פסק-דין
השופט י' עמית:
פוליסת ביטוח לרכב (מקיף או צד ג') כוללת מגבלת גיל לנהג. בעל הרכב מאפשר לאדם שאינו עומד במגבלת הגיל לנהוג ברכב, ובמהלך נהיגתו נגרם נזק לרכב עצמו או לכלי רכב אחר. האם אי העמידה במגבלת הגיל שוללת את קיומו של הכיסוי הביטוחי? או שמא אי עמידה במגבלת הגיל אינה אלא 'החמרת הסיכון' כמשמעה בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים?
זוהי השאלה המונחת לפתחנו במסגרת בקשת רשות ערעור זו, המוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) מיום 19.11.2017 בע"א 40514-06-17, [פורסם בנבו] בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' בוסני) מיום 17.4.2017 בתא"מ 60057-03-15, [פורסם בנבו] שדחה הודעת צד ג' ששלח המבקש למשיבה 1.
רקע עובדתי ופסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי
1. מר שרון שמביקו (להלן: המבוטח) רכש מידי המשיבה 1, הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: המשיבה או המבטחת), פוליסת ביטוח מקיף עבור הרכב שבבעלותו (להלן גם: הרכב הפוגע). פוליסת הביטוח כללה החרגה מפורשת המגבילה את השימוש ברכב לנהגים מגיל 30 ומעלה. הגבלה זו הופיעה במפורש בעמוד הראשון לפוליסה, תחת פרק "הרשאים לנהוג", וכן בעמוד השני תחת הפרק של "הגבלת גיל", בו נאמר כי –
"מוצהר ומוסכם בזה כי הפוליסה אינה מכסה נזק שייגרם לרכב המבוטח או לצד ג' אם בעת קרות הנזק הרכב היה נהוג ע"י נהג שטרם מלאו לו 30 שנה".
מגבלת הגיל האמורה נקבעה בפוליסה בהתאם לאמור בטופס הצעת הפוליסה, בו סומן X ברובריקת הגבלת גיל הנהג. טופס ההצעה נקב במפורש בגיל המינימאלי (30) ובשנת הלידה של הנהג הצעיר ביותר המבוטח (1983). פוליסת הביטוח הונפקה ביום 15.10.2013.
--- סוף עמוד 5 ---
2. בחלוף כחמישה חודשים, ביום 21.3.2014, יצאו המבוטח ואחד מעובדיו (להלן: המבקש) לנסיעה ברכב. מי שנהג ברכב היה המבקש, שהיה כבן 23 באותה העת, ולצדו ישב המבוטח. איתרע מזלם של השניים, ובמהלך אותה הנסיעה אירעה תאונה בה פגע רכבו של המבוטח ברכב שנעצר לפניו (להלן: הרכב הנפגע). כתוצאה מן הפגיעה נהדף הרכב הנפגע קדימה ופגע גם הוא ברכב שלפניו. בעקבות התאונה נגרם לרכב הנפגע נזק משמעותי והוא הוכרז "אובדן גמור" (total loss).
המשיבה הפורמאלית 2 (המבטחת של הרכב הנפגע) והמשיב הפורמאלי 3 (בעליו של הרכב הנפגע) הגישו תביעה לבית משפט השלום נגד המבקש, בגין הנזק שנגרם לרכב הנפגע והנזק הכספי שנגרם לבעליו (אובדן פרמיה ואובדן הנחת העדר תביעות). בעקבות כך, הגיש המבקש הודעת צד ג' נגד המשיבה, שביטחה כאמור את הרכב הפוגע. על תביעות אלו נסב הדיון בבית משפט השלום ולאחריו הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי.
3. למען שלמות התמונה העובדתית, נציין כי בסמוך לאחר התאונה, המבוטח פנה בשיחת טלפון אל נציגת סוכנות הביטוח. במהלך השיחה נשאל המבוטח אם מי שנהג ברכב היה מעל גיל 30, והוא השיב על כך בחיוב, באופן שאינו תואם את מצב הדברים כהווייתם. עוד יצויין, כי לאחר התאונה המבוטח תיקן את רכבו מבלי לתבוע את המשיבה, ורק לאחר שהוגשה התביעה על ידי המשיבים הפורמאליים 3-2, פנה המבקש והגיש את תביעתו נגד המשיבה. אבהיר כבר עתה, כי הטענות בדבר נסיבות התרחשות התאונה נדונו והוכרעו בבית משפט השלום ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי, ואין הן מעניינו של הדיון בבקשה דנן, שהיא בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". לפיכך, אתמקד להלן אך ורק בקביעות ובטענות המשפטיות בנוגע לסוגיית קיומו של כיסוי ביטוחי לרכבו של המבוטח, בגין התאונה שאירעה בעת שהמבקש נהג ברכב.
4. עמדתו של בית משפט השלום היתה כי אי עמידה במגבלת גיל הנהג הקבועה בפוליסה מביאה לשלילת הכיסוי הביטוחי; וכי אין מדובר במצב של "החמרת הסיכון הביטוחי" כמשמעו בסעיפים 18-17 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח או החוק) שבגינו זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח חלקיים (כפי שעוד יוסבר להלן).
--- סוף עמוד 6 ---
בית משפט השלום ציין כי הוא ער לקיומה של גישה שונה, ולפיה במקרים חריגים ניתן לראות באי עמידה במגבלת הגיל כהחמרת סיכון גרידא. ואולם, בנסיבות המקרה דנן, בהן הוכח במישור העובדתי כי המבוטח קיבל לידיו את הפוליסה, ידע על מגבלת הגיל ולא הודיע על כל הסתייגות ממגבלה זו – אזי נשלל הכיסוי הביטוחי, ואין לראות במגבלת הגיל משום החמרה של הסיכון הביטוחי. טענת המבקש כי מגבלת הגיל לא צוינה בהדגשה ובהבלטה כנדרש נדחתה אף היא. לנוכח קביעה זו, בית המשפט לא נדרש לטענות המבטחת כי המבוטח הכשיל את בירור החבות (סעיף 24 לחוק) או לקיומה של מרמה מצדו (סעיף 25 לחוק). בשורה התחתונה, בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבה הפורמאלית 2 וקבע כי על המבקש לשפותה בסך של 75,094 ₪ בגין תגמולי הביטוח ששילמה למשיב הפורמאלי 3. כן חויב המבקש לפצות את המשיב 3 בסכום של 2,086 ₪ בגין הפסד פרמיה. הודעת צד ג' ששלח המבקש למשיבה נדחתה.
5. המבקש לא השלים עם פסק דינו של בית משפט השלום והגיש עליו ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, הן במישור העובדתי הן במישור המשפטי. בנוגע לשאלת הכיסוי הביטוחי, בית המשפט אימץ את גישת בית משפט השלום, ולפיה אי עמידה במגבלת הגיל שוללת את הכיסוי ביטוחי. בית המשפט הוסיף כי אלמלא כן, משמעות הדבר תהיה רכישת פוליסת ביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח. לעניין זה הפנה בית המשפט לפסק הדין בע"א (מחוזי ת"א) 24290-07-11 קאלו נ' תרסיס חב' לכימיקלים בע"מ [פורסם בנבו] (20.5.2012), שם נאמר כי מבחינת מדיניות משפטית ראויה, אין לאפשר למבוטח לרכוש ביטוח 'זול' הכולל מגבלת גיל, לאפשר לנהג צעיר לנהוג ברכב, ובהתרחש תאונה לדרוש פיצוי יחסי. ערעורו של המבקש נדחה אפוא, אולם המבקש לא אמר נואש והגיש את בקשת רשות הערעור שלפנינו.
עיקר טענות הצדדים
6. המבקש, שהיה ער להלכות בנוגע למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", תחם את בקשתו לשאלה המשפטית עמה פתחנו את פסק הדין, בנוגע לטיבה של מגבלת גיל הכלולה בפוליסת ביטוח רכב. לטענתו, כוונת המחוקק בחוקקו את חוק חוזה הביטוח היתה לחזק את מעמדו של המבוטח ולרכך את הגישה של 'הכל או לא כלום', וכוונה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בהוראות סעיפים 18-17 לחוק המאפשרות תשלום תגמולי ביטוח יחסיים. המבקש טוען כי משעה שניתן "לקנות בכסף" כיסוי ביטוחי לנהג צעיר
--- סוף עמוד 7 ---
באמצעות ייקור הפרמיה, אזי יש להחיל את סעיפים 18-17 לחוק. כתימוכין לטענתו, מפנה המבקש לפסק הדין ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי [פורסם בנבו] (15.9.2013) (להלן: עניין סלוצקי). אל פסק הדין בעניין סלוצקי אשוב ואדרש ביתר הרחבה בהמשך הדברים.
7. מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בפסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לטענתה, יש להבחין בין עניין סלוצקי לבין המקרה דנן, שכן עניין סלוצקי נסב על ביטוח רכוש דירה ועל תחולת סעיף 21 לחוק, שעניינו בנקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח; ואילו במקרה דנן מדובר בביטוח רכב ובמגבלת גיל, שאין לראותה כאמצעי להקלת סיכון. המשיבה מפנה לפסיקה של הערכאות הדיוניות שניתנה בנושא, ממנה עולה כי המחוקק לא התכוון לאפשר למבוטחים ליהנות מפוליסה מוזלת ולטעון בדיעבד כי יש לשנות את הפוליסה, באופן המקנה להם תגמולי ביטוח יחסיים. במישור הקונקרטי, המשיבה טוענת כי הוכח במקרה דנן שהמבוטח היה מודע למגבלת הגיל שנקבעה בפוליסה, וממילא אין מקום לפסוק תגמולי ביטוח יחסיים.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
8. בהמשך להחלטתי מיום 3.5.2018, היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) הגיש עמדה מטעמו בנוגע לסוגיה המשפטית העומדת במוקד הבקשה דנן.
עמדתו של היועמ"ש היא כי במישור העקרוני, יש לפרש את הסעיפים בחוק חוזה הביטוח העוסקים בשינויים בסיכון באופן מרחיב ופרו-צרכני. לפיכך, כאשר הסיכון הוחמר מבלי שלמבוטח היתה אחריות לכך, יש להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק, המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח יחסיים.
באשר למקרים בהם התרשלות המבוטח היא שהובילה להחמרת הסיכון ולקרות מקרה הביטוח, היועמ"ש סבור כי יש להבחין בין שני מצבים: מצב אחד הוא כאשר התרשלות המבוטח אירעה בשלב כריתת חוזה הביטוח (התרשלות שהובילה לכך שהמבוטח רכש פוליסת ביטוח שאינה מתאימה לו), שאז אי עמידה בתנאי הפוליסה תגרור שלילת כיסוי; מצב שני הוא כאשר המבוטח התרשל באופן קיום הפוליסה (כך שהתרשלותו הובילה להתרחשות מקרה הביטוח), שאז ככל הנראה מדובר בהחמרת סיכון המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח יחסיים לפי סעיף 18 לחוק. כמו כן, מבקש היועמ"ש להבחין בין סיכונים הכלולים בחוזה הביטוח שהוחמרו במרוצת הזמן – שאז
--- סוף עמוד 8 ---
לשיטתו חל ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק; לבין סיכונים שכלל אינם כלולים בחוזה הביטוח, שאז אין להטיל על המבטח חובה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח כלשהם.
בנוסף, היועמ"ש סבור כי יש לייחס משקל למודעות המבוטח באשר לכיסוי הביטוחי. לגישתו, מקום בו מתקיימת מודעות כאמור, יהיה בכך כדי לחזק את המסקנה כי החוזה משקף את רצונו של המבוטח. או-אז, אם התממש סיכון שאינו מכוסה בפוליסה, הנטייה תהיה לקבוע כי מדובר בסיכון חדש שאינו כלול בפוליסה, ולא בהחמרת סיכון. לגישת היועמ"ש, אם ייקבע כי מדובר בהחמרת סיכון מבלי לקחת בחשבון את מודעות המבוטח בעת רכישת הפוליסה, הדבר יגרור "סיכון מוסרי", כיוון שמבוטחים צפויים לרכוש פוליסה מוזלת ולטעון בדיעבד כי היא מכסה סיכונים נוספים. היועמ"ש רואה לנכון להזהיר מפני פריצת גבולות הכיסוי הביטוחי והרחבת הכיסויים מעבר למה שסיכמו הצדדים. לגישתו, צעד מעין זה עלול לגרור הטלת עלויות על חברות הביטוח ואף לפגוע במגמה הקיימת בשוק הביטוח כיום של תמחור דיפרנציאלי בהתאם לנתוני הלקוח, מגמה הפועלת לטובת ציבור המבוטחים. מן העבר השני, עלול להיווצר תמריץ למבוטחים להסתפק ברכישת פוליסת ביטוח "רזה" ומוזלת, מתוך הנחה שממילא בדיעבד יורחב הכיסוי הביטוחי.
9. באשר למקרה הקונקרטי שלפנינו, היועמ"ש סבור כי בהתבסס על קביעותיהן העובדתיות של הערכאות דלמטה – ולפיהן המבוטח הבין איזה מוצר ביטוחי הוא רכש, תוך שהוא מודע למגבלת הגיל מבלי שביקש לשנותה – אזי מדובר במצב בו המבוטח רכש ביטוח עבור סיכון מוגדר, ולאחר מעשה ביקש להיפרע מהמבטחת בגין נזק שלא כוסה בפוליסה. בנסיבות אלו, היועמ"ש סבור כי מדובר ב"מקרה קצה" שאין לראותו כהחמרת סיכון, וכי מגבלת הגיל היא סייג לחבות המבטחת הפוטרת אותה כליל מהצורך לשלם תגמולי ביטוח.
10. בהתאם להחלטתנו, שניתנה בתום הדיון שהתקיים בפנינו, היועמ"ש הגיש מסמך נוסף הכולל נתונים והערכות אקטואריות שהתקבלו מרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון. לפי האמור במסמך זה, החלת סעיף 18 לחוק בנסיבות הדומות למקרה דנן, תוביל להתייקרות תעריפי הביטוח עבור רוב ציבור המבוטחים. באשר להשלכותיו של פסק הדין בעניין סלוצקי, נאמר כי יש להבחין בין הענף של ביטוח דירה (שעמד במוקד הדיון בעניין סלוצקי) לבין ביטוח רכב (הרלוונטי למקרה דנן). זאת, לנוכח הפערים בכמות האנשים הרוכשים את שני המוצרים ובשכיחות הגשת התביעות בשני סוגי
--- סוף עמוד 9 ---
הביטוח (ביטוח רכב הוא מוצר נפוץ בהרבה, וגם שכיחות הגשת התביעות בתחום זה גבוהה בהרבה). עוד צוין, כי בעקבות פסק הדין בעניין סלוצקי, חלק מחברות הביטוח שינו את פוליסות ביטוח תכולת דירה המוצעות על ידן באופן שמחמיר עם ציבור המבוטחים. על רקע זה, נטען כי החלת סעיף 18 לחוק לגבי ביטוח רכב במקרים כדוגמת המקרה שלפנינו, קרי ביחס לסיכונים שלא תומחרו בעת כריתת חוזה הביטוח, צפויה להביא לשינוי דומה בשוק ביטוח הרכב.
11. המבקש הגיש התייחסות קצרה מטעמו בתגובה למסמך שהוגש מטעם היועמ"ש. בתמצית, המבקש טוען כי עמדת היועמ"ש בדבר התייקרות צפויה של תעריפי הביטוח אינה מבוססת, והנתונים המוצגים בה אינם מתייחסים לפרמטרים נוספים (מלבד מגבלת הגיל) המשפיעים על שיעורן של פרמיות הביטוח. עוד טוען המבקש כי קשה להלום שמבוטח יעדיף לרכוש פוליסה עבור נהג ותיק, ובעקבות כך להימצא במצב של תת-ביטוח (ככל שהוא יאפשר לנהג צעיר לנהוג ברכב). לחיזוק טענתו, המבקש מפנה ל"בדיקה מדגמית" שערך בנוגע לפערים בתעריפי הפרמיות עבור נהגים בגילאים שונים. לדבריו, מדובר בפערים לא משמעותיים, מה שמלמד כי חברות הביטוח עצמן תופשות את מגבלת הגיל כעניין שולי. בנוסף, המבקש טוען כי יש להניח שהתחרות בין חברות הביטוח תרתיע אותן מפני ייקור מחירים. לבסוף, המבקש מפנה לאתר האינטרנט של המשיבה, בו נאמר כי גיל הנהג הוא אחד הפרמטרים המשמשים לקביעת תעריף הביטוח. מכאן מסיק המבקש כי גיל הנהג הוא פרמטר הנוגע להחמרת הסיכון, ואין לראותו כסיכון נפרד שלא כוסה בפוליסה.
המשיבים הפורמאליים (המבטחת של הרכב הנפגע ובעליו של הרכב הנפגע) הגישו גם הם התייחסות קצרה בתגובה להתייחסות המבקש דלעיל. בהתייחסות זו הביעו המשיבים הפורמאליים תמיכתם בעמדה העולה מדברי היועמ"ש, ולפיה אי עמידה במגבלת גיל אינה מהווה החמרת סיכון החוסה תחת סעיף 18 לחוק.
דיון והכרעה
12. נקדים ונאמר כי בהינתן שהבקשה למתן רשות ערעור שלפנינו מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ולנוכח קיומן של פסיקות סותרות בסוגיה בערכאות הדיוניות, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לפיכך, מכאן ואילך אתייחס למבקש כאל המערער.