פסק-דין
השופט נ' הנדל:
הצעה לציבור על ידי המדינה – מהי? מהם גבולותיה? מהו כוחה המחייב? שאלות אלה עומדות בלב פסק דין זה. יושם אל לב החוט המשולש: הצעה, מדינה וציבור. הפתיל הראשון מתמקד בהגדרת הפעולה המשפטית, השני בזהות הגורם המציע והשלישי בזהות הניצע, הוא הציבור בכללותו.
מג'די חלבי, חייל צה"ל, יצא מביתו במאי 2005 אך לא הגיע לבסיסו. במשך כמה שנים הוגדר כ"נעדר", עד ששרידי גופתו נמצאו בספטמבר 2012 במעבה יער בסמוך לעוספיא. זהו הרקע הטרגי לסכסוך שלפנינו, שבו תובעים מוצאי הגופה מאת מדינת ישראל פרס בסך של עשרה מיליוני דולרים, שהובטח למי שיביא מידע שיוביל למציאת החייל.
א. רקע עובדתי ודיוני
1. על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, המערערים – אב ושני בניו – נשכרו לבצע עבודות שונות ביער, ובמהלך העבודות גילו מה שנחזה לעצמות תלויות על עץ באמצעות חבל. הם התקשרו למשטרה מבלי לציין כי הם סבורים שמדובר בעצמותיו
--- סוף עמוד 5 ---
של החייל הנעדר מג'די חלבי ("המנוח"). בעת הגעת הכוחות הראשונים לשטח סברו חלק מהגורמים כי יתכן שמדובר בעצמות בעל חיים. בסופו של דבר התברר כי העצמות שייכות למנוח. כאמור, פרס כספי גדול הובטח למי שיביא מידע שיוביל למציאת המנוח. הפרס פורסם על ידי עמותת "לחופש נולד" ("העמותה"), שהוקמה בשנת 2001 לשם השגת מידע על שבויים ונעדרים והפסיקה את פעילותה – מבלי שפורקה – בראשית שנת 2012. הפרס פורסם בעיקר באתרי אינטרנט ובשלטי חוצות, כאשר בשלטי הפרסומת של הפרס צוינו רק דבר הפרס, סכומו, והוצגו קישור לאתר האינטרנט של העמותה ומספר טלפון שאליו ניתן לטלפן לקבלת פרטים נוספים. עוד יש לומר כי בפרסומים שונים מטעם העמותה, כגון המודעה שפורסמה באתר האינטרנט שהפעילה, צוין כי הפרס מובטח על ידי ממשלת ישראל. בהליך קמא, כמו גם בהליך דנן, לא טענה המדינה להעדר יריבות, ולכך שהפרס לא הוצע כלל על ידי משרד הבטחון אלא על ידי העמותה. בהתאם, המערערים פנו אל משרד הביטחון בדרישה לקבלת הפרס. בקשתם סורבה והם פנו להליכים משפטיים.
בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 10458-04-14, [פורסם בנבו] כב' השופט א' אליקים) נשמע עד אחד מטעם המערערים – מר אייל בן ראובן, שהיה מנכ"ל העמותה בעת הפסקת פעילותה. לאחר מכן הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים ללא שמיעה נוספת של עדים, כאשר הצדדים יהיו רשאים להסתמך בסיכומיהם על כל החומר שהוגש לבית המשפט עד לאותה נקודה, וזאת מבלי להודות ברלוונטיות או במשקל שיש להעניק לכל מסמך או תצהיר. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים וקבע כי הם אינם זכאים לתשלום דמי הפרס, שכן לא נכרת בינם ובין משרד הביטחון חוזה למסירת מידע תמורת קבלת הפרס. בפסק הדין נדחתה טענת המערערים לפיה הצעת הפרס היא התחייבות חד צדדית שאינה זוקקת קיבול, ונקבע כי יש לנתח את המקרה לפי דיני החוזים. בדינים אלה הדגישה ערכאה קמא שתיים, שנגזרו מטענות המדינה: העובדה שהמערערים מצאו את גופת המנוח באופן מקרי, מבלי שיצאו לחפש אחריה באותו יום; והעובדה שהמערערים לא ידעו בוודאות שמדובר במנוח, שכן רק בחלוף מספר ימים ולאחר בדיקת מז"פ ניתן היה לקבוע כי העצמות עצמותיו הן. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות כאלה פעולות המערערים אינן עולות לכדי קיבול של הצעת המדינה לציבור, ולפיכך לא נכרת חוזה הפרס בין הצדדים.
--- סוף עמוד 6 ---
מעבר לנדרש הכריע בית המשפט המחוזי במספר מחלוקות נוספות שנפלו בין הצדדים, שההכרעה בהן לא הייתה נחוצה לנוכח הקביעה שלא נכרת חוזה. נקבע כי העמותה פעלה כשלוחה של המדינה לעניין פרסום הפרס; כי המדינה לא חזרה בה מהצעת הפרס קודם למציאת הגופה, אף על פי שמימון הפעילות השוטפת של העמותה הופסק מספר חודשים לפני מציאתה; וכי לו היה נכרת חוזה, לא הייתה המדינה רשאית להשתחרר מחובתה החוזית לשלם את הפרס. בשולי הדברים נדחתה האפשרות להעניק למערערים סכום כלשהו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. מכאן הערעור שלפנינו.
2. המערערים מעלים שני קווי טיעון מרכזיים. קו הטיעון הראשון פונה אל מוסדות משפטיים לבר-חוזיים, העוסקים בהתחייבויות חד צדדיות. המכנה המשותף של טענות קו זה הוא כי הצעת הפרס שהוצעה אינה זקוקה כלל לקיבול, וכי די בעצם הפעולה של מסירת מידע שהוביל למציאת המנוח. כאמור, קו טיעון זה נדחה בבית המשפט המחוזי מטעמים שונים, ובפרט לנוכח העדרו של מקור נורמטיבי לתקפותם של אותם מוסדות משפטיים חד צדדיים. קו הטיעון השני שמעלים המערערים פונה אל דיני החוזים. בגדרי קו זה הטענה העיקרית היא כי את ההצעה לציבור שהציעה המדינה יש לפרש כך שקיבולה נעשה בהתנהגות המערערים, ובכך בלבד, ולכן עצם מסירת המידע על מקום הימצאות הגופה עולה לכדי קיבול ההצעה ושכלול חוזה הפרס בין המדינה למערערים. כן נטען כי המערערים ידעו על הפרס ועל כך שהוא מוצע בשם המדינה, וכי הפנייה למשטרה לוותה בתקווה שמדובר בעצמות המנוח ושהם יזכו בפרס שהובטח.
המדינה, מנגד, סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי היה על המערערים לקבל את ההצעה לציבור, וכי קיבול מתאים לא נעשה. לצד תמיכה בנימוקי ערכאה קמא, שבמרכזם המציאה המקרית של הגופה והעדר ידיעה וודאית בדבר זהות המנוח, מוסיפה המדינה כי דרישות אלה – ולמצער הדרישה להשגת מידע באופן שאינו אקראי – נובעות גם מן הנסיבות הקונקרטיות, דהיינו נוסח ההצעה לציבור והרקע לה. בעניין זה טענה המדינה כי קהל היעד לקבלת הפרס היה בעיקר תושבי מדינות אויב, וכי על רקע זה, כמו גם על רקע גובה הסכום וההבטחה לסודיות – יש לפרש את ההצעה כך שהשגת מידע באופן מקרי אינה מסוגלת להוליד קיבול מתאים להצעה. בכל הנוגע לתשתית העובדתית סבורה המדינה – הגם שטענה זו נשללה בפסק הדין מושא הערעור – כי אין לתת אמון בתצהירי המערערים, שכן במסגרת בקשתם לפטור מתשלום אגרה בבית המשפט המחוזי נמצאו אי-דיוקים בכל הנוגע ליכולתם הכלכלית
--- סוף עמוד 7 ---
לשאת בתשלום האגרה. עוד מוסיפה המדינה ומשיגה על שתים מן הקביעות שקבעה ערכאה קמא מעבר לנדרש: כי ההצעה לא פקעה, וכי לו היה נכרת חוזה בין הצדדים – לא הייתה המדינה רשאית להשתחרר ממנו. בכל הנוגע לפקיעת ההצעה, נטען כי זו נובעת מחלוף הזמן הסביר לקבלת ההצעה, תוך הדגשת פרסומים בכלי התקשורת לפיהם העמותה הפסיקה את פעילותה. כן הודגש כי המדינה לא ידעה ולא אישרה פרסומים נוספים אודות הפרס, שנותרו לאחר הפסקת פעילות העמותה; ואילו בכל הנוגע להשתחררות, נטען כי שיקולים תקציביים והעדר הסתמכות מצד המערערים מצדיקים את שחרור המדינה מחוזה הפרס. באופן דומה ומאותם נימוקים טוענת המדינה גם כי בנסיבות העניין אכיפת החוזה תהיה בלתי צודקת, וזאת בהסתמך על סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971 (להלן: חוק התרופות).
3. בדיון שנערך בפנינו הרחיבו הצדדים בטיעוניהם, ובסופו הציע ההרכב כי הצדדים ינסו להגיע לפשרה, בין היתר לנוכח הנסיבות המיוחדות של התיק. לאחר שניסיון הפשרה לא צלח, ולאחר שיקול נוסף בחלוף מספר חודשים שנדרשו לשם כניסה לעובי הקורה, נקבע בתיק דיון שני, במטרה לגשר על הפערים בין הצדדים ולנסות להגיע לפשרה בכל זאת. בדיון נאמר לצדדים כי חברי ההרכב סבורים שמוטב לו לתיק להסתיים בפשרה, הן לנוכח מורכבות הסוגיות המשפטיות המתעוררות בגדרו והן לנוכח העובדה שדחיית הערעור או קבלתו יובילו ל"תוצאת קצה" מבחינת אחד הצדדים – תוצאה שניתן להימנע ממנה באמצעות פשרה. המערערים הסכימו להצעת הפשרה שהוצעה על ידי ההרכב – סילוק כל טענותיהם תמורת סכום קונקרטי ומכובד – והמדינה ביקשה שהות להביא את ההצעה לפני החשב הכללי. בסופו של דבר לא קיבלה המדינה את הצעת הפשרה, ועל כך יש להצר, בהתחשב בכך שמבחינה משפטית מתבקשת תוצאה "בינארית" – דחיית התביעה במלואה או קבלתה באופן מלא ופסיקת תשלום בסך של עשרה מיליוני דולרים. יופייה של הפשרה הוא שקלול סיכונים, ומניעת מצב של "הכל או לא כלום", במיוחד לנוכח הפער בין מושגים אלה בתיק דנן. אם כך ואם אחרת, הגיעה עת ההכרעה.
כך יהיה סדרו של דיון: ראשית נידרש לשאלה האם קיבלו המערערים את הצעת הפרס, באופן שיכול להוביל לכריתת חוזה בין הצדדים. בהמשך נדון בטענות המערערים כי יש לראות בהצעת הפרס התחייבות חד צדדית מטעם המדינה. לאחר מכן, ולנוכח המסקנה שפעולות המערערים עולות לכדי קיבול להצעה שהציעה המדינה,
--- סוף עמוד 8 ---
נפנה לדון בשתי טענות הגנה נוספות של המדינה – כי ההצעה פקעה לפני שבוצע הקיבול, וכי גם אם נכרת חוזה יש לאפשר למדינה להשתחרר מהתחייבותה לשלם את דמי הפרס.
ב. קיבול הצעת הפרס
4. אחד מיסודות דיני החוזים הוא כי "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול..." (סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)). ההצעה יכולה להיות מופנית גם כלפי הציבור כולו ("פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה... הפניה יכול שתהיה לציבור" (סעיף 2 לחוק החוזים)). בענייננו, יריעת המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לחצי השני של מפגש הרצונות – קיבול. לטענת המערערים הם קיבלו את הצעת הפרס שהציעה המדינה. בית המשפט המחוזי הכריע בסוגיה זו לטובת המדינה, שהציגה עמדה נוגדת, וקבע כי לא בוצע קיבול של הצעת הפרס.
כדי להוכיח את הטענה שקיבלו את הצעת הפרס, על המערערים לעבור ארבע משוכות. שתי המשוכות הראשונות עוסקות בעניינים שבעובדה, בעוד שתי המשוכות האחרונות מעלות שאלות משפטיות. ראשית, האם ידעו המערערים על ההצעה. שנית, אף אם ידעו על הצעת הפרס, האם העלו על דעתם, בעת מסירת המידע על הגופה למשטרה, כי יתכן שמדובר בעצמות המנוח, ומסרו את המידע על רקע זה? משוכה שלישית היא קביעת ערכאה קמא לפיה מציאת הגופה אינה עולה לכדי קיבול, משום שהמערערים לא יצאו לחפש את הגופה בעת מציאתה, אלא מצאוה במקרה. משוכה רביעית – גם אם המערערים חשבו שיתכן כי הגופה גופת המנוח היא, האם חוסר הוודאות לעניין זהות בעל העצמות שוללת את יכולת הקיבול. נפנה לדון בסוגיות אלה כסדרן.
ב.1. האם המערערים ידעו על הצעת הפרס
5. השאלה האם המערערים ידעו על הצעת הפרס היא שאלה עובדתית. המערערים הצהירו בתצהיריהם כי ידעו על הפרס. אחת הטענות המרכזיות של המדינה כנגד תצהירים אלה הייתה כי אין לתת בהם אמון, שכן בהחלטה שלא לפטור אותם מתשלום האגרה בבית המשפט המחוזי נקבע כי לא הציגו מצג אמיתי של מצבם הכלכלי. הטענה הכללית בעניין מהימנות התצהירים נדחתה בבית המשפט המחוזי, ודעתי כי אין
--- סוף עמוד 9 ---
להתערב בכך. קשה לקבוע ממצאי מהימנות בהליך זה אך על סמך ההחלטה בעניין האגרה, ולמצער יש לתת משקל רב יותר לראיות שצורפו לתצהירי הצדדים בהליך קמא. הדבר נובע, בין היתר, מהעובדה שהמדינה בחרה שלא לחקור את המערערים ואת עדיהם, מלבד עד אחד – בחירה בעלת משמעות דיונית בכל הנוגע להערכת מהימנות עדויות המערערים. דומה כי במכלול הנסיבות, לרבות השתלשלות הליך האגרה וההסכמה הדיונית שהושגה, הדגש אינו בהערכת מהימנות התצהירים כשלעצמם, אלא בראיות שהציגו הצדדים ובנטלי השכנוע המוטלים ביחס לטענות השונות. נפנה אפוא לבחינת הטענות והראיות.
בתצהירי העדים מטעם המערערים נטען כי הם היו מודעים היטב להצעת הפרס, לכך שהיא מטעם ממשלת ישראל, ואף יצאו לחפש בעבר אחר גופת המנוח. בית המשפט המחוזי סבר כי שאלה זו אינה משפיעה על התוצאה ולכן לא הכריע בה, אולם הצהרות אלה עולות בקנה אחד עם הפרסום הרב של הפרס בסביבת מגוריהם של המערערים. לא למותר לציין כי המערערים הצהירו שהם מתגוררים בדליית אל כרמל, היישוב שבו התגורר המנוח – המונה פחות מעשרים אלף תושבים – ומערערים 1 ו-2 אף למדו בבית הספר שבו למד המנוח. נתונים אלה משתלבים בהיגיון שבנסיבות, לפיו סביר מאוד להניח שהיעלמות המנוח והפרס שהוצע סביב הפרשה היו במרכז העניינים ביישוב, והמערערים אף הם שמעו על הצעת הפרס כפי שהצהירו. לכל הפחות ניתן לקבוע שלא הובאה כל ראיה לסתור טענות אלה בתצהירים, והמדינה ויתרה על חקירת העדים מטעם המערערים. בנסיבות אלה יש לקבוע כי המערערים היו ערים לעצם קיומו של הפרס. כפי שנראה, מסקנה זו נובעת גם מהדיון בשאלה הבאה – האם המערערים חשבו שמדובר בגופת המנוח בעת מציאתה ופנו למשטרה על מנת לזכות בפרס. אם התשובה לכך חיובית, ניתן להסיק ממילא שהם ידעו על הצעת הפרס.
ב.2. האם המערערים חשבו שמדובר בגופת המנוח ופנו למשטרה כדי לזכות בפרס
6. הקושי המרכזי מתעורר ביחס לשאלה האם ידעו המערערים, בעת מסירת המידע על מציאת הגופה למשטרה, כי יתכן שמדובר במנוח, ומסרו את המידע על רקע הפרס המוצע. ביחס לסוגיה זו קביעותיה של ערכאה קמא אינן החלטיות. מן הצד האחד נקבע כי "ייתכן ומי מהתובעים חשב כי מדובר בגופת אדם וייתכן כי תובע 2 כטענתו חשב כי זו גופת המנוח, אך אין ראיות לכך" (פסקה 12 לפסקה הדין קמא). מן הצד השני נקבע כי "בעת גילוי העצמות, התובעים ואנשי המשטרה לא יכלו לדעת מה משמעות המימצאים בשטח ולכן תכניותיו וחלומותיו של תובע 2, אם היו כאלה, אינן
--- סוף עמוד 10 ---
רלבנטיות" (שם, פסקה 13). מצד שלישי נקבע כי "לטענת תובע 2 מיד לאחר הדיווח למשטרה הוא דיווח גם לאתר אינטרנט בשם panet על מציאת הגופה... גם אם אניח כי הייתה שיחה כזו, אין לה משמעות, הגילוי היה באקראי ורק בחלוף ימים ניתן היה בדיעבד לדעת מה התגלה באותו יום" (שם).