"לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20עד 23או בכשרות העדים".
העדר אישור של העדים, כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו ("היסוד הראיתי") הוא מסוג הפגמים, הניתנים לריפוי באמצעותו של סעיף 25 לחוק הירושה, שכן זהו פגם "(ב)הליכים המפורטים בסעיף 20" (ראה: 869/75[5], בעמ' 101). הוא הדין בהעדר הצהרת המצווה עצמו כי זו צוואתו ("היסוד העובדתי"). אך עדיין עומדת השאלה, אם יש מקום לעשות שימוש בסמכות, הנתונה לבית המשפט על-פי סעיף 25 לחוק הירושה. לשם כך מוטל הנטל על הטוען לקיום הצוואה להראות, כי הצוואה היא אמיתית (ע"א 681/77 [6]). בנטל זה יעמוד הטוען לקיום הצוואה, אם יוכיח, כי הצוואה היא ביטוי לרצונו החופשי של המצווה, וכי היא נעשתה תוך גמירת הדעת וצלילות הדעת הדרושות (ע"א 250/70 [3]; ע"א 130/77 [7]). נטל זה המוטל על הטוען לקיום הצוואה אינו קל כלל ועיקר, "שהרי ענין לנו עם מסמך המוגש מטעם אדם שאינו עוד בחיים וידיעת האמת לאמיתה קבורה יחד עמו" (דברי השופט ברנזון בע"א 564/71 [8], בעמ' 748). עם זאת, אין להכביד את היד יתר על המידה, שכן "קו-היסוד" של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת" (דברי השופט ח' כהן בע"א 869/75 [5], בעמ' 102).
.16בעניין שלפנינו הרים דורון, הטוען לקיום הצוואה, את הנטל המוטל עליו. על מצבו הנפשי והפיזי של המנוח כבר עמדנו, וראינו, כי המנוח ידע להבחין בטיב הצוואה. מתוך ראיות אלה עולה, כי שעה שהצוואה הוקראה למנוח, הוא היה בצלילות הדעת, הנדרשת כדי לגבש גמירת דעת ראויה לעשיית הצוואה. על רקע זה נודעת חשיבות רבה לדברי המנוח, כי "ככה הוא רוצה שיהיה כתוב" וכי הצוואה היא "בסדר". אפילו תאמר, כי אין בכך מילוי נוסחתו של החוק - דבר שאין אני מוכן כלל ועיקר לומר אותו - הרי יש בדברים אלה כדי להראות, כי הצוואה, שהוקראה למנוח, היא צוואת אמת. על-כן אין כל מקום להתערבותנו בהחלטתה של הערכאה הראשונה, אשר הפעילה את שיקול-דעתה על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, וקיימה את הצוואה על-אף הפגם שנפל בה.
הנהנה מהצוואה לקח חלק בעריכתה
.17דורון העיד, כי המנוח פנה אליו באחד הימים ומסר לו, כי ברצונו לשנות את צוואתו, ולעשות צוואה חדשה, המזכה את דורון בכל הירושה. המנוח הוסיף וביקש, כי דורון יפנה לעורך-דין, על-מנת שזה יערוך צוואה. דורון פנה לעורך הדין עצמון בירושלים. בין השניים התקיימה שיחה קצרה, שארכה כעשר דקות, בה מסר דורון את פרטי רצונו של המנוח. כעבור שבועיים שב דורון וקיבל טיוטא מודפסת. עורך הדין הצהיר, כי לפי מיטב זכרונו לא התערב דורון בתוכן הצוואה בעת עריכתה. צוואה זו הובאה על-ידי דורון לבית האבות, ושם נחתמה על-ידי המנוח. בעת החתימה נכח דורון במקום. על רקע עובדתי זה באה טענתם האחרונה של המערערים, לפיה לקח דורון חלק בעריכת הצוואה, ועל-כן היא בטלה. הערכאה הראשונה דחתה טענה זו בקבעה, כי לאור העובדה שהמנוח חתם על הצוואה, כפי שהוכנה על-ידי עורך הדין, הרי יש להניח, בהעדר ראיות לסתור, כי דורון העביר במדויק לעורך הדין את הוראות המנוח. בנסיבות אלה אין לומר, כי דורון לקח חלק בעריכת הצוואה. על כך מערערים לפנינו.