בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 16164-04-19
עז' המנוח פלוני ואח' נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ ואח' 3.4.2023
לפני יצחק כהן, שופט בכיר
1. עיזבון המנוח פלוני
2. פלוני
3. פלונית
4. פלוני
5. פלונית
ע"י ב"כ עו"ד גיל יורן התובעים
נגד
1. הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ
2. הכשרה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שאדי אל-מאדי הנתבעות
פסק דין
א. ההליך
1. המנוח פלוני ז"ל יליד 00.00.1970, נפטר בתאריך 00.00.2018 במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. המנוח פונה למרכז הרפואי רמב"ם באמצעות אמבולנס של מגן דוד אדום (מד"א), לאחר שבתאריך 31.7.2018 התמוטט בעת ששהה במכון כושר, שהנתבעת מס' 1 ניהלה בעבר במרכז הקניות בקרית ביאליק, דמתקרא "הקריון".
בן 48 שנים היה המנוח במותו, והותיר אחריו אלמנה (התובעת מס' 2) ושלושה ילדים (שתי בנות ובן, הם התובעים 3 עד 5).
2. בתביעתם שלפני טוענים התובעים - הם העיזבון, האלמנה והילדים - כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מעוולות שבוצעו על ידי הנתבעת מס' 1, (ולהלן – "הנתבעת"). על כן, בתביעתם התובעים עותרים, לכך שהנתבעת תחויב לפצותם עבור הנזקים שנגרמו להם, הן בתורת יורשיו של המנוח (תביעת העיזבון) והן בתורת מי שהיו סמוכים על שולחנו (תביעת התלויים במנוח).
3. הנתבעת מס' 2 היא חברת הביטוח, אשר ביטחה את אחריותה של הנתבעת מס' 1.
ב. מכשיר הדפיברילטור (Defibrillator)
4. מכשיר הדפיברילטור (בעברית "מַפְעֵם") הוא מכשיר המבצע דה-פיברילציה (Defibrillation), ובעברית - "הַפְעָמָה". המכשיר מייצר "שוק חשמלי", ומעביר אנרגיה חשמלית ללב במקרה של הפרעת קצב או פרפור חדרי הלב. במקרים רבים, מכשיר זה הוא אמצעי חשוב, ואף עיקרי, בהצלת חולים שנקלעו למצבים מסכני חיים עקב הפרעה בפעילות הלב.
5. בתאריך 29.7.2008 פורסם חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, תשס"ח – 2008 (ס"ח תשס"ח, חוברת מס' 2170, עמ' 680). קדמה לחקיקת החוק הצעת חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, תשס"ח – 2008 (ה"ח הכנסת, תשס"ח, חוברת מס' 209, עמ' 200). בדברי ההסבר להצעת החוק, נכתבו הדברים הבאים:
"מחלות לב וכלי דם הן אחד מגורמי המוות העיקריים בישראל ובעולם המערבי. ברוב מקרי המוות ממחלות לב מדובר בהפסקה פתאומית של פעולת הלב, המתרחשת כאשר סיבי השריר של הלב מתחילים לפעום במהירות רבה בלי להזרים דם ונגרמת הפרעה בקצב הלב (פרפור חדרים) או כאשר הלב מפסיק לפעום לחלוטין (אסיסטולה). אם מתרחש פרפור חדרים, שהוא המקרה הנפוץ יותר, האדם מאבד הכרה, נשימתו נעצרת ודופק הלב שלו נפסק ללא התראה או אבחון מוקדם. אם לא ניתן טיפול מיידי במצב זה, מתרחשים נזק מוחי בלתי הפיך ומוות תוך דקות מספר.
הטיפול המקובל להפסקת פרפור החדרים הוא מתן שוק חשמלי מוקדם ככל האפשר. לפי הידוע היום מבחינה רפואית, כדי להציל חיים, השוק החשמלי חייב להינתן בתוך שבע דקות מתחילת אירוע דום הלב. מתן השוק החשמלי בתוך דקה מרגע ההתמוטטות עשוי להציל את חייהם של כ- 90% מהלוקים בדום לב. שיעור זה יורד בכ- 10% בכל דקת איחור. ההחייאה מתבצעת על ידי דפיברילטור (Automatic External Defibrillator), מכשיר החייאה המזהה את קצב הלב, שיש לו יכולת לשגר שוק חשמלי באנרגיה גבוהה בעת הצורך. המכשיר מחזיר את קצב הלב לקצב תקין, על ידי מתן שוק חשמלי ללב באמצעות שני לוחות מתכת המונחים על חזה המטופל ... "
6. החוק להצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, חייב כל מי שמחזיק במקום ציבורי או מפעיל את המקום, להציב "במקום מרכזי ונגיש" (סעיף 2 לחוק) מכשיר החייאה אחד לפחות, ולדאוג לתקינותו. "מקום ציבורי" הוא מקום שנקבע בתוספת לחוק, ובין יתר המקומות הציבוריים המנויים בתוספת לחוק, נמנה אף "מכון כושר כהגדרתו בחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), התשנ"ד – 1994, שאליו התקבלו 500 מתאמנים לפחות". על פי סעיף 7 לחוק, החוק נכנס לתוקפו בתאריך 17.11.2014 (ארבעה חודשים לאחר פרסום תקנות הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, תשע"ד – 2014 (ק"ת תשע"ד, חוברת 7397, עמ' 1509).
בתצהיר התשובות שניתן מטעם הנתבעת, ונחתם על ידי מר אביב בר ששימש כמנהל המכון, הוצהר כי בתקופה הרלבנטית לתביעת התובעים, היו למכון הכושר למעלה מ- 3,000 מנויים רשומים. בתאריך האירוע עצמו, היו רשומים במכון הכושר 3,634 מנויים. אין אפוא כל מחלוקת על כך שמכון הכושר היה "מקום ציבורי" לעניין חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים.
7. לצד חובת המחזיקים ב"מקום ציבורי" להציב מכשיר דפיברילטור במקום "מרכזי ונגיש", חויבו המחזיקים בהצבת שילוט המכוון אל מכשיר ההחייאה. הוראות מפורטות בנוגע לשילוט, נקבעו בתקנות. מאליו מובן, כי ההוראות בדבר התקנת השילוט נועדו לאפשר לאנשים, השוהים בקרבת האדם שלקה בלבו, למצוא את הדפיברילטור ללא כל עיכוב, ולחברו מהר ככל האפשר לאדם שלקה בפרפור חדרים או בהפרעות בקצב הלב, ולתת לו את מכת החשמל קרוב ככל הניתן לתחילת האירוע הלבבי בו לקה.
ג. קביעת העובדות
8. על אשר אירע במכון הכושר, בבוקר בו המנוח הגיע לאימון הכושר הראשון, ניתן ללמוד מעדותה של הגב' שובל כהן, אשר עבדה באותו בוקר כפקידת הקבלה במכון הכושר. כמו כן ניתן ללמוד על אשר אירע, ועל לוח הזמנים אשר לו חשיבות רבה לענייננו, מארבעה סרטונים שצולמו על ידי מצלמה, שהייתה מותקנת לצד עמדת הקבלה, בכניסה למכון הכושר.
מן הסרטונים שהוגשו עולה, כי בנוסף לגב' שובל כהן, היו במכון הכושר, בבוקר האירוע, עוד שני אנשים שניתן היה לאתרם. האדם האחד, אשר זוהה על ידי הגב' כהן, הוא מר אריק דוידוב, ששימש כמדריך כושר במכון. מר דוידוב לא העיד במשפט. בסרטונים ניתן להבחין במר דוידוב בזכות חולצתו האדומה, שעל גבה מודפסת המילה "Instructor" (וראו סרטו מס' 4, בשעה 07:54:28). אישה נוספת, היא אישה שלא זוהתה, אך לבשה בגדי אימון בצבע שחור. אישה זו נצפית בסרטון מס' 4 כשהיא נכנסת לתחום דלפק הקבלה, פותחת מגירות וארונות, ומנהלת שיחות עם הגב' כהן ומר דוידוב. אף האישה בשחור לא העידה במהלך המשפט. אציין, כי בחקירתה הנגדית על ידי בא כוח הנתבעת, אישרה הגב' כהן, כי במקום נכחה מתאמנת שעשתה החייאה במנוח, ואין להוציא מכלל אפשרות, שהמתאמנת בה מדובר היא האישה בשחור.
9. על פי סרטון מס' 1, המנוח נכנס למכון בשעה 06:43 בבוקר, וניגש לדלפק הקבלה, שם ישבה הגב' כהן. לאחר מספר פעמים שהמנוח עזב את הדלפק ושב אליו, נכנס המנוח לחדר הכושר גופו. הכניסה לחדר הכושר נראית בפינה השמאלית העליונה של סרטון המצלמה. על פי עדותה של הגב' כהן, בשלב מסוים התפתחה "המולה", ו- "הגיעו כמה אנשים ואמרו שמישהו נפל". ההמולה אליה התייחסה הגב' כהן, נקלטה בסרטון מס' 4 בשעה 07:30. גב' כהן מסרה, כי היא ומאמן הכושר, מר דוידוב, רצו לראות מה אירע, ומצאו את המנוח שוכב. הגב' כהן העידה כי התקשרה מיד למוקד מד"א, ולדבריה, האדם שענה לה במוקד הדריך אותה "לרוץ להביא את הדפיברילטור ולעשות החייאה. ככה קוראים לזה?" (עמ' 3 לפרוטוקול הישיבה מתאריך 5.1.2021, בשורה 30).
גב' כהן העידה, כי היא ומאמן הכושר התחילו לחפש את הדפיברילטור, בארונות ובמגירות. גב' כהן עצמה לא ידעה היכן נמצא הדפיברילטור. לדברי הגב' כהן החיפוש אחרי הדפיברילטור נמשך "עד שאריק מצא אותו באיזה שהוא שלב, אבל זה היה שכבר מד"א הגיעו" (שם, עמ' 4 שורה 8). על פי עדות גב' כהן, "כונן מד"א הוא הראשון שנתן לו מכת חשמל" (שם, עמ' 4 שורה 24).
10. בסרטון מס' 4, שתחילתו בשעה 07:25, ניתן לראות את הגב' כהן בשעה 07:30:45 מתקשרת באמצעות הטלפון הנייד שבידה. נראה הדבר, כי זו הייתה השיחה בה התקשרה למוקד מד"א. בשעה 07:31:03 עזבה הגב' כהן את הדלפק, ונכנסה לחדר הכושר, ועדיין שוחחה בטלפון הנייד. בשעה 07:35:24 הגיע לדלפק הקבלה מאמן הכושר, מר דוידוב (המזוהה בזכות חולצתו האדומה), ומתחיל לחפש דבר מה. דקה לאחר מכן, בשעה 07:36:37 עזב מר דוידוב את דלפק הקבלה וחזר לחדר הכושר, וידיו היו ריקות. כלומר, מר דוידוב לא מצא את אשר חיפש.
11. בשעה 07:37:15 חזר מר דוידוב לדלפק הקבלה, ומיד לאחר מכן יצא אל מחוץ למתחם. כדקה וחצי לאחר מכן, בשעה 07:38:45, נכנס מר דוידוב למתחם, ואחריו הלך אדם שלבש אפוד בצבע צהוב, שנכנס לחדר הכושר (בשעה 07:38:52). אותו אדם היה איש מד"א, שהגיע ראשון למקום, והוא החזיק דבר מה בידו, ככל הנראה דפיברילטור.
בשעה 07:41:17 שוב יצא מר דוידוב מהמתחם, ובשעה 07:42:13 חזר למתחם בריצה, ואחריו אדם הלובש חולצת מדים לבנה של מד"א, ושניהם רצים לחדר הכושר. כדקה לאחר מכן, בשעה 07:43:18, הגיע אדם נוסף הלובש חולצת מדים לבנה של מד"א, ועל גבו תרמיל. אחרי אותו אדם נכנסו שני אנשים נוספים, אף הם לבשו חולצות מדים לבנות של מד"א, ואחד מהם דחף כיסא גלגלים.
על פי סרטון מס' 4, בשעה 07:59:50, יצאו אנשי מד"א מהמתחם, כשהם דוחפים אלונקה. לא ניתן להבחין במנוח, אך נראה שהוא שכב על האלונקה, שכן, על פי התיעוד, אנשי מד"א הם אלה שפינו את המנוח למרכז הרפואי רמב"ם.
12. והיכן היה הדפיברילטור?
הדפיברילטור היה בחדרו של המנהל, ונראה שגם מאמן הכושר, מר דוידוב, וגם הגב' כהן, לא ידעו זאת. על פי עדותה של הגב' כהן, בכל אותו זמן, כאשר היא ומאמן הכושר חיפשו אחר הדפיברילטור, "היה או בחור או בחורה שעשו לו [במנוח – י"כ] עיסוי" (עמ' 5 לפרוטוקול הישיבה מתאריך 5.1.2021, שורה 21).
גב' כהן העידה, כי היא לא הודרכה היכן נמצא הדפיברילטור, והוסיפה: "ולא ידעתי מה זה האמת". מעדות הגב' כהן עולה אפוא, שהיא חיפשה אחר חפץ, שהיא כלל לא ידעה איך הוא נראה.
13. בא כוח הנתבעת, בחקירתו הנגדית את הגב' כהן, התפלא על כך שהדפיברילטור לא נמצא, שהרי הוא היה בחדר המנהל, הממוקם מול עמדת הקבלה, שם הגב' כהן עבדה. לטענתו, הרי די היה "להסתכל קדימה ולראות את זה". ואולם, אין לבוא בטענות אל הגב' כהן, שהרי היא כלל לא ידעה מה הוא המכשיר, ומה הצורך בו, ושילוט המכוון אליו לא הותקן כמצוות התקנות. אף לא יהיה זה נועז להניח, שכפקידת קבלה במכון הכושר, היא אף לא הודרכה בהפעלת המכשיר.
14. בזמן הרלוונטי לתביעת התובעים, מר אביב בר היה מנהל מכון הכושר מטעם הנתבעת. מר בר לא נכח במקום בעת שהמנוח התמוטט, אלא בביתו שבתל אביב. מר בר לא זכר שסיפרו לו, שהעובדים במקום חיפשו אחר הדפיברילטור, ובחקירתו הנגדית מסר, כי הייתה "איזו שהיא סברה" שחיפשו את הדפיברילטור ולא מצאו אותו (עמ' 20 לפרוטוקול הישיבה מתאריך 5.1.2021, בשורה 27).
אף מר בר מסכים, שלא נעשה שימוש בדפיברילטור, ובתשובה ט' לשאלון, פרט מר אביב את פעולות ההחייאה שנעשו במנוח, ולא תאר כי נעשה שימוש בדפיברילטור. כאשר נשאל מר בר מדוע לא נעשה שימוש בדפיברילטור, השיב מר בר, כי "הגיע צוות של מד"א למקום" (עמ' 23 שורה 33, וכן עמ' 24 שורה 22). מר בר אף לא זכר, האם מחוץ לחדר המנהל היה שילוט הכוונה למיקומו של הדפיברילטור.
לא ברור מהיכן מר בר שאב את המידע בנוגע לפעולות ההחייאה שנעשו במנוח לפני שכונן מד"א הגיע למכון הכושר, שהרי מר בר לא נכח במקום. יש לזכור נקודה זו, שכן המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר טובי רסין, סמך את חוות דעתו על תיאורו של מר בר, תיאור, שכאמור, לא ברור על מה הוא מבוסס.
15. על פי "דו"ח רפואי" שנערך על ידי גב' אלה שפיר, פרמדיקה במד"א, קריאתה של הגב' שובל כהן התקבלה בשעה 07:23, והאמבולנס יצא לדרך מיד (בשעה 07:23). האמבולנס הגיע למכון הכושר בשעה 07:33 ופינה את המנוח בשעה 07:56. עוד נרשם בדו"ח הרפואי, כי האמבולנס היה "ביעד", והכוונה ככל הנראה למרכז הרפואי רמב"ם, בשעה 08:12.
בדו"ח הרפואי, תחת הכותרת "אנמנזה", נרשמו הדברים הבאים:
"בן 48 ללא מידע רפואי זמין, לדברי העובדים במכון כושר בזמן ריצה על הליכון המתמוטט ואיבד את הכרתו ואת נשימתו, ולכן הזמינו אמבולנס. לדבריהם לא מצאו את הדפיברילטור ולכן לא חיברו אותו."
(ההדגשה לא במקור – י"כ)
הדו"ח מוסיף ומפרט הפעולות שבוצעו על ידי אנשי מד"א, וכן נרשם, כי המנוח "פונה תוך כדי פעולות החייאה ליחידת צנתורים בב"ח רמב"ם".
בהתייחס למצבו של המנוח נרשם בדו"ח הרפואי, כי בעת ההגעה לאירוע המנוח "נמצא מת", וכך אף נרשם גם לגבי מצבו בתחילת הפינוי ובעת ההגעה לבית החולים.
16. קיים פער זמנים בין השעות המפורטות בדו"ח הרפואי שנערך על ידי אנשי מד"א, לפירוט השעות שהבאתי לעיל מתוך מצלמות האבטחה של מכון הכושר. יש להניח שלא היה קיים סינכון בין שעון מצלמת המכון ובין שעון מד"א. ואולם, השעות המדויקות אינן חשובות לענייננו. הנתונים החשובים הם פרקי הזמן שחלפו במהלך האירוע. כיוון שסרטוני המצלמה שהוגשו צולמו באופן רצוף במצלמה אחת, והם צמודים לאירועים שאירעו במכון הכושר, ניתן ללמוד מסרטונים אלה במדויק על פרקי הזמן שחלפו מתוך שעון המצלמה. על כן, אני מעדיף להסתמך על שעון המצלמה.
17. כאמור, עדת הראיה היחידה, שהעידה על האירועים שאירעו באותו בוקר במכון הכושר, הייתה הגב' שובל כהן. התרשמתי, כי הגב' כהן תיארה את האירועים שאירעו במכון הכושר כפי שאירעו, ועדותה מהימנה. מטעם הנתבעת לא הובאה עדות לסתור את עדותה של הגב' כהן. עדותה של הגב' כהן משתלבת אף באירועים השונים, אשר ניתן לצפות בהם בסרטונים שצולמו על ידי המצלמה שהותקנה ליד עמדת הקבלה. עדותה אף תואמת את הדברים שנכתבו בדו"ח הרפואי שנכתב על ידי אנשי מד"א, לפיהם עובדי מכון הכושר מסרו להם, כי "הם לא מצאו את הדפיברילטור ולכן לא חיברו אותו".
18. לפיכך, ועל יסוד הראיות שלפני, הנני קובע, את העובדות הבאות:
(א) בשעה 07:30 המנוח התמוטט בשעה שהתאמן על הליכון במכון הכושר.
אציין, כי הראיה היחידה על כך שהתמוטטותו של המנוח אירעה במהלך אימון הכושר נרשמה בדו"ח הרפואי שערכה הגב' אלה שפיר, שם נרשמו דברים שנאמרו לאנשי מד"א על ידי עובדי מכון הכושר. עם זאת, גם אם התמוטטותו של המנוח לא אירעה במהלך אימון הכושר, אין לדבר חשיבות. משעה שהמנוח שהה במכון הכושר, שהוא "מקום ציבורי" לעניין חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, אף אם לא התאמן, חלות על המכון החובות הקבועות בחוק.
(ב) בסמוך לאחר התמוטטותו של המנוח, עובדי מכון הכושר, פקידת הקבלה הגב' שובל כהן והמדריך מר אריק דוידוב, החלו לחפש את הדפיברילטור, אך לא מצאו אותו.
(ג) בשעה 07:38:52 נכנס לחדר הכושר כונן מד"א, ובשעה 07:39 החל לטפל במנוח. על פי עדותה של הגב' כהן, כונן מד"א היה הראשון שטיפל במנוח באמצעות דפיברילטור.
(ד) מכת החשמל הראשונה שהמנוח קיבל, ניתנה לו 8 (שמונה) דקות לאחר שהתמוטט.
(ה) בשעה 07:43:18 הגיעו למכון הכושר אנשי מד"א נוספים, שהגיעו עם אמבולנס. בעת הגעתם מצבו של המנוח היה קשה, והוא אובחן על ידם כמי ש"נמצא מת".
(ו) בשעה 07:59:50 פינו אנשי מד"א את המנוח מהמכון, והעבירו אותו לבית החולים רמב"ם.
(ז) הנתבעת לא קיימה את הוראות חוק הצבת מכשירי החייאה, שכן הדפיברילטור לא היה מוצב "במקום מרכזי ונגיש" אלא במשרד מנהל המכון. בהעדר שילוט הכוונה, שהיה על הנתבעת לקבוע לפי תקנות הצבת מכשירי החייאה, איש מהעובדים שנכחו במקום לא ידע היכן למצוא אותו.
(ח) הנתבעת לא הדריכה את עובדי המכון בדבר המקום בו נמצא הדפיברילטור. מעדותה של הגב' כהן אף עולה, כי היא כלל לא ידעה מה טיבו של מכשיר זה, ובאיזה מקרים יש לעשות בו שימוש.
תודגש העובדה, אליה אשוב בהמשך הדברים, כי מכת החשמל הראשונה שניתנה במנוח, ניתנה לו 8 (שמונה) דקות לאחר שהתמוטט.
ד. המומחים הרפואיים
19. מטעם התובעים הונחה לפני חוות דעתו של פרופ' דורון זגר (סומנה כמוצג ת/2), ומטעם הנתבעת הונחה לפני חוות דעתו של ד"ר טובי רסין (סומנה כמוצג נ/10). להלן אסקור חוות דעת אלה.
20. פרופ' זגר הוא מנהל המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע. על יסוד סיכום האשפוז שנרשם במרכז הרפואי רמב"ם, קבע פרופ' זגר, כי המנוח לקה באוטם חריף בשריר הלב. פרופ' זגר ציין, כי "צינתור דחוף גילה 2 עורקים חסומים שניסיון לפתיחתם לא עלה יפה", וכי למרות מאמצי הצוות הרפואי, המנוח נפטר כעבור יומיים "בתמונה של מוות מוחי שנגרם עקב ההחייאה".
בחוות דעתו שואל פרופ' זגר, "האם הפעלה מוקדמת יותר של ה- "AED" (Automatic External Defibrillator, הוא הדפיברילטור האוטומטי – י"כ) שהיה במקום עשויה הייתה למנוע את מותו של מר דוד". לדעת פרופ' זגר, אוטם שריר הלב בו לקה המנוח, גרם לפרפור חדרים, "וזהו מצב המגיב ברוב הגדול של המקרים למכת חשמל מהירה, אך ללא התערבות כזו החולה נפטר תוך דקות ספורות". בחוות דעתו עמד פרופ' זגר על החשיבות במתן טיפול מהיר, וציין כי "שיעור ההחייאות המוצלחות הינו 90% באם הפסקת הפרפור מבוצעת בתוך דקה מרגע ההתמוטטות, לעומת פחות מ- 10% כאשר ההחייאה מתחילה בעיכוב של 10 דקות. בסיכום חוות דעתו קבע פרופ' זגר כדברים הבאים:
"על פי הנתונים שלפני ניתן לקבוע כי מר דוד ז"ל לקה באוטם שריר הלב שגרם לפרפור חדרים. למרבה הצער הוא לא קיבל מכת חשמל מיידית ממכשיר ה- AED שהיה במכון הכושר ואשר עשויה הייתה, קרוב לוודאי, להציל את חייו. העובדה שהצוות במקום לא ידע היכן המכשיר נמצא, ומן הסתם לא עבר את ההדרכה הנדרשת להפעלתו, גרמה לאבדן זמן יקר במתן מכת החשמל הראשונה ולתוצאה הקשה של מוות מוחי כתוצאה מהחייאה ממושכת וחוסר אספקת דם למוח."
21. פרופ' זגר נחקר ארוכות על חוות דעתו, ובחקירתו לא חזר בו ממנה. בחקירתו מסר פרופ' זגר, שככל שמכת החשמל ניתנת באיחור, סיכויי ההישרדות של החולה יורדים ב- 10% לכל דקת איחור (עמ' 16 לפרוטוקול הישיבה מתאריך 1.12.2020, שורה 24). אזכיר, כי נתון זה אף הופיע בדברי ההסבר להצעת חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים. מהחקירה הנגדית עלה, שפרופ' זגר מסכים, שבמקומות ציבוריים, בהם לא נמצא צוות רפואי מיומן וזמין, עלול לחלוף זמן מה עד אשר החולה יקבל את מכת החשמל הראשונה. לדעת פרופ' זגר, סביר הדבר, שבמקרים שכאלה ה"זמן סביר" שיחלוף עד למתן מכת החשמל הראשונה, יהיה כ- 4 (ארבע) דקות. במקרה שכזה, סיכויי ההישרדות של החולה הם בין 40% ל- 50% (עמ' 23, שורות 15 עד 28). אוסיף, כי במהלך חקירתו התייחס פרופ' זגר אף לעובדה, שהמנוח היה כבן 48 שנים לעומת אנשים בני 80 שנה, וציין, כי ככל שהאדם צעיר יותר סיכויו לשרוד אירוע כזה "גדולים בהרבה" (עמ' 16 שורות 36 עד 38).
22. המומחה מטעם הנתבעת הוא ד"ר טובי רסין, מומחה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה. ד"ר רסין סקר את השתלשלות האירועים, כפי שנקלטו במצלמה שבמכון הכושר, לרבות העובדה, שבשעה 07:30 נראים שני אנשים רצים לכיוון הקבלה ככל הנראה להזעיק עזרה, וציין, שפרמדיק ראשון הגיע בשעה 07:38. עוד סקר ד"ר רסין את מצבו הרפואי של המנוח, לפיו העורק הקדמי של הלב היה חסום בחלקו, בעורק השמאלי הייתה היצרות בשיעור 50% עד 75%, והעורק הימני היה חסום בחלקו הפרוקסימלי.
ד"ר רסין ציין, כי מטרת חוות דעתו היא "הערכת איכות הטיפול הראשוני שניתן למנוח במסגרת פעילותו במכון הכושר בקריון בהמשך לחוות הדעת של פרופ' זגר. כמו כן הערכת המשמעות של טיפול זה על סיכויי ההישרדות של המנוח באשפוז". לדעת ד"ר רסין, פרופ' זגר לא התייחס לסיכויי ההישרדות של המנוח, בלא קשר לשאלה, האם הפעלת הדפיברילטור האוטומטי הייתה משנה את מהלך מחלתו, אלא רק לנקודה של אי הפעלת המכשיר. ד"ר רסין קובע, כי הפעלת הדפיברילטור לא מביאה למניעת הנזק הלבבי עקב אוטם שריר הלב, אלא למנוע נזק נוירולוגי. ד"ר רסין מטיל ספק בטענה, שצוות מכון הכושר לא חיבר את המנוח למכשיר הדפיברילטור (עמ' 5 לחוות הדעת), ובחוות דעתו הוא קובע, כי "בכל מקרה, כאשר צוות הניידת הגיע למקום הוא כבר היה מחובר, ולאחר שתי מכות חשמל שלא צלחו ... נזקק להחייאה ממושכת הן בדרך לבית החולים והן לאחר הגעתו".
על רקע סקירת מצבו הלבבי של המנוח, שפורטה בהרחבה בחוות דעתו, והספרות שצוטטה בחוות הדעת, סבור ד"ר רסין, כי "הממצאים מלמדים, שללא כל קשר לשאלה האם המנוח קיבל או לא קיבל טיפול רפואי הכולל חיבור למכשיר דפיברילטור אוטומטי כנדרש מצוות המכון, סיכוייו לשרוד את האירוע היו אפסיים".
23. בחקירתו הנגדית נטה ד"ר רסין להפחית מחשיבות השימוש בדפיברילטור, ולדעתו, פעולות ההחייאה שנעשו במנוח, כפי שאלה תוארו בתשובותיו של מר בר בתצהיר התשובות, היו חשובות יותר. כזכור, מר בר לא נכח במכון הכושר בזמן האירוע, ולא ברור על מה בסס את תשובתו בתצהיר התשובות, שהיא לענייננו בגדר עדות שמיעה. בתשובות לשאלות בא כוח התובעים, הוסיף ד"ר רסין, כי מטרת ההחייאה היא למנוע נזק מוחי, ואין היא מתקנת את הנזק שנגרם ללב כתוצאה מהעורקים הסתומים. על כן, אף אם המנוח היה מקבל מכת חשמל בשלב מוקדם יותר, קיימת סבירות נמוכה שהדבר היה מציל אותו (עמ' 50 לפרוטוקול שורה 43 עד עמ' 51 שורה 10).
ה. אובדן סיכויי ההחלמה
24. מצב הדברים הוא, שהמנוח היה למעשה חולה, ומצב לבו לא היה תקין. עם זאת, פרופ' זגר סבור, שגם לאחר התמוטטותו תוך כדי האימון הגופני שעשה, במנוח היה סיכוי להחלים, אם היה מקבל מכת חשמל בשלבים הראשונים של האירוע. סיכוי זה הלך ופחת ככל שחל עיכוב במתן מכת החשמל. לעומתו סבור ד"ר רסין, שקיימת סבירות נמוכה שמכת חשמל בשלבים הראשונים הייתה מצילה את המנוח, ולדעתו, "על סמך התיעוד הרפואי ברור כי סיכויו [של המנוח] לשרוד את האשפוז ללא קשר להחייאה הראשונית בשל הממצאים בצנתור ובבדיקות ההדמיה היו אפסיים".
לאחר ששקלתי עדויות המומחים ושקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני מעדיף את עדותו של פרופ' זגר על פני עדותו של ד"ר רסין. התרשמתי מעדויות המומחים, כי חוות דעתו של פרופ' זגר משקפת באופן אמיתי יותר את סיכויי החלמתו של המנוח לאחר התמוטטותו. אכן, המנוח סבל מסתימות בעורקי הלב, ומצבו לא היה קל, ומקובל עלי שהפעלת הדפיברילטור לא הייתה מתקנת את הסתימות בעורקי הלב. עם זאת, אין לדעתי מקום לקבוע, כפי שקבע ד"ר רסין, כי "ברור" שהמנוח לא היה שורד את האשפוז.
על סמך עדותו של פרופ' זגר הנני סבור, שאם היה נעשה שימוש בדפיברילטור בשלבים הראשונים של האירוע, סיכויי החלמתו של המנוח היו גבוהים יותר. כיוון שלא נעשה שימוש בדפיברילטור בתוך "זמן סביר", כ- 4 דקות לפי עדותו של פרופ' זגר, סיכויי החלמתו של המנוח הלכו ופחתו. שני המומחים בעדויותיהם אישרו, שכל דקה שחולפת עד שניתנת מכת החשמל הראשונה, מפחיתה את סיכויי ההחלמה ב- 10%, וכזכור, זה אף הנתון המובא בהצעת חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים.
25. חוות דעתו של פרופ' זגר, אותה הנני מעדיף על פני חוות דעתו של ד"ר רסין, מבססת את הקשר הסיבתי בין מחדליה של הנתבעת והנזק שנגרם לתובעים. הנתבעת לא קיימה את הוראות חוק הצבת מכשירי החייאה, שכן הדפיברילטור לא היה מוצב "במקום מרכזי ונגיש" אלא במשרד מנהל המכון. בהעדר שילוט הכוונה, שהיה על הנתבעת לקבוע לפי תקנות הצבת מכשירי החייאה, איש מהעובדים שנכחו במקום לא ידע היכן למצוא אותו, והחיפושים אחריו העלו חרס. הנתבעת אף לא הדריכה את עובדי מכון הכושר בדבר המקום בו הדפיברילטור נמצא. כל אלה גרמו לכך, שעד לרגע בו הגיע כונן מד"א למקום, המנוח לא קיבל מכת חשמל, וברגע שקיבל את מכת החשמל הראשונה, היה זה לאחר 8 דקות מהרגע בו הוא התמוטט. ככל שחלף הזמן מרגע ההתמוטטות ועד שהמנוח קיבל את מכת החשמל הראשונה, סיכויי החלמתו הלכו ופחתו.
לפיכך, הנני קובע, כי הנתבעת ביצעה אפוא שתי עוולות:
(א) העוולה האחת היא עוולת הפרת החובה החקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, שהטיל על הנתבעת חובה להציב דפיברילטור במכון הכושר, נועד לטובתו ולהגנתו של כל אדם שעלול היה ללקות בדום לב או פרפור חדרים במכון הכושר. הפרות החובות החקוקות, הן בנוגע להצבת הדפיברילטור במקום מרכזי ונגיש והן בנוגע להתקנת השילוט, גרמו לאיחור במתן מכת החשמל הראשונה לאחר התמוטטותו של המנוח, וכאמור, גרמה להפחתה ניכרת בסיכויי החלמתו.
(ב) העוולה השנייה היא עוולת הרשלנות. מכון הכושר הוא מקום בו אנשים נחשפים למאמץ גופני, המטיל עומס על פעילות הלב. אף בלא חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, היה על הנתבעת לצפות לכך, שאדם מבין המנויים הרבים הרשומים במכון הכושר, עלול ללקות בלבו במהלך אימון גופני. היה אפוא על הנתבעת, להציב את הדפיברילטור במקום מרכזי ונגיש, ולהדריך את עובדי המכון, לרבות פקידת הקבלה, בדבר מיקומו של המכשיר ואופן הפעלתו, כדי לתת מענה לכל אדם שלקה בליבו מהר ככל האפשר.
ו. שיעור אחריותה של הנתבעת
26. משקבעתי כי הנתבעת אחראית לאובדן סיכויי החלמה, יש לקבוע את שיעור האחריות שיש לייחס לה. לעניין זה אפנה, לע"א 3900/14 ל"ד נ' המרכז הרפואי הלל יפה [פורסם בנבו] (2.12.2015), מפי כב' השופט י' עמית בפסקה 24.
על פי עדותו של פרופ' זגר, יש להכיר בכך, שמרגע ההתמוטטות ועד לרגע בו מופעל הדפיברילטור לראשונה, במקומות ציבוריים (להבדיל ממוסדות רפואיים, שם נמצא צוות רפואי מוכן ומיומן) עובר פרק זמן מסויים. פרק זה נדרש לאנשים הנמצאים במקום לזהות את האירוע, להביא את המכשיר ולחברו לחולה. לדעת פרופ' זגר, במקומות ציבוריים, שאינם מוסדות רפואיים, הזמן הסביר עד למתן מכת החשמל הראשונה הוא בין 3 ל- 5 דקות (עמ' 2 לחוות דעתו). בעדותו מסר פרופ' זגר, שפרק הזמן הסביר הממוצע הוא 4 דקות (עמ' 23 לפרוטוקול הישיבה מתאריך 1.12.2020 שורות 15 עד 24). לדעת פרופ' זגר, בשלב זה סיכויי ההחלמה הם בין 40% ל- 50%.
27. כאשר מדובר במזיק שגרם להפחתת סיכויי ההחלמה, אין לחייבו במלוא הנזק שנגרם לנפגע. הפיצוי שעל הנתבע לשלם הוא "פיצוי יחסי בגין ההסתברות שהנזק נגרם לתובע כתוצאה מפעולתו של הנתבע" (ע"א 3900/14 הנ"ל, בפסקה 24 [פורסם בנבו]). לצורך חישוב הפיצוי היחסי החל על הנתבעת במקרה שלפני, ובהסתמך על חוות דעתו של פרופ' זגר, הנני קובע הנתונים הבאים:
(א) בדקה הרביעית לאחר האירוע (לפני התרשלות הנתבעת), סיכויי ההחלמה של המנוח עמדו על שיעור של 45% (בין 40% ל- 50%). הסיכון באותה עת עמד אפוא על 55%.
(ב) מכת החשמל הראשונה ניתנה בדקה השמינית, ועל כן סיכויי ההחלמה פחתו ב- 40%, ועמדו על שיעור של 5% סיכוי להחלים. הסיכון עמד באותה עת על שיעור של 95%.
(ג) על פי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בע"א 3900/14, [פורסם בנבו] שיעור אחריותה של הנתבעת עומד אפוא על שיעור של 42.10% לפי החישוב הבא (משמאל לימין): (95 – 55)/95 = 0.421 = 42.10%.
הנתבעת אחראית אפוא לפצות את התובעים בשיעור של 42.10% מסכום הנזק.
ז. השתכרותו של המנוח
28. עובר למותו המנוח עבד בבנק הפועלים בע"מ, ומטעם התובעים העידו לפני מר אילן פרץ, אשר הכיר את המנוח והיה חברו לעבודה, והגב' שירית קורן, המשמשת כמנהלת יחידת התגמול במחלקת השכר של הבנק.
מר פרץ שימש כמנהל עסקים בחיפה, ובעדותו סיפר על תפקידים שונים שהמנוח מילא בבנק. בשנת 2011 מינה מר פרץ את המנוח לשמש כמנהל סניף עסקי במפרץ חיפה, תפקיד אותו מילא במשך שנתיים. לאחר מכן ביקש מר פרץ מהמנוח לשמש כמנהל התפעול והמכירות במרכז העסקים בחיפה, שם שימש למעשה כסגנו של מר פרץ. על רקע הצלחותיו בתפקידיו הקודמים, נבחר המנוח לשמש כמנהל של מרכז עסקים בצמיחה, ובתפקיד זה שימש עד למותו. לדברי מר פרץ, המנוח היה אמור לחתום עם הבנק על חוזה עבודה אישי, כפי שנחתם עם חמישה מנהלים אחרים באותו מעמד, אך הוא לא זכה לכך. מר פרץ העיד על כישוריו המקצועיים של המנוח, ועל כך שנכנס לפורום 100 המנהלים הבכירים של בנק הפועלים. לדעת מר פרץ, אלמלא נפטר, המנוח היה ממשיך להתקדם לתפקידים בכירים יותר במסגרת בנק הפועלים.
29. גב' שירית קורן, משמשת כמנהלת יחידת תגמול במחלקת השכר של בנק הפועלים. בעדותה הציגה גב' קורן את החוזים האישיים שנחתמו עם מנהלי מרכזי העסקים בדרגתו של המנוח (מוצגים ת/3 עד ת/7). חוזים אלה נחתמו בתאריכים 3.12.2018 ו- 5.12.2018, כלומר כארבעה חודשים לאחר מותו של המנוח. גב' קורן העידה על הטבות שונו שנשללו מהתובעים עקב פטירתו של המנוח (פטור מעמלות בנק, ריבית מועדפת, נופשים מסובסדים, תשלומי שכר לימוד במוסדות להשכלה גבוהה, ועוד).
על יסוד עדותה של הגב' קורן, והחוזים ת/3 עד ת/7, ערך בא כוח התובעים טבלה המרכזת לדעתו את שכרו של המנוח. חלק מהתוספות שלטענת בא כוח התובעים המנוח היה זכאי לקבל, הוערכו על ידי בא כוח התובעים ב"הערכה שמרנית". בא כוח התובעים אף העריך את שכרו של המנוח בחלוף 9 שנים מהמעבר לחוזה האישי. לטענת בא כוח התובעים, ובהסתמך על הטבלאות שערך, אילו המנוח היה חותם על חוזה עבודה אישי, שכרו השנתי היה מגיע כדי סכום של 1,197,480 ₪, ובמעוגל – 1,200,000 ₪, דהיינו כ- 100,000 ₪ לחודש. בחלוף 9 שנים, היה שכרו של המנוח מגיע כדי סכום של 1,758,400 ₪, דהיינו כ – 146,000 ₪ לחודש.
30. לעומת טענות בא כוח התובעים, טען בא כוח הנתבעות, כי אין לקבל את "התיאוריות וההנחות" המוצגות על ידי בא כוח התובעים. בא כוח הנתבעות ציין, כי מעדותה של הגב' קורן עלתה תמונה של תוספות רבות המשולמות על שכר הבסיס, אותן אין להביא בחשבון, ובחלק מהסכומים מדובר בהחזר הוצאות, שהעובד הוציא. בא כוח הנתבעת אף מלין על כך, שלא הוצגו תלושי השכר של אותם בכירים שחוזי העבודה שלהם הוגשו כמוצגים ת/3 עד ת/7. בא כוח הנתבעת מוסיף, שעל פי עדותה של הגב' קורן "משכורת הבסיס היא בערך 43,000 ₪, לא כולל רכב, הרכב זה עוד 8,000, זאת אומרת כ- 50 אלף ₪ פלוס מינוס" (עמ' 50 לפרוטוקול הישיבה מתאריך 1.12.2020, שורה 37). על רקע טענת בא כוח הנתבעת, כי לא הוצגו תלושי השכר של הבכירים אליהם מבקש בא כוח התובעים להשוות את המנוח, סבור בא כוח הנתבעת כי יש לדחות את תיאוריית הקידום שנטענה על ידי בא כוח התובעים, ולהעמיד את שכרו הקובע של המנוח על סכום של 15,000 ₪ בלבד.
31. לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, ועל סמך עדויותיהם של מר אילן פרץ והגב' שירית קורן, הנני מקבל את הטענה, שהמנוח היה חותם על חוזה עבודה בנוסח החוזים ת/3 עד ת/7 בימים הראשונים של חודש דצמבר 2018, ואין להניח שהיה נוהג באופן שונה מהאופן בו נהגו חמשת המנהלים, שמילאו תפקיד זהה לתפקידו שלו. עם זאת, על פי חוזים אלה, תוקפם של החוזים הוא 3 שנים בלבד (החל מתאריך 1.12.2019 ועד 31.12.2021). נקבע בסעיף 3.3 לחוזים, שהצדדים יהיו רשאים להאריך את תקופת החוזה "ובלבד שנחתם ביניהם הסכם שתנאיו יוסכמו בין הצדדים בכתב".
גם אם נחיל את החוזים על עניינם של התובעים, ולצד העובדה כי מדובר בחוזים לתקופה קצובה, חלק מהתוספות אליהן התייחס בא כוח התובעים אין להביא בחשבון. כך למשל, בהסתמך על סעיף 10 לחוזי העבודה, בא כוח התובעים זקף לזכותו של המנוח סכום של 65,000 ₪ שכותרתו "מניות של הבנק". ואולם, קריאת החוזה מלמדת, שאין מדובר בסכום כסף, אלא במניות בשווי 65,000 ₪, שהוענקה לעובד פעם אחת בתקופת החוזה (שכאמור תוקפו לשלוש שנים). כמו כן, לא ניתן לקבוע סכומים אחרים, שבא כוח התובעים העריך ב"הערכה שמרנית", ויש לקבל בעניין זה טרונייתו של בא כוח הנתבעת, על כך שלא הוצגו תלושי השכר של העובדים המעורבים, וממילא לא ניתן לעמוד על הסכומים ששולמו להם, אם בכלל.
32. בשונה מההנחות וההערכות השמרניות, שהובאו בחישוביו של בא כוח התובעים, ובשונה מהסכום חסר הבסיס שנטען על ידי בא כוח הנתבעות, לתצהיר עדותה הראשית של התובעת מס' 2 צורפו "טופסי 106" שהופקו במנוח עבור השנים 2016 עד 2018. מטפסים אלה עולים הנתונים הבאים: