פסקי דין

ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88

07 דצמבר 1999
הדפסה
ערעור אזרחי 94 / 4660 ערעור אזרחי 94 / 5056 היועץ המשפטי לממשלה נגד משה לישיצקי ערעור אזרחי 94 / 4660 משה לישיצקי נגד היועץ המשפטי לממשלה ערעור אזרחי 94 / 5056 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים [7.12.1999] לפני המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' מצא, מ' חשי יוסף זילביגר, סגן האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי; הרשם לענייני ירושה במחוז תל-אביב והמרכז – בשם המערער בע"א 4660/94 (המשיב בע"א 5056/94); אריה קורץ, צבי קורץ – בשם המשיב בע"א 4660/94 (המערער בע"א 5056/94).

פסק-דין

השופט א' מצא

המנוחה בטי לישיצקי ז"ל נפטרה ביום 26.4.1990. שלוש שנים וחצי לפני פטירתה (ביום 26.10.1986) עשתה המנוחה צוואה, וחתמה עליה בפני שני עדים. וזה לשון הצוואה:

"לישיצקי בטי

26.10.86

אני בטי לישיצקי, ת.ז. 002816502 ילידת 12.07.23 מצווה בזה לתרום כל רכושי כולל תכולת הכספת בבנק לאומי סניף ככר המדינה לחייל טוב, בן-אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות, לסייע לו ללמוד, לרכוש עבורו דירה ולקדמו בחיים.

החייל יגיד קדיש לזיכרי.

אני מדגישה כי שום דבר מחלקי לא יושאר לבעלי משה לישיצקי או לבני המאומץ זיו-אברהם לישיצקי.

אני מצהירה כי זו בקשתי ואני חותמת עליה בהכרה מליאה וצלולה.

אני מבקשת למנות את מר חורין יעקב ת.ז. 007557337 כנאמן ומבצע צוואתי, ביחד עם עורך דין שימונה על ידו. הנאמן ומבצע הצוואה ידאג לקבורת הגב' לישיצקי באופן מכובד.

זו חתימתי: ( – ) לישיצקי בטי 002816502

עדים לחתימה: ( – ) חורין יעקב 007557333

( – ) זהבי תמר 642829".

לאחר פטירת המנוחה ביקש היועץ המשפטי לממשלה מבית-המשפט המחוזי לקיים את צוואתה. בעלה של המנוחה, משה לישיצקי (להלן – המשיב), שהקדים והגיש לבית-

--- סוף עמוד 94 ---

המשפט בקשה להכריז על ירושת המנוחה, התנגד לקיום צוואתה. טעמי התנגדותו כללו, בין השאר, השגות על כושרה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה וטענות בדבר פגמים שנפלו הן בכתב הצוואה והן בתצהיריהם של עדי הקיום. בנוסף – וכטענת סף משפטית – טען המשיב, כי צוואת המנוחה אינה עומדת בדרישת הסף לתקפות צוואה שאינה כוללת הוראה בדבר זהות היורש, הקבועה בסעיף 29 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ולפיכך יש להכריז עליה כבטלה. בהסכמת הצדדים דנה השופטת המלומדת תחילה בטענתו המשפטית של המשיב. משהחליטה לקבלה, פסקה שאין לקיים את הצוואה בלי שנדרשה לטעמי ההתנגדות האחרים וכפועל יוצא מכך הורתה ליתן צו ירושה, כעתירת המשיב. בפסק-דינה לא התייחסה השופטת כלל לשאלת ההוצאות, ומשהעלה המשיב נושא זה במסגרת "בקשה לתיקון השמטה בהחלטה", דחתה השופטת את בקשתו בנימוק ש"לא היתה זו השמטה" וכי בהליך "אכן היה קושי שבא-כוח היועץ המשפטי צריך ויכול היה להתייחס אליו".

לפנינו ערעורים מזה ומזה. היועץ המשפטי לממשלה מערער (בע"א 4660/94) על החלטת בית-המשפט המחוזי שלא לקיים את הצוואה, ואילו המשיב מערער (בע"א 5056/94) על אי-זיכויו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

2. המנוחה לא קבעה בצוואתה את האדם שיזכה בעיזבונה. עם זאת תיארה בצוואתה את תכונות היורש המיועד ("חייל טוב, בן-אדם") ואת התנאים לזכייתו ("שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות"). כן נתנה ביטוי מפורש לרצונה להדיר מירושתה את בעלה (המשיב) ואת בנה המאומץ. השאלה המרכזית שהוצבה להכרעת בית-המשפט המחוזי הייתה, אם בתיאור המצוי בצוואה יש משום ציון "אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה", כמשמעו בסעיף 29 סיפה לחוק הירושה. בא-כוח היועץ המשפטי, שהציע להשיב לשאלה האמורה בחיוב, הוסיף וטען – לחלופין – כי את צוואת המנוחה ניתן ויש לפרש ככוללת הוראה ליצירת הקדש, על-פי סעיף 17(א)(2) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. בעניין זה טען, כי במקרה של סתירה בין הוראות חוק הנאמנות לבין הוראות חוק הירושה ביחס לצוואה, יש להעדיף ולהחיל על הצוואה את הוראות חוק הנאמנות, וכי על-פי הילכת ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב (להלן – פרשת אוניברסיטת תל-אביב [1]), חל דין זה גם בהיעדר הוראה מפורשת בצוואה ליצירתו של הקדש. ובכל אחת מטענותיו האמורות תמך בא-כוח היועץ המשפטי את יתדותיו, בין היתר, גם בעיקרון המנחה בפרשנות צוואות, שלפיו יש להעדיף ככל האפשר את הפירוש המקיים את רצון המצווה.

--- סוף עמוד 95 ---

3. בפסק-דינה דחתה השופטת המלומדת את שני ראשי טיעונו של היועץ המשפטי. בהתייחסה לשאלה המרכזית שהוצבה להכרעתה קבעה השופטת, כי צוואת המנוחה אינה עומדת במבחנו של סעיף 29 סיפה לחוק הירושה. המנוחה אמנם ביטאה בבירור את רצונה שהזוכה יהיה חייל. מהוראתה ש"החייל יגיד קדיש" לזכרה נקל להיווכח שכוונתה הייתה לזכות בעיזבונה חייל יהודי, ומקביעתה שהזוכה אמור להיות חייל "שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות", ניתן להעלות גם שכוונת המנוחה הייתה לזכות "חייל סדיר דווקא" (קרי: חייל בשירות חובה). אך בכך, קבעה השופטת, אין משום הגדרה מספקת של הקבוצה, שכן "קבוצת החיילים (היהודים) הסדירים בצה"ל" הינה קבוצה כה רחבה עד שלא ניתן להגדירה כ"אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה". כדי לעמוד במבחנו של סעיף 29 – הסבירה השופטת – מוטל על המוריש לקבוע קבוצה מוגדרת של מועמדים לבחירה, שמתוכם ניתן לבחור זוכה. כך, למשל, אילו קבעה המנוחה "חייל מתוך גדוד, מתוך יחידה, או מתוך חַיִל מסוים, אפשר היה לומר שהמדובר בקבוצה מוגדרת", אך משקבעה שהזוכה ייבחר מקרב חיילי צה"ל המשרתים בשירות סדיר, כאילו לא קבעה דבר.

4. להלן דחתה השופטת גם את טיעונו החלופי של היועץ המשפטי. היא אמנם לא ראתה יסוד לפקפק, כי במקרה של סתירה בין הוראות חוק הנאמנות לבין הוראות חוק הירושה, בנוגע לצוואה, אכן ניתן להעדיף את הוראות חוק הנאמנות. אך לדעת השופטת, מתן עדיפות להחלת חוק הנאמנות מותנה בכך שהמצווה הורה בצוואתו במפורש על יצירת הקדש והגדיר את מטרתו, ובענייננו תנאי זה אינו מתקיים. זאת ועוד, מתוכן הצוואה עולה, כי המנוחה ביטאה את רצונה להוריש את רכושה לחייל יחיד, ומכאן שלא התכוונה לשורה של חיילים או להקדש. תמיכה לגישה זו נמצאה לשופטת בהוראת הצוואה "לרכוש עבורו דירה" (בעבור החייל הזוכה). ברי, ציינה, שאם יקיימו הוראה זו, הרי שלאחר רכישת הדירה שוב לא ייוותרו בעיזבון נכסים מספיקים ליצירת הקדש. גם טענת היועץ המשפטי, שהמצווה לקיים את רצון המנוחה מחייבת לפרש את הצוואה כבת-קיום על דרך יצירת הקדש, נדחתה. משהוברר, קבעה השופטת, שעל-פי אמות-המידה שנקבעו בחוק הירושה דין הצוואה להיבטל, אין עוד מקום לבחון, במעטה הרצון לקיים את רצון המת, את האפשרות ליצור על-פיה הקדש. ולבסוף, משהגיעה למסקנה כי ההוראה המקנה שבצוואה בטלה, פסקה השופטת (על יסוד הילכתו של ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי (להלן – הילכת שפיר [2]), כי גם ההוראה השלילית שכללה המנוחה בצוואתה, להדיר את בעלה ואת בנה מן הירושה, אינה יכולה לעמוד. מכאן מסקנתה, כי יש מקום למתן צו המכריז על ירושתה של המנוחה, כעתירת המשיב.

--- סוף עמוד 96 ---

5. כלום בהוראת המנוחה בצוואתה יש משום ציון "אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה", במשמעות האמורה בסעיף 29 סיפה לחוק הירושה? השופטת המלומדת השיבה לשאלה זו בשלילה, ומסקנתה וכן טעמיה מקובלים עליי. כן מקובלת עליי מסקנתה של השופטת (הגם שלא מכל טעמיה), כי צוואת המנוחה אינה יכולה להתפרש כיוצרת הקדש.

בחירת זוכה מקרב "אנשים"

6. הנורמה הבסיסית המהווה נקודת מוצא לדיוננו קבועה בסעיף 28 לחוק הירושה:

28. (א) אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו.

(ב) הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה".

"הצוואה מעשה אישי

סעיף 29 לחוק – שעליו השתית בית-המשפט המחוזי את הכרעתו – תוחם את גבולות תחולתה של הנורמה הבסיסית בשתי סוגיות: קביעת הזוכים לפי צוואה וקביעת החלק היחסי בעיזבון, או המנה, שבו יזכה כל אחד מהם:

29. אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית המשפט או אדם שיקבע בית המשפט".

"מסירת קביעה וסמכות בחירה

ובעניין האמור מן הראוי להזכיר גם את הוראת סעיף 33 לחוק בדבר בטלותה של "צוואה סתומה":

33. הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה".

"צוואה סתומה וכו'

--- סוף עמוד 97 ---

סעיפים אלה מגדירים כמה מתנאי הסף לתקפותה של צוואה המנויים בסימן ב' של הפרק השלישי לחוק הירושה. למוריש נתונה זכות מוחלטת להורות בצוואתו מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והמצווה לקיים את מצוותו חולשת על דין הצוואות כולו. ואולם, כצוואה תקפה ראויה להיחשב רק צוואה המקיימת את תנאי הסף. עניינם המרכזי של שלושת הסעיפים, שאותם הבאנו, הוא באפיונה של הצוואה כמעשהו האישי והבלתי תלוי של המוריש. על-פי הכלל, על המוריש, בעצמו, לקבוע בצוואתו הן את הזוכים בעיזבונו והן את החלק היחסי (או המנה) שבו יזכה כל אחד מהם. אין הוא רשאי להטיל על אדם אחר לקבוע במקומו את הזוכים או את חלקיהם בעיזבון, ואין הוא רשאי לקבוע כי תוקף צוואתו יהיה מותנה ברצונו של אדם אחר. לפי האמור בסעיפים 28(א) ו-29 רישה – ולנוכח הוראתו של סעיף 33 – צוואה שאינה קובעת, ואף אין לראות מתוכה, למי ציווה המצווה או מה ציווה, אינה ראויה להיחשב כצוואה. ומסעיף 28(ב) עולה, כי הוראה בצוואה, התולה את עצם תוקפה של הצוואה ברצונו של אדם אחר, בטלה (ודוק: בטלות ההוראה מובילה, מניה וביה, גם לבטלותה של הצוואה. ראו: ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר [3], בעמ' 87 והאמור בספרו של פרופ' ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך א) [24], בעמ' 256-257).

7. בסעיף 29 סיפה לחוק סייג המחוקק במעט את חובת המצווה לקבוע בצוואתו, בעצמו, את הזוכים בעיזבונו וכן את חלקו (או את מנתו) של כל אחד מהם. כאן נקבע, כי "אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו". עוד נקבע כי "אם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית המשפט או אדם שיקבע בית המשפט". בגדר הקלה זו, המהווה מעין חריג לאיסור על מינויו של אדם אחר לעשיית צוואה במקומו, יוצא המוריש ידי חובתו בהגדרת האנשים או הנכסים שמתוכם יש לבחור את הזוכה או את הנכס. ואם קבע את קבוצת האנשים או את רשימת הנכסים, בידו גם להטיל על אדם אחר את בחירת הזוכה (מתוך הקבוצה) או את הנכס (מתוך הרשימה). השאלה הניצבת לפנינו היא, מה גדרה של ההקלה שעליה מורה סעיף 29 סיפה. ובהטעמת החלק הנדרש להכרעה בערעור שלפנינו, השאלה היא – מה רמת הפירוט, או המסוימות, שבה מוטל על המצווה להגדיר את קבוצת האנשים שמהם ייבחר הזוכה, כדי להכניס את הוראתו לגדר תחולתו של סעיף 29 סיפה.

בע"א 433/88 ישפה נ' בן דב (להלן – פרשת ישפה [4]), עמדה לדיון צוואה, שבה ציוותה המורישה את כל רכושה לצורכי צדקה, לפי מיטב שיקוליו של בנה, שאותו מינתה כמנהל עיזבונה. אך בצוואה לא הייתה כל התייחסות לאנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה. בקובעו כי הצוואה אינה עומדת במבחנו של סעיף 29 סיפה, פסק בית-המשפט, כי "אף אם אין הכרח, כי האנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה יצוינו

--- סוף עמוד 98 ---

בצוואה בשמותיהם, הרי, על כל פנים, ברי כי נדרש שהוראת הצוואה תתייחס לאנשים מסוימים" (דברי השופט ש' לוין, בעמ' 603). לימים באה לפני בית-המשפט צוואה, שבה ציוותה המורישה את כל רכושה "לטובת מילגות עבור סטודנטים וסטודנטיות עניים ונצרכים ללימוד גבוה, שנולדו ומתגוררים בקריית אתא" (ע"א 5825/92 עזבון המנוחה אסתר מיפלד נ' מסדר בני ברית (להלן – פרשת מיפלד [5])). משהגיע בית-המשפט למסקנה, כי הצוואה מגלה את כוונת המורישה ליצור הקדש על-פי סעיף 17 לחוק הנאמנות, שוב לא ראה צורך להכריע בשאלה אם "הגדרת קבוצת היורשים הפוטנציאליים הינה מסוימת דיה", וממילא אף לא בשתי שאלות מפתח שהיא מעוררת: "האם המבחן שלפיו תוכרע שאלת המסוימות תלוי בשאלה האם גורם כלשהו יכול באופן אובייקטיבי לגלות מי הם חבריה של הקבוצה הנזכרת בצוואה ולנקוב בשמותיהם?" ו"האם דרושה הגבלה בהיקף הקבוצה?".

מבחנים להגדרת קבוצת אנשים

8. את פירושה של הוראת סעיף 29 סיפה יש לגזור משתיים: מלשונה של ההוראה ומן התפיסה הרעיונית הניצבת ביסודה. מלשון ההוראה ברור, כי היא תחול רק "אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה" (ההדגשה שלי – א' מ'). בצדק מציין פרופ' שילה (בספרו הנ"ל [24], בעמ' 261-262), כי אף שהוראת הסעיף איננה מטילה הגבלה על מספר האנשים, הוראת המצווה צריכה לייחדם כ"קבוצה" מוגדרת ובעלת היקף מוגבל. אם לקבוצה יש ייחוד מוגדר (כגון – קבוצת כדורגל פלונית) מניית שמות השחקנים החברים בקבוצה אינה יכולה להוסיף דבר, אך גם אם מקבלים (כפי שמשתמע מפרשת ישפה [4]) כי גם במקרים אחרים אין צורך לנקוב במפורש בשמותיהם של כל חברי הקבוצה, "...הקבוצה צריכה להיות קבוצה שלו רצה, יכול היה המצווה, בקלות יחסית, לנקוב בשמותיהם של כל בני הקבוצה מזכרונו"
(שם [24], בעמ' 262).

אף עליי מקובל שלקיום דרישת הסעיף בדבר "ציון אנשים" בצוואה, צריכה הגדרת הקבוצה בידי המוריש לעמוד בדרישת המסוימות, שבלעדיה יתקשה הממונה לבחירת הזוכה לאתר את כל חברי הקבוצה ולזהותם. נראה שכדי לעמוד בדרישת המסוימות צריכה ההגדרה לעמוד לפחות באחד משני המבחנים הבאים: מבחן השיוך הקבוצתי או מבחן הזיהוי הפרסונלי. כאשר מורה המצווה לזכות אחד מחברי קבוצה מוגדרת היטב (חברי קבוצת כדורגל מסוימת, הסטודנטים בחוג מסוים באוניברסיטה פלונית וכדומה) או מוסד מתוך קבוצה מוגדרת של מוסדות (אחת התזמורות הסימפוניות, למשל) אין הוא נדרש לציין בצוואתו אלא את שם (או תיאור) הקבוצה שמתוכה ייבחר הזוכה. בכגון דא, די במבחן השיוך הקבוצתי להבטחת המסוימות והמצווה אינו מצופה לפרט

--- סוף עמוד 99 ---

יותר מכך. כן ניתן להניח, כי שמות הפרטים המרכיבים את הקבוצה (וביתר דיוק: אלה שירכיבו אותה ביום מותו), ואף מספרם, כלל אינם ידועים (ולרוב אף אינם יכולים להיות ידועים) למצווה במועד עריכת הצוואה. לא כך הדבר כאשר כוונת המצווה היא לזכות אחד מקבוצה שאינה בעלת ייחוד מוגדר, אך כל חבריה ידועים ומוכרים למצווה בשעת עריכת הצוואה. הגדרה כזאת חייבת לעמוד במבחן הזיהוי הפרסונלי. משמעות הדבר היא, שאם אין המצווה מפרט בצוואתו את חברי הקבוצה בשמותיהם, מוטל עליו לתארם בצוואתו באופן המאפשר להניח, שלוא רצה יכול היה, ללא קושי, גם לנקוב בשמותיהם. כזאת, למשל, היא הוראת מצווה לזכות בעיזבונו "אחד מבני-דודו", "אחד מחבריו לעבודה" וכדומה.

1
2...9עמוד הבא