בית המשפט המחוזי בחיפה
ע"א 19098-10-21 אורגד מדחסי אוויר בע"מ ואח' נ' קגן
לפני הרכב כב' השופטים:
רון סוקול, סגן נשיא
מנחם רניאל, שופט בכיר
ישראלה קראי-גירון
המערערים
1. אורגד מדחסי אוויר בע"מ
2. גדי איסייב
3. מרינה איסייב
ע"י עו"ד מ' עזורה
נגד
המשיב
בוריס קגן
ע"י עו"ד א' וייג
ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה,כב' השופט א' גולדקורן, שניתן ביום 22/08/2021 בת"א 18957-12-18.
פסק דין
השופט רון סוקול
1. גדי ומרינה איסייב, הרשומים כמערערים 2, 3, עסקו בייבוא, שיווק ומכירה של מדחסי אוויר. חלק מפעילותם העסקית הייתה פעילות פרטית על שמה של מרינה, וחלק באמצעות חברה שייסדו בשם אורגד מדחסי אוויר בע"מ. המשיב, בוריס קגן, שהיה מיודד עם המערערים, נענה לבקשתם והעביר להם תשלומים שונים למימון הפעילות העסקית. הכספים הועברו כולם לחשבון החברה. למשיב גם הוקצו 2.5% ממניות החברה והכספים ששילם נרשמו בספרי החברה כהלוואת בעלים.
2. בתביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום בחיפה, עתר המשיב לחייב את החברה ואת המערערים באופן אישי, להשיב לו את ההלוואה שהעמיד לפעילותם העסקית. בית משפט קמא, כב' השופט א' גולדקורן, קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע כי ההלוואה שניתנה על ידי המשיב ניתנה למערער 2. לחלופין קבע כי גם אם ההלוואה ניתנה לחברה, עומדת למשיב עילת תביעה אישית כנגד המערער 2. התביעה כנגד המערערת 3, מרינה איסייב, נדחתה.
על פסק דין זה הוגש הערעור המונח להכרעתנו.
רקע
3. המערערים, מרינה וגדי אסייב (גדי יכונה להלן: המערער) הם בני זוג אשר עוסקים בייבוא ושיווק מדחסי אוויר. המשיב, בוריס קגן ואשתו סופיה קגן, הכירו את המערערים כאשר ילדיהם למדו יחדיו במערכת החינוך, ובין שני הזוגות נרקמו קשרי ידידות. באותן שנים שירת המשיב בשירות קבע בחיל הים.
4. כעולה מהעדויות, עסקי הייבוא ומכירת המדחסים נוהלו על ידי המערערים באופן פרטי, והמערערת, מרינה אסייב, נרשמה כעוסק מורשה לצורך העסק. בשנת 2014 ייסד המערער את חברת אורגד מדחסי אוויר בע"מ (להלן: החברה), אולם לטענת המערערים הם המשיכו לעבוד באופן פרטי גם לאחר מכן, והעבירו את הפעילות לחברה באופן הדרגתי.
5. בשנת 2016 יצא המשיב לחופשת לימודים ועל רקע קשרי הידידות בין הצדדים החל לעבוד באופן חלקי אצל המערערים. המשיב סיפר כי באותה תקופה מכר את דירתו והחזיק כספים רבים בבנק. לבקשת המערערים הסכים המשיב להלוות לפעילות העסקית של המערערים סך של כ-500,000 ₪. אין חולק כי במועדים שונים במהלך העביר המשיב סך של 492,118 ₪ לחשבונה של החברה (נספח "א" לתצהיר של המשיב בבית משפט קמא). התשלומים הועברו לחשבון החברה במועדים שונים מחודש 8/2017 ועד 2/2018.
6. ביום 1/8/2017 הוקצו למשיב 5 מניות רגילות בחברה המהוות 2.5% מהון המניות הנפרע שלה (ראו תדפיס רשם החברות שצורף כנספח לתצהיר המערער בבית משפט קמא). מספר ימים לאחר מכן, נחתם, כך נטען, בין החברה לבין המשיב מסמך שכונה "עיקרי הסכם השקעה", שנערך עבור הצדדים על ידי עו"ד בצרי-לביא (ההסכם צורף כנספח לתצהיר המערער בבית משפט קמא) (יכונה להלן: הסכם ההשקעה).
בהסכם ההשקעה נאמר כי המשיב מתחייב להעמיד לחברה הלוואה בסך של 500,000 ₪ (סעיף 2 להסכם) ויחתום על הסכם הלוואה עם החברה (סעיף 5 להסכם ההשקעה). עוד הוסכם כי חלק מהלוואת הבעלים יומר להון, כלומר ירשם כהשקעה בהון המניות של החברה, וכי החברה "תרשום את המשקיע במרשם בעלי המניות של החברה ותודיע על כך לרשם החברות". עם זאת, אין בהסכם ההשקעה פירוט של סכום ההלוואה שיומר להון, כלומר שיירשם כרכישה של הון המניות, ואין פירוט של כמות המניות שתועבר למשיב.
אין בהסכם זכר לכך שימים ספורים לפני חתימת הסכם ההשקעה הוקצו למשיב 2.5% ממניות החברה ונרשמו כבר על שמו ברשם החברות.
7. בסעיף 5 להסכם ההשקעה נרשם כי "לא יאוחר מ-30 יום מיום חתימת ההסכם, יסכמו הצדדים את כל פרטי העסקה בהסכם כולל (להלן "ההסכם העיקרי") ויפעלו להשלמת העסקה כמפורט להלן". משמע, על פי האמור בסעיף זה הסכם ההשקעה אינו אלא הסכם מקדים לקראת חתימת הסכם מפורט. הסכם מפורט, או כפי שהוגדר "הסכם עיקרי", מעולם לא נחתם בין הצדדים.
8. לגרסת המשיב, בשנת 2018 התברר לו כי המערער נעלם ואינו פעיל עוד בעסק. המשיב טען כי דרש את השבת הכספים שהלווה לעסקי המערערים, אך נענה בדחיות שונות ובהבטחות שלא קוימו. על כן, הגיש בחודש 12/2018 את כתב התביעה המקורי לבית משפט קמא.
9. בכתב התביעה טען המשיב כי המערערים "עקצו" אותו, כלומר הטעו אותו ושכנעו אותו להלוות כספים לחברה, אף כי לא התכוונו להשיב לו את הלוואתו. לטענתו התברר לו כי חלק מהכספים נמשכו מחשבון החברה והועברו למערער ולמרינה ולחשבון העסק הפרטי שלהם. כן התברר לו שרק חלק מהכנסות העסק הופקדו בחשבון החברה.
בכתב התביעה המקורי העמיד המשיב את סכום התביעה, לצרכי אגרה, על סך של 250,000 ₪. לבקשת המשיב התיר לו בית המשפט לתקן את כתב תביעתו וביום 23/3/2020 הוגש כתב התביעה המתוקן, שבו עתר המשיב לחייב את המערערים להשיב לו את מלוא הלוואתו, 492,119 ₪.
10. המערערים לא הכחישו בכתב הגנתם את קבלת הכספים, אך טענו כי המשיב הוא שיזם את קבלת המניות בחברה. נטען כי הכספים הועברו לחברה בהתאם להסכם ההשקעה, ועל כן זכותו של המשיב להחזר הכספים מותנית בהוראות הסכם ההשקעה. מכל מקום, נטען כי אין למערער ולמרינה כל אחריות אישית להחזר ההלוואה שניתנה לחברה.
פסק דינו של בית משפט קמא
11. לאחר שמיעת הראיות ניתן ביום 22/8/2021 פסק דינו של בית משפט קמא. בפסק הדין קבע בית המשפט כי מאחר שלא נכרת הסכם הלוואה מפורט בין המשיב לחברה, מתחייבת המסקנה כי יש להעדיף את גרסתו של המשיב ולקבוע שאין כל משמעות להסכם ההשקעה בין המשיב לחברה, וכי "הכספים הועברו לגדי (המערער - ר'.ס') באמצעות אורגד כהלוואה, ללא הבחנה בינו לבין אורגד" (פסקה 10). בהתאם נקבע כי על החברה ועל המערער ביחד להשיב למשיב את הסכומים שהלווה להם.
12. בית המשפט הוסיף, למעלה מן הצורך, כי אפילו היה מקבל את גרסתם של המערערים ולפיה ההלוואה ניתנה לחברה, היה מקום לחייב את המערער באופן אישי. בית המשפט הבהיר כי לא הוכחו עילות ל"הרמת מסך" ההתאגדות, שכן לא הוכח שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עם זאת, מצא כי "קיימות נסיבות המצדיקות להטיל אחריות אישית על גדי כנושא משרה בחברה" (פסקה 13). בית המשפט הצביע על כך שהמערער לא הסביר מה נעשה בסכום ההלוואה, כי לא הוצגו דוחות החברה, פרוטוקול דירקטוריון המאשר את השימוש בכספי ההלוואה ועוד. כן מצא כי העדרו של "הסכם עיקרי", והעדר פירוט של מועדי החזר ההלוואה, מחזקים את הטענה דבר חוסר תום לבו של המערער. לבסוף ציין כי קיימת כמעט זהות מוחלטת בין המערער לחברה, שכן למערער 97.5% ממניות החברה ועיקר פעילותה נשענת עליו.
13. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכחה אחריותה של מרינה אסייב להשבת הכספים ודחה את התביעה כנגדה.
הערעור
14. על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש הערעור המונח להכרעתנו. בערעורים חוזרים החברה והמערער וטוענים כי ההלוואה ניתנה אך ורק לחברה על פי הסכם ההשקעה, ועל כן זכויותיו של המשיב להחזר כפופות להוראות ההסכם. נטען כי לא היה מקום לסטות מהוראות הסכם ההשקעה ולקבוע כי ההלוואה ניתנה גם לחברה וגם למערער. המערערים טוענים כי הנימוקים עליהם הצביע בית המשפט קמא כמצדיקים את הקביעה כי המערער והחברה חייבים יחדיו להשיב את ההלוואה למשיב, אינם מתיישבים עם המסקנה לפיה אין מקום להרמת מסך בנסיבות המקרה הנוכחי. בהעדר הוראות מפורשות לעניין החזר ההלוואה, ניתן להשלימן על פי הוראת ההשלמה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973. יתרה מזאת, נטען כי את סבירות תנאי ההחזר יש ללמוד מטיבה של ההלוואה, ומאחר שמדובר בהלוואת בעלים שנועדה לחברה שבה למשיב זכויות, יש להביא בחשבון גם את סיכוני העסקה. נטען כי למרות שהצדדים ציינו בהסכם כי מדובר בהלוואה, הרי שבפועל מדובר בהשקעה של המשיב בחברה.
15. המערערים מוסיפים גם כי לא הוכחו נסיבות כלשהן המצדיקות להטיל אחריות אישית על המערער בשל חובות החברה.
דיון והכרעה
16. כמפורט להלן, הגעתי למסקנה כי הדין עם המערערים, וכי יש להתערב באופן חלקי בפסק דינו של בית משפט קמא. שוכנעתי כי הכספים שהועברו על ידי המשיב לחברה ניתנו כהלוואה לחברה, וכי למערער אין כל אחריות אישית להחזרתה. כן מצאתי שבין המשיב לחברה לא סוכמו תנאי החזר ההלוואה, ועל כן יש להשלים את החסר ולקבוע הוראות מתאימות. בהתאם הגעתי למסקנה כי על החברה להשיב למשיב את סכום ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בבית משפט קמא.
17. כפי שראינו לעיל, ביום 7/8/2017 נערך בין המשיב לבין החברה "עיקרי הסכם ההשקעה". ימים ספורים קודם לכן, ביום 1/8/2017, נרשמו המניות על שם המשיב. בכתב התביעה ובתצהיר לא כפר המשיב בחתימתו על הסכם ההשקעה אך בעדותו בבית משפט קמא טען כי ההסכם נותר במחשבו של המערער מבלי שחתם עליו (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 3/2/2021). לטענתו, המערער הוא שנמנע מלהדפיס את ההסכם כדי שלמשיב "לא יהיה כלום ביד". עוד טען כי נערכו פגישות אצל רואה החשבון ואצל עו"ד בצרי לביא שהייתה אמורה להכין הסכם אך זה לא הוכן (עמ' 4 לפרוטוקול האמור). בהמשך ציין כי אצל עורכת דין בצרי לביא חתם על טופס אולם לא הציג את המסמך שעליו חתם (עמ' 6).
מפתיע לגלות כי בחקירתו בפני הרשמת הבכירה י' שקדי- שץ, שדנה בבקשה לביטול עיקולים, מסר גרסה שונה במעט:
אני בהחלט הייתי אצלה במשרד, זה לא היה באותו יום זה היה ביום אחר. שנית, מה שנחתם שם זה לא החוזה הזה, נחתם רק האישור חתימות לרשם החברות. את החוזה הזה ראיתי פעם ראשונה לפני 3-4 ימים וזאת לא החתימה שלי (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 26/12/2018).
משמע, בניגוד לגרסתו בדיון העיקרי שבה אישר כי ראה את הסכם ההשקעה אך המערער סירב למסור לו העתק, בדיון בבקשה לביטול העיקולים טען כי לא כלל ראה את הסכם ההשקעה.
18. חשוב לציין כי בתצהירו ובכתבי הטענות שהגיש לבית משפט קמא לא טען המערער כי החתימה על הסכם ההשקעה זויפה וכי זו אינה חתימתו. כאשר נשאל מדוע לא כפר בתצהירו בחתימה השיב כי "זה מה שהחלטנו לרשום" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 3/2/2021) והכוונה כי הוא ועורך דינו החליטו כך: "זה מה שהוחלט לרשום על ידי וע"י העורך דין שלי וזהו" (שם). בדיון בבקשה לביטול עיקולים אישר כי החתימה על הסכם ההשקעה נראית כמו חתימתו והבהיר "זה מאוד דומה לחתימה שלי, אני לא יודע אם חתמתי על זה וזו לא החתימה שלי כי אני לא יודע מה שמת לי פה".
המערער לעומתו טען כי המשיב חתם על הסכם ההשקעה אצל עורכת הדין בצרי לביא (עמ' 46 ו- 49 לפרוטוקול).
19. אין חולק כי הנטל להוכיח חתימת אדם על מסמך כלשהו מוטל על הטוען ולכן בעיינו מוטל הנטל על המערערים. עם זאת אין משמעות הדבר כי על המערערים היה לזמן את עו"ד בצרי לביא לעדות או להביא ראיות שבמומחיות בדבר זהות החותם, שכן הוכחת חתימה עשויה להיעשות בדרכים שונות (ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993)). במקרה הנוכחי, בשים לב לגרסאות השונות של המשיב ובשים לב לכך שאישר כי ראה את הסכם ההשקעה, כי החתימה עליו דומה לחתימתו, בהעדר הסבר מדוע לא כפר בטענת החתימה בכתבי הטענות ובתצהיר ובשים לב לכך שלפחות לעניין ההלוואה פעל המשיב על פי האמור בהסכם ההשקעה, ניתן לקבוע כי המשיב חתם על הסכם ההשקעה. בכל מקרה בין אם חתם ובין אם לאו הרי שניתן לקבוע בבירור כי המשיב הסכים לעקרונות שבהסכם, הסכים להלוות לחברה, קיבל מניות, וקיבל גישה לחשבון החברה (ראו עמ' 8, עמ' 32).
20. בין אם הסכם ההשקעה נחתם ובין אם לאו ברי כי הסכם ההשקעה חסר. הסכם ההשקעה נוסח כהסכם מקדמי לקראת חתימת "הסכם עיקרי". ההסכם חסר פרטים רבים וניסוחו אינו ברור דיו. ההסכם מתעלם מכך שבמועד החתימה כבר היה המשיב בעל מניות. ההסכם אינו נוקב במספר המניות שיוקצו למשיב, אינו כולל את תנאי ההלוואה, למעט סכום ההלוואה שתוענק לחברה, אינו קובע הוראות לגבי תוקף הסכם ההשקעה עד חתימת ההסכם העיקרי, ואף אינו קובע מועדים לחתימת ההסכם העיקרי. עם זאת, ההסכם כולל פרטים רבים בנוגע לעסקה ומבהיר כי העסקה בין הצדדים כוללת הקצאת מניות למשיב, מתן הלוואה לחברה והמרת חלק מההלוואה לתשלום עבור המניות שיוקצו. ודוקו, בדבר אחד לא יכול להיות חולק, הסכם ההשקעה נכרת בין המשיב לחברה ועל פיו ההלוואה צפויה להינתן אך ורק לחברה. המערערים - גדי, או מרינה, לא היו צד להסכם ואין בהסכם שום התחייבות אישית של מי מהם.
21. על הסכם ההשקעה חתמו על פי הנטען המשיב והחברה, ועו"ד בצרי לביא אישרה כי המערער - גדי, מוסמך לחתום בשם החברה ולהתחייב בשמה בהסכם ההשקעה. ודוקו, העובדה שעו"ד בצרי לביא לא אישרה את חתימתו של המשיב אינה רלבנטית, שכן אישור שכזה לא נדרש לצורך הכרה בתוקפו של ההסכם. האישור שנחתם נועד אך ורק להבהיר כי גדי מוסמך לחתום בשם החברה.
כאמור, "הסכם ההשקעה" הוא הסכם מקדמי שחסרים בו פרטים רבים. מה משמעותו של הסכם שכזה?
22. בחיי המסחר נתקלים אנו לא פעם במסמכים שנחתמו על ידי הצדדים, כמסמך מקדים לקראת חתימתו של הסכם מפורט ביניהם. בעסקאות מקרקעין ניתן למצוא מסמכים המכונים "זיכרון דברים", ובעסקאות אחרות מכונים מסמכים שכאלו בשלל ביטויים כמו "הסכם עקרונות", "הסכם לחתימה על הסכם", "חוזה מקדים", "מכתב כוונות" וכדומה.
הלכה היא כי "[...] כותרתו של מסמך אינה מכריעה לגבי תוקפו המחייב; ואף העובדה כי המסמך אינו חותם את המשא-ומתן, וכי הצדדים מתכוונים לערוך בהמשך חוזה פורמאלי מפורט וסופי, אינה שוללת מניה וביה מן ההסכם המוקדם את תוקפו המחייב" (ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בניין ופיתוח 1994 בע"מ, פסקה 5 (3/4/2006)).