פסקי דין

רע"א 8756/22 מוסא באג'ס עבד אלמגיד חאמד נ' האני עבד לרחמאן מחמד נתשה

01 ינואר 2023
הדפסה

בבית המשפט העליון

רע"א 8756/22

לפני: כבוד השופטת ר' רונן

המבקש: מוסא באג'ס עבד אלמגיד חאמד

נ ג ד

המשיבים: 1. האני עבד לרחמאן מחמד נתשה
2. קמ"ט המקרקעין באיו"ש
3. חב' ג'אסר בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.12.2022 ומיום 31.10.2022 בת"א 59272-08-20, שניתנו על ידי כב' השופט ר' וינוגרד

בשם המבקש: עו"ד ג'יאת' נאסר
בשם המשיב 2: עו"ד דפנה לנגפלד
בשם המשיבה 3: עו"ד הראל ארנון; עו"ד גלי פרלמן

פסק-דין

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) בת"א 59272-08-20 מהימים 20.10.2022 ו-31.10.2022, במסגרתן דחה בית המשפט את בקשות המבקש למתן הבהרה ביחס לתוקף ההסכמה הדיונית בין הצדדים.

רקע והשתלשלות העניינים

1. באוגוסט 2020 הגיש המבקש – מר מוסא באג'ס עבד אלמגיד חאמד, תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיב 1 – מר האני עבד לרחמאן מחמד נתשה; נגד המשיב 2 – קמ"ט המקרקעין באיו"ש; ונגד המשיבה 3 – חברת ג'אסר בע"מ (להלן: המשיבה). במוקד התביעה נמצא נכס מקרקעין הידוע כחלקה 177 בגוש 6 (להלן: המקרקעין). לטענת המבקש, הזכויות במקרקעין היו שייכות לאביו שנפטר בשנת 1991, והיו רשומות על שמו עד לשנת 2017. ואולם, בשנת 2017 נערכה לטענת המבקש עסקה מזויפת במסגרתה נמכרו המקרקעין למשיב 1 על ידי אדם המכונה באגס עבד עבד אלמגיד אסחק (להלן: אסחק) הנחזה להיות בעל דרכון ירדני, ואשר החזיק בייפוי כוח נוטריוני מזויף למכירת המקרקעין (להלן: ייפוי הכוח הנוטריוני). בעקבות זאת, נרשמו הזכויות במקרקעין על שם המשיב 1. בהמשך לכך, העביר המשיב 1, אשר לטענת המבקש שימש כ"איש קש", את הזכויות במקרקעין על שמה של המשיבה.

לאור ההשתלשלות הזו התבקש בית המשפט להצהיר כי העסקאות והמסמכים שהובילו לשינוי רישום הבעלות במקרקעין משמו של אביו של המבקש לשמו של המשיב 1 ולאחר מכן לשמה המשיבה – הם מזויפים ולכן חסרי תוקף משפטי; ולהורות למשיב 2 לרשום את הבעלות במקרקעין על שם יורשיו החוקיים של אבי המבקש.

2. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המבקש גם בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה מלבצע כל עסקה או דיספוזיציה ביחס לזכויות במקרקעין (להלן: הבקשה לסעד הזמני). לצורך הכרעה בבקשה, הוגשו ראיות ונשמעו עדים. בין היתר, נשמעה עדותו של עו"ד ונוטריון יוסף שגיא (להלן: עו"ד שגיא), אשר הצהיר כי הוא אימת את החתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני לאחר שביום 14.3.2017 הוא פגש באופן אישי את אסחק במעבר הגבול "שייח' חוסיין" ואימת את זהותו. ביום 15.3.2021 קיבל בית המשפט (כב' השופט א' רומנוב) את הבקשה, ונתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע כל עסקה או דיספוזיציה ביחס לזכויות במקרקעין.

3. בהמשך, הועבר התיק ביום 8.11.2021 לטיפולו של כב' השופט ר' וינוגרד. לאחר שהצדדים הגישו את ראיותיהם, התקיים ביום 14.6.2022 דיון מקדמי בתביעה לגופה. בפרוטוקול הדיון נכתב כך: "ב"כ הצדדים: מוסכם עלינו שאפשר להשתמש בראיות שהוגשו לשופט אריה רומנוב (אשר כזכור דן בבקשה לסעד הזמני – ר.ר.)" (עמוד 17 לפרוטוקול הדיון מיום 14.6.2022, בשורה 14).

4. ביום 21.9.2022 התקיים דיון הוכחות בתביעה. במהלך הדיון, ציין ב"כ המשיבה כי "אנחנו מבקשים להסתמך על הראיות שנגבו בהליך הביניים" (קרי בבקשה לסעד זמני, עמוד 31 לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2022, בשורה 9). במענה לכך, השיב ב"כ המבקש "אנחנו מסכימים בכפוף לחקירתו החוזרת של עו"ד [שגיא]" (שם, בשורה 11). לכך, השיב ב"כ המשיבה "אז אני חוזר בי. אנחנו מבקשים להתבסס רק על מה שהוגש בהליך העיקרי"; וב"כ המבקש השיב מצדו "אתה לא יכול לחזור בך". כפי שעולה מהפרוטוקול, לאחר חילופי דברים אלה נמשכה חקירת העדים מבלי שניתנה כל החלטה לעניין זה. בסופו של דבר לא זומן עו"ד שגיא לעדות נוספת.

ביום 18.10.2022 התקיים דיון הוכחות נוסף, אשר בסיומו נקבעו מועדים להגשת סיכומים.

5. ביום 19.10.2022 הגיש המבקש "בקשה למתן צו למשטרת הגבולות", בה התבקש בית המשפט להורות למשטרת הגבולות לבדוק ברישומי מעבר הגבולות האם אסרק אכן עבר מירדן לישראל ביום 14.3.2017 במעבר הגבול "שייח' חוסיין". במסגרת הבקשה, הפנה המבקש לעדותו של עו"ד שגיא שניתנה בדיון בבקשה לסעד זמני, בה הוא העיד כי אסחק עבר את הגבול מירדן לישראל לצורך פגישתם.

6. כבר באותו יום החליט בית משפט קמא לדחות את הבקשה. זאת "הן מהטעם ששמיעת הראיות הסתיימה; הן מהטעם ש[עו"ד שגיא] לא העיד במסגרת שמיעת הראיות (ולא הוגשה בקשה להסתמך על עדותו)...". בעקבות זאת, הגיש המבקש בקשה למתן הבהרה בה ציין כי בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט, בדיון המקדמי מיום 14.6.2022 הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים לפיה הראיות שנשמעו במסגרת ההליך בבקשה לסעד זמני יהיו חלק מהראיות בתיק העיקרי. על כן, כך הוא טען, עדותו של עו"ד שגיא היא חלק מהראיות וניתן להסתמך עליה. משכך, התבקש בית המשפט להבהיר כי ניתן להסתמך על הראיות והעדויות שנשמעו במסגרת ההליך בבקשה לסעד זמני בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים.

ביום 20.10.2022 קבע בית משפט קמא על גבי החלטה בפתקית כי "האמירה בהחלטה נסובה על התפיסה לפיה הצדדים חזרו בהם מהסכמה זו לנוכח דרישת בא-כוחו הנוכחי של [המבקש] לחקור שנית את עו"ד שגיא כתנאי להסתמכות על המסמכים (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 21.9.2022). אם הצדדים לא יגיעו להסכמה בשאלה זו, הם יוכלו להידרש לה בסיכומיהם".

7. בעקבות זאת, הגיש המבקש ביום 31.10.2022 בקשה לקביעת דיון דחוף בנוגע להסדר הדיוני בין הצדדים. המבקש ציין כי בהליך בבקשה לסעד זמני כלל הוגשו ראיות רבות ונשמעו עדים שונים; וכי ההליך העיקרי התנהל על בסיס ההסכמה הדיונית בין הצדדים לפיה ראיות אלה ישמשו גם בהליך העיקרי. כן נטען כי מרגע שנערך הסדר דיוני - אף אחד מהצדדים אינו רשאי לחזור בו ממנו ללא הסכמת הצד השני. לבסוף, ציין המבקש כי הואיל ומדובר בסוגיה מהותית הנוגעת למערך הראיות הקיים בתיק ולאפשרותם של הצדדים להסתמך על ראיות אלה לצורך ההכרעה בתביעה, הרי שלא ניתן להותירה לסיכומים. זאת מאחר שהצדדים זכאים לדעת כבר עתה מהו חומר הראיות עליו הם יכולים להסתמך ואשר ישמש את בית המשפט להכרעה בתיק. משכך, התבקש בית המשפט לקבוע דיון ולהכריע בסוגית ההסכמה הדיונית.

באותו יום נתן בית משפט קמא החלטה לפיה "ניתן יהיה להתייחס לסוגיה זו במסגרת הסיכומים".

על החלטות אלה – מהימים 20.10.2022 ו-31.10.2022, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

8. יוער במאמר מוסגר כי בקשת רשות הערעור התייחסה גם להחלטה נוספת מיום 18.12.2022, ואולם ביום 21.12.2022 דחיתי את הבקשה ככל שהיא נוגעת להחלטה זו. זאת, מהטעם שמדובר בהחלטה שעניינה קביעת מועד להגשת סיכומים, אשר היא מסוג ההחלטות לגביהן לא תינתן רשות ערעור (סעיף 1(1) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

טענות הצדדים

9. המבקש טוען בתמצית כי קביעת בית משפט קמא לפיה יש להותיר את ההכרעה בשאלת תוקפה של ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים עד לאחר הגשת הסיכומים, היא שגויה. לגישתו, הצדדים הסכימו כי הראיות שנשמעו בהליך בבקשה לסעד זמני יהיו חלק מהראיות בתיק העיקרי. משכך, מדובר בסוגיה מהותית הנוגעת להיקף חומר הראיות הקיים בתיק, בה יש להכריע כבר בשלב זה. לעניין זה, טוען המבקש כי הסיכומים צריכים להיערך על יסוד מערך הראיות הקיים בתיק, ולכן לא ניתן להגישם מבלי שהצדדים יודעים מה כולל מערך הראיות הזה.

כן נטען כי קביעה בדיעבד ולאחר סיום הליך ההוכחות כי הראיות האמורות לא יהיו חלק מהראיות בתיק העיקרי, משנה את "כללי המשחק" עליהם הסתמך המבקש בניהול התביעה, ופוגעת בצורה חמורה באינטרס ההסתמכות שלו. כך נטען כי אילו היה המבקש יודע שראיות אלה אינן חלק ממסכת הראיות בתיק העיקרי, הרי שהוא היה מבקש להגישן בשנית או לזמן את העדים שנשמעו במסגרת ההליך בבקשה לסעד זמני לעדות נוספת במסגרת ההליך העיקרי. מצב דברים בו מצד אחד מבוטלת בדיעבד ההסכמה הדיונית בין הצדדים לפיה הראיות שנשמעו בהליך בבקשה לסעד זמני ישמשו גם בהליך העיקרי; ומהצד השני לא ניתנת למבקש אפשרות להגיש את הראיות שהוגשו באותו הליך ביניים ולזמן את העדים שנשמעו, פוגע באופן חמור ביכולתו של המבקש להוכיח את תביעת ובחקר האמת.

10. בתשובתה לבקשת רשות הערעור, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף. ראשית, נטען כי התנהלותו הדיונית של המבקש היא חסרת תום-לב ודי בכך כדי לדחות את בקשתו. כך נטען כי המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור ביום האחרון בו ניתן היה לעשות כן, וימים ספורים לפני המועד להגשת הסיכומים מטעמו. לשיטת המשיבה, התנהלות זו נגועה בשיהוי מהותי, וזאת מבלי שהייתה לכך הצדקה.

כן נטען כי התנהלותו של המבקש במסגרת ההליך קמא מעידה בבירור על כך שהוא מבקש "לגרור רגליים" ולדחות את ההכרעה בתביעה. המשיבה מבקשת ללמוד על כך מבקשותיו החוזרות ונשנות של המבקש לדחות את המועד להגשת הסיכומים, ללא כל הצדקה אמתית; ומבקשותיו המרובות להגשת ראיות נוספות, הרבה לאחר סיום הגשת הראיות בתיק. לגישתה, מדובר בניסיונות פסולים של המבקש "למשוך זמן" ולערוך "מקצה שיפורים".

שנית, טוענת המשיבה כי ההחלטות נושא בקשת רשות הערעור הן החלטות דיוניות מובהקות, אשר אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בהן. המשיבה מדגישה כי בניגוד לנטען, למבקש לא ייגרם כל נזק מהיעדר הכרעתו של בית המשפט בשאלת קיומה של ההסכמה הדיונית עובר להגשת הסיכומים. זאת שכן פעמים רבות מוגשים הסיכומים מבלי שבית המשפט נותן דעתו לשאלות שונות הקשורות לקבילות מסמכים ולפרשנות הסכמים או החלטות. כן נטען כי הכרעה בשאלת ההסכמה הדיונית צריכה להיעשות במסגרת פסק הדין בתביעה, שכן מדובר בשאלה הנוגעת לקבילותן ומשקלן של הראיות שנשמעו בהליך בבקשה לסעד זמני.

עוד מוסיפה המשיבה כי גם לו היה בית המשפט מחליט כי אין תוקף להסכמה הדיונית לה טוען המבקש, הרי שממילא לא היה בכך כדי להעניק לו כל זכות להגיש ראיות או לזמן עדים נוספים בשלב זה, לאחר תום שמיעת הראיות בתיק וערב הגשת הסיכומים. עוד טענה המשיבה כי ההסכמה הדיונית לה טוען המבקש נערכה כביכול במסגרת הדיון המקדמי ביום 14.6.2021 – הרבה לאחר שהושלמה הגשת הראיות בתיק. משכך, לגישתה אין ממש בטענת המבקש כאילו הוא הסתמך על הסכמה זו.

יצוין כי המשיב 1 לא הגיש תשובה לבקשה, והמשיב 2 הותיר את ההכרעה בה לשיקול דעת בית המשפט.

דיון והכרעה

11. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כפי שיבואר להלן, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך הכרעה בשאלת תוקפה וטיבה של ההסכמה הדיונית בין הצדדים.

12. כידוע, לערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעתה רחב בהחלטות דיוניות שעניין אופן ניהול ההליך. משכך, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות מסוג זה אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה מנוגדת לדין, גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, בלתי מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן (ראו: רע"א 4813/22 תאגיד – סקרינטק (2004) בע"מ נ' תאגיד – כפר המכביה בע"מ, פסקה 8 והאסמכתאות שם (15.08.2022)). אני סבורה כי ענייננו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם קמה הצדקה להתערבות.

13. מושכלות יסוד הן כי צדדים להליך אזרחי רשאים להגיע להסכמות דיוניות ביחס לאופן ניהול ההליך, לרבות ביחס לסוגיות ראייתיות. ככלל, בית המשפט יכבד הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים ויימנע מלהתערב בה, כל עוד אין היא כרוכה בפגיעה בחוק, בתקנת הציבור, בזכויות מי מן המתדיינים או ביעילות ותקינות ההליך השיפוטי (ראו: רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס, פסקה 4 (17.5.2005); רע"א 9071/05 שפירא נ' מאוטנר, פסקה ד(4) (23.4.2006) (להלן: עניין שפירא); רע"א 5256/17 חאג' נ' חאג', פסקה 2 (7.11.2017)).

זאת ועוד, משהגיעו הצדדים להסכמה דיונית, הם זכאים לצפות ולדרוש כי ההליך ינוהל בהתאם למתכונת עליה הוסכם. בעל דין אינו רשאי בדרך כלל לחזור בו מהסכמה דיונית או לסטות ממנה אלא בהסכמת הצד השני, או אם בית המשפט התיר לו לעשות כן (ראו: ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 189 (1997); רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, 208 (2004); בע"מ 658/04 פלוני נ' אלמוני, פסקה 8 (31.5.2005); עניין שפירא, בפסקה ד(4)).

14. מבלי לקבוע מסמרות, נראה על פני הדברים מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021 כי אכן הושגה באותה עת בין הצדדים הסכמה דיונית לפיה הראיות שהוגשו במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, יהיו חלק ממסכת הראיות בהליך העיקרי. אכן, בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 21.9.2022, הביע ב"כ המשיבה רצון לחזור בו מאותה הסכמה דיונית. ואולם, עובדה זו כשלעצמה אינה מביאה בהכרח כדי להביא לביטולה של ההסכמה, אלא היה על בית המשפט לתת דעתו לעניין זה ולהכריע האם יש מקום לאפשר חזרה מן ההסכמה הדיונית אם לאו. בית המשפט לא עשה זאת, וחלף זאת, הוא הותיר את שאלת תוקפה של ההסכמה הדיונית תלויה ועומדת עד למתן פסק הדין בתביעה, תוך שציין כי הצדדים רשאים להידרש לסוגיה זו במסגרת הסיכומים.

15. לטעמי, קביעה זו כרוכה בפגיעה משמעותית בזכויותיו הדיוניות של המבקש. בניגוד לטענת המשיבה, ההכרעה בשאלת תוקפה של ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים איננה נוגעת לקבילות ולמשקל שיחליט בית המשפט לייחס לראיות שהובאו בפניו, כי אם לשאלה מקדמית יותר ביחס להיקף הראיות שיונחו בפני בית המשפט במסגרת ההליך העיקרי. קרי, הכרעה בשאלה האם ההסכמה הדיונית בין הצדדים תקפה אם לאו עשויה להשפיע על התשתית הראייתית אשר תשמש את בית המשפט כדי להכריע בתביעה. ככל שיקבע בית המשפט כי ההסכמה הדיונית מבוטלת או כי יש לסטות ממנה, הרי שיהיה בכך שינוי של "כללי המשחק" על פיהם התנהלו הצדדים במהלך ההליך, שינוי המצדיק לאפשר לצדדים לשקול מחדש את צעדיהם ביחס לאופן ההתנהלות שלהם.

אם אכן יבקש מי מהצדדים לשנות את אופן התנהלותו (בהנחה שייקבע כי אין תוקף להסכמה הדיונית בין הצדדים), יהיה על בית המשפט לבחון בקשה שכזו בהתאם לאמות המידה המקובלות, ובהתחשב במכלול הנסיבות שהובילו להגשתה. ואולם, הותרת ההכרעה בשאלה זו לשלב מתן פסק הדין למעשה תביא למצב בו רק בסיום ההליך ילמדו הצדדים לראשונה אילו ראיות שימשו את בית המשפט לצורך הכרעתו, כאשר בשלב זה כבר לא יהיה בידיהם לעשות דבר כדי להוסיף על ראיות אלה.

1
2עמוד הבא