- לוי מצידה טענה, כי מדובר בטענת שווא במיוחד לאחר שיורו-מאני כבר גזלה כ-2 מיליון ₪ מכספי התחנה לשימושה האישי. מעבר לכך יתרת הסכום מתבססת על טענות שכבר הופרכו ובהן תשלום יתרת התמורה בתוך 4 חודשים, כי ניתן היה לסיים את החוב לבנק למסחר תמורת 1.5 מיליון ₪, כי ניתן היה להתפשר עם דוייטש בסכום של 700,000 ₪ או להוון את דמי החכירה. אם ננקה את אלה אין ליורו-מאני כל נזק.
- נדמה, כי גם בנושא זה הצדק עם לוי. בפועל שולמו לבנק למסחר 700,000 ₪ נוספים (2.2. מיליון ₪ בסה"כ) על מנת לבטל השעבוד על התחנה. לכך יש להוסיף 1 מיליון ₪ בין החובות לדויטש (לאור הסכם הפשרה החוב הינו 1.7 מיליון ₪ כאמור לעיל, החוב לטענת יורו-מאני 700,000 ₪ מכאן שיש להוסיף 1 מיליון ₪), לכך יש להוסיף את שיעור דמי ההיוון שעמדו בפועל על כ-2 מיליון ₪ לטענת הכונסים ואמרו מעתה כי בוודאות לא נותר סך של 2 מיליון ₪ לאחר תשלום החובות. מכאן שגם טענה זו דינה להידחות מטעמים אלה, אך בפועל יש גם טעמים אחרים. במכתבו של עוה"ד שלו לעוה"ד דרזנר מטעם הבנק למסחר, מתאריך 30.11.2008 (נספח 32 לתצהיר מר לוי), מכתב המחזיק לא פחות מ-14 עמודים, מפרט עוה"ד שלו את החובות הרובצים על התחנה, במסגרתם מתייחס לחוב לבנק למסחר בסך של 1.5 מיליון ₪ כטענת יורו-מאני, ולחוב לדוייטש בסך 1.7 מיליון ₪, ומציין בסיכומו של יום כי כלל החובות הרובצים על התחנה עומדים על כ-15 מיליון ₪. במצב דברים זה, אפילו אפחית את חובות דוייטש במיליון ₪ עדיין קיימים חובות בסך של 14 מיליון ₪ שהינם עולים על שווי מכירת התחנה העומד לטענת יורו-מאני על 13.1 מיליון ₪. כיצד אם כן היה נותר סכום כלשהו ליורו-מאני בסיכומו של יום?
המסקנה המתבקשת הינה, כי שיעור החובות מלכתחילה, לא היה אמור להותיר בידי יורו-מאני את הסכומים להם בהכרח קיוותה. מכאן גם שאין לבוא טרוניה כלפי לוי בעניין זה ודין הטענה להידחות.
ח. עוגמת נפש
- טענה יורו-מאני כי הינה זכאית לפיצויים בגין עוגמת נפש בסכום של 1 מיליון ₪ לאור הפרותיה של לוי לאורך השנים שהביאו להליכי גביה, פירוק עיקול נכסים איסורי דיספוזיציה וכו'.
לוי מצידה ציינה כי יורו-מאני הינה חברה ועל מה החברה דורשת פיצויים על עוגמת נפש?
- גם בנושא זה הדין עם לוי. יורו-מאני, להבדיל מאביבי, הינה חברה וקשה עד בלתי אפשרי לייחס לה עוגמת נפש. יורו-מאני הפנתה בסיכומיה לפס"ד של כב' הש' חשין בע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י. מ. ש. אילן נהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350 (1992) אלא שביהמ"ש העליון קובע בדיון את ההיפך וכלשונו:
"כעיקרון אין מניעה לפסוק במקרה הראוי פיצויים בגין עוגמת נפש ¬כאמור בסעיף 13 לחוק התרופות - ואולם בענייננו הבעלים הינם חברה, וחברה, כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש. השווה: .p.h. winfield and j.a 602( 1989,.th. Ed 13, .jolowicz, on tort londonבמקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויי עוגמת נפש לחברה אדם, והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם (השווה: ע"א 617/74 [8]; א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט) 1989) 75)"