ש ו פ ט
השופטת ד' ברק ארז:
1. האם מקרה שבו נקבע בפוליסת ביטוח כי היא חלה על נהגים מגיל מסוים ובפועל נהג ברכב נהג צעיר יותר שהיה מעורב בתאונה אינו מכוסה כלל על-ידי הפוליסה, ולכן חברת הביטוח פטורה בו כליל מפיצוי? או שמא זהו מקרה שבו הנזק מכוסה על-ידי הפוליסה אלא שהתאונה התרחשה בנסיבות של "החמרת סיכון", כך שהפיצוי לגביו יהא יחסי? זו השאלה העיקרית שבה נדרשנו להכריע. חברי השופט י' עמית בחן אותה בפסק דינו המקיף וסבר כי מדובר במקרה שבו הסיכון אינו מכוסה כלל. עמדתי בעניין זה שונה. אף-על-פי-כן, גישתי – שאותה אפרוס להלן – עשויה להוביל במקרים רבים לתוצאה מעשית דומה לזו שהגיע אליה חברי. כפי שאסביר ביתר פירוט בהמשך, בשונה מחברי, אני סבורה שנהיגה על-ידי נהג צעיר בעת שפוליסת הביטוח אינה מכסה נהגים צעירים נחשבת, ברגיל, מקרה של החמרת סיכון. בכך, נפתחת הדלת לעבר תחולתו של עקרון הפיצוי היחסי, תוך התחשבות בעלויות היחסיות של פוליסה המכסה נהגים צעירים ושל פוליסה שאינה מכסה אותם. אולם, ואף את זאת אסביר, מקרים שבהם נרכשת פוליסה שאינה מכסה נהגים צעירים מתוך כוונה שגם נהג צעיר יעשה שימוש ברכב המבוטח כעניין שבשגרה הם מקרים מובהקים של "כוונת מרמה" ששוללת את הזכאות לפיצוי.
על "החמרת הסיכון" ושינויים בחוזה הביטוח
--- סוף עמוד 64 ---
2. נקודות המוצא שלי ושל חברי הן דומות בכל הנוגע למעמדו של עקרון ה"מידתיות" בתגמולי ביטוח בגדרו של סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח או החוק), כפי שפורש ויושם ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי [פורסם בנבו] (15.9.2013) (להלן: עניין סלוצקי)). כידוע, באותו מקרה אי-הכנסתם של התכשיטים שבבעלותו של המבוטח לכספת, כדרישת הפוליסה, הוכרה ככזו המצדיקה את החלתו של הסדר התגמולים היחסי. לצד זאת, חברי סבור כי מקרה של נהיגת נהג צעיר תוך חריגה ממגבלת הגיל שנקבעה בפוליסה אינו מצדיק את החלת ההסדר היחסי, שכן לשיטתו אין מדובר בהחמרת סיכון אלא בשינוי של "הסיכון המוסכם" מלכתחילה. דעתי שונה.
3. בניגוד לחברי, אני סבורה שהתבוננות בשתי הדוגמאות – זו שנדונה בעניין סלוצקי וזו שנדונה במקרה שבפנינו – מובילה למסקנה שמדובר בשני מקרים שאינם שונים בתכלית, הגם שיש ביניהם שוני שיש לתת לו משמעות, כמפורט בהמשך. לשיטתי, ההבדל העיקרי בין המקרים נעוץ ב"שער הכניסה" להסדר הפיצוי היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק. בעניין סלוצקי סעיף 21 לחוק, שעניינו אי-נקיטת אמצעי להקלת הסיכון שנדרש המבוטח לנקוט, שימש כשער הכניסה לדיון בהסדר התגמולים היחסי. בענייננו, לעומת זאת, מדובר במקרה שנכנס "בדלת הראשית" של ההסדר – סעיף 17 לחוק, הקובע כי "נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב". כפי שהסביר חברי, ההסדר בחוק קובע כי לאחר מסירת ההודעה על השינוי המהותי למבטח הוא רשאי לבטל את חוזה הביטוח בהודעה למבוטח, ואם קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה – יחול, ככלל, הסדר התגמולים היחסי וזאת למעט שני חריגים. הראשון – מקרים בהם נמנע המבוטח ממסירת הודעה למבטח אודות השינוי "בכוונת מרמה" (סעיף 18(ג)(1) לחוק), והשני – מקרים שבהם הוכח כי "מבטח סביר" לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח אילו ידע מראש על השינוי (סעיף 18(ג)(2) לחוק).