אסמכתא לאמור מוצאת ג'אן בתבנית ריקה של הסכם הרשאה משנת 2005 (להלן: "תבנית ההסכם"), שם נרשם בסעיף 24.1, כי הנתבעות רשאיות לתת למוסכי השירות תנאים מסחריים מועדפים (לרבות הנחות ברכישת חלפים, תנאי אשראי, תעריפי שעות עבודה באחריות וכד'), כאשר אלו, ככל שיינתנו, ייקבעו על פי שיקול דעתן המוחלט של הנתבעות מעת לעת (על פי כל דין), לרבות, בין היתר, ביצועי השירות של המוסך.
מעשי הנתבעות חמורים עוד יותר, לטעמה של ג'אן, שכן בשנת 2001, עת הודיעו לה הנתבעות שהן מוכנות לשוב ולהתקשר עמה, היא ניתקה את קשריה עם ספקיה בחו"ל. מעשי הנתבעות, טענה, עולים כדי חוסר תום לב בקיום ההסכם ביניהן ובמשא ומתן לקראת כריתת הסכם, כמו גם, כדי הפרה של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 (להלן: "חוק הפיקוח"), האוסר על סירוב בלתי סביר למכור מוצר שבפיקוח.
15.4 צמצום תקופת האחריות שניתנה לחלפים שנרכשו על ידי ג'אן (שלושה חודשים) והופצו ללקוחותיה, בהשוואה לתקופת האחריות שניתנה ללקוחות אחרים של הנתבעות (שנה) – לדברי ג'אן, כאשר ביקשה לדעת מדוע קיימת ההבחנה, הדבר נומק בכך שמוצריה של ג'אן מותקנים במוסכים שאינם מוסכיה המורשים של לובינסקי. עם זאת, לטענתה, חלפים אשר נמכרו על ידי מפיצים אחרים המספקים אותם למוסכים, שאינם מוסכי השירות של לובינסקי, כן זכו לאחריות של שנה. נוכח זאת טענה ג'אן, כי מדובר, מחד, באפליה לרעתה שלה, ומאידך, בהפרה של הוראות הצו המוסכם. נוסף על זאת, כך ג'אן, האמור מהווה הפרה של צו הפיקוח, המחייב את מי שעוסק במוצר תעבורה ליתן את האחריות הניתנת על ידי היצרן (שלדבריה היא שנה).
- עוד נטען, כי הנתבעות כרתו הסדרים כובלים אסורים, ללא קבלת פטור מהממונה או אישור מבית הדין, ובכך הפרו את החוק. לדברי ג'אן, הפעלת הלחצים על מוסכי השירות, כך שלא ירכשו מג'אן, מהווה הסדר כובל בין הנתבעות למוסכים, והסירוב לספק את הקטלוגים, בנימוק שיצרני כלי הרכב אסרו זאת, מהווה הסדר כובל בין הנתבעות ליצרני הרכב. לשיטתה, קיים גם הסדר כובל בין לובינסקי לשרודר, שכן זו האחרונה היתה המפיץ בלעדי של חלקי חילוף עבור הראשונה.
- כאמור, אליבא דג'אן, הנתבעות הפרו את הצו המוסכם, וגם לאחר שנכנס לתוקף המשיכו וקבעו בהסכמי ההרשאה וביחסיהם עם מוסכי השירות שלהן הוראות ומגבלות בלתי חוקיות, המנוגדות לצו המוסכם ולחוק ההגבלים העסקיים. כך לדוגמא, הפנתה ג'אן לסעיף 16.3 בתבנית ההסכם, לפיו: "בכל יתר המקרים מתחייב המוסך להשתמש רק בחלפים מקוריים המאושרים על ידי החברה ויצרן הרכב או בחלפים אחרים העומדים בדרישות איכות והתאמה". בעניין זה טענה ג'אן, כי הסיפא של הסעיף אינה "מכשירה את השרץ". עוד הצביעה ג'אן, על הנחיה שהוציאה לובינסקי למוסכי השירות מטעמה, ביום 31.1.06 (להלן: "ההנחיה מיום 31.1.06"). הנחיה זו קבעה שעל המוסכים להחתים בעל רכב שאינו מעוניין ברכישת חלק חילוף מקורי או חלק המאושר על ידה, על טופס שצורף להנחיה. הטופס הבהיר לבעל הרכב, כי הנתבעות לא יהיו אחראיות לשימוש בחלפים שלא יסופקו על ידן. כן נדרש בעל הרכב לאשר, כי הוסברו לו ההבדלים בין חלק מקורי או מאושר, לחלק תחליפי. מטרת התנהלות זו, כך ג'אן, היתה להרתיע את בעלי הרכב מלעשות שימוש בחלפים שאינם מסופקים על ידי הנתבעות ולבצר את מעמדן כספקיות דומיננטיות.
- ג'אן טענה, כי אובדן רווחיה המצטבר, עקב הפרות חוק ההגבלים העסקיים, מוערך בסכום של 12.2 מיליון ₪ (במחירי דצמבר 2005). כאשר לסכום זה יש להוסיף ריבית עד למועד הגשת התביעה – או אז מדובר בסכום של 16 מיליון ₪. לדידה, נזק זה נובע מירידה בהיקף המכירות וירידה בשיעורי הרווח התפעולי. בנוסף טענה, כי פעולות הנתבעות הורידו את ערכה של ג'אן, ובגין פגיעה בערכה הכלכלי (נכון לסוף שנת 2005) תבעה סכום של 47.2 מיליון ₪. בצירוף, מסתכמת תביעתה של ג'אן בפיצויים בסך 63,200,000 ₪.
עיקרי טענות הנתבעות
- הנתבעות דחו את תיאור ההתרחשויות על פי ג'אן, כמו גם את פרשנותה להן. לדבריהן, תביעה זו הנה המשך ישיר למהלך בו נקטה ג'אן בשנת 2005, עת ביקשה להשיג הטבות ותנאים מסחריים מיטיבים, באמצעות פניה לבית המשפט.
- הנתבעות טענו, כי כל עילת תביעה הנסמכת על אירוע שנטען כי התרחש לפני יום 13.6.00 התיישנה.
- עוד טענו הנתבעות, כי הן היו חברות אחיות המצויות בשליטת אותם הבעלים, כי הן פעלו כגוף אחד, באמצעות אותם בעלי תפקידים והן היוו ישות כלכלית ותחרותית אחת. משכך, טענו, הסכם בין שתיהן לא היה בגדר הסדר כובל. מעבר לכך טענו, כי שרודר מוזגה לתוך לובינסקי, והיום מדובר בישות אחת לכל דבר ועניין. מה גם, הוסיפו, שבסיכומיה זנחה ג'אן את הטענה בעניין זה.
- הנתבעות טענו גם, כי הן אינן מהוות מונופול והן דחו את הגדרות השוק של ג'אן. לדבריהן, הטענה לפיה שוק מוצרי תעבורה הקשורים לכלי רכב מדגם מסוים הוא שוק נפרד (כך שכל יבואן מהווה בעל מונופולין אם נתח השוק שלו עולה על 50%) עלתה בפני בית הדין, שעה שנתן תוקף לצו המוסכם, ונקבע כי היא "אינה נקיה מספק". עוד נסמכו הנתבעות על אמרת בית הדין, כי אם היו הוראות הצו המוסכם בגדר הסדר כובל, הרי שהיו נהנות מכללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסכמי זכיינות), התשס"א-2001 (להלן: "פטור סוג להסכמי זכיינות 2001"). לשיטתן, מאחר שפטורי הסוג אינם חלים על מונופולים, הרי שבכך בית הדין שלל למעשה את טענת המונופולין.
- עוד טענו, כי הצו המוסכם אינו כולל ממצאים עובדתיים, ובוודאי שלא ממצאים הנוגעים אליהן. הצו ניתן מכוח הסכמה, כך הנתבעות, ותיאור הממונה את השוק בבקשה לצו המוסכם לא קיבל גושפנקא שיפוטית. כן טענו, על בסיס סעיף 1 בצו המוסכם, הקובע כי קיימים מקרים בהם רשאים היבואנים לחייב את מוסכי השירות עמם התקשרו בשימוש בחלפים מקוריים, כי שעה שנבחן את גבולות "שוק החלפים המקוריים של כלי הרכב", אין להתחשב בחלפים הנרכשים על ידי הנתבעות. בנוסף נטען, כי סעיף זה מלמד על התחליפיות הקיימת בין חלפים מקוריים לבין חלפים אחרים, ובכלל זה חלפים מסוג OEM, כמו גם חלפים תחליפיים העומדים בדרישות האיכות וההתאמה. לפיכך, כך טענו הנתבעות, הגדרת השוק במקרה זה כוללת את כל סוגי החלפים, הן המקוריים והן התחליפיים, ולא את החלפים המקוריים בלבד, כטענת ג'אן.
- הנתבעות טענו עוד, כי הסכם ההרשאה משנת 1999, שהובא על ידי התובעת, אינו מלמד כי מוסכי השירות נדרשו לרכוש חלפים דווקא מהן. בנוסף טענו, כי תבנית ההסכם היא טיוטה שאינה חתומה. כן טענו הנתבעות, שההנחיה מיום 31.1.06 נשלחה בטעות, ותוקנה על ידי משלוח הנחיה חלופית מספר ימים ספורים לאחר מכן, ביום 7.2.06 (להלן: "ההנחיה מיום 7.2.06"). לדידן, הנתבעות עורכות ביקורות חוקיות ורצויות, בהתאם להסכמים ביניהם, ועל מנת להבטיח את איכות השירות שניתן בהם. לדבריהן, ג'אן מבקשת למנף ביקורות אלו כדי לתעתע בבית המשפט. מה גם, טענו, כי מדובר בטענות שנטענו בעלמא – ג'אן לא פירטה על מי הופעל לחץ, מה היה הלחץ שהופעל, מה היתה התגובה ללחץ זה ומתי נעשה. הנתבעות טענו, כי לא רק שהבהירו למוסכים המורשים וללקוחות המבקרים בהם, כי הראשונים רשאים למכור, והאחרונים רשאים לרכוש, חלפים שאינם מסופקים על ידיהן, אלא שהדבר אף נאמר להם שוב ושוב ב"רחל בתך הקטנה". הנתבעות סמכו ידיהן לעניין זה על ההנחיה מיום 7.2.06 ומסמכים נוספים.
- לשיטת הנתבעות, הן לא היו מחויבות להמשיך את ההתקשרות עם ג'אן בשיטת ההזמנה הישירה והן אינן חייבות ליתן לג'אן את התנאים המסחריים העדיפים שנובעים משיטת יבוא זו. עוד דחו הנתבעות את הטענה לפיה סירבו למכור לג'אן חלפים. לדבריהן, ג'אן יכולה היתה (ובפועל גם נהגה) לרכוש מהן חלפים. כן טענו, שטענות ג'אן, באשר להנחות שניתנו או לא ניתנו לה, סותרות את עצמן וכי כלל לא ברור מה גרסת התובעת. לטעמן, הן לא נתנו למאן דהוא הנחות טורפניות או הנחות הנעדרות היגיון עסקי כלכלי, ולא ניסו להדיר את רגלי ג'אן מהשוק.
- עוד טענו הנתבעות, כי לא ניתן להקביל אותן לג'אן, או את ג'אן למפיצים אחרים. זאת, משום שהנתבעות כפופות לרגולציה החלה עליהן כיבואני רכב, המחייבת אותן להחזיק מלאי של חלפים "משתלמים יותר" ו"משתלמים פחות", בעוד שג'אן מייבאת אך את החלפים "המשתלמים יותר", תוך ניצול הזמינות שהנתבעות מחויבות בה, לצורך "גיבוי" החלפים שייבואם משתלם לג'אן פחות. כן טענו, שקיים שוני בין ג'אן המייבאת חלפים, למפיצים אחרים, שרוכשים את כל חלפיהם בישראל, כך שתמהיל רכישותיהם מאזן בין חלפים שייבואם לנתבעות משתלם, לבין אלו שייבואם משתלם פחות. משכך, לטעם הנתבעות, לא ניתן להסיק מהעסקאות אשר נעשות בינן לבין מפיצים אחרים לאלו הנעשות מול ג'אן. בנוסף טענו, כי יחסי האמון בין הצדדים מעורערים, דבר שיש בו להשפיע על המסחר ביניהן. עוד הפנו לטענת ג'אן, כי היא עצמה צמצמה באופן משמעותי את היקף רכישותיה מהנתבעות, נוכח הייבוא אותו היא מבצעת.
- הנתבעות טענו גם, כי לא צמצמו את תקופות האחריות שניתנו לג'אן, ולא היפלו בינה לבין אחר. עם זאת, הן הוסיפו, כי מכירת חלף לג'אן אינה עסקה דומה למכירת חלק למוסך מורשה, בו יש לנתבעות אמון, גם מאחר שהוא מחויב לסטנדרט של איכות מכוח הסכמי ההרשאה. לדברי הנתבעות, הן מעבירות לג'אן את אחריות היצרן במלואה, וטענותיה בעניינם אינן נכונות עובדתית.
- בנוסף טענו הנתבעות, כי הקטלוגים בגינם תבעה ג'אן, הם נחלת הכלל וכל המבקש זאת, יכול לרוכשם. עוד טענו, כי בפסק הדין בו ניתן תוקף לצו המוסכם, קבע בית המשפט שספק בעיניו אם ניתן לחייב את יבואני הרכב לספק לכל דורש ספרות מקצועית וציוד טכני לטובת טיפול בכלי הרכב המיובאים על ידם. זאת, בין היתר, משום שניתן להשיג את אלו ממקורות אחרים. ריכוז המידע על ידי היצרן, נטען, אינו בגדר מוצר המצוי תחת פיקוח, והקטלוגים עצמם כלל אינם כוללים מחירים, ולכן אין הם בגדר מחירון. עצם המשך הייבוא והמסחר של ג'אן, הוסיפו הנתבעות, מלמד כי אין מדובר במידע חיוני למסחר מוצר תעבורה, ומעבר לזאת, הקטלוגים מכילים סוד מסחרי של היצרנים, ולא ברור מכוח מה מבקשת ג'אן כי אלו יסופקו לה.
- לשיטת הנתבעות, ג'אן היא שהפרה את הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בשנת 2005, ועתה היא חוזרת על אותן הטענות שהעלתה בעבר. אלא, הן המשיכו, שג'אן מושתקת ומנועה מהעלאת טענות עליהן ויתרה במסגרת הסכם הפשרה.
- הנתבעות הוסיפו וטענו, כי אף אם מעשיהם עולים כדי הסדר כובל, הרי שהן פטורות מכוח כללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסכמים שפגיעתם בתחרות קלת ערך), תשס"א-2001 (להלן: "פטור סוג זוטי דברים 2001"), ופטור סוג להסכמי זכיינות 2001. כן טענו הנתבעות, שהן פטורות מכוח הפטור הסטטוטורי שבסעיף 3(1) בחוק ההגבלים העסקיים, המתיר הסדר כובל שכל כבילותיו על פי דין. זאת שכן, לדבריהן, ייתכן כי פעולות אותן הן ביצעו מכוח חיוב חוקי נחשב בטעות כ"לחץ". בסיכומיהן הפנו התובעות לכללי ההגבלים העסקיים (פטור הסוג להסדרים שאינם אופקיים ושאין בהם כבילות מחיר מסויימות), התשע"ג-2013 (להלן: "פטור סוג להסכמים אנכיים"), גם ממנו ביקשו ללמוד כי אין מדובר בהסדרים כובלים.
- הנתבעות טענו עוד, שהן אינן מחייבות את מוסכי השירות לרכוש דווקא מהן. כן טענו, שג'אן נעדרת מעמד לתבוע אותן בגין הפרת הצו המוסכם, מאחר שהיא אינה מייצגת את מוסכי השירות ואינה מחליפה את הממונה כגוף האחראי על אכיפתו. מה גם, הוסיפו, כי ג'אן לא מיצתה הליכים בעניין זה קודם פנייתה לבית המשפט. בנוסף טענו, כי ג'אן נעדרת מעמד לתבוע אותן מכוח חוק הפיקוח, שכן זה מורה בסעיף 41(א), כי רק היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו או אחר שקיבל את הסכמתו בכתב, רשאים לתבוע מכוחו. בנוסף, דחו הנתבעות את הקונסטרוקציה המשפטית לפיה ניתן להסיק מהפרה של חוק ההגבלים העסקיים, הפרה של חוק הפיקוח. עוד דחו הנתבעות את הטענה כי הפרו איזו חובה חקוקה, ואף אם עשו כן, טענו, כי אותה "חובה" לא נועדה להגן על ג'אן. מה גם, כי לדבריהן, אין לראות את הצו המוסכם כחיקוק.
(אציין, כי בכתב ההגנה נשנות טענות בדבר מחיקת סעיפים או אמרות מכתב התביעה, משום שנטען כי אין הם מבססים עילה לתביעה, או שאין הם נדרשים לצורך ביסוס עילה, או מאחר שהם מיותרים או מכבידים. כך לדוגמא נתבקש בית המשפט למחוק מסעיף 2 בכתב התביעה את המילים "כשהוצע לו" – משום שהן אינן רלוונטיות.