המסקנה הינה כי, במערכת יחסי הכוחות שבין לוי, שמפרה כאמור את ההסכמים, ובין יורו-מאני שהינה הנהנית מן ההסכמים, גוברת לטעמי לוי, לאחר ויתור המוכרים כאמור, אך זאת בתנאי שתשלים את חובותיה החוזיות, כמו גם תשלם פיצויים ככל שיוכחו.
התביעה שכנגד
- במסגרת תביעתה שכנגד טענה יורו-מאני, כי לוי חבה לה סך של 11 מיליון ₪ שהועמדו לצרכי אגרה על הסך של 7.5 מיליון ₪. אתייחס להלן לטענות החוב כעולה מהתביעה שכנגד.
א. החוב הנטען כלפי הבנק למסחר.
- לטענת יורו-מאני ניתן היה להסדיר את החוב מול הבנק למסחר בגבולות של 1.5 מיליון ₪, כפי המצוין בהסכם העקרונות, סעיף 5.3 לו. הערכה זו שצוינה "לצרכי פשרה" התבססה לטענת יורו-מאני על דברי עו"ד דרור ברוטפלד שניהל את המו"מ מול הבנק. יורו-מאני טענה, כי לו הופקד הסך של 1.1 מיליון דולר בנאמנות אצל עו"ד שלו, ניתן היה להשלים את הסדר הפשרה כבר במהלך 2007 עוד לפני שמונה עו"ד דרזנר מטעם הבנק כעו"ד חיצוני לניהול ההליך המשפטי למול יורו-מאני ואחרים. עו"ד ברוטפלד אף העריך בתצהירו ובעדותו, כי במחצית 2008 ניתן היה להגיע לפשרה זו אלא שלוי סירבה לשלם שכ"ט שמאי בסך 10,000 ₪. לפיכך, מאחר ולא התקבל סך של 1.5 מיליון ₪ בשלב מוקדם יותר מזה בו הועברו בסך הכול 2.2 מיליון ₪ לבנק למסחר, נגרם ליורו-מאני נזק העומד על 100,000 ₪ תחילה כפער שבין 1.5 מיליון ₪ + 600,000 ₪ לעו"ד ברוטפלד ובסך הכול 2.1 מיליון ₪ ובין 2.2 מיליון ₪ ששולם לבנק למסחר בפועל, ובתוספת 1.3 מיליון ₪ נכון ל- 21.3.13 שהינו הסכום אותו קבע ביהמ"ש שעל יורו-מאני לשלם לבנק למסחר במסגרת ת"א 1601/08 ובסה"כ הנזק עומד על 1.4 מיליון ₪.
- לוי טענה מצידה, כי אין לטענת יורו-מאני בעניין זה על מה לסמוך. לטעמה, הצהרת המוכרים בהסכם העקרונות הינה על סיום בפשרה עם הבנק למסחר על סך 1.5 מיליון ₪ ומר אביבי אף הצהיר, כי לוי היתה רשאית לסמוך על כך, כעולה מסעיף 23- 24 לכתב ההגנה המתוקן בתביעת הבנק למסחר אותה הגישה יורו-מאני. שם מציינת יורו-מאני, כי הסך של 1.5 מיליון ₪ הינו הסדר אליו הגיעו הצדדים בשנת 2002. טענת יורו-מאני ולפיה העיכוב בתשלום השני עפ"י הסכם העקרונות מנע את האפשרות לסיים המחלוקות מול הבנק למסחר ב- 1.5 מיליון ₪ הינו לא פחות מפנטזיה שכן "הפשרה" עליה דיברו עם הבנק למסחר הייתה ב- 2003, עת ליורו-מאני לא היה כסף לשלמה ולפיכך נותק הקשר עם הבנק. הבנק למסחר מצדו הגיש תביעה על סך כ- 7 מיליון ₪ במסגרת ת"א 1601/08, מה שמעיד על סכום החוב המדויק לבנק. מעבר לכך, התנהל מו"מ בשנת 2008 לאחר הגשת התביעה, מו"מ לו היתה יורו-מאני ערה ואף נטלה בו חלק. העיד על כך עו"ד שלו כי "... רמי אביבי היה מעודכן ממני כל העת...". וכך אף הצהיר אביבי, כי נושא השבת הכספים לבנק למסחר נובע מ"מאמץ משותף" (סעיף 127 ב- ת/34, סעיף 104 ב- ת/8). עוד הוסיפה לוי, כי עצם התשלום בסך 2.2 מיליון ₪ לבנק למסחר הסיר ממנו את השעבוד ופשוט הציל את התחנה כדברי עו"ד שלו (עמ' 222 מול ש' 2-3 לפרו' נט המשפט). מעבר לכך טענה, כי הנזק ליורו-מאני בנושא זה הינו דמיוני באשר לא היתה כל פשרה עם הבנק ולפיכך גם אין כל נזק.
- לטעמי, קשה מאד לקבוע כי האיחור בביצוע התשלום השני בתמורה (1.1 מיליון דולר) הוא זה שהביא באופן מובהק לסטיית הבנק למסחר מהסכמתו לסיום המחלוקות ב- 1.5 מיליון ₪ והעמדת הסכומים על 3.5 מיליון ₪ בסה"כ (2.2 מיליון ₪ ששילמה לוי ו- 1.3 מיליון ₪ בהם חויבה יורו-מאני).
מחד, מציין עו"ד ברוטפלד בתצהירו כי "21. בטוחני כי אם היה בידי יורו מאני להביא בתחילת שנת 2003 ואף בסוף שנת 2007, את הסך של 1.5 מיליון ₪, ניתן היה לסלק את מלוא השעבוד על הנכס בסכום של 1.5 מיליון ₪ ובכך להביא לכדי סיום את מלוא טענות ודרישות הצדדים האחד ממשנהו...". עו"ד ברוטפלד אף האמין, כי במרץ 2008 ניתן היה להגיע להסדר פשרה באותו סכום מול הבנק למסחר (ס' 22 לתצהירו), אלא שלא ברור לביהמ"ש כיצד סכום של 1.5 מיליון ₪, אפילו לאחר ששולמו לבנק למסחר 4 מיליון ₪ ע"י יורו-מאני קודם לכן, נכון לשנת 2003, הינו גם הסכום הנכון לשנים 2007 ו- 2008? בכל הכבוד לעו"ד ברוטפלד, לא הומצאו תימוכין כלשהן לטענתו זו, למעט אמונתו וסברתו כאמור, כי ניתן להגיע להסכם שכזה. כך למשל, לא נשמעה עמדתם של אנשי הבנק למסחר בעניין זה. אין צורך לציין, כי עסקינן בבעלי תפקיד מטעם ביהמ"ש בהיות הבנק למסחר בפירוק ויש להניח כי תשלום סכומי כסף הנמוכים, ולו לכאורה, מאלה שנתבעו בתביעת הבנק למסחר את יורו-מאני, גם מחייבים דיווח מתאים לביהמ"ש. מכאן, שיש להניח שהסך של 1.5 מיליון ₪ שיתכן והיה נכון למועד חתימת הסכם העקרונות, (יתכן נאמר, שכן גם בהסכם העקרונות הסכום איננו ודאי), לא בהכרח יעמוד גם בסיכומו של יום ובחלוף שנים רבות מאד על אותו סכום עליו דובר בפשרה שנים רבות קודם לכן. לפיכך, אין לי אלא לדחות טענתה זו של יורו-מאני, ובכל מקרה לא סברתי כי הקדמת התשלומים לטובת הבנק למסחר, היתה מביאה בהכרח לתוצאה המקווה ולהפטרת יורו-מאני.