31. משהעלה הנתבע טענות כלליות וסתמיות בתצהירו, ללא פירוט העובדות עליהן מבקש הוא לבסס את הגנתו, יכול בית המשפט לסרב ליתן רשות להתגונן (ראו ע"א 18/66 אוריאל חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, ואח', כ(3) 265, בעמ' 267, ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ לו(1) 267, בעמ' 272);
32. הודעתו בבקשת רשות להתגונן כי הוא מבטל את הסכם הפשרה לא יכולה, בכבוד הראוי, לעמוד.
המדובר בהתנהלות חסרת תום לב.
כיצד יכול הנתבע מצד אחד להודיע לתובעת לאורך החודשים שהוא מותיר את ההסכם בעינו, וכל שמבוקש הוא דחייה במועדי התשלום, ורק אחרי שמוגשת תביעה כספית כנגדו להודיע על ביטול. לכך לא ניתנה תשובה שמתקבלת על השכל הישר.
33. הרי אם לשיטת הנתבע הוא התקשר בהסכם הפשרה עקב הטעייה, הרי קמה לו הזכות לבטל את הסכם הפשרה מכח הוראות סעיף 15 הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, בתוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים), ומשלא הודיע צד הזכאי לביטול על ביטולו תוך זמן סביר – הרי יש לקיים את החוזה.
הנתבע לא הודיע כלל לנתבעת על הטעייה שלכאורה הטעתה אותו ועל זכותו לבטל. לא בזמן אמת, לא בזמן סביר ולא בכלל. רק לאחר שהגישה את תביעתה זו, ורק במסגרת בקשת רשות להתגונן החליט להודיע באופן סתמי על ביטולו של הסכם הפשרה.
34. גם אם הייתי מוכן להניח לטובת הנתבע שהתובעת הטעתה אותו, הרי הוא לא פירט מהי הטעייה או מהי כמות המסמכים אותה ציפה הנתבע לקבל.
--- סוף עמוד 8 ---
הנתבע מאשר שהנתבעת התחייבה להעביר לו מסמכים הקשורים לעופר לוין, ומאשר שאלה הועברו אליו. אולם לשיטתו לא היו אלה כל המסמכים או המדובר בחלק מהם. אם כך, לא ברורה מהי ההטעייה. הרי התובעת – גם לשיטתו של הנתבע עמדה בחובתה כלפיו, ובכל מקרה הביטול בעת הגשת בקשת רשות להתגונן (ביום 19.11.20) לבטח אינו זמן סביר אחרי שנודעה לו עילת הביטול.
35. הנתבע מאשר שקיבל מסמכים מאת התובעת, אולם הוא סבר שהמדובר ב"חומר דל". זוהי טענה שעולה רק עתה – במסגרת רשות להתגונן.
הטענה ביחס לקבלת מסמכים נוספים לא הועלתה על ידי הנתבע כלל, ואם חסרים מסמכים – מדוע לא טרח לפנות אליה. הטענה שרצה לשמור עמה על יחסים טובים, או לקרב את התובעת אליו חזרה תמוהה, וזאת על דרך ההמעטה. האם לשיטתו לא ניתן לשמור על יחסים טובים תוך עמידה על זכות חוזית.
36. לכל היותר ניתן ללמוד שהמדובר באכזבה של הנתבע מהמסמכים שהועברו אליו על ידי התובעת, שלא היה בהם כדי לספק בידו במסגרת ההליכים המשפטיים שלו מול לוין (ראו גם סעיף 79 לבקשה).
37. זאת ועוד; אין המדובר בחיובים שלובים. חובתו של הנתבע לשלם את התשלום על פי הסכם הפשרה הוא עצמאי ואינו קשור למכתב הלוואי. מה גם שנדמה שהתובעת קיימה את חובתה זו כלפי הנתבע.
38. הנתבע עמד על קיום הסכם הפשרה ולא העלה טענה כנגדו. כל שהוא ביקש הוא דחייה בתשלומים. הא ותו לא.
שעה שבחר הנתבע, שלשיטתו זכאי לביטול, לקיים את ההסכם, ולא הודיע על ביטולו, הרי בחירתו סופית והוא לא יכול לחזור בו ממנה.
אין לקבל מצב בו הנתבע פועל לקיום ההסכם, ובחלוף הזמן, ורק עם הגשת תביעה מעלה טענה שהוא היה זכאי לבטל את ההסכם בשל הטעייה, ומודיע על ביטולו.
39. טענת התרמית שנטענה, מחייבת פירוט מלא. כאן המדובר בטענה בעלמא שאינה יכולה להוות הגנה.
40. הנתבע מציין שבחר שלא להעלות את טענותיו כלפי התובעת לאורך כל התקופה, מאחר ורצה לשקם את היחסים עמה, רצה לחזור ולהיות איתה בקשר, אולם הדברים לא הסתייעו, לשיטתו. משבחר הנתבע לכבוש את טענותיו לאורך הדרך, ולהציג מצג ברור וחד משמעי אחר, בואו היום לבית המשפט בטענות אלה מעוררות קשיים לא מבוטלים, ומכל מקום אינם מזכים אותו ברשות להתגונן, בהעדרה של הגנה.
--- סוף עמוד 9 ---
אין בהצהרתו של הנתבע "במלחמה כמו במלחמה!" כדי לסייע. אין בעצם הגשת תביעה על ידי התובעת למימוש זכותה על פי הסכם הפשרה כדי להצהיר על מלחמה. כפי שעמדה על זכותה בתכתובת שקדמה להליך המשפטי, הרי ידע ויכול היה לדעת הנתבע שפניה הוא להליך זה, אולם נמנע מלעלות כל טענה עניינית ביחס לחוב כלפי התובעת, ככל שעמדו לזכותו טענות כאלה, ורק עם הגשת בקשת רשות להתגונן החליט לפתע לטעון – ביחס לעניין אחר – שקיבל מהתובעת מסמכים רבים, אולם לא היה בהם די.
41. נדמה שטענות המבקש אינן עולות אפילו כדי "אזור הדמדומים של הספק" המאפשרת מתן רשות להתגונן, גם בהפקדה (ראו: ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לביטוח לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, בעמ' 47)
42. גם אם יש בידי הנתבע טענות לתביעה כנגד התובעת, ואינני קובע כי כך היא, הרי אין ליתן רשות להתגונן רק בשל כך.
יכול הנתבע להגיש תביעה נפרדת כנגד התובעת.
טענתו כי בשל העובדה שהמדובר באזרחית סין ותושבת אותה מדינה, הדבר יקשה עליו לבצע את ההמצאה, כאשר יפוי הכח שניתן לבאי כוחה בישראל מוגבל לצורך התובענה כאן, טוב היה לולא נטענה.
ההליך המשפטי אינו יכול לשמש ככלי שרת בידי צד על מנת לזכות ביתרונות דיוניים או לסייע לבעל דין לאתר את יריבו.
לטובת הנתבע אני מניח שכל כולה של בקשת רשות להתגונן לא נועדה רק על מנת שיוכל להגיש תביעה שכנגד, והדבר יסייע לו בהליך ההמצאה, שהרי הדבר עלול להוביל למחיקת כתב הטענות (ראו: תקנות סדר הדין האזרחי, התשס"ט – 2018 (להלן: "התקנות")).
43. סוף דבר – לא מצאתי בבקשת רשות להתגונן כל טענת הגנה שיכולה לאפשר פתיחת שערי בית המשפט לפני הנתבע, ואף לא ראשיתה של הגנה, ועל כן יש לדחות את הבקשה.
44. טרם חתימה אציין שהלין הנתבע על התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר אינה עוד עַלֵי-סֵפֶר;
תקנה 63 (ב) (16) לתקנות קובעת את האפשרות לבית המשפט ליתן פסק דין בקדם משפט אם מצא שכתב ההגנה לא מגלה הגנה כלל, וזה, כפי שעולה מהאמור לעיל, היה גורלה של ההגנה כאן.
45. לאור כל האמור לעיל, הבקשה לרשות להתגונן נדחית.
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות הבקשה בסכום של 12,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ט טבת תשפ"א, 13 ינואר 2021, בלשכתי, בהעדר הצדדים.
עודד מאור