- סעיף ח(1) להסכם 2018 קובע כי תגמולי הפרטה ישולמו בהתאם לחוזר 1997, ולגבי "... עובדים שיעבדו במועד ההפרטה";
- גם החלטת ממשלת ישראל מח/11 מיום 21.1.2020, העוסקת בהפרטת הנמל, מתייחסת בסעיף 9.2 לעובדי חברת הנמל "... שיעבדו בחברה במועד השלמת המכירה", וכך גם לגבי מתווה ההפרטה מחודש 1/2020 אשר גובש על ידי משרד האוצר;
- אשר להסכם 2020, הוא מפנה להסכם 2018, כמו גם להחלטת הממשלה ומתווה הרפורמה, דלעיל;
- גם נוהל 2020, המתייחס למכירת מניות הנמל, קובע בסעיף 14.2.2.5 כי "העברת המניות הנמכרות לרוכש תחשב לסיום הליך המכירה";
- ספציפית, ואשר ל"מענק מעבר שני", שמקורו הינו כזכור בהסכם 2005 – סעיף 9 להסכם 2005 קובע כי הזכאות לקבלת מענק זה היא רק "לאחר ביצוע ההנפקה הראשונה של מניות החברה", כלומר – לעובד שיועסק בחברת הנמל באותו המועד.
גם הסכם 2020 קובע בסעיף 29, כי "... מועד השלמת ההפרטה ייחשב כמועד "ביצוע הנפקה ראשונה"...". כמו כן, ההסכם אף ממשיך וקובע בסעיף 30, כי בגין עובד שכבר יפרוש במסגרת תוכנית הפרישה – ושאינו זכאי לתשלום מענק המעבר השני, ולולא פרישתו היה זכאי למענק המעבר השני, תועבר הזכות ליתר עובדי הסקטור שבו הוא עבד/ה.
- יש להזכיר, כי הסכם קיבוצי, כשמו כן הוא, הוא "הסכם". לכן, חלים עליו הכללים שנקבעו בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לגבי פרשנות חוזים, שקובע בסעיף (א) את הדברים הבאים: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
- ביחס לכך, נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי בעת פרשנות הסכם קיבוצי, ובפרט את חלקיו הנורמטיביים, יינתן משקל גם לתכליתו האובייקטיבית של ההסכם, שאמורה לשקף "אומד דעת של צדדים הפועלים על פי אמות מידה של סבירות, היגיון ותום לב, ותוך התחשבות בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה"[68]. כמו כן, נקבע כי המטרה בפירוש הוראה בהסכם קיבוצי היא לתת תוקף לרצונם האמיתי של הצדדים ולאומד דעתם האמיתי, על פי התנאים שהיו קיימים בעת עריכת ההסכם[69].
- לאור האמור לעיל, התנהגות הצדדים במשך השנים היא זו שמעידה על הפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכמות שביניהם, ואת הוראות ההסכמים הקיבוציים יש לפרש "פרשנות תכליתית תוך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, בהתאם לאינטרסים, המטרות והערכים שההסכם נועד להגשים", כאשר "אומד דעת הצדדים יילמד בראש ובראשונה מלשון ההוראה הרלוונטית, תוך התחשבות במכלול הנסיבות לרבות לשון החוזה בכללותו, מהות ההסדר, הנסיבות שקדמו לכריתת ההסכם, ההקשר התעשייתי-המפעלי, הענפי והמשקי, התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם ודרך יישומו בפועל, כמו גם הסכמים מאוחרים יותר שנכרתו בין הצדדים"[70].
- במקרה שלפנינו, ההסכמים שצוינו דלעיל, כמו גם 'ההקשר התעשייתי', מתייחסים בצורה חד-משמעית למי שעבד בנמל חיפה בזמן מכירת מניות המדינה בנמל, קרי ביום 10.1.2023. כך גם לא רק מבחינת לשון ההסכמים, אלא אף מבחינת הגיונם. חברת הנמל והמדינה טענו כי תגמול ההפרטה נועד בראש ובראשונה לפצות את עובדי החברה הממשלתית המופרטת, שעתידים להמשיך ולעבוד בה לאחר השלמת ההפרטה, על הפגיעה הצפויה בביטחון התעסוקתי שלהם. זאת, לנוכח השינוי המהותי שצפוי להיות בזהות המעסיק שלהם, והמעבר מעבודה אצל חברה ממשלתית (שבה, מטבע הדברים, היציבות התעסוקתית היא רבה יותר), לעבודה אצל מעסיק פרטי[71]. מטבע הדברים, שיקול זה אינו רלוונטי עבור עובדים שסיימו את עבודתם טרם השלמת ההפרטה, בדומה לתובעים.
- אשר למענק ההפרטה וכפי שהוא נקבע בנוהל 1997, ראו גם בעדות מר כחלון מטעם המדינה: "אני חושב שהרציונל של האירוע הוא לבוא ולתגמל את העובדים שהופכים להיות עובדים בחברה שהיא חברה ממשלתית לחברה שאינה ממשלתית. כמו שאמרנו קודם, בחברה ממשלתית יש עוד מעטפת לא פורמלית של הגנה, של קשב בממשלה, של רשות החברות הממשלתיות, שאני היום עומד בראשה, שאכפת לה מהחברה. וברגע שזה קורה, ברגע שהמכירה מושלמת, זה מתנתק, והעובדים נמצאים יחד עם החברה ואמורים להסתדר בעצמם"[72].
- אשר למענק המעבר השני, ספציפית, ראו שוב בעדות מר כחלון: "... ב-2005 שהיית(ה) רשות הספנות הנמלים והרכבות, רצו להקים חברות ממשלתיות כחלק, והיה אז רק דור א' להבנתי. כחלק מההסכמות האלה אמרו העובדים מעבר לכל מה שסיכמו, אמרו בואו קחו עוד מענק של 100,000 שקלים, 50,000 שקלים היום, ו-50,000 שקלים שהחברה תימכר או תופרט, זה רק לעובדי דור א'..."[73], וכן "... אני מניח שאם המענק לפני ההקמה הוא כנראה היה זרז, תמריץ למעבר לחברות ממשלתיות, כדי כנראה, והשאירו כנראה עוד שפיל, זאת אומרת חצי, שהנמל יהפוך לממשלתי, נהפך לפרטי..."[74].
- גם כאן, התובעים אינם כופרים ברוב יושרם בהיגיון המונח בבסיס קביעה שכזאת. שהרי, גם התובעים מבינים ויודעים כי מדובר בהבדל משמעותי ביותר בתנאי ההעסקה של כלל עובדי חברת הנמל. ראו למשל בתצהיר התובע גרוטס[75]: "אני מניח שברורה לכל אדם ההשפעה העצומה שיכולה להיות על עובדי הנמל כמו על כל עובד מדינה ובמיוחד עובד כפיים, ממעבר ומעמד וביטחון תעסוקתי של עובד מדינה או אפילו עובד חברה ממשלתית שעדיין מתנהלת תחת עין הציבור למעמד עובד של חברה פרטית הנתונים לחסדיו של מעסיק פרטי".
- ההיגיון שהוסבר דלעיל אומץ גם בפסיקה. ראו בעניין קוגן, בו נידונה בבית דין זה תביעה של 5 מאבטחים כנגד בתי הזיקוק, שבין היתר הוגשה בגין זכאותם הנטענת למענקי הפרטה. אומנם, קיים שוני עובדתי בין התובעים שם – אשר הועסקו כעובדים ארעיים במסגרת ההסכם הקיבוצי שחל בבתי הזיקוק, לבין עניינם של התובעים בהליך שלפנינו, שהיו עובדים ותיקים בנמל חיפה. עם זאת, החשיבות לענייננו היא באימוץ העמדה ולפיה מענקי ההפרטה שולמו בגין הפגיעה בביטחון התעסוקתי של העובדים, ובאופן שאינו רלוונטי למי שעזב את עבודתו טרם סיום הליך ההפרטה, וללא קשר ישיר אליה[76].
- בעניין קוגן פסק בית הדין האזורי (מותב בראשות כב' השופט הבכיר הראל), כך[77]: "מקובלת עלינו טענת בז"ן כי מענקי הפיצול וההפרטה אמורים היו לפצות את העובדים הקבועים ואלו שהועסקו במסלול שאיפשר להם לקבל מעמד כזה בהמשך בגין הליך ההפרטה והפיצול. הליך זה אמור היה לפגוע בבטחונם התעסוקתי, שכן בסופו אמורה היתה בז"ן להפוך מחברה ממשלתית לחברה פרטית. אנו קובעים כי מאחר והתובעים, כמו יתר הסטודנטים המאבטחים, הועסקו במתכונת ארעית, שממילא לא היתה יכולה להביאם למעמד של קביעות או למעמד דומה, הרי לא היתה אמורה להיות להם ציפיה סבירה לבטחון תעסוקתי הדומה לעובד בקביעות. הליך הפיצול וההפרטה, לא אמור היה לגרוע מבטחונם התעסוקתי של הסטודנטים המאבטחים, אשר מלכתחילה הועסקו במשרה ארעית".
- וכן נפסק, כך[78]: "אף ההסתדרות סברה – בזמן אמת – כי התובעים לא היו זכאים למענקי הפיצול וההפרטה, מאחר ומלכתחילה לא היה מקום לפצותם בשל הפגיעה בבטחון התעסוקתי שהיתה רלוונטית לעובדים קבועים ומי שהיה במסלול שהוביל למעמד של קביעות. לטענת ההסתדרות – המקובלת עלינו – לא מדובר היה באפליה של הסטודנטים המאבטחים. עמדה זו של ההסתדרות כפי שחלה בזמן אמת, זהה לזו של בז"ן. כאמור, אלו עמדות מקובלות עלינו".
- דברים אלה, המקובלים עלינו במלואם, טובים ונכונים גם במקרה שלפנינו. ברי, כי מי שאינו ממשיך לעבוד בנמל חיפה לאחר השלמת הליך ההפרטה, בדומה לתובעים, לא נדרש לפיצוי בגין הסיכון שחל בביטחון התעסוקתי שלו. וכן, נעיר כי ההכרעה בעניין קוגן אף אושרה בבית הדין הארצי[79], ולעומת זאת – בוטלה הכרעה סותרת, וכפי שזו ניתנה על ידי מותב אחר בבית הדין האזורי, בעניין נחמן. מנגד, אין בנמצא כל מקור נורמטיבי במשפט העבודה – ולו אחד ויחיד, ושעליו הצביעו התובעים – שמעגן את זכאותם של עובדים לשעבר בחברת הנמל, לקבל זכויות במסגרת הליך הפרטת הנמל.
- כישלונם של התובעים להצביע על מקור שכזה, מדבר בעד עצמו, ומצביע אף הוא על הקושי בקבלת התביעה. התובעים אומנם מפנים בסיכומיהם לעניין ניסים בבית המשפט המחוזי בחיפה, אך הוא בוטל בבית המשפט העליון. מכל מקום, נפרט כי באותו הליך נידונה הסוגיה של מיסוי מענקי פרט שניתנו אף הם לעובדי בתי הזיקוק[80]. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי מענק הפרטה מהווה הכנסה מעבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), ולצורכי מיסוי יש לסווגו כהכנסה פירותית ולא כהונית. איננו סבורים כי הכרעה זאת מסייעת בצורה כלשהי לתובעים.
- למעשה, הדברים שצוינו באותו הליך דווקא תומכים במסקנתנו. כב' השופטת חיות (כתוארה דאז) ציינה בהקשר זה באותו הליך, כך: "שורשיו של מענק ההפרטה נעוצים בנוהל רשות החברות הממשלתיות מיום 29.7.1997 שכותרתו "מתן תגמול לעובדים בגין מכירה פרטית של מניות המדינה"... נהלים אלה קובעים כי המדינה תעביר לעובדים תגמול מיוחד כאשר היא מוכרת את מניותיה בחברה ממשלתית או מעורבת. נהלים אלה הם שהיוו את הבסיס למענק ההפרטה במקרה שלפנינו. מדוע – כאמור בנהלים – בחרה המדינה לתגמל את העובדים בגין מכירת מניותיה בחברה ממשלתית או מעורבת?".
- ומה היו עמדות שני הצדדים באותו הליך, העובדים מחד והמדינה מנגד? ראו הדברים הבאים, ממש בדומה לעניין קוגן אשר צוטט דלעיל: "המשיב מציג גישה עקבית ומנומקת לפיה העובדים התנגדו נחרצות להפרטה בשל ההשלכות השליליות אותן צפו כתוצאה מהמעבר של בז"ן לידיים פרטיות, ובכללן הפגיעה בביטחונם התעסוקתי, השחיקה בתנאיהם הסוציאליים והקטנת כוח המיקוח שלהם מול המעביד.... המערער מצידו לא הציג, למצער בטענותיו לפנינו, גירסה עובדתית סדורה לתמיכה בעמדתו באשר למהות המענקים, אך נראה כי הוא מסכים לעיקר טענותיו של המשיב במישור העובדתי"[81]. ועוד נקבע, כי הפיצוי הניתן כמענק הפרטה מוענק בשל הפגיעה הצפויה, לאור המעבר לעבוד בחברה פרטית, "בתנאי העסקת העובדים"[82].
- טיעון נוסף מצד התובעים שיש לדחותו, הוא הטיעון כי מי שעבד עשרות שנים בחברת הנמל, היה "שותף פעיל ביצירת ערך" בחברת הנמל, ומשכך הוא זכאי לזכויות במסגרת הליך ההפרטה[83]. מדובר – במלוא הכבוד – בתיזה חסרת בסיס, שאין לה כל גיבוי בהסכמים וההוראות שצויינו דלעיל. התיזה גם חסרת גבולות וטעם של ממש. שהרי, קבלת טענה זאת מחייבת לכאורה להעניק זכויות במסגרת הליך ההפרטה לכל 'עובד ותיק' אשר עבד שנים רבות בנמל, ולו בשל שנות עבודתו, גם אם הוא פרש מהעבודה שנים רבות לפני ההפרטה. ברי כי אין כל מקום לטענה שכזאת.
- ולראיה, שכאשר התובע גרוטס (התובע 'העיקרי' בקבוצת התובעים הגדולה), נשאל בעדותו "... אם למשל עובד שעבד, עובד ותיק שעבד 20 30 אפילו 40 שנה בנמל, והשפיע ותרם והיה נניח כמוך בטרנספורט או בסבר, השקיע ממרצו ומהונו הרבה מאוד שנים, אבל הוא פרש, נאמר לפני 10 שנים, שנת 2014. אתה מסכים איתי שהוא לא זכאי לתגמול בגין ההפרטה, נכון? לפי מה שאתה כתבת בכתב התביעה?", הוא הסכים לכך וציין "אמת"[84]. כך גם, לפי הודייתו הכנה, לגבי מי שפרש מהעבודה בנמל במהלך שנת 2020 או 2021[85]. קרי, גם הוא הודה כי לתיזת 'תגמול ההפרטה ניתן בגין שנות עבודה ארוכות', למעשה אין כל מקום.
- מנגד, מר כחלון סתר מכל וכל את התיזה של התובעים, כי תגמול ההפרטה נועד לפצות את עובדי החברה הממשלתית בגין חלקם ביצירת ערך החברה הממשלתית הנמכרת. כאשר הוא נשאל "... האם אתה מסכים איתי שתכלית המענק של ה-3% לכלל העובדים, בנוסף למה שאמרת, של מעבר מחברה ממשלתית לחברה פרטית, בנוסף הוא גם לתגמל אותם על זה שהם שותפים לערך הגבוה שקיבלה החברה?", הוא השיב בשלילה, ואמר כך[86]:
"... אני חושב שלא.... למה? כי פה מגיע העניין של הסכום, ככל שהעובדים עמלו יותר קשה במהלך השנתיים-שלוש, והם באמת, עובדי נמל חיפה עבדו בצורה נהדרת כל עוד החברה הייתה הממשלתית בהובלה של המנכ"ל. ובעצם, עצם העובדה שהם עבדו בצורה כל כך טובה, השביחו את ערך אנמי (צריך להיות "הנמל" – בית הדין), הביאו לתמורה הגבוהה של 4 מיליארד שקלים וכתוצאה מזה התגמול הממוצע לעובד הגיע ל-120,000 שקלים לעובד. זאת אומרת שהתרומה הגדולה של העובדים הביאה לסכום הבונוס, סכום התגמול הגבוה מאוד שכל עובד קיבל. אבל באופן מאוד ברור קו החתך הרלוונטי הוא מועד השלמת המכירה".
- וכן ראו דבריו הנוספים של מר כחלון, כדלקמן[87]:
"... יש משפט שנהוג להשתמש בו בדיני מיסים אבל גם נשתמש בו כאן, דין התמורה כדין החלל שבאה למלא. בסופו של דבר, תגמולי ההפרטה באים למלא חלל כלשהו, החלל הוא בעצם מצב של אי ודאות של העובדים שנותרו בחברה שהיא חברה שאינה ממשלתית. ובמקרה כזה בוודאי, גם אם עובד עבד 20 שנה ועזב לפני שהחברה הפכה להיות פרטית, לעומת זאת עובד אחר שעבד רק שמונה חודשים, לדוגמה, והוא הופך מחברה ממשלתית לחברה שאינה ממשלתית, אז הוא מקבל את התגמול הפרטה, והוא לא מקבל את התגמול הפרטה. דרך אגב, הפונקציה של העובד של שמונה חודשים היא כזאת שלוקחת בחשבון את תקופת הזמן שעובד בנמל... זאת אומרת אם עובד, עובד שבעה חודשים אני מניח שהשכר ברוטו שלו הוא נמוך מעובד שעובד 20 שנה, ולכן היא לוקחת בחשבון את חלוף הזמן."
- מר כחלון הוסיף וסתר את טענת התובעים, כי שווי הנמל עלה רק בשל עבודתם הקשה: "כשחברה מרוויחה כספים, היא מחלקת דיבידנד לבעלי המניות, העובדים מקבלים בונוסים במהלך השנים. כלומר אין כשהחברה מרוויחה כספים, או כשהנמל משגשג כולם נהנים מהשגשוג הזה, זה לא אומר שבהכרח הערך עולה. הערכת שווי שעושים לחברה זה מה קיים היום לעומת מה הפוטנציאל בעוד 30 שנה, אין הלימה. ההפך, אם היית עושה הערכת שווי לנמל חיפה לפני שהקימו את הנמל החדש, אני מניח שהשווי שלו היה גם הרבה יותר גבוה. זאת אומרת, אין קשר לחלוף הזמן שהוא עבד 20 שנה בנמל והנמל רק עלה, אין הלימה בין הדברים, זה ממש מנותק לגמרי מההיגיון".
- נדגיש, כי מדובר בטענות הגיוניות וסבירות, המקובלות עלינו במלואן. כבר ציינו דלעיל בפתח פסק הדין, כי עובדי נמל חיפה – ובכללם התובעים – אכן עבדו במהלך השנים בנמל בצורה קשה, מקצועית ומסורה. עם זאת, בין עבודה זאת לבין העלייה הנטענת בשווי הנמל, אין בהכרח קשר הכרחי וישיר. התובעים אף לא הציבו מסד נורמטיבי לטענה זאת, שהועלתה על ידם כלאחר-יד, כאילו היתה בבחינת 'אמת לאמיתה'. למותר גם להעיר, כי מדובר בתיזה שנשענת (גם) על היגיון כלכלי. משכך, כדי לעגן את טענתם שבנדון, היה על התובעים להגיש חוות דעת כלכלית – מה שגם לא נעשה על ידם.
- אולם, מעבר לכך – גם אם היתה מועלית טענה כלכלית, רצינית ומבוססת, כי 'שנות העבודה הארוכות של התובעים הן אלה שיצרו את השווי הניכר של הנמל המופרט'; ומשכך יש לכאורה להסיק, כי גם מי שפרש מהעבודה לפני היום הקובע, מגיע לו להיכלל בתגמולי ההפרטה (מה שלא נעשה, כאמור לעיל); הרי שאין בכך כל ממש לענייננו. שהרי, ההחלטה האם לקבל או לאו טיעון שכזה, נמצאת בגדר שיקול דעתה של המדינה, כמעסיק במגזר הציבורי, ולא בידי בית הדין. כדי להתערב בהחלטה שכזאת יש להוכיח כי המעסיק פעל מחוץ למתחם הסבירות, ולהראות (למשל) חוסר סבירות של ממש, או פעולה בחוסר תום-לב. כך לא הוכח במקרה שלפנינו, אפילו שלא בקירוב.
- אשר למסקנה השלישית שבבסיס פסק הדין - רק ביום 10.1.2023, לאחר פרישת התובעים מהעבודה, הושלמה הפרטת הנמל, ורק במועד זה הוא עבר מידי הממשלה לידיים פרטיות – התובעים העלו שלל טענות לגבי מועד השלמת עסקת המכירה, ביום 10.1.2023. עם זאת, גם טענות אלה יש לדחות במלואן. נדגיש, כי רק במועד זה – ביום 10.1.2023, ולא בשלב כלשהו לפני-כן, הועברה על ידי קבוצת אדאני-גדות התמורה בגין קניית הנמל לידי מדינת ישראל (וליתר דיוק – סך של 2,899,646,552 ₪ הועבר ישירות לידי המדינה, וסך של 1,074,909,665 ₪ הועברו לידי חברת הנמל עצמה[88]).
- ודוק – רק לאחר שסכום זה הועבר בפועל לידי חשבון המדינה וחשבון חברת הנמל, נחתם ההסכם בין המדינה לבין קבוצת אדאני-גדות. מר בלינקוב אף העיד, כי רק ברגע שהכספים הועברו לחשבון הבנק של המדינה, הוא הבין לראשונה כי העסקה אכן הושלמה סופית[89]: "יש סרט שלי שמסתכל על המסך ברגע, עוברת לי צמרמורת עכשיו, ברגע שהכסף נרשם בחשבון הבנק של הממשלה. אם תראו את האופן שבו קפצתי משמחה תבינו שהייתי באמת אחריו, בוודאי שהיה חשש, תמיד יש חשש בדברים הללו".
- וכן, נוסיף ונציין כי רק במעמד זה הושלמה סופית מכירת מניות חברת הנמל, והיא הפכה מחברה ממשלתית לחברה לא ממשלתית ("העברת המפתחות", כלשון התובעים[90]), וכך אכן פורסם ברשומות[91]. ראו בעדות מר כחלון[92]: "יש מועד פורמלי שנמצא במשרד המשפטים שאתה הולך, וגם כתוב בחוק החברות הממשלתיות, לדעתי, מועד שדרך אגב, אנחנו גם מפטרים את הדירקטורים. באותו מועד, אנחנו מאבדים שליטה בחברה, מפטרים את הדירקטורים, הולכים לרשם החברות, רושמים את המניות על שם אדאני גדות ובחשבון הבנק של המדינה יש יותר כסף, זה מועד מאוד מסוים, זה דקה אחת שקורה את כל האירוע הזה".
- מנגד, התובעים שבו והתעלמו לחלוטין בטיעוניהם מכך שגיוס סכום כה ניכר – בסך של כ-3.9 מיליארד ₪ – אינו מעשה של מה-בכך, בלשון המעטה. התובעים גם התעלמו מכך, שאם וככל שלקח זמן כזה או אחר לגייס את הכספים, הרי שהעיכוב היה באחריותה של קבוצת אדאני-גדות, שלקח לה זמן-מה לבצע את 'הסגירה הפיננסית' של ההפרטה ולגייס את הסכום שבנדון. כל זאת, שעה שהתובעים הודו, כבר בכתב התביעה, ש"... הזוכה (הוא זה ש)ביקש לדחות את מועד התשלום עד לקבלת מימון מהבנקים; הליכי הסדרת המימון התעכבו שוב ושוב על ידי הזוכה"[93].
- התובעים גם לא הוכיחו בצורה כלשהי, כי חברת נמל חיפה ו/או מדינת ישראל, היו אחראיות בצורה כלשהי לכך שהתמורה הועברה רק במועד שצוין דלעיל, קרי ביום 10.1.2023. באופן ספציפי, יש גם להדגיש כי לחברת הנמל עצמה לא היתה כל שליטה על התקיימותו של אירוע כזה או אחר הקשור להפרטה[94], והיא לא היתה יכולה להשפיע על "בעלת הבית" (מדינת ישראל) להשלים את המכירה בשלב מוקדם יותר.
- אשר למדינה, היא חזרה והבהירה כי היה לה אינטרס ראשון במעלה לסיים בהקדם האפשרי את עסקת המכירה של נמל חיפה, כדי להשלים את הרפורמה המיועדת בנמלים. כלומר, למדינה לא היה כל אינטרס לעכב את העסקה, והיא אף עשתה את המיטב לשם כך[95]. מר בלינקוב אף הבהיר בעדותו, כי בין יום 14.7.2022 ליום 10.1.2023, גורמי המדינה קיימו בין 30 ל-40 פגישות פרונטליות עם גורמי קבוצת אדאני-גדות, והרבה יותר מכך מספר של פגישות אשר נערכו באמצעות היוועדות חזותית[96]. ראו גם בעדותו של מר כחלון, שציין ש"אני כל בוקר שבאתי רציתי למכור את הנמל כמה שיותר מהר"[97].
- זאת ועוד – המדינה אף הצביעה על כך שבהתאם לנוהל 1997, הסכום המשולם לכלל עובדי החברה הממשלתית, הזכאים לתגמול בגין ההפרטה, הוא קבוע – 3% מתמורת המכירה. כלומר, מבחינת המדינה (ולמעשה, גם לגבי חברת הנמל), לא היה אינטרס בהפחתת מספר העובדים הזכאים לגמול[98]. שהרי, כך או כך, הסכום ששולם על ידי המדינה היה קבוע, והוא לא השתנה בשל כמות העובדים, בין אם היא קטנה, ובין אם היא גדלה[99].
- מצד התובעים, הם הלינו והעלו תהייה, מדוע ולמה לא נעשתה פניה פרסונלית לעובדי הנמל, במהלך שנת 2022, כדי ליידע אותם לגבי העיכוב שנוצר בהשלמת הליך ההפרטה[100]. מדובר בטענה חסרת-בסיס, היות שבמערכת יחסים קיבוצית, המעסיק (בענייננו – נמל חיפה) מתנהל בראש ובראשונה מול ארגון העובדים (בענייננו – ההסתדרות הכללית). ואכן, חברת הנמל יידעה את ההסתדרות הכללית, ובעדותה הבהירה גב' ביזן, ש"... את ארגון העובדים, יידענו שוב, ועדים בנמל זה משהו מאוד מאוד ריכוזי, עיקר התקשורת נעשית דרך, דרך הוועדים לעובדים. יידענו את הארגונים על כל שינוי..."[101] (יוזכר כי ההסתדרות הכללית אף נמנעה מלהתייצב בהליך, על כל המשתמע מכך).
- התובעים אף הפנו טענות אישיות כלפי נושאי משרה בחברת הנמל, ולמשל כלפי עו"ד גל סומך – היועץ המשפטי של חברת הנמל, אשר נתן חוות דעת לגבי עובדי הנמל שזכאים לתגמולי הפרטה[102]. אין לטענות אלה כל בסיס, וחבל שהן הועלו על דרך הסתם. מדובר בספקולציות ותו לא, מבלי שעו"ד סומך זומן לעדות על ידי התובעים, וכאשר עסקינן בגורם פנימי בנמל חיפה אשר פעל בנושא שבנדון מתוקף תפקידו כיועץ משפטי, וללא כל פגם או פסול, ולאחר שהתבקש לכך על ידי גב' ביזן[103].
- מכל מקום, נעיר כי ההחלטה לגבי "המועד הקובע" לתגמולי ההפרטה (קרי, 10.1.2023), התקבלה על ידי הגורמים הבכירים ביותר במדינה, כלומר – מר בלינקוב (וראו מכתבו מיום 12.2.2023[104]), והתובעים לא העלו כנגדו טענות דומות. מר בלינקוב אף העיד ש"... זו הייתה ההחלטה שלי כמנהל רשות החברות", וגם ש"... זה לא קשור לנמל"[105]. הוא גם ציין שהוא התייעץ עם גורמים שונים טרם גיבוש החלטתו, ולמשל עם נציגי רשות החברות הממשלתיות (כולל היועץ המשפטי), היועץ המשפטי של משרד האוצר, משרד התחבורה, אגף החשב הכללי ואגף תקציבים.
- התובעים גם ניסו 'לדחוף אחורה' את המועד הקובע לסיום ההפרטה, בטיעונים שונים, שהינם מלאכותיים וחסרי עיגון של ממש. למשל, התובעת רביבו טענה כי המועד שבו נבחרה קבוצת אדאני-גדות כ"מציע מועדף" במכרז, ביום 14.7.2022, הוא המועד הקובע[106]. לשיטתה, יש הפרדה ברורה בין מועד קביעת הזכאות (שהוא מועד בחירת ההצעה), לבין מועד התשלום בפועל[107]. אין כל בסיס לטענה. שהרי, בחירת המציע המועדף היא רק הצעד הראשון בהשלמת העסקה, ולא כל מי שנבחר במכרז של הפרטה, מצליח בהכרח לגייס את הכספים שהוא התחייב לשלמם במסגרת הזכייה. מובן וידוע כי "מציע מועדף" אשר נכשל בהעברת התמורה המובטחת, "בחלוף התקופה להשלמת גיוס המימון"[108], אינו נחשב כלל למי שהשלים את העסקה.
- אשר לקבוצת התובעים בתביעת גרוטס ואח', היא התייחסה לא רק למועד בחירת המציע המועדף, אלא גם למועד שבו המדינה נתנה ארכה לקבוצת אדאני-גדות לגייס את הכספים לשם השלמת עסקת המכירה. קבוצת תובעים זאת הצביעה על כך שמועד העברת התמורה נקבע במקור לחודש 10/2022[109], והוא הוארך עד ליום 27.11.2022, ולאחר מכן פעם נוספת, ליום 6.12.2022, ולאחר מכן פעם שלישית, לשלהי שנת 2025. עם זאת, יודגש כי המדינה ציינה, עוד מפתח הליך ההפרטה (ולמשל – במצגת שפורסמה באנגלית בחודש 7/2020 לגבי התקדמות הליך ההפרטה), כי התאריכים ושלבי ההתקדמות של הליך ההפרטה, הם בגדר הערכה בלבד, והם כפופים לשינויים שונים בעתיד[110]. כלומר, אי-הוודאות לגבי לוחות הזמנים היתה ידועה עוד מראש.
- מכל מקום, מר כחלון הסביר בעדותו את הסיבות לאי-העמידה בלוח הזמנים המקורי, במילים הבאות, כדלקמן[111]: ".... הוצאנו להם מכתב שאומר ישבנו, נפגשנו, הנה רשימת מכולת שאתם צריכים להשלים וקבענו שיש להם 90 יום להשלמת כל הדרישות, וקבענו גם מועד למועד לקלוזינג". הוא אף ציין כי המועד שנקבע לקבוצת אדאני-גדות בסופו של דבר אכן הוארך על ידי המדינה, היות ש"... הם השתדלו, התאמצו כנראה, לא הצליחו להשיג את כל ה-9-8 אישורים ואז הם פנו וביקשו ארכות"[112]. ואכן, בהחלטה שניתנה ביום 7.9.2022 על ידי הועדה למכירת מניות המדינה בנמל חיפה, היושבת ברשות החברות הממשלתיות[113] (להלן: "הועדה"), ולאור בקשה שהגישה קבוצת אדאני-גדות ביום 4.9.2022 "להארכת מועד להשלמת עסקת רכישת מניות חברת נמל חיפה בע"מ"[114], הוארך המועד המקורי לסגירה הפיננסית.
- לאחר מכן, לאור פניה נוספת שערכה קבוצת אדאני-גדות, והפעם ביום 27.11.2022[115], הוארך המועד פעם נוספת, בהחלטת הועדה שבנדון מיום 27.11.2022, עד ליום 6.12.2022[116]. בהמשך, לאור פניה שלישית שערכה קבוצת אדאני-גדות, והפעם ביום 14.12.2022[117], הוארך המועד פעם נוספת, בהחלטת הועדה שבנדון מיום 27.11.2022, עד ליום 25.12.2022[118]. יוער, כי מדובר בהחלטות ארכה מפורטות ומנומקות, שנמצאות בגדר שיקול דעתה של הועדה, בפרט, ושל המדינה, בכלל – הן כמעסיקה והן כגורם מינהלי.
- עוד יפורט בהקשר זה, כי בפניית קבוצת אדאני-גדות מיום 4.9.2022, נכתב, בין היתר, שתהליכי קבלת ההחלטות בגופים המממנים את עסקת הקניה של הנמל, ")ה)משתרעים על פני זמן לא קצר", ואף כוללים שלבים רבים, כגון פניות, בדיקות, ועוד. עוד נרשם, כי האמור לעיל נכון ביתר-שאת, היות שלא מדובר רק על כל גוף מממן בנפרד, אלא במיוחד "... כאשר נדרשת סינדיקציה של הגופים, תוך שיתוף ותיאום בין כולם".
- עוד צוין בפניה, כי לוחות הזמנים של הגופים המממנים אינם בשליטת קבוצת אדאני-גדות, ולמרות כל בקשותיה, אין לה אפשרות ממשית לזרז או להאיץ את התנהלות הגופים המממנים. נתונים נוספים שצוינו היו חופשת הקיץ אשר גרמה להיעדרות עובדים רבים, וכן חגי תשרי. כמו כן, בפנייתה הנוספת של קבוצת אדאני-גדות למתן ארכה, והפעם מיום 27.11.2022, צוין כי "נוסחו הנוכחי של הסכם המימון המפורט טרם הושלם והוא מצוי בהכנה על ידי הגורם המממן ועורכי הדין מטעמו".
- הנה כי כן, מדובר בבקשות יזומות ומפורשות, שהוגשו על ידי קבוצת אדאני-גדות – ולא מצד המדינה, להאריך את המועד לסגירה הפיננסית. כל זאת, כאשר לא צוינה בפניות אלה כל טרוניה כנגד התנהלות המדינה. להפך, קבוצת אדאני-גדות אף הדגישה במפורש, שהיא ערה "... למאמצים הרבים ולזמן הניכר שהנכם מקדישים לצורך השלמת העסקה. מאמצים אלה מוערכים....". ביחס לכך יוער, כי גם ההתכתבויות הרבות שבין קבוצת אדאני-גדות לבין גורמי המדינה, 'מעידות כאלף-עדים' על המאמצים הניכרים שערכו כלל גורמי המדינה, כדי להביא לסגירת וסיום העסקה.
- מצד התובעים, הם לא העידו את גורמי קבוצת אדאני-גדות, כדי לסתור את עדותו של מר כחלון – אשר היתה, באופן כללי וכאמור לעיל, מהימנה, אמינה ורציפה בעינינו – ואת האמור בבקשותיה השונות של קבוצת אדאני-גדות אל המדינה להארכת מועד, וכפי שתואר דלעיל. יתירה מכך, הם ביקשו לזמן לעדות את מר עופר רז, נציג קבוצת אדאני-גדות, אך בפתח דיון ההוכחות הראשון הם ויתרו על העדתו, על כל המשתמע מכך, לחובת הוכחת גרסתם וטענותיהם.
- מעדות התובעים גם עלה כי הם כלל לא יודעים מדוע ההפרטה לכאורה 'התעכבה'[119]. כך, למשל, התובע גרוטס הודה ש"אין לי מושג". רק התובעת לחמיש טענה כי הדחייה נגועה "בשיקולים זרים"[120] – אך מבלי להצביע מהם אותם שיקולים, ומדובר בטענה שלא הוכחה על ידה בצורה כלשהי. מכל מקום, גם כאן, נדגיש כי התובעים בכל מקרה לא כופרים בכך שלמדינה אכן עמדה הזכות המשפטית והמעשית ליתן לקבוצת אדאני-גדות ארכות להשלים את הנדרש ממנה, לרבות גיבוש הסכם המימון[121], וראו גם בסיכומיהם: "אין מחלוקת כי הארכה הראשונה, הארכה השניה והארכה השלישית שניתנו לרוכשת ניתנו בסמכות..."[122].
- זאת ועוד: התובעים גם אינם טוענים – לא במפורש, ואף לא במרומז – כי הארכות שניתנו על ידי המדינה לקבוצת אדאני-גדות, ניתנו בחוסר תום-לב, או בשל טעם לא ענייני מצד המדינה[123]. לכל היותר, התובעים טוענים (למעשה – לראשונה בסיכומיהם), כי בהחלטות המדינה ליתן ארכה לא נידונה השאלה האם יש עובדים שעלולים להיפגע מהתעכבות הליך ההפרטה[124]. עם זאת, ברי כי אם המדינה לא היתה מעניקה לקבוצת אדאני-גדות את הארכות שהתבקשו על ידה, הליך המכירה היה נכשל בכללותו. ודוק – התובעים גם לא הניחו תשתית, לא עובדתית ולא משפטית, כי המדינה היתה צריכה ליתן 'ארכה קצרה יותר', ועדי הנתבעות, כמו גם מר בלינקוב (שהעיד כזכור מטעם התובעים) בכלל לא נשאלו לגבי הסוגיה שבנדון.
- גם אין כל ממש בטיעון הנוסף, ושהועלה אף הוא לראשונה בסיכומי התובעים, ולפיו "... חייבות היו הנתבעות לאתר את אותם עובדים, להודיע להם על הפגיעה בזכות שכבר התגבשה, לאפשר להם לקבל ייעוץ משפטי בזמן אמת, לדון ולהציע פתרונות שיש בהם כדי לאיין את הנזקים שנגרמו לאותם עובדים כתוצאה מההחלטה"[125]. שהרי, לתובעים לא היתה כל 'זכות מוקנית' לכאורית ונטענת שכבר התגבשה במועד כזה או אחר[126], ומשכך גם לא היתה כל חובה לעדכן את התובעים בזכות ערטילאית שכזאת[127]. מדובר גם בטיעון מופרך ואבסורדי, שתוצאתו אחת היא – עיכוב בלתי נגמר של הליך הפרטת הנמל, והכשלתו הבטוחה. גם לא הונחה תשתית משפטית לטענה זאת, ולכך שמעסיק ציבורי אשר נמצא בהליכי הפרטה, נדרש לערב את העובדים בשלבי ההפרטה באופן הנטען על ידי התובעים.
- בפן המשפטי והמציאותי, לתובעים – כמו גם ליתר עובדי חברת הנמל, ולמעשה גם לנמל עצמו – לא היה מעמד כלשהו במסגרת הארכות הסבירות וההגיוניות שניתנו לקבוצת אדאני-גדות על ידי המדינה, להשלמת 'הסגירה הפיננסית'. גם מקובלת עלינו בעניין זה טענת חברת הנמל, כדלקמן: "הארכות שניתנו מעת לעת למציע המועדף על ידי הועדה הממשלתית למכירת מניות המדינה, מצויות במישור היחסים שבין המדינה לאותו מציע. התובעים אינם צד בעניין. התובעים (וגם לא החברה) אינם צד למערכת היחסים שבין המדינה למציע המועדף, כמו גם לחוזה שנחתם בין המדינה למציע המועדף"[128].
- אולם, גם אם היה מועלה טיעון מבוסס מצד התובעים לגבי הארכות שניתנו לקבוצת אדאני-גדות על ידי גורמי המדינה, נשוב ונדגיש כי אין בכך כל ממש. זאת, משעה שהתובעים עצמם מבינים היטב, כי הכשלת העסקה בכללותה, וביטולה על ידי המדינה – בין אם בחודש 10/2022, ובין אם בכל מועד אחר – לא היתה מועילה לאיש. שכן, אז נמל חיפה לא היה נמכר, ואף אחד מעובדי חברת הנמל לא היה מקבל את חלקו בתגמול ההפרטה. ראו בתשובתו הקולעת של מר כחלון: "אם לא היו נותנים ארכה כנראה שכל האלף לא היו מקבלים"[129].
- עוד נדגיש, כי גם לאחר שניתנו לקבוצת אדאני-גדות ארכות על ידי המדינה, עדיין הייתה אי-ודאות גדולה לגבי השלמת העסקה. לכן, גם לגבי המועדים הנטענים האחרים שבהם נקבו התובעים, גם בהם לא ניתן לראות כמועד השלמת העסקה: לא לגבי יום 12.10.2022 – המועד המקורי להעברת התמורה; לא לגבי יום 15.12.2022 – שאז נחתם הסכם המימון בין קבוצת אדאני-גדות לבין קונסורציום של בנקים; וגם לא לגבי יום 28.12.2022 – שאז הוסמכה קבוצת אדאני-גדות לקבל את השליטה בחברת הנמל, כשבמועד זה חתמו שרת התחבורה ושר האוצר על היתר לפי צו אינטרסים חיוניים למכירת מניות המדינה בחברת הנמל.
- בעדותו טען התובע גרוטס, כי "... התפרסמה כתבה גם ב-15 ל-12, שקבוצת הדני גדות סיימה את כל העניין שלה של ההלוואות מול הבנקים, מול בנק לפחות זה כתבה שיצאה בגלובס וכלכליסט, יש לי אותם, מתועדת, שהיא סיימה את כל הסיפור הזה ואם זה לא מספיק ב-28 ל-12 ישבנו כולנו ביחד, חתמו השרים אביגדור ליברמן, דאז, ... ומירב מיכאלי, ברגע הזה קמנו וצהלנו והבנו שאנחנו בפנים"[130]. דין טענה זאת להידחות, היות שהיא סותרת את התשתית העובדתית שהוכחה בפנינו.
- בניגוד לטענות התובעים, כמו גם לטענת התובע גרוטס שצוטטה דלעיל, גם לגבי המועדים האחרים הנטענים על ידי התובעים, אין ולא ניתן לראותם כמועד השלמת עסקת מכירת הנמל. לא מדובר בהשלמת עסקת המכירה באופן סופי ומוחלט. כך, לא מבחינת הגיונם של דברים, ואף לא מבחינת ההסכמים. כך, למשל, סעיף 10.4 לנוהל 2020 קובע כי לזוכה במכרז לא תהיה כל זכות עד לחתימת הסכמי המכירה על ידי המדינה. בפן הספציפי, היו דרישות רגולטוריות שהזוכה עדיין נדרש לעמוד בהן, כגון הסכמת הממונה על התחרות לרכישת מניות הנמל, וכן הסכמת השרים הרלוונטיים למכירת נכס הנוגע לאינטרס חיוני של המדינה.
- אומנם, הדרישות הרגולטוריות אכן מולאו לקראת תום שנת 2022, אך עדיין נותר המכשול 'הקטנטן' של גיוס התמורה בהיקף של מיליארדי שקלים, שטרם הושלם. לא בכדי, גם בהודעת דוברות משרד האוצר מיום 29.12.2022, שהוצאה לאחר החתימה על צו האינטרסים, צוין כי מדובר ב"צעד נוסף" לכיוון הפרטת הנמל. עם זאת, לא צוין כי ההפרטה הסתיימה, הושלמה ונסגרה סופית[131]. כלומר, גם בשלב זה העסקה בהחלט היתה יכולה להיכשל וההפרטה היתה מתבטלת כליל.
- מר כחלון אף העיד ש".... מאחר והאי-ודאות להשלמת הפרטה של נמל בסכום כזה לקבוצה בינלאומית היא כזו גבוהה, שעד הרגע האחרון אתה לא יודע שאכן זה הושלם"[132]. הוא גם המשיך ופירט, כי גם ההסתדרות הכללית ביקשה בעצמה, עוד בחודש 1/2020, לבצע הצמדה של מענקי ההפרטה, אם יעברו 3 שנים ממועד החתימה על ההסכם הקיבוצי, ו"... הרי אם זה היה כזה, ודאי שתוך שנה וחצי אנחנו מוכרים נמל, אז הוא כנראה לא היה כזה חשוב לו להצמיד למדד באותה עת"[133]. כלומר, גם ארגון העובדים היציג חשב עוד מבעוד-מועד, כי מדובר בתהליך שיכול לקחת זמן רב.
- בדומה, גם מר בלינקוב (שכזכור, העיד כעד מטעם התובעים) הוסיף וציין, כך: "לפי מיטב זיכרוני הסגירה הפיננסית עוד לא הושלמה, אני עוד זוכר שאפילו צלצלתי למנכ"ל הבנק, מנכ"ל בנק המזרחי כדי לראות איך זה מתקדם, אם אפשר להתקדם. אני הייתי מאוד במתח האם העסקה תושלם או לא תושלם"[134]. כשנשאל על חתימת השרים על צו האינטרסים, השיב ש"... השרים חתמו, זה דבר מאוד חביב ונחמד... אבל הכסף, הכסף, זה מה שחשוב. היה פה הרבה כסף, שצריך להיכנס לקופה של המדינה, ואני הייתי במתח..."[135].
- מר בלינקוב אף הדגיש, כי גם ביום 28.12.2022 ההפרטה טרם הושלמה, ושום דבר עדיין לא היה ודאי[136]: "אתה לא עושה, לא היינו מקבלים כסף, אתה לא יכול לסגור את זה בלי סגירה פיננסית, סגירה פיננסית קוראים לזה, אמנם מאחורי זה יש הסכם מימון, במונח המקצועי הוא סגירה פיננסית. היא מקובלת בכל התהליכים, הן של ההפרטה והן של הזכיינות, כולל של ייצור חשמל וכיוצא בזה. תמיד המדינה מוודאת שיש סגירה פיננסית, ככה גם נטע, כשהיא מוסרת קו לבנייה, קו ירוק, קו סגול, היא לא משלימה את ההסכם עד סגירה פיננסית שאורכת לפעמים שנה. הרי למשל בנטע הסגירה הפיננסית של אחד הקווים ערכה 14 חודשים לפי מיטב זיכרוני".
- הנה כי כן, עד למועד שבו הועברה התמורה עבור קניית הנמל, בסך של כ-3.9 מיליארד ₪ בתוספת ריבית חשכ"ל – ורק ביום 10.1.2023, ברי כי העסקה היתה עלולה ליפול ולהיכשל בכל רגע נתון, בשל הקושי בגיוס סכום כה משמעותי. לא בכדי ציין מר בלינקוב, ש"בניסיון חיים שלי ראיתי מצבים שבהם עסקאות שהיית בטוח שהם תושלמנה, הן לא מושלמות"[137]. כך הוא הנכון גם לגבי הפרטה של חברה ממשלתית, בכלל, וגם לגבי ההפרטה הספציפית שבנדון.
- ראו גם בהסבר הבא, מפי מר כחלון[138]: "... האי-ודאות בהפרטה הוא אי-ודאות שלא קיים בשום עסקה אחרת, אני הייתי גם במגזר הפרטי, בשנתיים שהייתי בצינון, שהייתי בחוץ, עשיתי עסקאות במגזר הפרטי, אין דבר דומה לסיכון בהשלמת עסקה בהליך, הליך הפרתה (צריך להיות "הפרטה" – בית הדין) של חברה ממשלתית, זה דבר מטורף, עד הרגע האחרון, עד הרגע האחרון, ואת זה אני קראתי בעיתונים שאדאני גדות נכנסה לסחרור בינלאומי עם כל מיני פרשיות, עד הרגע האחרון לא הייתה ודאות על השלמת העסקה."
- נוסיף ונפרט, כי הסיבות לדחייה ועיכוב של 'הסגירה הפיננסית' (Closing), נבעו בשל מספר נתונים –
ראשית, מדובר במחיר גבוה, ואף מפתיע, שבו נסגר המכרז. נבהיר, כי נמל חיפה נמכר לפי שווי של 4.1 מיליארד ₪, בעוד שהערכות השווי המקוריות נעו בין 1.5 מיליארד ₪ ל-3 מיליארד ₪[139].