים אם שיקולים רפואים, שעה שכל אלו אינם מעלים ואף לא מורידים לעניין זה.

הצדדים היו במערכת יחסים ממושכת, החל משנת 2001 עת הכירו ועד לשנת 2018, במהלן התגוררו יחדיו, עברו פרידות, עזיבת הנתבע את דירת המגורים ובהמשך אף חזרו למערכת יחסים כזו אח אחרת, עד לתחילת שנת 2018, לסירוגין ולא באופן מתמיד.

משך השנים בהן התגוררו יחדיו, ניהלו הצדדים משק בית משותף, מי ערך קניות, מי בישל, מי נשא בעיקר התשלומים, כל אחד בהתאם לתרומתו. גם לאחר עזיבת הנתבע את דירת המגורים, המשיך הוא בתשלום חשבונות ואף ערך קניות מעת לעת, כך לפי התובעת.

מכאן כי מתקיים היסוד של ניהול משק בית משותף, למצער עד שנת 2011.

עיון במרקם המשפחתי של הצדדים כעולה מתמונות אותן צירפה התובעת, מצולמים בני הזוג, גם מי מילדיהם, בהן נראו הצדדים בחופשות בארץ ובחו"ל, אירועים משפחתיים, ימי הולדת ועוד. אלו מצביעות בבירור כי הצדדים היו מצויים במערכת יחסים אינטימית ואף משפחתית.

סבורני כי הפרמטרים לבחינת מערכת היחסים של ה"ידועות בציבור" בין בני הזוג מתקיימים במלואם, הן באשר לניהול חיי משפחה כבעל ואשה והן באשר לניהול משק בית משותף, ואדגיש כי כך היה עד לשנת 2011, על כך אין חולק – לא על ידי התובעת ולא על ידי הנתבע, וכך אני קובע.

החל ממועד זה לערך, עת ידעו הצדדים פרידה, שבו הם למערכת חיים אולי רומנטית אולי ידידותית, אך כל אחד בדירתו ולא באופן רציף, ובתצורה זו יש קושי להכיר בשניים אלו כ"ידועים בציבור" כהגדרת הפסיקה, קל וחומר כי בין הצדדים שוררת הפרדה רכושית, כך לפי בחירתם בפועל, כך על פי ההסכם שחתמו.

בילויים משותפים אשר המשיכו, רגשות האחד לשנייה, הרגל החיים, קניות אותן ערך הנתבע לתובעת, המשך עזרה כספית או רגשית ועוד, אלו, אין בהם כדי להגדיר השניים במערכת יחסים של "ידועות בציבור".
אם תרצה תאמר, שלא תמצא את "שותפות הגורל" הנדרשת לצורך הכרה כידועים בציבור.

ואולי למעלה מן הצורך אמשיך מכאן ואעבור לדון בטענת התובעת לעניין זכויות הפנסיה של הנתבע, זהו חלקה השני של התובענה אשר הוכתרה על ידי התובעת כתובענה "כספית".

בין הצדדים נחתם ביום 19/12/2003 "הסכם ממון ויחסים משותפים" (להלן: "ההסכם") ואושר על ידי נוטריון – עורך הדין ש. ק. (להלן: "עו"ד ק.").

הצדדים כאמור אינם נשואים, לפיכך אין חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973, ומכאן איפוא שאין ולא היתה עליהם כל חובה שבדין לאשר את ההסכם ביניהם בבית המשפט.
(ראה: ע"מ (ת"א) 1002/00 זמר נ' ינקוביץ {פמ"מ – 4/7/2000}).
יחד עם זאת, הסכם זה הוא חוזה לכל דבר ועניין ובעל תוקף אובליגטורי בין הצדדים – בינם לבין עצמם.

טענה התובעת כי בין הצדדים היתה קיימת הפרדה רכושית גורפת, למעט בזכויות הפנסייה של הנתבע, ואלו הובטחו לה גם במקרה של פרידת הצדדים.

מנגד טען הנתבע, כי לעניין החרגת זכויות הפנסיה, אין כל זכר בהסכם עליו חתמו הצדדים ולתובעת אין כלל זכות משפטית לדרוש חלק מזכויות אלו.

מכאן ומשעה שאין הדבר מצויין באופן מפורש בהסכם, יש לבחון האם אכן כוונת הצדדים היתה להחריג את זכויותיו הפנסיוניות של הנתבע, אם לאו.

לצורך בחינה זו יש לבחון את הוראות ההסכם עליו חתמו הצדדים, ממנו אפרט את הסעיפים הרלוונטיים, וכך נכתב:

".................
והואיל וברצון הצדדים לקבוע את יחסי הממון ביניהם, את תנאי התקשרותם, הן בחייהם המשותפים והן במקרה של פירוד.

אי לכך הותנה והוסכם בין הצדדים כדלקמן:

2. זכויות בנכסי בן הזוג:
מוסכם בין הצדדים כי אין בהסכם או בעובדה שהצדדים חיים חיים משותפים במשק בית משותף כדי לפגוע בקניינם של כל אחד מהם או להקנות למי מהם זכויות בנכסיו של השני.
........................

7. כספים וחשבונות בנק:
כספים וחשבונות בנק השייכים לאחד הצדדים ולרבות כספי ביטוח וגמל, יישארו בבעלותו הבלעדית של אותו צד ולצד השני לא תהא כל זכות בהם.
אם יחליטו הצדדים על שיתוף כלשהו בכספיהם, הם יפתחו לצורך כך חשבון משותף, אשר הכספים שיצברו בחשבון זה בלבד יהיו שייכם לשניהם במידה שווה.
....................

10. סיום ההסכם:
א) הסכם זה יכנס לתוקפו ביום חתימתו והוא ימשיך להתקיים עד אשר יסתיים בקרות אחד מהאירועים הבאים:
1) הצדדים הסכימו על סיום ההסכם.
2) פטירת מי מבין הצדדים.
3) תוך שבועיים ימים מן היום שתודיע ....בכתב ל.... על כוונתה לסיים את ההסכם.
............................
13. שינוי ההסכם
כל שינוי בהסכם ייעשה בכתב בלבד וייחתם ע"י שני הצדדים, כתוספת או כנספח להסכם.
..............".

אין חולק על כך שהסכם זה בין הצדדים מסדיר את היחסים ביניהם בחייהם המשותפים של הצדדים, קל וחומר גם לעת פרידתם.

עוד אין חולק כי הצדדים התכוונו באמצעות הסכם זה ליצור הפרדה רכושית כוללת בכל נכסיהם, לרבות נכסי מקרקעין, כספים, חובות וכל זכות אחרת בנכסי ובזכויות השני.

גם אין חולק כי הצדדים לקחו בחשבון את האפשרות כי חייהם המשותפים לא ימשכו עד לאחרית ימיהם, ואף כיוונו בהסכם באופן מפורש על אפשרות של פירוד בין השניים.

לא מצאתי כעולה מן ההסכם כי מי מהצדדים ויתרו על מה או מי מזכויותיו של האחד כלפי השני.
ההפך הוא הנכון והדברים כתובים מפורשות. רוח ההסכם היא הפרדה ולא שיתוף בזכות אשר לא נזכרה בשמה מטעם ניסוחי כלשהו.

סעיף 7 להסכם המתייחס ל"כספים וחשבונות בנק", מעגן בתוכו לטעמי, בין היתר, גם התייחסות לכספי גמל.

טענת התובעת לפיה הסביר לה עו"ד ק. כי עניין הפנסיה הוא עניין נפרד, אינה נתמכת בכל ראייה שיש בה להוכיח טענתה זו.
טענת התובעת כי בהסברו התכוון עו"ד ק. כי הפנסיה היא עניין נפרד שאינו צריך להיות כתוב בהסכם שיש בו כדי להחריגו, אינה סבירה ונראה לי כי באה לעולם רק על מנת לתמוך בתובענה זו.

מכתבו של עו"ד ק. מיום 14/7/2016, שאין בידי התכתובת שקדמה לו ו/או מהן הסיבות בגינן פנתה התובעת לעו"ד ק., אך ברור עד מאוד כי במענה אותו קיבלה התובעת הדברים הוסברו לה היטב היטב, ולא בכדי לא זימנה התובעת את עו"ד ק. למתן עדות על אף שיכולה היתה לעשות כן.
על הימנעות צד מלהעיד עד שיש בו לשפוך אור כפוגעת בגרסתו (ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, נו(1) 539 {פמ"מ – 4/11/2001}).

סבור אני כי בין היתר הוסבר לתובעת כי –
עניין הפנסיה של בן הזוג הוא עניין נפרד לחלוטין.

הצדדים קבעו בהסכם עליו חתמו כי כל שינוי עליו יחתמו הצדדים, ייעשה בכתב בלבד כתוספת או כנספח להסכם ואם יעשה בדרך אחרת, לא יהא בר תוקף.

מכאן כי התובעת יודעת ומבינה כי רישומו של הנתבע במקום העסקתו את התובעת כידועתו בציבור, אינה בבחינת נספח או תוספת להסכם בין הצדדים, ובכלל רישום זה אינו בבחינת אוטומט לקבלת זכות כלשהי.

התובעת ידעה כנראה את האמור לעיל, שכן מצאתי בתכתובת הואטסאפ בין הצדדים משנים מאוחרות להסכם (ליתר דיוק מיום 25/4/2016), בין היתר, כי תנאיה שלה לחזרתם של הצדדים לחיים משותפים, היתה חתימת הנתבע על נספח להסכם בפני עורך דין אשר יגן גם על הזכויות הפנסיוניות ממקום עבודתו של הנתבע.

עוד הוסבר לתובעת על ידי עו"ד ק. כי זכויות הפנסיה מגיעות לבן הזוג הנותר בחיים לאחר פטירת בן הזוג המבוטח, כי תקנון קרן הפנסיה קובע בדרך כלל כי זכויות הפנסיה תגענה לבן הזוג שהיה נשוי, או ידוע בציבור, שנפטר וגר עימו בעת הפטירה ועוד ועוד.

הנתבע, יבדל לחיים ארוכים, עודנו בחיים.
הצדדים אינם מתגוררים יחדיו מזה שנים.

בהמשך הסברו של עו"ד ק. לתובעת עולה כי הסברו מתייחס לכך שהצדדים עודם יחדיו ויש לוודא שהנתבע אכן עשה את שעשה באשר לרישום וכן כי יש להסכים על עניין זה מפורשות, להעלותו בכתב ולאשרו כהסכמה כחלק מן ההסכם הקיים.

אם כך הם פני הדברים, אין אני מצליח להבין על מה מבססת התובעת את טענתה לקבלת מחצית או כל חלק מזכויות הפנסיה של הנתבע?
רק לתובעת הפתרונים לכך.
אך נראה כי התובעת מצאה באי אזכור הפנסיה בשמה בהסכם, הזדמנות לתביעה שאולי תצלח.

ואכן הדברים עולים היטב היטב בעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 27/4/2021 באריכות רבה.
בין היתר, לשיטתה:
עניין הפנסיה לא מצויין בהסכם ומכאן שאינו קשור להפרדה הרכושית בין הצדדים.
עניין הפנסיה לא דובר בין הצדדים, אלא רק נשאל על ידי התובעת את עורך דינה.
לגישתה מדובר בפנסיה של הנתבע, אך לא בפנסיה שלה, זו אינה רלוונטית לשיח.
כשמדובר בפנסיה של התובעת, לשיטתה – "רק לאחר מותה".
התובעת הודתה כי עורך דינה הסביר לה במכתבו כי "רק לאחר מותו", ולא רק מעורך דינה.
לשיטתה זכאית היא לזכויות הפנסיה של הנתבע (או חלקן) משעה ש"נתנה כל כך הרבה לזוגיות, ויתרה וסלחה..".
לשיטתה אינה צריכה להמתין עד לפטירת הנתבע לצורך קבלת חלקה בזכויות הפנסיה.
יש לעשות חלוקת ממון היום שכן התובעת צריכה לחיות ממשהו.
התובעת הודתה שידעה כי בלי הסכם חדש לא תקבל דבר.
ועוד ועוד.

הגם אם כטענת התובעת, הנתבע הבטיח לה כי "ידאג לה" למשך כל חייה, רצון הצדדים היה להחריג את זכויות הפנסיה ולכך התכוונו הם בהסכם עליו חתמו, הרי שלעת פירוד ומשעה שכפי שקבעו הצדדים כי במקרה פרידה אין להסכם תוקף, הרי שזכותו של הנתבע לעת פרידה לשנות בחירתו, לעשות ברכושו או בזכויותיו כרצונו וכבחירתו.
הרי לא בלתי הדיר הוא אמירה בעל פה "אדאג לך".

סעיף 10 להסכם, הדן על סיומו של ההסכם, מפרט כי אחת האפשרויות לסיומו של ההסכם
(סעיף 3) ומכוון רק להודעת התובעת על כוונתה לסיים ההסכם.
אין אני יודע מה טעם לא ניתנה גם לנתבע בהסכם אפשרות זו באותה חלופה.

אך, משניתנה הודעת התובעת ביום 1/4/2014 במכתב המופנה אל הנתבע, בו מודיעה היא לו כי "הסכם הממון ושיתוף שנחתם ביננו בתאריך 19/12/2003 בטל ומבוטל", לא יכול להיות חולק כי הסכם זה אינו בעל תוקף משפטי או חוזי כלשהו והתובעת קיימה את הוראות ההסכם כדין.
אין בידי לקבל טענתה, כפי שעלתה בשאלות ב"כ כי אין לראות בהסכם כמבוטל שכן הודעתה של התובעת ניתנה ב"עידנא דריתחא".

במכתבה זה אף הודיעה התובעת לנתבע כי כל זכות המגיעה לנתבע כבן זוגה – בטלה.
מכאן, לא ניתן לצפות כי זכויותייה של התובעת כידועה בציבור, ככל שהיו כאלו מתוקף ההסכם, יוותרו על כנן כאילו לא אירע דבר.

גם אם הצדדים חזרו והמשיכו מרצונם לקיים חיים משותפים, גם ללא מגורים והנתבע אף הציע לתובעת להינשא לו, וכך עולה מן האסמכתאות ו/או חילופי הדברים בין הצדדים, הרי שהצדדים לא ערכו ביניהם כל הסכם חדש, נספח או דומה אשר יתן תוקף לאותו הסכם אשר נחתם או שיש בו להעיד כי אכן התובעת זכאית לזכות כלשהי מזכויות הנתבע, ביניהן זכויות הפנסיה.

טענת התובעת, ועל כך הרחיבה לא מעט, כי הנתבע היה "בא והולך" כרצונו וללא הסבר, אף היה נעלם לחודשים, אין בה כדי לחזק או לבסס את טענתה המרכזית.

וכך כתב פרופסור ש. ליפשיץ בספרו "הידועים בציבור", נבו 2005, בעמ' 172:

"לדעתי, במרכז החיים כידועים-בציבור (הן בעולם המערבי והן בישראל) עומדת התפיסה כי לכל צד נתונה חירות מוחלטת לנתק את הקשר בין הצדדים ללא צורך להסביר את הניתוק או להצדיקו. התנערות מתפיסה זו מסכלת את בחירת הצדדים שלא להינשא".

גם בני זוג נשואים אינם יכולים לחייב אחד את השני לחיות יחד.

הנתבע היה רשאי לסיים את הקשר עם התובעת לפי רצונו ובאופן חד צדדי, ובמקרה זה,
כך עשה.
לו חפצה היתה התובעת מלהיפרד מן הנתבע באופן חד צדדי, האם היה הדבר נמנע ממנה?
ברור שהדבר אינו מתקבל על הדעת.

לשונו של ההסכם בין הצדדים לשון ברורה היא ואינה משתמעת לשתי פנים וברי כי הצדדים התכוונו להפרדה רכושית בכלל נכסיהם, ללא שהחריגו זכות כלשהי מהסכם זה, גם לא את זכויות הפנסיה של מי מהם.

לא מצאתי כי הנתבע התכוון או התחייב להעניק את זכויותיו הפנסיוניות לתובעת, ואף אם כך היה הדבר, מותר לו לאדם לשנות רצונו, כל עוד לא מחוייב לכך בדין, עד יומו האחרון.

טענות התובעת אין להן בסיס, לא בחוק, ולא בהסכם, מפורש או מכללא.

גם אלו המתייחסות להפרשי השכר בין הצדדים, היות הנתבע בעל פנסיה מכובדת וקצבת נכות רפואית, לרבות צבירת ממון ומטעמים אלו יש לחייב את הנתבע בהעברת חלק מזכויותיו הפנסיוניות.

עמוד הקודם12
3עמוד הבא