בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1124/18
לפני: כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופטת ע' ברון
המערער והמשיב שכנגד: אביב אוחנה לובצקי
נ ג ד
המשיבים והמערערים שכנגד: 1. מכללת א.ר. פסגות בע"מ
2. יניב ארביב
3. רועי ראובן
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.12.2017 (כבוד השופטת א' רבינוביץ ברון) ב-ת"א 22454-04-13
תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשע"ט (12.11.2018)
בשם המערער: עו"ד רמי קסלר; עו"ד נדב דרזנין
בשם המשיבים: עו"ד רפאל יולזרי; עו"ד תמר בותר
פסק-דין
השופטת ע' ברון:
1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.12.2017 (כבוד השופטת א' רבינוביץ ברון, ת"א 22454-04-13) (להלן: פסק הדין ו-הערעורים, בהתאמה). במוקד הערעורים, הסכם לשיתוף פעולה שנכרת בין המערער והמשיב שכנגד, מר אביב אוחנה לובצקי (להלן: המערער), לבין המשיבים והמערערים שכנגד. בגדר פסק הדין התקבלה באופן חלקי תביעת המערער בדבר זכאותו לפיצויים בשל הפרת ההסכם; ונדחתה תביעת המשיבה 1 והמערערת שכנגד, מכללת א.ר. פסגות בע"מ (להלן: מכללת פסגות) לפיצוי בגין נזקים שלכאורה נגרמו לה עקב ביטול ההסכם ואירועים נוספים שנלוו לכך.
הרקע העובדתי הצריך לעניין
2. המערער עוסק בתחום ההשקעות בנדל"ן; ובשנת 2011 הקים מוסד המכונה "מכללת פרקטיקה" המתמחה בלימוד פרקטי של השקעות בתחום הנדל"ן (להלן: פרקטיקה). מכללת פסגות היא חברה רשומה העוסקת בהכשרת סוחרים פרטיים בשוק ההון; והמשיבים 3-2, מר יניב ארביב ומר רועי ראובן, הם מקימיה ובעלי המניות בה (להלן: ארביב ו-ראובן, בהתאמה; וביחד עם מכללת פסגות יכונו המשיבים).
כמתואר בפסק הדין, במהלך שנת 2012 פנה המערער למשיבים במטרה לבחון הקמת מיזם משותף ללימוד תחום ההשקעות בנדל"ן במכללת פסגות; וביום 5.7.2012 חתמו המערער (בשם פרקטיקה) ומכללת פסגות על הסכם לשיתוף פעולה בנדון (להלן: ההסכם). אין חולק כי על ההסכם חתומים, בראשי תיבות, אף ארביב וראובן; וכן כי הוא נוסח על ידי המערער מבלי שתוקן על ידי מי מהמשיבים. בהתאם להסכם, החלה מכללת פסגות לעסוק גם בלימוד השקעות נדל"ן במסגרת מיזם שכונה "פסגות נדל"ן" (להלן: פסגות נדל"ן או המיזם המשותף). לפי ההסכם, תפקידה של פרקטיקה (קרי, המערער) במיזם המשותף היה בפיתוח ההדרכה והסגל האקדמי בפסגות נדל"ן וכן הכשרת מערך המכירות, קיום כנסים שיווקיים ובניית מסלולי לימוד מקצועיים; בעוד אחריותה של מכללת פסגות התפרשה, בין היתר, על מיתוג המיזם המשותף ושיווקו וכן אספקת כיתות וציוד לימוד. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי לימים היחסים בין הצדדים עלו על שרטון וההסכם בוטל. בנסיבות אלה, נודעה חשיבות לסעיפים 9.1 ו-9.2 להסכם – שני סעיפים שנכללו בגדרי תניות אי-התחרות שעוגנו בהסכם (סעיפים אלה יכונו יחד גם: תניות אי-התחרות); ופרשנותם עמדה במוקד פסק הדין. לנוכח המשקל שניתן לתניות אי-התחרות בטענות הצדדים, נביאן כלשונן:
"9.1. במשך תקופת הסכם זה, ובתקופה של 48 חודשים מהיום שההתקשרות בין הצדדים תגיע לסיומה מכל סיבה שהיא במידה ותגיע, לא תהיה פסגות רשאית להעניק את שרותי ההוראה, הדרכה או להיות קשורה במישרין או בעקיפין כשכיר, עצמאי, שותף, יועץ, מנהל או בכל צורה אחרת בכל יחיד, חברה או גוף המתחרה בפרקטיקה בכל תחומי פעילות פרקטיקה.
9.2. במידה ותופסק ההתקשרות בין הצדדים מתחייבת פסגות שלא להעסיק את מי ממרצי הנדל"ן הפועלים במותג ולא לעשות שימוש בקניינה הרוחני של פרקטיקה ומרצי הנדל"ן לרבות תכנים שיווקיים וחומרי לימוד. עם זאת מובטחת לפסגות האופציה להמשיך ולהעסיק את מרצי הקבוצה ולעשות שימוש בכל החומרים כנגד תשלום בסך של 15,000 ש"ח בחודש ו-5% ממחזור המכירות + מע"מ. מוסכם כי לפסגות זכות הוטו להחליט על דרך הפעולה במקרה של הפסקת התקשרות מול פרקטיקה וכי אופציה זו תשמר לפסגות וכי פסגות רשאית לממשה ללא עוררין."
3. בחודשים שלאחר החתימה על ההסכם חלה התדרדרות ביחסים בין הצדדים, בין היתר בשל מחלוקת בדבר התמורה לה היה זכאי המערער בגין פועלו במסגרת פסגות נדל"ן. כך למשל, המערער דרש מהמשיבים תשלום בסך 100,000 ש"ח כמקדמה עבור עבודתו במיזם המשותף, בעוד המשיבים סברו כי המערער זכאי לתשלום של 15,000 ש"ח בלבד. על רקע חילוקי דעות אלו, ביום 5.11.2012 התקיימה פגישה בין המערער לבין ארביב וראובן, ולטענת המערער במהלכה הודיעו לו השניים כי הם אינם מעוניינים עוד בהמשך ההתקשרות עימו; ועוד נטען כי ראובן חזר על כך בשיחה טלפונית שהתקיימה בין ראובן והמערער יומיים לאחר הפגישה האמורה, ביום 7.11.2012. בתגובה לכך שלח המערער הודעת דואר אלקטרוני אל ראובן ומכללת פסגות, בה ביקש את התמורה המגיעה לו לטענתו עבור הקמת פסגות נדל"ן ועוד הבהיר כי בכוונתו לעמוד בכל התחייבויותיו כפי שעוגנו בהסכם. פנייה זו של המערער לא נענתה, ומשכך ביום 18.11.2012 פנה המערער בשנית אל ראובן ומכללת פסגות וביקש לקבל הבהרה מצידם כיצד סיום ההתקשרות עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם. באותה הזדמנות הפנה המערער את תשומת ליבם של המשיבים לכך שבהתאם להסכם שומה עליהם להימנע מלהתחרות בפרקטיקה בכל תחומי פעילותה למשך 48 חודשים מיום סיום ההתקשרות בין הצדדים; ועם זאת המשיבים יוכלו להמשיך ולעסוק בתחום הוראת לימודי השקעות בנדל"ן בכפוף לתשלום התמורה המוסכמת לעניין זה בהסכם (אף שהדבר לא צוין במפורש בפניית המערער, אין חולק כי הכוונה לתניות אי-התחרות). במענה לכך, ביום 21.11.2012 השיבה מכללת פסגות כי לגישתה ההסכם עודנו תקף.
בהמשך התנהל שיג ושיח בין הצדדים שבמסגרתו התבצר כל צד בעמדתו – כאשר המשיבים טענו כי ההסכם מעולם לא בוטל ועל כן שריר וקיים, בעוד המערער עמד על כך שההסכם בוטל על ידי המשיבים. לבסוף, ביום 5.12.2012 שלחה מכללת פסגות מכתב למערער שבו טענה כי הוא הפר באופן יסודי את ההסכם, בין היתר לנוכח סירובו ללמד קורסים בפסגות נדל"ן והעובדה שהוא מתחרה בה במיזמים מקבילים; ומשכך הודיעה למערער כי ההסכם מבוטל. לאחר מועד זה, המשיכו המשיבים להפעיל את פסגות נדל"ן, ללא מעורבות המערער.
4. לנוכח המחלוקת שניטשה בין הצדדים בעניין זהות הגורם שביטל את ההסכם ואופן פרשנותו, הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי. ביסוד תביעתו של המערער עמדה הטענה שלפיה המשיבים ביטלו את ההסכם שלא כדין, וכן כי הם הפרו את תניות אי-התחרות הקבועות בו שעה שהמשיכו להפעיל את פסגות נדל"ן – באופן המקים לו זכאות לפיצויים. עוד נטען כי המשיבים הפרו את חובת תום הלב כלפי המערער בכך שהציגו בפניו מצג שווא כי בעתיד תוקם ביניהם שותפות בקשר ללימודי נדל"ן, אך בפועל דחקו את רגליו מפסגות נדל"ן. כן נטען כי המערער זכאי לשכר ראוי בגובה מיליון ש"ח בגין פועלו להקמת המיזם המשותף.
מכללת פסגות טענה בתביעתה שכנגד כי נגרמו לה נזקים בגין התנהלותו של המערער, וכי הוא הפר בעצמו סעיף אחר שנכלל בהוראות תניות אי-התחרות (סעיף 9.3 להסכם) – שלפיו "במשך תקופת הסכם זה לא תהא פרקטיקה רשאית להעניק שירותי הדרכה ולימוד תחום ההשקעות בנדל"ן במסגרת קבוצתית העולה מעל 8 תלמידים ללא קבלת אישור מראש ובכתב מפסגות (מכללת פסגות-ע'ב')". כן נטען כי המערער הפר את התחייבותו לפי סעיף 6.7 להסכם, שלפיו עליו לשלם למכללת פסגות אחוזים מכל פעילות משותפת עם תלמידי מכללת פסגות או מקורבים להם. לצד האמור, טענה מכללת פסגות כי על המערער לפצותה בגין פרסומים שפירסם ברשת החברתית פייסבוק שעולים כדי הוצאת דיבה ופגיעה בשמה הטוב.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי מצא להיעתר באופן חלקי לתביעת המערער ודחה את התביעה שכנגד שהגישה מכללת פסגות. בסוגית נסיבות ביטול ההסכם, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי המשיבים הם אלו שביטלו את ההסכם בראשית חודש נובמבר 2012; ונקבע שביטול זה נעשה שלא כדין. קביעה זו נסמכה על תמלול שיחת הטלפון שנערכה בין המערער לבין ראובן ביום 7.11.2012; ועל התרשמות בית המשפט מעדותו של ראובן כי הלה אכן הודיע למערער במסגרת שיחה זו על ביטול ההסכם, וכי הדברים נאמרו ביישוב הדעת. בהקשר זה נאמר כי מאחר שהמשיבים לא הביאו ראיה מצידם לביסוס טענתם כי בסמוך לאחר השיחה האמורה הם פנו למערער בהבהרה שלפיה הם לא היו מעוניינים בביטול ההסכם, ובהינתן שהם בעצמם לא השיבו לפניותיו של המערער בנדון, יש לדחות את ניסיונם להפחית מהמשקל שניתן להודעת הביטול (ונראה שהכוונה להודעה שנמסרה למערער במהלך השיחה הטלפונית ביום 7.11.2012).
בית המשפט הוסיף וציין כי החלטת המשיבים לבטל את ההסכם התקבלה על רקע חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע לתמורה שמגיעה למערער, ולא בשל הפרה כלשהי של המערער את ההסכם (כפי שטענו המשיבים) – ומשכך נקבע כי ביטול ההסכם על ידי המשיבים בתחילת חודש נובמבר 2012 נעשה שלא כדין, קרי: בלא שעמדה למשיבים זכות לבטלו. כן נקבע כי ניסיונם המאוחר של המשיבים לחזור בהם מהודעת הביטול ולעמוד על כך שההסכם עודנו בתוקף, נולד על רקע הודעתו של המערער כי בהתאם לתניות אי-התחרות יהיה עליהם להמשיך ולשלם לו כל עוד יימשכו לימודי הנדל"ן במכללת פסגות. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי משראובן וארביב חתמו על ההסכם בעצמם, הם חבים באופן אישי כלפי המערער בגין הפרתו.
6. מכאן פנה בית המשפט המחוזי לבחון את פרשנות תניות אי-התחרות שנקבעו בהסכם, על מנת לבחון אם המערער זכאי לפיצוי בשל הפרתן. נקבע כי סעיף 9.1 להסכם מורה כי במשך תקופת ההסכם ו-48 חודשים מהיום שבו ההסכם יגיע לסיומו, לא תהיה מכללת פסגות רשאית להתחרות בפרקטיקה בכל תחומי פעילותה; וכי מדובר במגבלה כללית שלא לעסוק בתחום למשך 4 שנים. לצד זאת, נקבע כי סעיף 9.2 להסכם יוצר חריג לסעיף 9.1 להסכם, כך שמוקנית למכללת פסגות זכות להשתמש בקניין הרוחני ובמרצים של פרקטיקה לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, בתמורה לתשלום הסכומים שנקבעו בסעיף עבור שימוש זה – סך של 15,000 ש"ח לחודש בצירוף 5% ממחזור המכירות של מכללת פסגות בתוספת מע"מ (להלן: התמורה המוסכמת). בפסק הדין נקבע כי זכאות לתמורה המוסכמת קמה אך ורק בגין הפרה של סעיף 9.2 להסכם ולא גם בגין הפרתו של סעיף 9.1 להסכם, כטענת המערער; ומשכך ככל שסעיף 9.1 הופר, על המערער מוטל הנטל להוכיח את הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך.
לגופם של דברים, נקבע כי בחודש פברואר 2013 מכללת פסגות העלתה מחדש לאוויר אתר אינטרנט הנושא את השם פסגות נדל"ן, ושבו נעשה שימוש בקניינה הרוחני של פרקטיקה כמשמעו בסעיף 9.2 להסכם. משכך נקבע כי על המשיבים לשלם למערער את התמורה המוסכמת בגין השימוש שערכו בקניין הרוחני של פרקטיקה; וכי על מנת ללמוד על שיעורה (שכן חלק מהתמורה המוסכמת נגזר ממחזור המכירות של מכללת פסגות), עומדת למערער זכות לקבלת החשבונות של מכללת פסגות לגבי תקופת ההפרה החל ממועד סיום ההתקשרות בין הצדדים (נובמבר 2012) ועד המועד שבו נפסק השימוש האסור (מרץ 2014). עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיצוי נוסף מכוח סעיף 9.2 להסכם, בשל שימוש שעשו המשיבים בקניינו הרוחני במסגרת אתרים פרסומיים שונים; ובעניין זה נקבע כי השימוש בחומרים האמורים נעשה בתום לב ובהיקף מוגבל.
לצד האמור, בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המערער לפיצויים מכוח סעיף 9.1 להסכם, וזאת משום שלא הוכח כי נגרם לו נזק בעקבות הפרתו – קרי, לא הוכח מה הנזק אם בכלל שנגרם למערער עקב המשך פעילותה של מכללת פסגות בתחום הוראת ההשקעות בנדל"ן בתקופה של 48 חודשים לאחר ביטול ההסכם. כן נדחתה טענתו של המערער שלפיה קמה לו עילת תביעה גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), ונקבע כי המערער לא הוכיח את גובה התעשרות המשיבים כתוצאה מהפרת סעיף 9.1 להסכם. למען שלמות התמונה יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה טענות נוספות שהעלה המערער לעניין חוסר תום לב מצד המשיבים וזכאותו לפיצויי קיום ושכר ראוי; ואולם מאחר שהמערער איננו מלין על כך, לא ארחיב בנדון.
7. במסגרת פסק הדין נדחתה התביעה שכנגד שהוגשה על ידי מכללת פסגות על כל רכיביה; ובהינתן שמכללת פסגות אינה עומדת עליה בערעור שכנגד, הדברים יתוארו בתמצית בלבד. נקבע כי לנוכח הקביעה שהמשיבים הם אלה שביטלו את ההסכם שלא כדין, אין מקום לקבל את טענותיה של מכללת פסגות בעניין נזקים שלכאורה נגרמו לה עקב ביטול ההסכם. ובהקשר זה נאמר כי טענותיה של מכללת פסגות לגבי הפרות של המערער את ההסכם, מתייחסות רובן ככולן לתקופה שלאחר ביטול ההסכם על ידי המשיבים – ועל כן ממילא המערער לא היה מחויב לבצע את המטלות שהוטלו עליו מכוח ההסכם, מה גם שנראה כי אף לאחר שההסכם בוטל המערער לא "נטש" את הקורסים בעודם מתנהלים. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענתה של מכללת פסגות כי על המערער לפצותה בגין הפרה של סעיפים 9.3 ו-6.7 להסכם, שעניינם באיסור תחרות בה ובזכאותה לתמורה בגין רווחים שצמחו לפרקטיקה כתוצאה מפעילות עסקית משותפת עם תלמידי פסגות נדל"ן. לבסוף, נדחתה תביעתה של מכללת פסגות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; ונקבע כי פסגות נדל"ן לא הוכיחה שהפרסומים של המערער בפייסבוק כוונו אליה ועל כן הם אינם עולים כדי לשון הרע.
8. סופו של דבר, תביעתו של המערער התקבלה ככל שהיא נוגעת לזכאותו לפיצויים מכוח סעיף 9.2 להסכם. ובהתאם, הורה בית המשפט המחוזי למשיבים להמציא למערער חשבונות בקשר להכנסותיה של מכללת פסגות מפסגות נדל"ן בתקופה שבין נובמבר 2012 עד למרץ 2014 (לצורך חישוב 5% ממחזור המכירות). פסק דין זה הוא נושא הערעורים דנן.
על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בהחלטה מיום 9.8.2018 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המערער כי יורה למשיבים לשלם לו בינתיים את החלק מהתמורה המוסכמת שאיננו דורש עריכת חשבונות (15,000 ש"ח לכל חודש הבא בגדרי תקופת ההפרה של סעיף 9.2 להסכם, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק); ובפסק דין משלים מיום 14.1.2019 הורה בית המשפט המחוזי על תשלום נוסף בסך 137,777 ש"ח למערער בגין יתרת התמורה המוסכמת (5% ממחזור המכירות) בתוספת מע"מ. כן נקבע כי על המשיבים לשאת בהוצאות המערער בסך 20,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בגובה 100,000 ש"ח.
טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד
9. הן המערער הן המשיבים מסרבים להשלים עם פסק הדין והגישו כל אחד ערעור מטעמו. לטענת המערער הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי לסעיף 9.1 להסכם ולזכאותו לפיצויים בגין הפרתו היא שגויה; שכן לדבריו, הפרה של סעיף 9.1 להסכם מקימה זכאות לתמורה המוסכמת הקבועה בסעיף 9.2 להסכם, ומשכך הוא איננו נדרש להוכיח כי נגרם לו נזק עקב הפרה של סעיף 9.1 להסכם. לחלופין, חוזר המערער על הטענה כי הוא זכאי לפיצויים בגובה התעשרות המשיבים עקב ההפרה, וזאת מכוח הוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר; ולדבריו, לנוכח ההתנהלות החמורה של המשיבים יש לחייבם להשיב את ההתעשרות שהפיקו בגין ההפרה. עוד טוען המערער כי נדרש היה לקבל את תביעתו מכוח סעיף 9.2 להסכם, גם ככל שהיא נוגעת לשימוש שעשו המשיבים בקניינה הרוחני של פרקטיקה במסגרת אתרים פרסומיים שונים; תוך שהודגש כי שימוש זה נמשך גם נכון למועד הגשת הערעור, ודי בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת "תום הלב" שבית המשפט המחוזי ייחס לפרסומים אלה. בהתאם נטען כי יש להרחיב את פרק הזמן שלגביו על מכללת פסגות למסור למערער חשבונות כך שיעמוד על 48 חודשים כקבוע בהסכם (ונראה שבהקשר זה מפנה המערער לסעיף 9.1 להסכם), וזאת חלף 17 החודשים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי (בין החודשים נובמבר 2012 ומרץ 2014).