פסק-דין
במרכז ערעור זה ניצבות שתי סוגיות משפטיות המצויות בתפר של משפט ימי ודיני התיישנות על-פי הדין המחייב המעוגן בכללי האג-ויסבי. השאלה הראשונה היא האם הגשת תביעה כנגד מוביל ימי על-ידי מי שאינו זכאי לכך, מאפשרת לעצור את מירוץ ההתיישנות? השאלה השנייה היא האם הגשת תביעה על-ידי מבטח מטען כנגד מוביל ימי, עוצרת את מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעת בעל המטען המבוטח את המוביל הימי? המשותף לשתי השאלות הוא כי בעל דין רלוונטי שהגיש את תביעתו לאחר תקופת התיישנות של שנה, טוען כי הוא יכול "לרכב" על-גבי תביעה של גורם אחר שהוגשה בטרם חלפה שנה.
רקע
1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 8468-03-18, [פורסם בנבו] כב' השופט י' גריל), אשר דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (ת"א 10139-02-16, [פורסם בנבו] כב' סג"נ השופטת א' דגן), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסלק את תביעת המשיבה על הסף מחמת התיישנות.
על-פי הנטען בכתב התביעה, משיבה 1 (להלן: המשיבה או מילובר תערובות) ייבאה ארצה מטען תירס מאוקראינה (להלן: המטען), באמצעות אנייה שבבעלות המבקשת (להלן: המבקשת או האנייה), אשר בוטח בפוליסה ימית על-ידי משיבה 2 (להלן: הפניקס). אלא שהמטען לא הגיע ליעדו, עקב דלקה שפרצה באנייה ביום 13.5.2015 וגרמה לו לנזק חמור.
2. ביום 4.2.2016 הגישה מילובר תערובות תביעה לבית משפט השלום כנגד מבטחת המטען – הפניקס (ת"א 10139-02-16; [פורסם בנבו] להלן: תביעת מילובר תערובות), וזו הגישה ביום 5.4.2016 הודעת צד ג' לאנייה. בהמשך תוקן כתב התביעה כך שהאנייה תהיה נתבעת נוספת בתיק – תיקון אשר אושר ביום 24.4.2016. בכתב התביעה המתוקן נטען כי ככל שמילובר תערובות לא תזכה לפיצוי מהפניקס על מלוא הנזק שנגרם לה, אזי על האנייה לפצותה בגין היתרה, שכן הנזק אירע כשהמטען היה בחזקתה וכתוצאה מרשלנותה. בכתבי ההגנה הכחישה האנייה את המיוחס לה.
באותו יום שבו הגישה הפניקס הודעת צד ג' כנגד האנייה, 5.4.2016, היא הוסיפה והגישה תביעה נוספת כנגד האנייה באותו עניין, בפני בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לימאות (ת"ח 7093-04-16, כב' השופט ר' סוקול; להלן תביעת הפניקס). ביחס לתביעה זו ניתן ביום 24.9.2017 פסק דין המאשר הסדר פשרה בין הצדדים. יוער כי על אף הסדר פשרה זה, הותירה מילובר תערובות את תביעתה כנגד האנייה על כנה, ככל הנראה משום שלא זכתה, לטענתה, לכיסוי מלא מהפניקס בגין הנזק שנגרם למטען.
האנייה הגישה לבית משפט השלום בקשה לסילוק על הסף, בטענה שלמילובר תערובות אין עילת תביעה כנגדה, משום שלפי שטרי המטען שהונפקו, הנשגר הוא "מילובר אגודה שיתופית חקלאית בע"מ" (להלן: מילובר אגש"ח) ולא מילובר תערובות. בהתאם, נפסק כי מילובר תערובות אכן אינה צד לשטר מטען, אינה בעלת המטען, אינה הגורם שמכר את המטען כניצולת ואינה המבוטחת שקיבלה תגמולי ביטוח בגין הנזק הנטען וכי אין לה זכות תביעה כנגד האנייה.
מילובר תערובות טענה כי ניתן לתקן את כתב התביעה כך שהתובעת תהא מילובר אגש"ח, אלא שהאנייה השיבה כי גם במצב דברים זה, אין עילת תביעה כנגדה בגין הנזק שנגרם למטען, שכן חלה התיישנה מהותית. הוראת ההתיישנות החלה על המקרה מופיעה בסעיף III(6) לכללי האג-ויסבי המעוגן בפקודת הובלת טובין בים, והיא קובעת כדלקמן (בנוסחה בשפה העברית, כפי שהיא מופיעה בתוספת לפקודת הובלת טובין בים):
בכפוף להוראות סימן 6א, יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר; אולם, ניתן להאריך את התקופה האמורה, אם הסכימו על כך הצדדים לאחר שנוצרה עילת התביעה (ההדגשה הוספה).
יושם אל לב, לשון הסעיף הרלוונטי מתייחסת לפטור מאחריות המותנה בהגשת תביעה, דהיינו להתיישנות מהותית, כפי שיובהר בהמשך.
האנייה טענה בפני בית משפט השלום כי כלל לא הוגשה בקשה לשינוי או תיקון כתב התביעה, וממילא, גם לו זו תוגש, אין בכך כדי לסייע למילובר תערובות או למילובר אגש"ח. המטען יובא לארץ ביום 13.05.2015 ובהתאם להוראת ההתיישנות האמורה, המועד האחרון להגשת תביעה כנגד האנייה בגין נזק למטען חלף, לכל המאוחר, כשנה לאחר מכן. מאחר שתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) קובעת כי לעניין התיישנות, במקרה של הוספת או החלפת בעל דין בכתב התביעה, יראו במועד התיקון כמועד פתיחת ההליך, הרי שגם אם כתב התביעה יתוקן כך שמילובר אגש"ח תהא התובעת, מועד התיקון יהיה לאחר מועד התיישנותה של התביעה. עוד הודגש על-ידי האנייה כי התיישנות מכוח כללי האג-ויסבי אינה התיישנות דיונית פרוצדורלית אלא התיישנות מהותית שפירושה שזכות התביעה פקעה ואינה קיימת עוד ומכאן שיש לפרשה בזהירות.
מילובר תערובות טענה בתגובה כי תכלית הוראת ההתיישנות המעוגנת בכללי האג-ויסבי, המגבילה את תקופת הגשת התביעה לשנה, היא לאפשר למוביל הימי לגבש את ראיותיו ובמקביל למנוע ממנו לקבוע תקופת התיישנות קצרה יותר במסגרת שטרי המטען. לטענתה, מאחר שהאנייה גיבשה ושמרה את הראיות המתאימות, בין היתר נוכח התנהלותה לאחר האירוע וכן משום שהוגשה כנגדה תביעת הפניקס בטרם חלפה שנה מהמועד שבו המטען יובא לארץ, אין הצדקה לקבוע כי התביעה כנגדה התיישנה. עוד נטען כי כללי האג-ויסבי קובעים כי התביעה כנגד האנייה תתיישן לאחר שנה, אלא אם כן "הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה", וכי יש בתביעת הפניקס כדי למלא אחר תנאי זה ובכך להביא לפקיעתו של כל פטור העומד לאנייה. בנוסף, נטען כי הואיל ואין בתיקון כתב התביעה על-ידי הוספת או החלפת תובעת כדי לשנות את עילת התביעה, אין לראות את מועד התיקון כמועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות.
3. בית משפט השלום דחה את בקשת האנייה לסילוק תביעת מילובר תערובות על הסף. נקבע כי הוספת מילובר אגש"ח כתובעת מהווה תיקון טכני פורמלי בלבד, ומקום שניתן לתקן טעות טכנית כדי למנוע סילוק על הסף וחסימת הגישה לערכאות – ראוי יהיה לעשות זאת. אמנם תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינו מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, אלא שיש לבחון את מהות התיקון ולא לראות בפורמליות חזות הכל. כך, בין אם התובעת היא מילובר תערובות ובין אם מילובר אגש"ח, הרי שאין שוני מהותי בין התביעות: העילה נגד האנייה היא אותה עילה, הסעד המבוקש הוא אותו סעד והנזק שנגרם, לכאורה, הוא אותו נזק. על כן מדובר בתיקון פורמלי גרידא. בית משפט השלום הדגיש כי מאחר שהאנייה ממילא נערכה לתביעה כנגדה – אספה ראיות, גבתה עדויות וכיו"ב, שינוי שם התובעת לא פוגע ביכולתה להתגונן ומשכך לא חותר תחת תכלית הוראת ההתיישנות המהותית המעוגנת בכללי האג-ויסבי. בהתאם, דחה בית משפט השלום את הבקשה לסילוק על הסף והורה למילובר תערובות להגיש כתב תביעה מתוקן.
4. על החלטה זו הגישה האנייה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה לגופה, אם כי מסיבות אחרות מאלו שהנחו את בית משפט השלום. בית משפט קמא קבע כי הפסיקה שהנחתה את בית משפט השלום בהחלטתו, נשענת על שיקולים הנוגעים להתיישנות דיונית, ולא מהותית, ועל כן לא ניתן היה לבסס עליה את ההחלטה במקרה דנן. הדרך שבה הילך בית המשפט המחוזי היא פרשנות התיבה "אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת", המופיעה בהוראת ההתיישנות שבכללי האג-ויסבי. דהיינו, בית המשפט בחן האם ישנן תביעות שהוגשו כנגד האנייה תוך שנה מיום 13.5.2015, אשר יש בהן כדי לעצור את התיישנות עילת התביעה של מילובר אגש"ח. נמצא כי ישנן שתי תביעות שעשויות להיות רלוונטיות: תביעת מילובר תערובות, אשר התאריך הרלוונטי לענייננו הוא ביום 24.4.2016 – הוא התאריך שבו אושרה הגשת כתב התביעה המתוקן, שבמסגרתו נוספה האנייה כנתבעת נוספת; ותביעת הפניקס, אשר הוגשה ביום 5.4.2016.
באשר לתביעת מילובר תערובות, נקבע כי קיים קושי לראות בה כתביעה המקיימת את התיבה "הוגשה תביעה לבית משפט", היות שלמילובר תערובות אין זכות תביעה כנגד האנייה, כך שלא מדובר בתביעה תקינה בין צדדים מתאימים. אולם, באשר לתביעת הפניקס, נפסק כי יש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בית המשפט המחוזי הסתמך, בין היתר, על ההלכה שנקבעה בע"א 6260/97 Polska Zegluga Morska נ' Banque Nationale de Paris, New York, פ"ד נז(5) 193 (2003) (להלן: עניין Polska) ועל הדין הזר שנסקר במסגרתה, וקבע כי על מנת לענות על הדרישה העוצרת את הוראת ההתיישנות שבכללי האג-ויסבי, שלפיה "הוגשה תביעה לבית משפט", די בכך שתוגש תוך שנה תביעה כנגד המוביל הימי לבית משפט מוסמך כלשהו, על-ידי צד שהיה זכאי לתבוע, על-מנת לאפשר לגורם אחר להגיש תביעה, לאחר חלוף השנה. לפיכך, הואיל והפניקס הגישה תביעה כנגד האנייה בתוך שנה ממועד מסירת המטען לבית המשפט המוסמך לכך, והצדדים אינם חלוקים כי הפניקס הייתה רשאית להגיש תביעה זו, והתביעה היא באותו עניין, די בכך כדי לעצור את ההתיישנות. אשר על כן נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי כי אין מקום לסלק את תביעת מילובר תעשיות על הסף מחמת התיישנות. מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפניי.
טענות הצדדים
5. האנייה טוענת כי החלטות בתי משפט קמא מנוגדות להוראת ההתיישנות המעוגנת בכללי האג-ויסבי, שכן מדובר בהתיישנות מהותית המפקיעה את זכות התביעה עצמה. לגישתה, לא ניתן להסתפק בהגשת תביעה אחת ויחידה על-ידי תובע כלשהו, בעל זכות תביעה, בתוך שנה ממועד מסירת הטובין או מהמועד אשר בו הם היו אמורים להימסר, כדי לשלול לתקופה בלתי מוגבלת את טענת ההתיישנות מהמוביל הימי. עוד טוענת האנייה כי החלטות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הפסיקה בנושא ועם תכלית הוראת ההתיישנות האמורה. כן הודגש כי למילובר אגש"ח אין כל סיבה מוצדקת לאי הגשת התביעה במועד.
מילובר תערובות סומכת ידה על החלטת בית משפט קמא, וטוענת כי האנייה ממילא נערכה לאיסוף ראיות לקראת הליך משפטי, כך שאין בשינוי זהות התובעת כדי לפגוע בה. עוד נטען כי החלטת בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה, ובפרט עם עניין Polska. כן נטען כי אין הצדקה משפטית להתערב בהחלטה קמא ב"גלגול שלישי", במיוחד שעה שניתן לערער עליה במסגרת פסק הדין הסופי. הפניקס טוענת כי היא משיבה פורמלית בלבד ואינה נוטלת חלק פעיל בהליך.
דיון והכרעה
6. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא – אין מדובר בערעור בזכות. על המבקשת להראות כי נגרם לה עיוות דין או שבקשתה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או כללית, החורגת מעניינם של הצדדים. בענייננו לא רק שמדובר ב"גלגול שלישי", אלא בערעור על החלטה אחרת שאינה מסיימת את ההתדיינות בין הצדדים. במסגרתה יש לבחון את טיב הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של ההחלטה, לעומת האפשרות לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. ככל שההחלטה בעלת השפעה משמעותית יותר על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק בלתי הפיך או שעשוי להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה, ייטה בית המשפט לקבל את הבקשה (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; רע"א 4153/12 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' הזרע ג'נטיקס בע"מ [פורסם בנבו] (12.08.2012)).
כאן המקום להדגיש שתי נקודות: האחת היא כי בתי משפט קמא קבעו שהתביעה לא התיישנה והמשמעות היא שהדיון בתיק יימשך. ברם, בהנחה שנפלה טעות בהכרעה, והתביעה אכן התיישנה, יוצא כי מדובר בדיון מיותר. במקרה כזה מתעורר אפוא שיקול של יעילות ורצון למנוע בזבוז משאבים. אין זה אומר, כלל ועיקר, כי יש להיעתר לכל בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. למשל, ישנם מקרים שבהם התשתית העובדתית איננה ברורה ודיון שיאפשר את השלמתה עשוי לשפוך אור על ההכרעה. זה אינו המצב כאן, ולא בכדי הצדדים נמנעו מלטעון בכיוון זה. הנתונים העובדתיים הנדרשים להכרעה בשאלת ההתיישנות, אינם שנויים במחלוקת. הנקודה השנייה היא, כי השאלה המשפטית חורגת מד' אמותיו של המקרה הקונקרטי. מדובר בשאלה משפטית מורכבת. ראשית, עסקינן בהתיישנות על-פי כללי האג-ויסבי ולא לפי חוק ההתיישנות, והפסיקה בנושא דלה היא. שנית, והדברים קשורים, עסקינן בהתיישנות מהותית ולא דיונית, וזאת בשונה מההתיישנות המעוגנת בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), וראוי להבהיר כי קיימת נפקות פרשנית לכך. שלישית, קיימת חשיבות עקרונית לשאלה הפרשנית הנקודתית הדורשת הכרעה. הכוונה לפרשנות התיבה "הוגשה תביעה". מהצטברות טעמים אלו, ולאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית וכי נדרש להכריע בה כדי למנוע ניהול הליך מיותר. על כן, ובהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כן הוחלט כי דין הערעור – להתקבל.
7. נצלול במסע למים הטריטוריאליים של המשפט הימי, ובפרט של כללי האג-ויסבי. בשנת 1924 נחתמה בבריסל האמנה הבין לאומית לאיחוד תקנות מסוימות הנוגעות לשטרי מטען (הידועות בסחר הימי הבין-לאומי כ"תקנות האג"), אשר נועדה לאזן בין האינטרסים של מובילים ימיים לבין אלו של הנזקקים לשירותם, להביא להאחדת הדין החל בתחום זה במדינות שונות ולקבוע רמת אחריות אחידה בענף ההובלה הימית (וראו גם ע"א 8205/16 CONTRASTOCK OY נ' THOR HORIZON, [פורסם בנבו] פסקה 8 לחוות דעתי (25.01.2018); סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך ב 1462 (2013); ר' וולפסון "על מהותו המשפטית של שטר המטען" הפרקליט יא 361 (תשט"ו)). הוראות אמנה זו עוגנו בשנת 1926 בפקודת הובלת סחורות בים. במרוצת השנים נעשו שינויים באמנה זו, כאשר בשנת 1968 נערך בבריסל פרוטוקול לתיקון האמנה (להלן: פרוטוקול ויסבי), שהוביל לקבלת כללים המכונים כללי האג-ויסבי (The Hague–Visby Rules). בהתאם, בשנת 1992 תוקנה פקודת הובלת סחורות בים על מנת לאמץ, במסגרת התוספת לה, כללים אלו. בגדר תיקון זה גם שונה שם הפקודה לפקודת הובלת טובין בים. זהו, אפוא, בתמצית, מקורם של כללי האג-ויסבי בדין הישראלי (וראו דברי הסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הובלת סחורות בים, התשנ"א-1991, ה"ח 2064 (להלן: הצעת החוק לתיקון הפקודה)).