פסק דין
העובדות
1. התובעים הם חנניה פרץ [התובע 1], יליד 1943, ו-שרה פרץ [התובעת 2], ילידת 1952 (ס' 5—6 לכתב התביעה). הנתבעת 1 קוואלטי קרדיט פאנד, שותפות מוגבלת [הנתבעת] הינה קרן P2P,
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%AA
שמושקעים בה כספים הניתנים כהלוואות. השותפות המוגבלת הנ"ל מורכבת, על פי רשם השותפויות, משותף מוגבל – ד"ר ערן נוטע [נוטע] – אשר אחריותו מוגבלת לסך של 1000 ₪; ומשותף כללי מנהל – קוואלטי הנדסה פיננסית 2014 בע"מ [השותף הכללי]. נוטע משמש כמנהל השותף הכללי (ס' 1 לתצהיר נוטע; ס' 1 לכתב ההגנה; ס' 9 לכתב התביעה; פט' מיום 8.7.19, עמ' 5 שו' 2—15).
2. ביום 31.12.15 התלוו התובעים לבנם שרון פרץ [שרון] ולחברתו גב' מילי ברזילי [מילי] –נתבעת 2 (ס' 11 לכתב התביעה) – אל משרדו של עו"ד עידן מרדכי, בא כוח הנתבעת, בנוכחות השותף הכללי; שם חתמו התובעים בצוותא עם מילי על מסמכי הלוואה בסך 438,000 ₪ לתקופה של שנה אחת (עם אופציה לשנה נוספת), בריבית של 15%. וכן על שטר משכון בו שיעבדו את דירתם להחזר ההלוואה (ששוויה הוערך בכ-700,000 ₪) [כלל המסמכים יכונו: ההסכם] (ס' 4—6, 14—15 לכתב התביעה; נספחים ב—ה, שם; ס' 7—9, 18 לכתב ההגנה; נספחים א1—א5, שם).
3. ביום 28.2.19 הגישה הנתבעת בקשה למימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה (תיק מס' 530405-02-19), ולמינוי כונס נכסים לצורך מכירת דירת התובעים, לשם סילוק חוב בסך 465,375 ₪. בתגובה הגישו התובעים בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בתיק הנ"ל למחיקת הבקשה על הסף, ולחלופין לעיכוב ההליכים. בהחלטה מיום 29.5.19 עכבה כב' הרשמת איה מחאג'נה-קרמאן את ההליכים, כדי לאפשר לתובעים לפנות לבית משפט מוסמך (ס' 2—3, 20—21 לכתב התביעה; נספח א, שם).
4. בחודש מארס 2019 הגיע שליח לדירת התובעים ומסר לתובעת 2 מכתב. דורון פרץ [דורון] – בן נוסף של התובעים – הגיע, לבקשתה, לדירתם כדי לעמוד על טיבו של המכתב. התברר, כי מדובר בבקשה למימוש משכנתא ולמינוי כונס נכסים על הדירה, במטרה למכרה לשם סילוק חוב ההלוואה בסך 465,375 ₪ (ס' 9 לתצהיר דורון פרץ; ס' 12 לכתב התביעה). מכל מקום, מאז אותו יום החזיר שרון חלק נוסף מחובו, וכעת עומד החוב על גובה הקרן – 438,000 ₪ (פט' מיום 5.8.19, עמ' 16 שו' 29—עמ' 17, שו' 4, 9—10).
טענות התובעים
5. לדברי התובעים, התובע 1 הינו חולה אלצהיימר, שעבר שלושה ניתוחי גולגולת ומוח; כמו כן, מדובר באדם חסר השכלה פורמאלית שהועסק בעבר כפועל פשוט (ס' 3 לתצהיר דורון פרץ; ס' 5 לכתב התביעה). התובעת 2 – כך לטענת התובעים – סיימה חמש כיתות לימוד בלבד, והינה עקרת בית כל חייה (ס' 4 לתצהיר דורון פרץ; ס' 6 לכתב התביעה). לדבריהם, ב-27 השנים האחרונות, מאז עבר התובע 1 את ניתוח המוח הראשון, מתקיימים התובעים מקצבת ביטוח לאומי בלבד, ופרט לדירה שבבעלותם אין ברשותם רכוש נוסף (ס' 5—6 לתצהיר דורון פרץ; ס' 7—8, 34 לכתב התביעה; פט' מיום 8.7.19, עמ' 4 שו' 19—21).
6. לגרסת התובעים, הם חתמו על ההסכם מבלי שייוצגו ע"י עורך-דין מטעמם. לדבריהם, ההסכם לא הובא לעיונם בטרם חתמו עליו ואף לא הוקרא בפניהם, וכמו כן לא הוסבר להם תוכנו והמשמעויות הנובעות ממנו, ובכלל זה גובה ההלוואה, מִשכה והעובדה, כי הם ממשכנים את דירתם ועלולים לפנותה באם לא יפרע החוב. כמו כן, התובעים לא נשאלו על מקורות הכנסותיהם, על נכסיהם, על בריאותם הגופנית והנפשית, ועל יכולתם לפרוע את ההלוואה (ס' 14—15, 17 לכתב התביעה; פט' מיום 5.8.19, עמ' 11 שו' 20—עמ' 12 שו' 16).
7. כאמור, בחודש מארס 2019 הגיע שליח לדירת התובעים ומסר לתובעת 2 מכתב בקשה למימוש משכנתא ולמינוי כונס נכסים על הדירה במטרה למכרה לשם סילוק החוב. לדברי התובעים, לשאלת דורון לפשר הדבר השיבה התובעת 2, כי אחיו, שרון, נזקק לכסף וביקש מהתובעים שיחתמו בעבורו על ערבות (ס' 9—10 לתצהיר דורון פרץ; ס' 12—13 לכתב התביעה). לדברי התובעים, הם הופתעו לקבל את המכתב שכן, כאמור, לא הבינו את טיבו של ההסכם (ס' 17 לכתב התביעה).
8. התובעים, לטענתם, לא קיבלו את כספי ההלוואה או סכום אחר כלשהו (ס' 18, 37.1 לכתב התביעה). לדבריהם, שרון ומילי הם שקיבלו בפועל את כספי ההלוואה (פט' מיום 8.7.19, עמ' 3 שו' 11—12). לגרסתם, הם אף לא ביקשו הלוואה (ס' 41 לכתב התביעה).
9. אליבא דהתובעים, לפנינו מקרה של עושק לפי ס' 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [חוק החוזים]. לשיטתם: השכלתם, גילם ומצבם הפיננסי, עולים לכדי ניצול מצוקה, כנדרש בחוק. משכך, רשאים הם לבטל את ההסכם (ס' 23—36 לכתב התביעה; פט' מיום 26.6.19, עמ' 1 שו' 23—26).
10. עוד טוענים התובעים כי אי-מסירת עותק ההסכם ואי-מתן הזדמנות סבירה לעיין בו עובר לחתימתם, כמו גם הסתרת מידע רלוונטי אודות טיבו של ההסכם – בין השאר שהסכם הלוואה הוא – עולה לכדי הפרת חובת הגילוי המוטלת על הנתבעת מכוח ס' 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 [חוק הסדרת הלוואות] (ס' 30 לכתב התביעה). עילה זו עולה, להבנתם, לכדי הטעיה (מכוח ס' 4 לחוק הסדרת הלוואות, וס' 15 לחוק החוזים); גם פגם זה מאפשר, לדברי התובעים, לבטל את החוזה (ס' 38—39, 45—46, 49 לכתב התביעה).
11. פגם נוסף העולה לכדי הטעיה, לשיטת התובעים, מצוי בעובדה, כי בהסכם נקוב סכום בסך 438,000 ₪, בתוספת ריבית שנתית של 15% המנוכה מראש; אלא שבפועל נמסר סכום של 372,000 ₪ ש-15% ממנו הם 55,845 ₪, העולים יחדיו לסך של 428,145 ₪. כלומר אליבא דהתובעים יש לחשב את הריבית מתוך הקרן, ולא לחשב את הקרן לאחר ניכוי הריבית. נמצא אפוא, לטענתם, כי ההלוואה שניתנה בפועל חסרה 9855 ₪ מהסך הנקוב בהסכם, ומשכך ברי כי ניטלה מהם ריבית גבוהה יותר מהקבוע בהסכם. זאת ועוד: לפי חשבון זה, שיעור הריבית שניטלה בפועל עומד על 17.64%, שיעור החורג מהמותר. כאמור, הסתרת נתונים זו עולה אף היא לכדי הטעיה, לדעת התובעים (ס' 43—44, 49 לכתב התביעה; פט' מיום 5.8.19, עמ' 15 שו' 1—10, 15—16).
טענות הנתבעת
12. לטענת הנתבעת, התובעים הם שפנו אליה לקבלת הלוואה, וזאת לאחר שהנתבעת סירבה להלוות לשרון. אם כך, לעמדתה, יוזם ההליך הוא שרון שנזקק להלוואה לצורך עסקיו ולשם כך פנה להוריו כדי שישמשו מתווכים (ס' 24 לכתב ההגנה; פט' מיום 26.6.19, עמ' 1 שו' 14—15; פט' מיום 8.7.19, עמ' 3 שו' 19—עמ' 4 שו' 2; פט' מיום 5.8.19, עמ' 15 שו' 22—24). מתוך כך ברור – לטענת הנתבעת – כי התובעים הכירו היטב את מצבו הכלכלי של שרון, בנם, וביקשו לסייע לו לקבל הלוואה (ס' 39—40, 42 לכתב ההגנה; וראו גם: פט' מיום 8.7.19, עמ' 6 שו' 26—28; פט' מיום 5.8.19, עמ' 16 שו' 26—27; שם, עמ' 17 שו' 11—15).
13. ההסכם הועבר ע"י הנתבעת לעיונם של שרון ומילי מספר ימים לפני מועד החתימה (ס' 7 לתצהיר נוטע; ס' 6, 18, 26 לכתב ההגנה). לנתבעת לא נאמר דבר אודות מחלת התובע 1 ומצבם הכלכלי של התובעים (פט' מיום 5.8.19, עמ' 17 שו' 20—21).
14. במעמד החתימה הציג שרון בפני השותף הכללי את דרכי סילוק ההלוואה, ובאותה הזדמנות אף כתב אותן על פתק שנמסר בידיו. דרכי הסילוק שהציע כוללות: מכירת זיכיונות העסק שבבעלותו; קבלת הלוואה מהמדינה; גיוס אשראי בנקאי; ומכירת אחד מסניפי העסק. לאחר שהשותף הכללי שוכנע, כי ההלוואה תסולק מן המקורות הנזכרים, אישר את ביצועה (ס' 6, 17 לתצהיר נוטע; ס' 8, 18, 28 לכתב ההגנה; נספח א6, שם). מכל מקום, הנתבעת הסתמכה, בראש ובראשונה, על הנכס של התובעים; גם שרון הצהיר, באוזניהם של נוטע והתובעים, שכמוצא אחרון 'נמכור את הבית' לצורך השבת כספי ההלוואה (פט' מיום 8.7.19, עמ' 6 שו' 10—13; שם, שו' 29—עמ' 7 שו' 3).
15. הנתבעת דוחה את טענת התובעים בדבר אי-מתן הסבר לתוכני ההסכם ומשמעותו. לדברי הנתבעת, הוסברו לתובעים פרטי ההסכם עובר לחתימה, והם פעלו בהתאם לשיקול דעתם (ס' 15—17 לתצהיר נוטע; ס' 7 לכתב ההגנה; פט' מיום 5.8.19, עמ' 16 שו' 14—15; שם, עמ' 17 שו' 5—8). זאת ועוד, לדברי הנתבעת, התובעים הם שהלכו לטאבו כדי לרשום את המשכנתא (פט' מיום 5.8.19, עמ' 16 שו' 22—24).
16. לטענת הנתבעת, לאחר החתימה הועברו כספי ההלוואה, בהסכמת התובעים, לחשבון הבנק של מילי, ומשם הגיע הכסף לידי שרון (ס' 9, 11, 13 לתצהיר נוטע; ס' 27 לכתב ההגנה; פט' מיום 5.8.19, עמ' 16 שו' 16—17; שם, עמ' 17 שו' 17—18). מילי היא גם זו ששילמה לנתבעת את כספי הריבית, עד אשר פסקה לעשות כן והביאה לכך שהנתבעת תפתח בהליכי ההוצל"פ (ס' 8 לתצהיר נוטע; נספח ד לכתב התגובה של הנתבעת).
דיון והכרעה
17. הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות. על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. "לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו" (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן (29.8.99); דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול (פורסם בנבו, 29.8.10)).
18. כדברי הנשיא י' זוסמן –"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 אולגה אסתר שוויץ נ' סנדור, שושנה בלץ, פ"ד יט(2) 113, 117 (18.5.65)). [להלן: חזקת ההסכמה] ראו גם: ע"א 9538/06 ישראל סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' אלון, בהסכמת השופטים א' רובינשטיין וא' חיות (פורסם בנבו, 10.6.08) [עניין סגל]; ע"א 1333/14 סעדה גואנה מיטרי נ' עו"ד עלס דוברונסקי, פסקה 29 לפסק דינו של השופט י' עמית, בהסכמת השופטים א' רובינשטיין ונ' סולברג (פורסם בנבו, 28.7.15) [עניין מיטרי]).
19. לסתירת חזקת ההסכמה מוטל על הטוען עול הוכחה מוגבר (עניין סגל ועניין מיטרי, שם); עול זה כבד דיו עד כי "מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם" (עניין מיטרי, שם). בענייננו, לא עמדו התובעים – אשר חתמו על ההסכם במעמד אחד עם שרון – בנטל המוטל על כתפיהם. אין בפניי ראיה לכך, ששרון ביקש לרמות את התובעים. הימנעותם של התובעים מלצרף את שרון אל הנתבעת, וצירופה של מילי, בת זוגו של שרון כנתבעת 'פורמאלית' בלבד מלמדת, כי אין בפיהם טענות של ממש כלפי שרון והתנהגותו בנסיבות העניין.
20. אני סבור, כי דין התביעה לכישלון בשל הימנעותם של התובעים מהבאת הראיות הדרושות לביסוסה. לא הוגשו תצהירים מטעם כל המעורבים מטעם התובעים בתהליך קבלת ההלוואה ורישום המשכנתא. לא הוגש תצהיר מטעמה של התובעת 2. לא נעשה כל ניסיון לזמן כעדים את שרון או את מילי. התצהיר היחיד שהוגש מטעם התובעים הייה של בן משפחה, דורון פרץ (פט. 8.7.19 עמ' 4), שלא הייה לו כל מידע מכלי ראשון לגבי העובדות הנטענות בתובענה, ולכן בצדק נמנע, למעשה, בא-כוח הנתבעת מחקירתו. יודגש כי התובעת 2 נכחה בכל הדיונים בבית-המשפט ולא נמנעה מלהעיר, ביזמתה, הערות במהלך הדיון, תוך ניסיון להגיב על דברים של עורכי-דין או של עדים שלא נראו בעיניה. התרשמתי, כי נסיבות העניין מוכרות לה, ולכן מתחייבות מסקנות לחובת התובעים מאי-התייצבותה על דוכן העדים ביזמתה. יצויין, כי במהלך שמיעת טענות עורכי-הדין בע"פ, לא קבלתי תשובה לשאלה מדוע התובעת 2 לא עשתה תצהיר ולא העידה, פט. 5.8.19 עמ' 10 שו' 23-25; עמ' 13 שו' 5-6. בענייננו התקיימו שלושה דיונים בע"פ, כך שלתובעים הייה זמן די והותר להכנת תצהירים ולזימון עדים, בוודאי כאשר מדובר בבני משפחה.
21. ראו בהקשר זה את דבריו של השופט מ' חשין (השופטים ש' לוין ו-א' גולדברג עמו) ב-ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית נ' פרץ רוזנברג פ"ד מז(2) 605 סעיף 14 לפסה"ד:
"ובדברי השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' [6], בעמ' 658:
"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד"
וראה עוד האסמכתאות הנזכרות שם, בעמ' 658- .659 וכן הם דבריה של השופטת בן¬-עתו בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני [7], בעמ' 760: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
ראה עוד ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ [8], בעמ' 602- 603(מפי השופט מלץ)."
22. בנסיבות אלה, כאשר אין בפני בית-המשפט ראיות לביסוס העובדות הנטענות בתביעה, אין, למעשה, כל טעם לבירור מעמיק של השאלה האם, בהנחה, שהייה ממש בעובדות הנטענות, הייה די בהן כדי להצדיק את ההימנעות מהחזר ההלוואה. אין בפניי גם ראייה של ממש לגבי מצבו הנפשי של התובע 1 (שנכח בדיון בע"פ הראשון בבית-המשפט ביום 27.6.19) במועד קבלת ההלוואה והחתימה על ההסכם. הדיון להלן, מובא מבלי לפגוע במסקנתי זו.