פסק דין
1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כ' ג'דעון) מיום 7.1.19 בת"א 30769-08-15, בגדרו התקבלה באופן חלקי התביעה אותה הגיש המשיב כנגד המערערת.
נתוני רקע ותמצית המחלוקת
2. המערערת הינה עמותה רשומה ללא כוונות רווח, המסייעת לנזקקים ולניצולי שואה, בין היתר על ידי שכירת דירות והשכרתן להם בשכירות משנה, בדמי שכירות מופחתים. המשיב הינו הבעלים של בניין מגורים הכולל 7 דירות, הנמצא ברחוב קסל 9 א' בחיפה. במהלך השנים 2010 ו-2011 שכרה המערערת מהמשיב 5 דירות בבניין, ובכללן, דירה הנמצאת בקומה הרביעית בשטח של כ-60 מ"ר (להלן: "הדירה"). בשנת 2010 סייעה המערערת למנוח דוד לוי ז"ל (להלן: "המנוח") שנקלע לקשיים כלכליים והיה מחוסר דירה, ודאגה לו לקורת גג, על ידי שהשכירה לו את הדירה בה התגורר בגפו.
3. ביום 1.11.14 בסביבות השעה 01:30 לפנות בוקר, פרצה בדירה שריפה שכילתה את תכולתה והסבה לה נזק רב (להלן: "האירוע"). לדאבון הלב, המנוח אשר שהה בדירה באותה עת, מצא את מותו באירוע.
4. בעקבות האירוע והנזק שנגרם לדירה, הודיעה המערערת על החזרת החזקה בדירה למשיב ועל ביטול ההמחאות העתידיות שנמסרו לו על ידה בגין דמי השכירות. המשיב מצדו דרש את המערערת לשפץ את הדירה, להחזיר את המצב בה לקדמותו ולקיים את חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים.
5. לאחר תיקון הנזקים בדירה, הגיש המשיב את תביעתו בפני בית משפט קמא, אותה ביסס על עילות נזיקיות וחוזיות, ובה עתר לחייב את המערערת בתשלום פיצוי בסך 173,492 ₪, הכולל את עלות התיקון, יתרת דמי השכירות ונזק לא ממוני. בתביעתו, הסתמך המשיב על חוות דעתו של מהנדס ושמאי אשר העריך את עלות תיקון הנזקים בסך של 120,587 ₪, בתוספת רווח קבלני בשיעור 15% ובתוספת מע"מ. בנוסף, הגיש המשיב חוות דעת ערוכה בידי חוקר שריפות, בה נקבע כי הגורם לשריפה בסבירות גבוהה הינו הצתה שבוצעה בשני מוקדים בדירה.
6. המערערת טענה כי לא יכולה הייתה לחזות את אירוע ההתאבדות של המנוח, אירוע שהוכחש על ידה, ומשכך לא ניתן לייחס לה רשלנות ו/או הפרת חוזה השכירות כלפי המשיב. לשיטתה, מידת השליטה שהייתה לה על הדירה אינה עולה על זו של המשיב כבעלים של הדירה, וגם מסיבה זו לא ניתן לייחס לה אחריות לאירוע.
לעניין הגורם לפרוץ השריפה, סמכה המערערת ידיה על חוות דעת מטעם הרשות הארצית לכבאות והצלה, לפיה לא נמצאו ראיות ישירות או ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה אחת ויחידה באשר לנסיבות פרוץ הדליקה.
באשר לגובה הנזק, הגישה המערערת חוות דעת ערוכה בידי מהנדס מטעמה שאמד את הנזק בדירה בסך 42,482 ₪, כולל מע"מ.
פסק דינו של בית משפט קמא
7. שני המומחים, אשר הגישו חוות דעת מטעם הצדדים לעניין סיבת השריפה, העידו בפני בית משפט קמא. מר סלוצקי, מטעם המשיב, שביקר בדירה בחלוף כ-100 ימים ממועד האירוע, שלל את האפשרות שגורם השריפה הינו כשל חשמלי תוך שציין כי בדירה נמצאו שני מוקדי שריפה. לכן, קבע כי הסבירות הגבוהה ביותר לגורם השריפה, הינה מעשה הצתה שבוצע בדירה בשני מוקדים כאמור. בניגוד לעמדתו של מר סלוצקי, סבר המומחה מטעם המערערת כי מוקד הדליקה היה בחדר הצפוני וכי זו התפשטה מאותו חדר לעבר החדר המערבי ולמטבח. עוד ציין מומחה זה כי ארון החשמל נשרף כליל באופן שאינו מאפשר הסקת מסקנות לגבי התרחשות כשל חשמלי. כמו כן נאמר כי דלת הכניסה ננעלה על ידי המנוח, ומקום מציאת גופתו מלמד על כך שהלה היה בהכרה במהלך הדליקה. בתוך כך צוין גם כי מרפסת הדירה עשויה הייתה להיות אזור מילוט עבור המנוח. בסיכומו של דבר, קבע המומחה מטעם המערערת כי לא נמצאו ראיות ישירות או נסיבתיות המובילות למסקנה אחת ויחידה באשר לנסיבות פרוץ הדליקה.
בית משפט קמא, בפניו נחקרו כאמור שני המומחים, קבע כי עדותו של מר סלוצקי הייתה עניינית, קוהרנטית וחד משמעית. לעומת זאת, עדותו של מומחה המערערת הייתה מתפתלת, מתחמקת ונעדרת מתודולוגיה ברורה. לאחר שבחן את עדותם של שני המומחים, ראה בית משפט קמא לאמץ את קביעותיו של המומחה מטעם המשיב, לפיה לא הוכח שהשריפה נגרמה כתוצאה מכשל חשמלי, וכי השריפה פרצה בשני מוקדים בדירה. בכך, נמצא חיזוק למסקנה כי מדובר במעשה יזום של הצתה ולא באירוע אקראי. בהקשר זה הפנה בית משפט קמא כי אף בחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת, צוין כי אין לשלול את האפשרות שהשריפה פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת על ידי המנוח.
8. בהתייחס לעילה החוזית, קבע בית משפט קמא כי אחריותה של המערערת לשלמות הדירה ולהשבתה לידי המשיב במצב טוב ותקין, נובעת בראש ובראשונה מחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים. באותו חוזה נקבע כי על השוכר להחזיק את המושכר ואת הציוד שבו במצב טוב, לעשות בו שימוש הוגן וזהיר, ולא לגרום כל נזק או קלקול וכי עם תום תקופת השכירות מתחייב השוכר למסור את המושכר לרשות המשכיר כשהוא במצב טוב ותקין. בית משפט קמא קבע כי התחייבות המערערת להשיב את הדירה למשיב כשהיא במצב טוב ותקין, הינה התחייבות מוחלטת, ואי קיומה מהווה הפרה של חוזה השכירות. לצד זאת, נקבע כי יש לבחון באם התקיימו הנסיבות המנויות בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים") שיש בהן כדי לפטור את מפר החוזה מאכיפת החוזה או מתשלום פיצוי לצד המקיים.
בית משפט קמא קבע כי השאלה הנשאלת בענייננו היא האם בעת כריתת חוזה השכירות לא ידעה המערערת ולא היה עליה לדעת או שלא ראתה ולא היה עליה לראות מראש את התממשות אירוע ההצתה. בהקשר לשאלה זו, ציין בית משפט קמא כי המערערת השכירה את הדירות ששכרה מאת המשיב, לרבות הדירה נשוא הדיון, לניצולי שואה ולאנשים נזקקים שנקלעו למצוקות כלכליות ואחרות. בשל מצבם של הנזקקים העניקה המערערת שירותי תמיכה נפשית ופסיכיאטרית לדייריה. נקבע כי מדובר באוכלוסייה בעלת פוטנציאל מוגבר להיקלע למצוקות נפשיות והניסיון לגרימת נזק עצמי, לרבות על ידי מעשה הצתה של מי מיחידיה, אינו בגדר סיכון רחוק שלא ניתן ו/או שלא היה צריך לצפותו. ודוק, המערערת אסרה על חימום הדירות אותן שכרה, בתנורי חימום אלא רק באמצעות מזגן אוויר ואף נמנעה מלחבר את הדירות למערכת הגז. בית משפט קמא למד מכך על מודעותה של המערערת לחולשתם הפיזית והנפשית של דייריה ולסיכון הגלום בשימוש, לרבות שימוש לרעה, הנעשה על ידם במערכות מסוכנות בדירה. נקבע כי מודעות זו הטילה על המערערת חובה מוגברת לא רק לשלומם ולביטחונם של דייריה אלא גם לקיום התחייבויותיה החוזיות כלפי המשיב, ובכללם החובה לשמור על תקינות הדירה ושלמותה.
9. בית משפט קמא הוסיף כי חרף ידיעתה של המערערת על אודות הסכנות הטמונות בשימוש בדירה, לרבות הסכנה להתרחשות שריפה, היא לא עשתה מאומה על מנת למנוע את התרחשותו של הסיכון הנ"ל. כך למשל, לא דאגה המערערת להתקנת גלאי עשן ו/או מערכות ספרינקלרים לכיבוי אש בתוך הדירות ובאופן כללי לא פיקחה די הצורך על הנעשה בתוך הדירה. אף במישור האישי ראה בית משפט קמא לייחס למערערת מחדל בכך שעל אף אותות המצוקה ששודרו על ידי המנוח בסמוך לפני האירוע, שהיו מעלות חשש בליבו של כל אדם סביר לגבי מסוכנותו של המנוח כלפי עצמו וכלפי סביבתו, לא דאגה המערערת להפנותו לקבלת טיפול פסיכיאטרי או לערב את רשויות הרווחה במצבו.
10. במישור הנזיקי, קבע בית משפט קמא כי המערערת הינה במעמד של שומר שכר על פי חוק השומרים, התשכ"ז-1967 והינה פטורה מאחריות בגין הנזק שנגרם לדירה, רק אם יוכח שאותו נזק נגרם שלא ברשלנותה. נטל ההוכחה להיעדר רשלנות מצד המערערת רובץ לפתחה. בית משפט קמא ציין כי משנקבע כי אירוע ההצתה היה בגדר סיכון צפוי והמערערת לא נקטה אמצעים סבירים למניעתו, נשמט הבסיס מתחת לטענה לגבי היעדר רשלנות מצידה.
לפיכך, קבע בית משפט קמא כי המערערת אחראית כלפי המשיב בגין הנזקים שנגרמו לדירתו כתוצאה מהאירוע.
11. נוכח הפערים בין חוות הדעת שהגישו הצדדים לגבי היקף הנזק, מינה בית משפט קמא מומחה מטעמו אשר אמד את עלות התיקונים בדירה בסך 69,261 ₪ בתוספת מע"מ. בית משט קמא ראה לסמוך ידו על חוות דעתו של המומחה מטעמו, ועל כן חייב את המערערת בתשלום מלוא הנזק שנקבע על ידו. בנוסף, חויבה המערערת בתשלום שכר טרחתו של סלוצקי, הוצאות חיבור הדירה מחדש לרשת החשמל, יתרת דמי השכירות, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בית משפט קמא לא ראה לפסוק פיצוי כלשהו בגין נזק לא ממוני.
תמצית טענות הצדדים בערעור
12. בהתייחס לסיבת פרוץ השריפה, טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא כאשר העדיף את חוות דעתו של סלוצקי על פני חוות דעתה של רשות הכבאות. ראשית, נאמר כי מדובר בחוות דעת שנערכה על ידי שלושה חוקרים מטעם הרשות, שהינם עובדי ציבור ובבחינת גורם אובייקטיבי בעוד שמר סלוצקי הינו מומחה מטעם המשיב. שנית, חוקרי הכבאות היו בדירה בליל השריפה כאשר כל הרהיטים והחפצים היו במקומם. לעומת זאת, מר סלוצקי ביקר בדירה בחלוף 100 ימים מהאירוע, כאשר היא נקייה מכל חפץ והמערערת אף החלה לבצע בה עבודות שיפוץ וצבע. עוד טענה המערערת בהקשר זה, כי בית משפט קמא התעלם מכך שחוקרי הכבאות לא מצאו עדות לשימוש בנוזל מזרז בעירה, בעוד שמר סלוצקי קבע כי היה שימוש בנוזל כאמור.
13. המערערת הלינה על קביעת בית משפט קמא כי ידעה או היה עליה לדעת, בעת כריתת חוזה השכירות, את הסיכון להתממשות אירוע ההצתה. נאמר כי מדובר בקביעה שגויה עובדתית ומשפטית כאחת, שכן היא מתבססת על הנחה עובדתית בלתי נכונה לפיה האוכלוסייה הנעזרת בשירותי העמותה, היא בעלת פוטנציאל מוגבר להיקלע למצוקות נפשיות, והסיכון לגרימת נזק עצמי או סביבתי של מי מיחידיה, אינו בגדר סיכון רחוק שלא ניתן או לא היה צריך לצפותו. לטענת המערערת, לא הובאה כל תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס קביעה זו, לפיה אוכלוסיית הנזקקים לשירותי המערערת מועדת יותר לפגיעה עצמית או לגרימת נזק סביבתי. לטענת המערערת מדובר בקביעה מרחיקת לכת. בנוסף, נטען כי המועד בו יש לבחון את התנהגות המפר הוא בעת כריתת החוזה, ואילו בית משפט קמא הביא בחשבון רק אירועים שהתרחשו שנים לאחר מכן.
14. אשר לעילה הנזיקית, טענה המערערת כי לא מוטלת עליה חובת זהירות מושגית לנזק שנגרם כאן. לשיטתה, בשונה מקיומה של חובת זהירות מושגית כאשר אדם מצוי בהשגחת מוסד ציבורי כגון בית סוהר או בית חולים, הרי אין זה ראוי, מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, להטיל על עמותת חסד המשכירה דירות לנזקקים, אחריות מושגית לשלומם הנפשי של דייריה.
בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית, טענה המערערת כי לא ניתן להתעלם מכך שבלב האירוע עומד אובדן חיי אדם. הנזק לדירה הוא משני לעומת הנזק המתבטא במותו של המנוח. לכן השאלה המרכזית היא האם המערערת גרמה ברשלנותה למותו של המנוח? לפי המערערת התשובה לכך הינה שלילית באופן מוחלט. ראשית, נאמר כי לא הוצגה כל ראיה המלמדת על כך שהמנוח הראה סימן לאובדנות או לאיום בגרימת נזק. נהפוך הוא, המנוח היה מוכר היטב לפסיכיאטרית, ד"ר גרינברג, אשר התנדבה בעמותה וראתה את המנוח פעמיים במרפאתה בשנת 2012 ו-2014. בעדותה בפני בית משפט ציינה כי המנוח היה אדם אינטליגנטי ופעיל וכי במהלך בדיקתו לא נתגלו סימנים פסיכוטיים או כוונות אובדניות. הואיל והמשיב לא הגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, לא נסתרו ממצאי חוות דעתה של ד"ר גרינברג. עוד הוסיפה המערערת כי לא נמצא עיגון בראיות לקביעה כי המנוח שידר סימני אזהרה ומצוקה וכי היה במצב נפשי קשה. נטען כי בית משפט קמא תיאר את המציאות בראייה לאחור, בעוד שבזמן אמת לא היו בפני המערערת סימני אזהרה. בכל מקרה נטען כי קביעת בית משפט קמא שהמנוח הצית את האש מתוך מצוקה וגרם למותו, מהווה לפי ההלכה הפסוקה ניתוק של הקשר הסיבתי.
15. המשיב טען כי אין בפסק דינו של בית משפט קמא כל קביעה לפיה המנוח התאבד, הגם שנקבע כי הלה היה במצוקה נפשית. לטענת המשיב, מה שנקבע הוא שחומר הראיות בתיק מצביע על כך שמנוח הצית את האש בדירה. מסקנה זו נקבעה לאחר שבית משפט קמא ראה להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על פני חוות דעתו של מומחה המערערת. מדובר בקביעה עובדתית שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה.
16. עוד הוסיף המשיב כי המערערת עצמה הצהירה מפי מנהלה כי היא מטפלת באוכלוסיות בסיכון נפשי, מחזיקה בהתנדבות פסיכיאטרית המטפלת מזה 15 שנים בדיירים להם דואגת המערערת, ואף קיבלה לייעוץ וטיפול מקצועי את המנוח. כמו כן, אסרה המערערת על דייריה שימוש בגז וחימום בתנורי חשמל, אך באותה נשימה טוענת כי אין בסיס לקביעת בית משפט קמא כי מדובר באוכלוסייה הנושאת סיכון פוטנציאלי. בנסיבות, ברור כי המערערת בעצמה צפתה או חזתה היתכנותם של אירועי שריפה בשל אופי הדיירים.
17. המשיב הפנה לחוזה השכירות שנכרת בין הצדדים, הכולל תניה לפיה על המערערת להשיב את המושכר בתום תקופת השכירות כשהוא במצב טוב ותקין. משכך, אין כל תוקף לטענה כי המשיב הסתכן מרצון כשהשכיר לה את הדירה.
דיון והכרעה
18. לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לסיבה בשלה פרצה השריפה בדירה נשוא הדיון. מדובר בממצא עובדתי מובהק הנסמך על התרשמותו של בית המשפט מהראיות והעדים שבאו בפניו. הלכה מושרשת מימים ימימה היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים קיצוניים, בהם מסקנותיה אינן עומדות בהיגיון או במבחני השכל הישר או מקום בו התשתית עליה מסובבות המסקנות מופרכת או חסרת כל הגיון (ראו לדוגמא: ע"א 3733/16 ארד נ' שנלר (24.7.2018); ע"א 5234/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ (11.1.2015); 2ע"א 2976/12 בראל נ' קאופמן (23.11.2014)).