עא 10210/17 היי סיין בע"מ נ' בלורן יבוא ושיווק פרזול בע"מ

23 ספטמבר 2019
הדפסה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 10210/17

לפני: כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט י' אלרון

המערערת: היי סיין בע"מ

נ ג ד

המשיבה: בלורן יבוא ושיווק פרזול בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 19.11.2017 ב-ת"א 19777-05-14 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כב' השופטת ר' שמולביץ

תאריך הישיבה: י"ב בתמוז התשע"ט (15.7.2019)

בשם המערערת: עו"ד רוי בר-קהן; עו"ד קלרה פונרוב

בשם המשיבה: עו"ד רותם שור; עו"ד רמי בלומנפלד

פסק-דין

השופט י' אלרון:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ר' שמולביץ) בת"א 19777-05-14 [פורסם בנבו] מיום 19.11.2017, בגדרו נקבע כי היי-סיין בע"מ (להלן: המערערת) תישא בחובותיה של חברת ספייס תעשיות רהיטים בע"מ (להלן: החייבת) כלפי בלורן יבוא ושיווק פרזול בע"מ (להלן: המשיבה) בסך של 2,876,158 ש"ח במסגרת ערבותה לחובות אלו.
עיקרי העובדות
2. כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, דניאל חורי (להלן: חורי) ניהל בעבר הן את המערערת והן את החייבת והיה בעל מניות בשתי החברות.
3. ביום 15.9.2010 חתם חורי על כתב ערבות בשם המערערת שלפיו היא ערבה לחובותיה של החייבת כלפי המשיבה בערבות בלתי מוגבלת בסכום ובזמן; וביום 18.5.2011 חתם חורי בעצמו על "כתב ערבות" זהה שלפיו אף הוא ערב לחובותיה של החייבת כלפי המשיבה.
4. במהלך חודש אפריל 2012 העביר חורי את כל מניותיו במערערת לחתנו (להלן: בן חמו) וחדל לפעול כדירקטור בחברה. המערערת דיווחה על שינוי זה לרשם החברות, אולם לטענת המשיבה מנהליה לא ידעו על כך והמשיכו להתנהל מולו בכל ענייניהן של החייבת והמערערת.
5. ביום 28.1.2014 הוגשה נגד החייבת בקשת פירוק בגין חובותיה לגורמים שונים.
זמן קצר לאחר מכן סוכם בין מנהלה של המשיבה, בעל מניות בה וחורי כי חובותיה של החייבת כלפי המשיבה יימחקו – וזאת בתמורה לכך שתועבר לבעלותה חברה אחרת בשם פורמיליין תעשיות בע"מ (להלן: פורמיליין) אשר נוהלה על ידי חורי והייתה באותה עת בבעלות חותנו האחר; תימסר למשיבה חזקה בנכס שבו פורמיליין פעלה ללא תשלום דמי שכירות; ויימסרו לה מוצרים ללא תמורה מהמערערת בשווי של כ-500,000 ש"ח.
בניגוד להסכמות אלה, נדרשה המשיבה בסופו של יום לשלם לקופת הפירוק סכום של כ-700,000 ש"ח עבור מכונות ומלאי של פורמיליין שהועברו לבעלותה.
6. בנסיבות אלה הגישה המשיבה ביום 13.5.2014 תביעה לבית המשפט קמא נגד חורי והמערערת לפירעון חובות החייבת כלפיה בגין חשבוניות שהוצאו בתקופה שבין חודשים אפריל ואוקטובר 2013 על סך למעלה מ-1.2 מיליון ש"ח; ושיקים דחויים על סך קרוב ל-2 מיליון ש"ח שנמסרו במהלך התקופה שבין החודשים ספטמבר 2012 ליולי 2013 וחוללו, בניכוי החזר מע"מ שקיבלה המשיבה בסך קרוב לחצי מיליון ש"ח.
7. ביום 23.6.2014 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד חורי, אולם הלה הוכרז כפושט רגל זמן מה לאחר מכן ועל כן פסק הדין לא מומש; וביום 19.11.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא בעניינה של המערערת – כלפיו מופנה הערעור דנן.
פסק דינו של בית המשפט קמא
8. חלק הארי של פסק הדין הוקדש לדחיית טענות המערערת שלפיהן היא כלל אינה ערבה לחובות החייבת כלפי המשיבה.
במסגרת זאת נקבע כי כתב הערבות נחתם כדין, ויש בו כדי לחייב את המערערת, וכי לא הוכח שהוא בוטל בשלב מאוחר יותר ועל כן הוא שריר וקיים.
כמו כן קבע בית המשפט קמא כי בניגוד לטענות המערערת, לא הוכח שהמשיבה ויתרה לחייבת על חובותיה, ומשכך חובות אלו ברי תביעה בהליך דנן.
9. עוד נדחו טענות המערערת שלפיהן המשיבה לא הודיעה לה על כך שהחייבת לא קיימה את החוב כלפיה כנדרש; וכי אילו היתה המערערת יודעת על כך במועד היה בידיה לפעול להקטנת החוב.
במסגרת זאת הודגש כי בכתב הערבות הוסכם שהערבות "לא תיפגע על ידי מתן ארכה", ועל כן אין בעצם הסכמת המשיבה להעניק לחייבת ארכה בהסדר התשלומים כדי לפגום בתוקפה של הערבות.
בנוסף נקבע כי מנהליה של המשיבה לא ידעו על כך כי חורי חדל מלעבוד מטעמה של המערערת והעביר את מניותיו במערערת לבן חמו – וכי בנסיבות העניין די היה בידיעתו של חורי על כך שהחייבת לא קיימה את חיוביה.
10. לצד זאת, בית המשפט קמא דחה את טענות המערערת ולפיהן היה בידיה לצמצם את נזקיה אילו המשיבה הייתה יודעת מבעוד מועד על כך שהחייבת לא קיימה את חיוביה.
בכלל זה נקבע כי חלק ממקורות המימון אשר לטענת המערערת היו עשויים לאפשר את פירעון חובותיה של החייבת לא עמדו לרשותה; וכי חלק אחר ממקורות המימון היו ברשות המערערת לפני שחורי העביר את מניותיו במערערת והפסיק לפעול כדירקטור יחיד בה, ועל כן באותה עת המערערת הייתה מודעת לכך שהחייבת אינה מקיימת את חיוביה.
בנוסף צוין כי המערערת העניקה כספים רבים לחייבת כמעין הלוואה על מנת לאפשר את המשך פעילותה הכלכלית השוטפת.
בנסיבות אלו קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח שהמערערת אכן הייתה מעדיפה להעביר סכומים אלו למשיבה אילו ידעה על כך שהחייבת לא קיימה את חיוביה – שהרי הדבר היה פוגע בפעילותה של החייבת.
לבסוף, נקבע כי טענת המערערת שלפיה היה בכוחה לתבוע את חורי בגין נזקיה בטרם נעשה פושט רגל נטענה בעלמא; וכי לנוכח ההכרזה עליו כפושט רגל לא הייתה לכך "משמעות מעשית כלשהי".
עיקרי הטענות בערעור
11. המערערת טענה תחילה שורה ארוכה של טענות אשר הופנו כלפי קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט קמא בפסק דינו. אולם, בעקבות הדיון בערעור שהתקיים לפנינו הגישה הודעה מעדכנת שבמסגרתה צמצמה את טענותיה לעניין חובת היידוע המוטלת על המשיבה על כך שהחייבת לא קיימה את חיוביה.
לטענת המערערת, המשיבה לא מסרה לה הודעה על כך כי החייבת לא קיימה את חיוביה ובכך הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה.
לשיטת המערערת, חובה זו הינה חובה "מוגברת" בענייננו מאחר ומדובר בערבות ללא הגבלה בסכום.
במסגרת זאת, מעלה המערערת שלל טענות באשר לכך שהמשיבה לא יכולה הייתה להסתמך על ידיעותיו של חורי אודות מצבה הכלכלי של החייבת.
נטען כי חורי העביר את מניותיו במערערת וחדל לשמש דירקטור יחיד בה בשנת 2012 ועל כן אין לראות בו כאורגן או כשלוח מטעמה; כי דיווח על שינוי זה נמסר לרשם החברות ולכן חזקה על המשיבה שידעה על כך; וכי חורי עצמו היה נתון בניגוד עניינים כאשר פעל הן מטעם המערערת והן מטעם החייבת, ועל כן המשיבה לא יכולה היתה להסתפק בכך שחורי ידע על מצב חיוביה של החייבת.
בנוסף שבה בפנינו המערערת על טענתה כי אילו היתה המשיבה מודיעה לה על אי-קיום חיוביה של החייבת מבעוד מועד, היא יכולה היתה לפעול להקטנת חובותיה של החייבת כלפי המשיבה. משכך לשיטתה יש לפטור אותה מהערבות לפירעון חובות אלו. בהקשר זה נטען כי קביעות בית המשפט קמא אשר שללו את טענות המערערת בעניין לא נומקו כראוי.
12. מנגד, לשיטת המשיבה דין הערעור להידחות.
המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענת כי עיקר טענות המערערת מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות אשר אין מקום להתערב בהם בערעור.
בכלל זה טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא שלפיה היא לא ידעה על כך שחורי הפסיק לפעול מטעם המערערת. על כן, לשיטתה לא נפל כל פגם בכך שהסתמכה על ידיעתו של חורי על אודות אי-קיום חיוביה של החייבת כלפיה ולא מסרה הודעה נוספת על כך למשרדיה של המערערת.
עוד טוענת המשיבה כי חורי המשיך לפעול הלכה למעשה כמנהלה של המערערת אף לאחר שהעביר את מניותיו במערערת לבן חמו. לטענתה, העברת המניות בחברה לבן חמו הייתה סמלית בלבד, ולראיה, מצביעה המשיבה על כך שלא הוכח כי שולמה תמורה כלשהי בעד מניותיו של חורי במערערת. בפרט מפנה המשיבה לכך שחורי המשיך לחתום על מסמכיה הרשמיים של המערערת בתור "בעל מניות ומנהל". לגישתה, "השליטה האמיתית נותרה בידיו של חורי אשר פעל בשם המערערת גם בהסדרי החוב".
לבסוף נטען כי אין ממש בטענות המערערת שלפיהן היה בידיה לפעול להקטנת חובותיה של החייבת כלפי המשיבה.
דיון והכרעה
13. משצומצמו גדרי המחלוקת בערעור, הסוגיות המרכזיות המונחות לפתחנו הן באשר להיקף החובה המוטלת על המשיבה להודיע למערערת על כך שהחייבת לא קיימה את חיוביה כלפיה, ובאשר להשלכותיה של חובה זו.
סעיף 26 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות) קובע כי על נושה חלה חובה ליידע "ערב יחיד" על כך שהחייב אינו מקיים את חיוביו. חובת יידוע דומה נקבעה בפסיקה מכוח החובה לנהוג בתום לב בקיום חוזה הערבות לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 815-814 (1999)).
מטרת חובת היידוע היא להגן על הערב ולאפשר לו לפעול לצמצם את הסיכונים המוטלים עליו. בהתאם לכך נקבע כי כאשר הנושה לא קיים את חובת היידוע המוטלת עליו, הערב לא יישא בנזק שהוא יכול היה למנוע אילו ידע על ההרעה במצב החוב מבעוד מועד (שם, בעמ' 815, וכן בסעיף 26 לחוק הערבות. על תכליות הסדר זה ראו גם: ע"א 1756/11 חבה נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקאות 37-34 (8.4.2013)).
14. במקרה דנן, חובת היידוע הקבועה בסעיף 26 לחוק הערבות אינה חלה על כתב הערבות שבין המערערת למשיבה. זאת, מאחר שהמערערת היא תאגיד, ועל כן בהתאם להגדרה המופיעה בסעיף 19 לחוק הערבות היא אינה "ערב יחיד".
ואולם, אין משמעות הדבר כי על המשיבה לא מוטלת כל חובה ליידע את המערערת על אי-קיום חיוביה של החייבת, וזאת מכוח עקרון תום הלב.
15. עיקר הטענות בערעור עוסקות בשאלה אם המשיבה פעלה בחוסר תום לב כאשר הסתפקה בכך שחורי ידע על אי-קיום חיוביה של החייבת כלפיה, אף שכבר לא החזיק במניות המערערת וכבר לא שימש בה כדירקטור יחיד. טענות אלה מעוררות סוגיות כבדות משקל הן באשר להיקף חובת היידוע המוטלת על נושה לעדכן ערב על כך שהחייב העיקרי אינו מקיים את חיוביו מתוקף חובת תום הלב; והן באשר למעמדו של אורגן שסיים לפעול מטעם חברה מבלי שצד שלישי ידע על כך.
לדידי, ניתן להותיר סוגיות סבוכות אלו לעת מצוא, והן אינן נדרשות להכרעה בענייננו. זאת מאחר שאף אם יש ממש בטענות המערערת כי המשיבה הפרה את חובת תום הלב כאשר לא שבה ובדקה אם חורי אכן המשיך לפעול מטעמה ולא שלחה הודעה נפרדת בעניין למשרדיה – לא הוכח כי נגרם נזק כלשהו למערערת כתוצאה מכך.
16. לטענת המערערת, קביעותיו של בית המשפט קמא שלפיהן לא הוכח כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מכך שלא ידעה על אי-קיום חיובי החייבת, לא נומקו כנדרש.
17. אין בידי לקבל טענות אלה.
קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין נומקו הן בכך שחלק ניכר ממקורות המימון אשר לטענת המערערת עמדו לרשותה במועד מוקדם יותר לא היו בידיה אלא בשליטת החייבת וגורמים אחרים; והן מהתרשמותו כי המערערת לא הייתה פועלת אחרת אילו ידעה בשלב מוקדם יותר כי החייבת לא קיימה את חיוביה. התרשמות זו נבעה בין היתר מעדותו של בן חמו בבית המשפט קמא ממנה עלה כי המערערת הקדישה משאבים רבים לאפשר לחייבת להמשיך בפעילותה השוטפת, ועל כן ספק אם הייתה נמנעת מהעברת כספים לחייבת עד לפירעון החובות כלפי המשיבה.
משהמערערת לא הצביעה על טעם מיוחד להתערב בקביעות אלו, ובשים לב להלכה שלפיה בית משפט זה ייטה שלא להתערב בקביעותיהן העובדתיות של ערכאות הערעור, איני סבור כי המערערת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נגרם למערערת נזק כלשהו כתוצאה מהתנהלות המשיבה.
מאחר שכשלה המערערת בהוכחת נזקיה אין מקום לפטור אותה מהערבות.
18. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהטיל על המערערת את הוצאות המשיבה בסך 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז:

1. אני מסכימה עם חברי השופט י' אלרון כי דין הערעור להידחות.
2. כשלעצמי, אני מייחסת חשיבות רבה לכך שעל-פי האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הוכח שחל שינוי במעמדו של חורי כ"פניה" של החברה המערערת. כך, בית המשפט המחוזי קבע כי הדיווח לרשם החברות על השינוי במעמדו של חורי אינו צריך להכריע את הכף, בהתחשב בעובדות רלוונטיות נוספות, כדוגמת היעדרו של פרוטוקול ישיבה המעיד על ביטול זכות החתימה של חורי (פסקה 79 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). אם כן, לא זו בלבד שהמשיבה לא ידעה על פרישתו הנטענת של חורי (פסקאות 99-97 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), אלא שממצאי עובדה נוספים שקבע בית המשפט המחוזי אינם מאפשרים להסתמך על הדיווח לרשם החברות כמשקף את מצב הדברים בחברה המערערת במלואו. אלה הן קביעות עובדתיות מובהקות שככלל אין מקום להתערב בהן בשלב הערעור, וכפי שציין חברי, טענותיה של המערערת אינן מצדיקות חריגה מכלל זה. בנסיבות אלה, אף אני סבורה כי מתייתר הדיון בשאלות העקרוניות שביקשה המערערת להעלות.
3. למעשה, המסכת העובדתית שנפרסה בפנינו מתארת סוג של "תאונה משפטית", המעמתת בין חברה לבין אחד הנושים שלה. השאלה המתעוררת כאן, כמו במקרים דומים רבים אחרים, היא מי צריך לשאת בעלות הסיכון שיצר מי שפעל בשם החברה – המערערת, שנתנה לו לנהל את ענייניה כ"מוציא וכמביא" שלה, או צד שלישי שניהל עמם עסקים. דומני שהתשובה צריכה להיות ברורה. הסיכון צריך ליפול על שכמה של המערערת, שהייתה במקרה זה מונעת הנזק הזולה ביותר, במובן זה שיכלה לשלוט במעמדו ובסמכויותיו של מי שבסופו של דבר פגע בשני הצדדים אך "יצא מן התמונה".

ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט י' אלרון.
ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשע"ט (‏23.9.2019).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_