פסק דין
לפני תביעה לפירעון חוב בגין העמדת הלוואה בעסקה הכוללת גם הפקת פוליסת ביטוח משתתפת ברווחים.
בעסקה שנכרתה בשנת 2006, העמידה התובעת לנתבעים הלוואה בסך של 924,000 ₪, ובה בעת הפיקה לנתבעים פוליסות ביטוח הכוללות הן רכיב ביטוחי (ריסק) והן רכיב של חיסכון. במסגרת אותה עסקה שלמו הנתבעים כספים לסוכן הביטוח באמצעותו נעשתה העסקה, וכן גם מסרו 60 שיקים דחויים, אשר הופקדו כפרמיות בפוליסות הביטוח. בחלוף 5 שנים, לאחר שכל השיקים שנמסרו מראש נפרעו כסדרם, דרשה התובעת את פירעון ההלוואה ובהמשך גם ממשה את הכספים שהצטברו בפוליסות לפירעון החוב בגין ההלוואה.
השתלשלות אירועים זו הביאה למחלוקות בגינן הוגשה התביעה והוגשה תביעה שכנגד.
לטענת התובעת, לאחר מימוש הכספים שהצטברו בפוליסות ותשלום נוסף ששילמו הנתבעים לאחר מכן, נותרה יתרת חוב בגין ההלוואות. על כך הוגשה התביעה העיקרית.
לטענת הנתבעים מאידך, מלכתחילה הוסכם על "מעגל סגור", דהיינו: שהתשלום ששילמו מראש לתובעת (באמצעות סוכן הביטוח מטעמה) בצירוף אותם שיקים שמסרו ונפרעו, מהווים פירעון מלא של כל חוב לתובעת, ולפיכך אין לה זכות לתבוע תשלום נוסף ועליה אף להשיב כספים שגבתה ביתר. על כך התביעה שכנגד.
במוקד המחלוקות העומדות להכרעה עומדת לפיכך מחלוקת עובדתית על אשר הוסכם מראש בין הצדדים – אם עסקת הלוואה רגילה בגינה יש לחשב החוב לפי הריבית שסוכמה ובניכוי הכספים שהופקדו לפוליסות, כטענת התובעת; או שמא עסקה הכוללת התחייבות של התובעת שלא יידרש כל תשלום נוסף מעבר למה ששולם מראש, כטענת הנתבעים.
לצד מחלוקת עובדתית זו, עומדות להכרעה טענות הנתבעים להפרת חובותיה של התובעת כלפיהם, בייחוד בהיותה חברת ביטוח, ובראשן הפרת חובת הגילוי בכל הנוגע לריבית האפקטיבית בה חויבו בגין ההלוואות ונוכח הכספים ששילמו מראש לסוכן הביטוח בעת נטילת ההלוואות.
העובדות
1. התובעת (הנתבעת שכנגד), מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") הינה תאגיד ביטוח, אשר במסגרת פעילותו עוסק הן בעסקי ביטוח והן בהעמדת הלוואות.
אחד מסוכני הביטוח אשר פועלים לשיווק עסקי התובעת, הינו סוכן הביטוח, מר מיכאל גרובר (להלן: "גרובר").
הנתבעים (התובעים שכנגד), מר מישל אלקסלסי וגב' אביבה אלקסלסי הינם בני זוג. במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, היה הנתבע 1 בעל השליטה בחברה פרטית העוסקת בשירותי הסעות. לשם הנוחות יכונה הנתבע 1 להלן: "מישל"; והנתבעים ביחד יכונו להלן: "הנתבעים".
2. במהלך 2006 התעניינו הנתבעים באפשרות נטילת הלוואה ונוכח זאת, באמצעותו של ב"כ הנתבעים עו"ד שי ניידרמן, נוצר קשר בין גרובר לבין מישל ונדונה ביניהם האפשרות שהנתבעים ייטלו הלוואה מהתובעת.
3. בתום משא ומתן קצר, נכרתה עסקה במהלך יוני 2006 וזו באה לכדי ביטוי במסמכים הבאים:
א. 2 הסכמי הלוואה נפרדים מיום 22.6.06, אשר כותרתם "הסכם לקבלת הלוואה בשעבוד פוליסת ביטוח חיים" ועליהם חתמו הנתבעים (להלן: "הסכמי ההלוואה").
לפי הסכמי ההלוואה העמידה התובעת לכל אחד מהנתבעים הלוואה בסך של 462,000 ₪ (להלן: "ההלוואות"), כאשר סכומי ההלוואות צמודים למדד ונושאים ריבית בשיעור של 6% לשנה. בהסכמי ההלוואה נכתב שההלוואות תיפרענה ב- 48 תשלומים, שהראשון בהם ישולם 12 חדשים לאחר העמדת ההלוואות. דהיינו, תקופת פירעון ההלוואות הועמדה על 60 חדש.
ב. 2 פוליסות ביטוח חיים אשר הפיקה התובעת לכל אחד מהנתבעים (להלן: "הפוליסות"). לפי הפוליסות הופקו לנתבעים פוליסות ביטוח חיים בסך של 435,000 ₪ לכל אחד, וכנגד זאת התחייבו הנתבעים לשלם פרמיה חדשית בסך של כ- 8,000 ₪ לכל אחד, כאשר מרבית הפרמיה המשולמת מיועדת לחיסכון.
4. בעקבות חתימת הסכמי ההלוואה והפוליסות, ביום 27.6.06 העבירה התובעת לכל אחד מהנתבעים המחאה בסך של 461,803 ₪ (סכומי ההלוואות בניכוי דמי עריכת שטר). הנתבעים מצדם, העבירו לתובעת 60 שיקים מעותדים בסך של 16,000 ₪ כל אחד, משוכים ל- 28 בכל חדש אזרחי, החל מיום 28.6.06 וכלה ביום 28.5.11.
5. במהלך דצמבר 2010, או בסמוך לכך, פנו נציגי התובעת לנתבעים ובקשו להסדיר את פירעון ההלוואות. הנתבעים בתגובה, בהודעת דוא"ל מיום 13.12.10 (נספח 8 לתצהיר התובעת), הודיעו כי לפי ההסכמה בנטילת ההלוואות, יש לפרוע את ההלוואות מהכספים שהצטברו בהפקדות לפוליסות שבצעו הנתבעים, כך שלא יתכן שתיוותר יתרת חוב לתובעת.
התובעת בתגובה, הודיעה שהיא דוחה את אותה טענה לה טוענים הנתבעים. בתגובתה, טענה התובעת כי ניתן לדחות את מועד פירעון ההלוואות כנגד המשך תשלומי הפרמיה החדשית, שאם לא כן על הנתבעים לפרוע את ההלוואות.
6. חילופי המכתבים לא הביאו להסכמה. ביום 28.5.11 נפרע השיק האחרון מהשיקים שמסרו הנתבעים מראש בכריתת הסכמי ההלוואה, ומכתבי התראה של התובעת לא הביאו להסכמה.
במהלך נובמבר 2011, בטלה התובעת את הפוליסות וביום 8.5.12 העבירה התובעת מהכספים שהצטברו בפוליסות סך של 1,076,180 ₪ על חשבון החוב שייחסה לנתבעים בגין ההלוואות, וטענה ליתרת חוב של כ- 440,000 ₪ בגין ההלוואות, לאחר קיזוז זה.
7. במהלך 2012 – 2014 נוהלו בין הצדדים מגעים נוספים בניסיון ליישב המחלוקות, ובמהלך 2013 העבירו הנתבעים לתובעת סך של 200,000 ₪, ב-4 תשלומים שווים של 50,000 ₪.
העברה זו לא הביאה להסכמה, התובעת טענה ליתרת חוב של כ- 290,000 ₪, וביום 16.9.14 הוגשה התביעה.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
8. לטענת התובעת, חייבים הנתבעים ביתרת החוב שנותרה בגין ההלוואות.
לפי גרסת התובעת, נטלו הנתבעים את ההלוואות בתנאים שסוכמו מראש, בתנאי ההצמדה והריבית שנקבעו בהסכמי ההלוואה, ובהתחייבות לפרוע את ההלוואות במועדים שסוכמו ובלא כל תנאי.
הפוליסות שהופקו לנתבעים, טוענת התובעת, נועדו בסך הכל להוות בטוחה לפירעון ההלוואות, ולכן גם שועבדו לטובת התובעת. אותן הפוליסות היו מהסוג המכונה "פוליסות משתתפות ברווחים", דהיינו כאלו שהכספים המופקדים במסגרתן מושקעים ועשויים להפיק תשואה חיובית, אך גם עלולים להפיק תשואה שלילית. הכספים שהפקידו הנתבעים לטובת הפוליסות אכן הושקעו ואכן גם עשויים היו, לפי התשואה שתתקבל, לכסות את יתרת ההלוואה שנטלו הנתבעים, אולם לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות שכך גם יקרה.
לפיכך, טוענת התובעת שבעקבות פדיון הכספים שהצטברו בפוליסות על כל אחד מהנתבעים לפרוע את יתרת החוב בגין ההלוואה שנטל. לפי תחשיבי התובעת, סכום החוב הכולל, בניכוי הסכום ששילמו הנתבעים במהלך 2013, עומד בעת הגשת התביעה על סך של 290,144 ₪.
9. לטענת הנתבעים, לא זו בלבד שלא נותר לחובתם חוב כלשהו לתובעת, אלא דווקא התובעת גבתה מהם כספים ביתר, ויש לחייבה בהשבה, שלכן התביעה שכנגד.
לפי גרסת הנתבעים, העסקה שנכרתה בינם לבין התובעת הייתה עסקה של "מעגל סגור" לפירעון ההלוואה.
לשיטת הנתבעים, עם נטילת ההלוואות סוכם שהנתבעים ישלמו מראש את עלות מימון ההלוואות, וכי אותם השיקים שהם מוסרים מראש בסכום ההלוואות, יופקדו בפוליסה שהיא כתכנית חיסכון, כך שבתום פירעון השיקים ישמשו הכספים שיצטברו בפוליסות, כולל הרווחים שיופקו במסגרתן, לפירעון ההלוואות. משמע, כך הנתבעים, מראש הוסכם שבתום פירעון השיקים לא יתכן מצב בו יצטרכו להעביר לתובעת כספים נוספים לסילוק ההלוואות מעבר לאלו שיצטברו בפוליסות.
בפועל, טוענים הנתבעים, כך בדיוק גם היה. בעת כריתת הסכמי ההלוואה והפקת הפוליסות שילמו הנתבעים בשיק לגרובר סך של 132,810 ₪, בגין המימון, והוסיפו ומסרו 60 שיקים להפקדה בפוליסות. ומשכך, בתום פירעון השיקים לא הייתה עליהם כל חבות לתשלום נוסף כלשהו לתובעת ומעבר לפירעון הכספים שבינתיים הצטברו בפוליסות.
עוד טוענים הנתבעים כי התנהלות התובעת הייתה חסרת תום לב מלכתחילה, בהפרת התחייבויותיה כחברת ביטוח, וזו באה לכדי ביטוי גם בהפרת ההסכמה, באי גילוי נאות של הריבית האפקטיבית בה מחויבים הנתבעים נוכח התשלומים לגרובר, בהתניית שירות בשירות ואף בעשיית עושר שלא כדין נוכח נטילת כספי עמיתים של התובעת להעמדת ההלוואות.
במצב זה, טוענים הנתבעים בתביעה שכנגד, יש לחייב את התובעת בהשבת מלוא עלות המימון ששילמו לתובעת, באמצעות גרובר, בכריתת הסכמי ההלוואה, וכן גם בהשבת הסכום הנוסף ששלמו במהלך 2013. סכומים אלו, בצירוף הצמדה וריבית, הועמדו על סך של 394,276 ₪.
לחילופין, טוענים הנתבעים בתביעה שכנגד שנוכח ההטעיה וחוסר תום הלב, יש לבטל את הסכמי ההלוואה ולערוך מחדש את תחשיבי הריבית לפי ריבית הפריים במועד הרלוונטי (6%), בצירוף תוספת סיכון סבירה (1.5%) ובניכוי התשלום ששילמו מראש (132,810 ₪). לפי תחשיב זה של הנתבעים, התשלום שבצעו במהלך 2013 בסך של 200,000 ₪, מביא ליתרת חוב של התובעת בסך של 199,670.70 ₪.
טענה נוספת של הנתבעים מתייחסת לרווחים שהצטברו בגין הכספים שהפקידו בפוליסות. לשיטתם, נוצר לתובעת בגין הפקדות אלו רווח של כ- 118,000 ₪, וכיוון שהעסקה בכללותה נוהלה על ידי התובעת בחוסר תום לב, הם זכאים למחצית מרווחים אלו, בסך של 59,000 ₪.
10. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ובהחלטה מיום 10.2.15 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בלא שהתקיים דיון. בהמשך ולאחר נטילת רשות, גם הוגשה התביעה שכנגד.
11. בעקבות הגשת כתבי הטענות, התנהל בין הצדדים הליך ממושך, נוכח בקשה שהגישו הנתבעים לגילוי דו"ח מיום 24.8.10 שערך חוקר מיוחד שנתמנה על ידי המפקח על הביטוח, "דו"ח בר-לב" (להלן: "דו"ח בר-לב" או "הדו"ח"). בהחלטה מיום 6.12.16 (לאחר קבלת עמדת המפקח על הביטוח), נקבע שעל התובעת לגלות חלקים מהדו"ח. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור ובפסק דין מיום 19.3.17 (רע"א 12736-01-17) צומצם היקף הגילוי של חלקים מהדו"ח. בירור המחלוקות בקשר לגילוי הדו"ח הביאו לעיכוב בבירור התביעה.
12. התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה של גב' אמילי ישעיהו (רכזת בקרת דוחו"ת בתובעת) ובהמשך, גם בתצהירו של גרובר. כמו כן הוגשה מטעם התובעת חוות דעת מומחה של רו"ח אוריאל בן טולילה.
הנתבעים תמכו גרסתם בתצהירו של מישל וכן הוגשה מטעמם חוות דעת מומחה עליה חתומים יחדיו רו"ח דורון ויסבורד ורו"ח בעז יפעת.
דיון
13. מטיעוני הצדדים מתברר שאין, למעשה, מחלוקות באשר להשתלשלות האירועים מאז נוצר הקשר בין הצדדים, ביוני 2006 (או בסמוך לכך) ועד להגשת התביעה.
אין מחלוקת על כך שביום 22.6.06 חתם כל אחד משני הנתבעים על הסכם ההלוואה, שלפיו בקש מהתובעת הלוואה בסך של 462,000 ₪.
אין מחלוקת על כך שבעקבות חתימת הסכמי ההלוואה, העמידה התובעת לנתבעים הלוואה בסך כולל של 924,000 ₪. ההלוואה הועמדה בשתי המחאות מיום 27.6.06, כל המחאה בסך של 461,803 (סכומי ההלוואות בניכוי דמי עריכת שטר).
אין מחלוקת על כך שבד בבד עם חתימת הסכמי ההלוואה, הוסכם על הפקת הפוליסות, פוליסות המכונות "פוליסות משתתפות ברווחים" וכוללות הן רכיב של ביטוח ("ריסק") ובעיקר רכיב של חיסכון. הפוליסות הופקו לנתבעים בסמוך למועד העמדת ההלוואות.
אין מחלוקת על כך שבד בבד עם העמדת ההלוואות והפקת הפוליסות, מסרו הנתבעים לתובעת 60 שיקים מעותדים, בסך של 16,000 ₪ כל אחד, משוכים ל- 28 בכל חדש עד ליום 28.5.11.
ובנוסף, אין מחלוקת על כך שהשיקים שמסרו הנתבעים לא הועברו לפירעון ההלוואות, אלא לתשלום הפוליסות. כך, לפי התנהלות הצדדים, בעוד מחד ההלוואות צוברות ברישומי התובעת הפרשי הצמדה וריבית, הנתבעים מבוטחים לפי הפוליסות והכספים המופקדים מדי חודש מצטברים ומושקעים על ידי התובעת.
14. על רקע עובדות אלו, טענות הנתבעים משתרעות על שני מישורים נפרדים.
במישור הראשון, בוחנים הנתבעים את אומד דעת הצדדים בכריתת ההסכמים ומתן ההלוואות. טענות הנתבעים במישור זה מבטאות מחלוקת עובדתית, נוכח הטענה לסיכום שלפיו לא יצטרכו להוסיף דבר על הכספים ששילמו מראש ועל השיקים שמסרו.
במישור השני, בוחנים הנתבעים את חבותה של התובעת, כחברת ביטוח הפועלת תחת דין ספציפי. טענות הנתבעים במישור זה מתמקדות בחובת הגילוי החלה על התובעת, בטענה לאיסור התניית שירות בשירות, ובטענה להפרת חובת נאמנות של התובעת במקור הכספי להלוואות.
טענות אלו יבחנו כסדרן, אך ברי הדבר שאם תתקבל הטענה הראשונה, לא יהיה טעם בבחינת יתר הטענות, ותיוותר אך שאלת היקף החיוב בהשבה בו תחויב התובעת. מאידך, דחיית הטענה הראשונה וקבלת אילו מהטענות במישור השני, תחייב גם עריכת תחשיב והתחשבנות.
15. טענתם הראשונה של הנתבעים מתייחסת לאשר סוכם בקשר עם פירעון ההלוואה שהעמידה התובעת לנתבעים. זו הטענה להסכם אותו מכנים הנתבעים "המעגל הסגור".
לפי טענת הנתבעים, (למשל סעיף 8 בתצהיר מישל), הסכימו הצדדים כי ההלוואה תיפרע בתוך 5 שנים בשני אמצעי תשלום: האחד, תשלום עלויות המימון (משמע: הריבית) שייעשה מראש בסך של 132,810 ₪; והשני, מסירת 60 שיקים מעותדים בסך של 16,000 ₪ כל אחד.
התובעת, כך טוענים הנתבעים, התחייבה כי מיד בהפקת הפוליסות תיפתח לנתבעים תכנית חיסכון במלוא סכום השיקים המעותדים, דהיינו בסך של 960,000 ₪, וזו תפיק תשואה כזו שבחלוף 5 שנים, בכפוף לפירעון כל השיקים שנמסרו, יהיה בכספי הפוליסה די לפירעון ההלוואה.
כלומר, לפי גרסת הנתבעים, הוסכם מראש כי נוכח התשלום ששולם לגרובר בגין "עלות המימון", ובכפוף לפירעון כל השיקים שנמסרו - לא יחויבו הנתבעים לשלם לתובעת כל תשלום נוסף לפירעון ההלוואה. זה, לשיטתם, הסכם "המעגל הסגור".
התובעת מצדה, כופרת בגרסה זו. לשיטת התובעת, לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות לכך שכספי הפוליסה שתופק להם יניבו רווחים לכיסוי ההלוואות, ולפיכך שומה היה על הנתבעים להשלים את יתרת החוב לכיסוי ההלוואות בניכוי כל הכספים שהצטברו לזכותם בפוליסה.
ודוק, משאבים רבים השקיעו הצדדים בבירור בקשת הנתבעים לגילוי דו"ח בר-לב ואף סיכומי הנתבעים נפתחים בטענה שקביעות בדו"ח בר-לב "סותמת את הגולל" על טענות התובעת. טענה זו איננה ברורה ולא ניתן לקבלה ככל שהיא מתייחסת לטענה זו. בדו"ח בר-לב אין לא מילה ולא חצי מילה על ההתקשרות הספציפית נשוא תביעה זו. ההתקשרות שבין התובעת לנתבעים. הדו"ח מספק את הרקע להתקשרות בין הצדדים אך איננו עוסק כלל בהסכמות אליהם הגיעו הצדדים. בירור המחלוקות נוכח טענות הנתבעים להסכמה המכונה "המעגל הסגור", מחייב התחקות אחר אומד דעת הצדדים לפי מכלול הראיות והאמור בדו"ח בר-לב איננו תורם דבר לבירור זה.
16. נוכח מחלוקת עובדתית זו בכל הנוגע לאומד דעת הצדדים, הנה אשר התברר:
א. התברר שלא ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעים.
גרסת הנתבעים לאותה הסכמה מראש באשר לאופן השבת ההלוואה, התבססה על הטענה שעלות המימון של ההלוואות שולמה על ידם מראש, בעת נטילת ההלוואות. וכך הוצגה גרסה זו בתצהיר מישל מיום 25.12.14, אשר תמך בבקשת הרשות להגן:
24. גרובר ערך מספר חישובים והציע שנקבל כ"א הלוואה ע"ס של 462,000 ₪, כפועל יוצא מכך נשלם מראש עבור המימון סך של 132,810 ₪, וימסרו 60 המחאות חדשיות, דחויות, כ"א ע"ס 16,000 ₪ ...
...
27. בנוסף, מסרו המבקשים לגרובר המחאה שלפי הוראותיו נרשמה לפקודתו ע"ס 132,810 ₪, בגין המימון, מצ"ב צילום ההמחאה.
לפי גרסה זו אשר הציגו הנתבעים, סוכם שהמימון המשולם מראש בגין ההלוואה יעמוד על 132,810 ₪, וסכום זה גם שולם בהמחאה לפקודת גרובר.
בפועל, התברר שגרסה זו איננה מדויקת. ודאי שאיננה שלמה.