7. עם זאת, יש להודות כי המסקנה הלשונית אינה בהכרח חד משמעית. לכך הסכים גם היועץ המשפטי לממשלה, שציין בעמדתו כי ההבחנה בין החמרה בסיכון לבין סיכון שכלל לא היה כלול בחוזה הביטוח היא "לא פשוטה", וכי בעת עריכתה יש
--- סוף עמוד 66 ---
להביא בחשבון מספר שיקולים – ובכלל זה את התכלית הצרכנית של חוק חוזה ביטוח; העקרונות הפרשניים החלים בתחום חוזה הביטוח על רקע התכלית האמורה; מודעותו של המבוטח לתנאי החוזה ומידת אחריותו; וכן סוג החובה החוזית שהופרה על ידו. כפי שאפרט להלן, אף אני סבורה כי השאלה הפרשנית שבפנינו נדרשת לשיקולי מדיניות שונים. בהמשך לכך, אני סבורה כי שיקולי המדיניות מובילים למסקנה זהה לזו שאליה הובילה אותי גם לשון החוק – ושונה מזו שהגיע אליה חברי – לפיה מדובר בעניין זה בהחמרת סיכון.
שיקולי מדיניות התומכים בסיווג של "החמרת סיכון"
8. כנקודת מוצא, אני מייחסת משקל רב לתכלית הצרכנית של חוק חוזה ביטוח ו"הסביבה הפרשנית" של נושא הביטוח. כפי שציינתי בעניין סלוצקי, ההסדרים בחוק חוזה ביטוח "נובעים מטיבו המיוחד של חוזה הביטוח כחוזה המסדיר סיכונים השוכנים בחיקו של העתיד ושאחד הצדדים לו – המבוטח – סובל מנחיתות מובנית בכל הנוגע להערכתם" (ראו: שם, בפסקה 17 וההפניות המובאות בה. כן ראו סעיף 14 לחוות דעתו של חברי השופט עמית). אכן, ביסודו של חוק חוזה ביטוח מונחת גישה צרכנית מובהקת, שעניינה הגנה על ציבור המבוטחים מפני כוחם העדיף של המבטחים (ראו: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פיאמנטה, פ"ד ס(4) 375, 389-386 (2006); ירון אליאס דיני ביטוח 123-124 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס, דיני ביטוח)). גישה זו הובילה במהלך השנים להטלת חובות יתרות על המבטחים (ראו: ירון אליאס "חובות אמון בתחום הביטוח המסחרי" חובות אמון בדין הישראלי 131, 132 (רות פלטו-שנער ושוקי שגב עורכים, 2016)). בין היתר נקבע כי "יש לקרוא את הפוליסה בעיניו של אדם מן היישוב החותם על מסמך שבעיניו יבטיח אותו לעת צרה, וצריכים להיות טעמים טובים כדי שרשת הביטחון תיפרם ותוסר" (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אמיתי, פ"ד סב(4) 231, 260-259 (2008)). כן נקבע כי בעניין פרשנות של חוזי ביטוח יחול כלל פרשנות מיוחד, לפיו "במקום שהחיפוש אחר תכלית חוזה הביטוח – כפי שניתן ללמוד עליה מכוונת הצדדים, מלשון הפוליסה וממקורות חיצוניים – אינו מביא לתוצאה חד-משמעית, יש לבחור באותה תכלית המיטיבה עם המבוטח" (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 230 (1993)). לשם השוואה, ניתן להזכיר כי בעבר נפסק – אמנם בהקשר שונה של ביטוח חובה בגין נזקי גוף – כי אין מקום לפרש תנאי בפוליסת ביטוח הקובע כי הכיסוי הביטוחי חל רק על שימוש ברכב למטרת עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה כשולל כיסוי ביטוחי ממורשה של בעל הפוליסה שנפגע אגב נהיגה לצרכי עסקו שלו (ראו: