0שנית, כפי שכבר צוין דלעיל, התובעים קיבלו ממעסיקתם, חברת נמל חיפה, את כלל המידע הנדרש לשם קבלת החלטה מודעת ומושכלת לגבי הליך הפרישה, לרבות לגבי הצהרתם שבנדון;
שלישית, הליך הפרישה של התובעים לווה בצורה צמודה על ידי ארגון העובדים היציג שלהם, הסתדרות העובדים הכללית החדשה. נדגיש, כי ההסתדרות מעולם לא הביעה מחאה – לא במהלך הליך הפרישה; לא במהלך הליך מכירת הנמל והפרטתו; ולא במהלך הליך משפטי זה ושבו ניתנה לה ההזדמנות להתייצב (אפשרות שלא נוצלה על ידה) – כנגד החתימה של מי מבין 196 העובדים שפרשו במסגרת הסכם 2020, כולל התובעים, על כתב הויתור;
רביעית, בעדותה הבהירה גב' ביזן, כי כתבי הויתור נחתמו על ידי כלל התובעים, במועד סמוך לפרישתם בשנת 2022, ולא במועד ההסכמה על הפרישה בשנת 2020, היות ש"... כתב ויתור כתמיד נחתם פיזית לקראת או בעת מועד סיום העסקה, גם אם אגב זה בתוכנית פרישה וגם אם זה בפרישה רגילה... כתב ויתור נחתם בכל ארגון שהוא שאני מכירה זה לא מיוחד אגב לנמל חיפה, בזמן סיום העסקה רואה את כל מה שמשתלם לך, הבראה, חופשה, פדיון, כל הדברים האלה, לא חותמים שלוש שנים מראש על כתב ויתור"[64], וכן "הוא נחתם בסיום העסקה כי הוא קשור לסיום העסקה"[65]. לא מצאנו כל פסול בהסבר זה.
- ועוד יודגש: גם אם מי מבין התובעים לכאורה הביע/ה מחאה בשנת 2022 לגבי כתב הויתור, עדיין הוא לא סירב לחתום עליו בסופו של דבר. במקום לסרב לחתום על כתב הויתור ולנסות להישאר בעבודה (ולמשל, באמצעות הליך לסעדים זמניים בבית הדין), או לפרוש מהעבודה ב'תנאים רגילים', התובעים כולם בחרו ללכת לביתם ולקבל את ההטבות הניכרות מכוח הליך הפרישה. רק בהמשך הם הגישו את תביעתם הנוכחית. במלוא הכבוד, ובנסיבות הספציפיות של ההליך, אנו סבורים כי זאת התנהלות חסרת תום-לב[66].
- אשר למסקנה השניה שבבסיס פסק הדין - ההסכמים נוגדים וסותרים את טענות התובעים – כזכור, מחלוקת עיקרית בין הצדדים נעוצה בשאלה הבאה: האם התובעים זכאים לתגמולים מכוח הפרטת הנמל (תגמול הפרטה ומענק מעבר שני), שהתמורה בגינה הועברה אל המדינה רק ביום 10.1.2023, למרות שהם פרשו מהעבודה, כבר ביום 31.12.2023 (לכל המאוחר)? כלומר, האם עדיין ניתן לראות בתובעים כעובדי חברת הנמל, למרות שהם כבר היו בשלב זה עובדים לשעבר, וזאת מבחינת הפן ההסכמי?
- התשובות לשאלות אלה הן שליליות באופן חד-משמעי. כפי שנסביר להלן, כלל ההסכמים הרלוונטיים – הסכם 2005, הסכם 2018 והסכם 2020, כמו גם נוהל 1997, סותרים במובהק את עמדת התובעים. בכלל זה –
- סעיף 1 לתגמול 1997 מתייחס ל"עובדים הקבועים ולעובדים המועסקים...", אשר להם תשולם תמורת מכירה חברה ממשלתית; סעיף 6 לתגמול 1997 מתייחס למפתח לחלוקת הגמול, ומתבסס על "ממוצע המשכורת שקיבל כל עובד בששת החודשים שקדמו למועד מכירת מניות המדינה"; סעיף 7 לתגמול 1997 מתייחס למתן תגמול לעובדי חברה ממשלתית שנמכרה, "לאחר ביצוע מכירת מניות המדינה בחברה". כלומר, הנוהל מניח כי עסקינן בעובדים שעבדו בפועל בחברה הממשלתית שהופרטה בעת מכירת מניות המדינה בחברה[67];