פסקי דין

בגץ 4922/19 אפרים נוה נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז מרכז (פלילי)

09 דצמבר 2019
הדפסה
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4922/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותרים: 1. אפרים נוה 2. בר כץ נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל - פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) 2. נשיאת בית השלום בראשון לציון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ג בחשון התש"ף (21.11.2019) בשם העותרים: עו"ד בעז בן צור, עו"ד כרמל בן צור ועו"ד גיא רוה בשם המשיבות: עו"ד רן רוזנברג

פסק-דין

השופט י' עמית:

עניינה של עתירה זו בממשק שבין הליכי הגילוי והעיון במשפט הפלילי להליכי הגילוי והעיון על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע). נקדים ונאמר כי העתירה שבפנינו היא חריגה במובן זה שהיא מתיימרת לתקוף בבג"ץ החלטת ביניים בהליך פלילי.

°

--- סוף עמוד 2 ---

ההליך בבית משפט השלום

1. כנגד שני העותרים הוגש בבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום (ת"פ 58959-12-18 מדינת ישראל נ' נוה וכץ) המייחס לכל אחד מהם עבירות של כניסה ויציאה מישראל שלא כחוק בצוותא וקבלת דבר במרמה בצוותא (סעיפים 7 ו-12(4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), וסעיפים 415 רישא ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

בעקבות הגשת כתב האישום, הגישו העותרים לבית המשפט שדן בעניינם בקשה לקבלת החומרים הבאים:

(-) כל כתבי האישום שהוגשו בשבע השנים האחרונות – ולחלופין בשלוש השנים האחרונות – בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל ובעבירה של קבלת דבר במרמה, במקרים של כניסה או יציאה בלתי מתועדת של אזרחים ישראליים, נושאי דרכון תקף, שלא היתה מגבלה משפטית או מניעה משפטית או אחרת לכניסתם וליציאתם מן הארץ;

(-) תיקי החקירה המלאים לגבי כתבי אישום אלה;

(-) נתונים מלאים ביחס לכל המקרים בשבע השנים האחרונות – ולחלופין בשלוש השנים האחרונות – בהם התקיימה יציאה או כניסה לישראל ללא הצגת דרכון; מה עלה בגורלם של מקרים אלה; וככל שלא הוגש כתב אישום לגבי מקרים אלה, מסמך מסכם הכולל "תיאור ההחלטה לסגור את התיק וליבת העובדות ששימשו בסיס להחלטת הסגירה".

נתונים אלה נדרשים, לטענת העותרים, נוכח החשש לאכיפה בררנית בעניינם, באשר לא עלה בידיהם לאתר במאגרים המשפטיים ולו מקרה דומה אחד. לגישת העותרים, באמצעות המידע המבוקש בכוונתם להוכיח כי כעניין שבמדיניות נהגה המאשימה לסגור אירועים דומים ללא חקירה, ולמצער ללא הגשת כתבי אישום.

2. את בקשתם לקבלת המידע סמכו העותרים על חוק חופש המידע, וטענו כי הזכות לקבלת המידע עומדת לכל אזרח, ובוודאי לעותרים שלהם אינטרס אישי מובהק לעיון בחומר. העותרים הסתמכו בטענתם זו על שלוש ההלכות הבאות: הלכת סגל

--- סוף עמוד 3 ---

(עע"ם 2398/08 משרד המשפטים נ' סגל (19.06.2011)); הלכת ג'ולאני (עע"ם 1786/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים (20.11.2013)); והלכת וייס (עע"ם 2668/15 מדינת ישראל נ' וייס (18.11.2015)). לטענת העותרים, בקשתם נופלת בגדרי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), ולחלופין, בגדרי סעיף 108 לחסד"פ.

3. מנגד, התביעה טענה כי קיימת משרעת של 'עבריינות מעבר' בדרגות חומרה שונות כגון: עבריינות מעבר המבוצעת הן בכניסה הן ביציאה; תוך הצגת מצגי מרמה פוזיטיביים כלפי העמדה הממוכנת/המפקחים; תוך תכנון מראש; בצוותא חדא עם אחר או בסיוע אחר; כזו המבוצעת על ידי מנוּעי כניסה/יציאה לעומת מי שאינם כאלה (כמו העותרים); כזו המבוצעת על ידי בעלי הרשעות קודמות לעומת נטולי הרשעות קודמות (כמו העותרים). מכל מקום, נטען כי מדיניות האכיפה בתחום עבריינות המעבר היא יציבה וקבועה, וכי בחודש יולי 2018, כשלושה חודשים לפני שהעותרים נתפסו לכאורה בקלקלתם, גובשה מדיניות של החמרה בעבירות אלה, באופן שלעבירות של כניסה או יציאה לישראל בניגוד לחוק הכניסה לישראל, נוספה גם עבירה של קבלת דבר במרמה.

4. בהחלטתו מיום 10.7.2019 (להלן: ההחלטה או החלטת בית משפט השלום), סקר בית משפט השלום (כב' הנשיאה ע' רון) את ההלכות הנוהגות לגבי סעיף 74 לחסד"פ. נקבע כי בקשתם של העותרים אינה נופלת בגדרו של סעיף 74 לחסד"פ, ויש לבחון אותה בגדרו של סעיף 108 לחסד"פ ובמסגרת טענה של הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחסד"פ.

בית המשפט בחן את הפסיקה הרלוונטית והגיע למסקנה כי על מנת להוכיח טענת אכיפה בררנית, "על הנאשם להוכיח תחילה תשתית ראייתית ברמה שתספיק להעברת נטל הראיה אל כתפי המאשימה". אמנם, לנוכח חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין הצדדים, אין להכביד על הנאשם, אך עם זאת, אין להביא לתוצאה של מתן תמריץ להגשת בקשות מעין אלה.

בית משפט השלום מצא כי ההגנה לא ביססה תשתית ראייתית ראשונית לטענת האכיפה הבררנית. בפני העותרים הוצגו כ-20 דוגמאות לתיקים בהם הוגשו כתבי אישום בגין עבירות של כניסה ויציאה מישראל, כל תיק ותיק נבחן על פי נסיבותיו,

--- סוף עמוד 4 ---

וחזקה על המאשימה כי פעלה מתוך שיקולים ענייניים בלבד. ובכלל, הביקורת השיפוטית על החלטה של המאשימה להעמיד לדין, תיעשה אך במקרים חריגים.

בשורה התחתונה הבקשה נדחתה, ועל כך נסבה העתירה שלפנינו.

העתירה, הסעדים שנתבקשו וטענות הצדדים

5. העותרים ביקשו בעתירתם לבטל את החלטת בית משפט השלום ולהורות למדינה להעביר לידיהם את המידע שנתבקש במסגרת הבקשה נשוא ההחלטה. העתירה משתרעת על פני 20 עמודים אך ניתן לתמצת את עיקריה בשורות הבאות.

נטען כי בניגוד להחלטתו של בית משפט השלום, המידע שביקשו העותרים הוא בגדר חומר חקירה רלוונטי ומשכך היה על בית המשפט להכריע בבקשתם לפי סעיף 74 לחסד"פ. ההחלטה על ההעמדה לדין התקבלה לאחר שהמשיבה בחנה את מדיניות ההעמדה לדין ואיתרה כתבי אישום הדומים לשיטתה למקרה הנדון, כך שהחומר מצוי בידי המשיבה ובתיק החקירה. לדידם של העותרים, גם מידע עקיף לאישום הוא בבחינת חומר חקירה, ודי בכך שהמידע מצוי בידי הפרקליטות (ולמצער צריך להימצא בידיה) ונאסף בקשר לעניינם כדי שיחשב לחומר חקירה.

עוד נטען, כי בית משפט קמא הקדים את הנטל המוטל על הטוען להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית משלב הוכחת הטענה לשלב בו מתבקש מידע שיסייע להוכחתה. החלטת בית משפט קמא התקבלה בחוסר סמכות ותוך פגיעה בזכויותיהם הדיוניות, שכן בית המשפט הכריע בטענה המקדמית לאכיפה בררנית לגופה מבלי שנטענה וחרף השלב המוקדם בו מצוי ההליך – טרם הקראת כתב האישום.

נטען כי בית המשפט קבע כי לצורך קבלת המידע יש להוכיח חשד ראשוני לאכיפה בררנית, אך קביעה זו אינה מעוגנת בדין וסוטה מפסיקתו המחייבת של בית משפט זה. לשיטתם של העותרים, אין לצפות מנאשם הסובל מנחיתות אינהרנטית בנגישות למידע להוכיח בשלב הראשוני את מדיניות ההעמדה לדין של המאשימה, והדבר יוביל לריקון הטענה לאכיפה בררנית מתוכנה. מכל מקום, העותרים סבורים כי עמדו בנטל הדרוש לקבלת המידע, וכי אין להסתפק בהחלטת בית משפט קמא המורה למשיבה למסור לעותרים מידע חלקי.

--- סוף עמוד 5 ---

מטעמים אלה סבורים העותרים, בעיקרו של דבר, כי עניינם נופל בגדר המקרים החריגים בהם יתערב בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטת ביניים בהליך הפלילי.

6. בתגובתה המקדמית לעתירה טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף, בין היתר מכיוון שאין היא באה בקהלם של המקרים הנדירים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בהחלטות ביניים בהליכים פליליים.

לגופו של עניין טענה המשיבה, בין היתר, כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה בעניין וייס, הנטל להוכחת קיומה של אכיפה בררנית מוטל על כתפי הנאשם, ובהעדר ראיות ראשוניות לטענה – אין לעותרים מסגרת דיונית לבקש מידע הקשור להוכחתה. כך, לדעת המשיבה, בקשת העותרים אינה באה בגדרי סעיף 74 לחסד"פ אלא בגדר סעיף 149(10) לחסד"פ שעניינו בהגנה מן הצדק.

7. העותרים הגישו תשובה לתגובת המשיבה, וטענו, בין היתר, נגד פרשנות המשיבה לעניין וייס. לשיטתם, פסק הדין בעניין וייס אינו עוסק בשאלה המהותית בדבר הנטל המוטל על נאשם המבקש לקבל מידע להוכחת טענה של אכיפה בררנית. נוכח עמדתה העקרונית של הפרקליטות וחוסר האחידות בפסיקת הערכאות הדיוניות בעניין זה, מבקשים העותרים את התערבות בית משפט זה.

סמכות בג"ץ לדון בעתירה

8. המשוכה המקדמית הניצבת בפני העותרים היא גבוהה. ככל שעניינם של העותרים נכנס בגדרו של סעיף 74 לחסד"פ, הרי שעומדת להם זכות ערר לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 74(ה) לחסד"פ. ככל שעניינם של העותרים נכנס בגדרו של סעיף 108 לחסד"פ, הרי שמדובר בהחלטת ביניים שאין עליה זכות ערר, וניתן לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין.

9. הלכה ידועה ומושרשת במשפטנו היא כי בג"ץ לא יתערב בהחלטות ביניים הניתנות בגדרו של הליך פלילי, אלא במקרים חריגים ונדירים. כך לגבי כל החלטת ביניים במהלך משפט פלילי, וכך גם לגבי החלטות ביניים שעניינן סעיף 74 לחסד"פ.

בעבר הרחוק ניתן להצביע על מספר פסקי דין שבהם דן בג"ץ לגופם של דברים בנושאים מובהקים שנופלים בגדר סעיף 74 לחסד"פ. בבג"ץ 233/85 אל הוזייל

--- סוף עמוד 6 ---

נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 (1985), השופט ג' בך דן בשאלה אם חומר חקירה בתיק של עד מדינה הוא רלוונטי, ודחה את העתירה לגופה. בבג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א, פ"ד מה(3) 630 (1991), השופט בך נדרש לגופה של טענה כי מסמכים ומידע המוגשים ל"שופט-מעצרים" הם בגדר חומר חקירה.

לא אכחד כי בקריטריונים הנהוגים כיום, לא היה מקום לדון כלל בעתירות אלה, ודומה כי ניתן להסביר את הדברים בכך שבאותה תקופה, אך החלו להתגבש ההלכות לגבי הליכי העיון על פי סעיף 74 לחסד"פ. על כך ניתן ללמוד מדברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"ץ 5274/91 חוזה נ' שר המשטרה, פ"ד מו(1) 724 (1992): "השאלה, אם ראוי הוא כי הפורום שידון בדרישה לגילוי חומר הראיות יהיה בית המשפט שלפניו מתברר המשפט הפלילי או אם יהיה זה בית המשפט הגבוה לצדק או אם ידונו בנושא השניים גם יחד, יש בה פנים לכאן ולכאן".

היום כבר אין פנים לכאן ולכאן, וההלכה ברורה וידועה ולפיה הפורום בנושא של גילוי ועיון בחומרי חקירה הוא בית המשפט הדן בתיק הפלילי ולא בג"ץ. במהלך 25 השנים האחרונות, החריגים שנדונו בבג"ץ הם מעטים ונער יספרם. בעניין התוצ"ר (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי, פ"ד נז(4) 625 (2003)), העתירה נדונה לגופה, מאחר שהופנתה כנגד בית הדין הצבאי לערעורים, שאינו נמנה עם בתי המשפט הרגילים שחוק יסוד: השפיטה דן בהם. בנוסף, מדובר היה בעתירה עקרונית שהשלכותיה חרגו מגדר התיק, והסירוב לדון בעתירה לגופה עלול היה לגרום לתוצאה בלתי הפיכה. בעניין דוד אפל (בג"ץ 5207/04 אפל נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.5.2010)) נדחתה בקשה לקבל את כל תוצרי האזנת הסתר, אך שאלת הסמכות לא נדונה וככל הנראה לא הועלתה כלל על ידי הצדדים. בפרשת היומנים (בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360 (2005)), מצא בג"ץ להתערב לאחר מספר פעמים בהן הסוגיה נושא הדיון היטלטלה שוב ושוב בין הערכאות. זאת, בעיקר בשל החשש לפגיעה בלתי הדירה בצד שלישי (המתלוננת באותה פרשה) וכן מאחר שהעתירה העלתה שאלות עקרוניות בעלות השלכות רחבות טווח, שחוזרות פעמים רבות בערכאות הדיוניות, והיה צורך להבהיר את הדין באותן סוגיות.

10. עם חלוף השנים והצטברות מאות ההלכות בנושא סעיף 74 לחסד"פ, דומה כי התמעטו השאלות העקרוניות שנותרו "פתוחות" ואשר מצריכות הבהרה או התערבות

--- סוף עמוד 7 ---

של בג"ץ, כחריג לכלל לפיו בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים.

על רקע הלכה זו, מצאנו שלא לדון לגוף טענות העותרים בנסיבות הקונקרטיות של כתב האישום דנן. עם זאת, בשלב זה אין לראות בהחלטת בית משפט השלום סוף פסוק לגבי טענת העותרים לאכיפה בררנית. זאת, משום שיש ממש בטענות העותרים כי טענותיהם התמקדו בשאלת הגילוי והעיון, אך עדיין לא ניתנה להם ההזדמנות לשטוח את מלוא טענותיהם במסגרת תשובתם לכתב האישום ובמסגרת טענה מקדמית של הגנה מן הצדק.

בכפוף להערה זו, ונוכח אי הבהירות שנוצרה לכאורה בעקבות פסק הדין בעניין וייס, מצאנו לנכון להתייחס לשאלות עקרוניות שיש להן השלכות רוחב, לגבי הממשק בין זכות העיון הציבורית לפי חוק חופש המידע לבין זכות הנאשם לגילוי ולעיון בהליך הפלילי.

מסלולי הגילוי והעיון בדין הפלילי

11. אך לאחרונה עמדתי על חמישה מסלולי גילוי ועיון בחומרי חקירה (בג"ץ 5676/19 וורקה טקה נ' המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה (29.10.2019)), כמפורט להלן:

(-) זכות העיון הציבורית מכוח חוק חופש המידע. מימוש זכות זו נעשה בדרך של עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 17(א) לחוק חופש המידע).

(-) סעיפים 74 ו-108 לחסד"פ – סעיפים שנכנסים לפעולה רק לאחר הגשת כתב אישום. הזכויות על פי סעיפים אלה ניתנות למימוש במסגרת ההליך הפלילי עצמו.

(-) זכות העיון הפרטית במשפט המינהלי. זכות זו נגזרת מזכות הטיעון, ולפיה הפרט זכאי לעיין בכל החומר המצוי בידי הרשות שנוגע לעניינו-שלו. מימוש זכות זו נעשה בדרך של עתירה לבג"ץ.

(-) זכותו של חשוד לעיין בחומרי חקירה טרם שימוע ולמטרת השימוע, בהתאם לסעיף 60א לחסד"פ ולהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.3001. מימוש

--- סוף עמוד 8 ---

זכות זו נעשה בדרך של עתירה לבג"ץ (ראו בג"ץ 2678/07 נשיא המדינה משה קצב נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.4.2007)).

(-) הנחיית פרקליט המדינה 14.8 בנושא "בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה" (התשמ"א) (להלן: הנחיית פרקליט המדינה). מימוש זכות זו נעשה בדרך של עתירה לבג"ץ.

1
234עמוד הבא