בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
תא"ק 34046-10-20 linyao נ' זלצמן
13.1.21
לפני
כבוד השופט עודד מאור
תובעת/המשיבה
liu linyao
ע"י ב"כ עו"ד אלי בורשטין
נגד
נתבע/המבקש
יהונתן זלצמן
ע"י ב"כ עו"ד חיים פיצ'ון
החלטה
בקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע
1. הדיון בהחלטה זו עניינו בקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע כנגד תביעה כספית על הסך של 3,655,000 ₪ בסדר דין מקוצר שהוגש נגדו.
2. עניינה של התביעה אינו סבוך;
בין התובעת לבין הנתבע נחתם ביום 12.12.19 הסכם פשרה לפיו על הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של מיליון דולר ארה"ב, בארבעה תשלומים שווים של 250,000 $ כל אחד, לפי לוח תשלומים שפורט (להלן: "הסכם הפשרה").
3. במסגרת הסכם הפשרה גם נקבע שבמקרה שאחד מבין ארבעת התשלומים לא ישולם בתוך 90 ימים מהמועד הנקוב בלוח התשלומים יועמד כלל החוב לפירעון מיידי, ובנוסף, התובעת תהא זכאית לתשלום פיצויים מוסכמים בסך של 75,000 $.
--- סוף עמוד 2 ---
4. התשלום הראשון היה אמור להיות מבוצע ביום 25.1.20;
הנתבע הודיע לתובעת על כוונתו לשלם את התשלום הראשון עד ליום 25.4.20 (היינו – מימש את זכותו לשלם בתוך 90 ימים מהמועד המוסכם);
ביום 31.3.20 פנה הנתבע לתובעת וביקש לדחות את התשלום הראשון בשלושה חודשים נוספים;
בין הצדדים התנהלה התכתבות בעניין, ובסופו של דבר ניתנה לנתבע ארכה "אחרונה" עד ליום 24.7.20.
ביום 19.7.20 פנה הנתבע לתובעת בבקשה נוספת לדחות את התשלום הראשון, בשל משבר הקורונה המשפיע על יכולתו הכלכלית לשלם את התשלום (ראו: נספח 5 לתביעה);
וגם עתה הנתבע לא שילם את התשלום הראשון.
אף התראה שנשלחה לנתבע בהתאם להוראות סעיף 3.3.3 להסכם, המאפשרת לו 14 ימי עסקים נוספים לבצע את התשלומים, לא הובילה לתשלום.
5. ביום 17.8.20, נכנסה לתוקף ההוראה בסעיף 2.1 להסכם הפשרה לפיו על הנתבע לשלם לתובעת את סכום הפשרה בסך של 1,075,000 $ ארה"ב (סכום הפשרה ועוד הפיצוי המוסכם) במלואו.
6. כאמור, הנתבע לא עמד בהסכם הפשרה ולא שילם אף לא אחד מהתשלומים, ועל כן הוגשה התביעה.
בקשת רשות להתגונן
7. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ותצהיר האוחז 12 עמודים, וכולל 130 סעיפים במסגרתה ביקש כי תינתן לו רשות להתגונן.
8. טענת הנתבע היא כי התביעה מציגה מצג כי המדובר בהתחייבות חד צדדית שלו כלפי התובעת, אולם לשיטתו, העובדות המתוארות בתביעה אינן אלא כי המדובר בקצה קרחון "שרובו סמוי מן העין".
9. במסגרת תצהירו פירט את מערכת היחסים שבינו לבין התובעת ופירט על סכסוך בינו לבין אחר;
הנתבע מציין כי הוא נחלץ לעזרתה של התובעת, שהיא אזרחית סין, עת אמה נעצרה על ידי השלטונות הסיניים בשנת 2017 בחשדות של שחיתות וטוהר המידות,
--- סוף עמוד 3 ---
וכי בעבר התובעת פנתה אליו במצוקה על מנת להתמודד מול השלטונות בסין, ואכן הוא נחלץ לעזרתה; גם לאחר שנעצרה התובעת עצמה על ידי השלטונות בסין, לא היסס הנתבע, כך על-פי הצהרתו, ונסע לסין לתמוך בה, בתובעת, אולם לאור עיכובה על ידי השלטונות הסיניים, לא יכולה היתה לעזוב את סין.
10. הנתבע מציין שהנתבעת הבטיחה לפצותו על עזרתו הרבה ושירותיו, והיא התחייבה לשלם לו סכום של 1,500,000 $ בגין שירותיו אלו, וכן בגין חוב קודם של אמה ושלה כלפיו;
הנתבע מציין כי ביום 25.4.17 בעת שהותם בסין העבירה התובעת לחשבונו למעלה ממיליון דולר ארה"ב.
הנתבע מפרט ומציין שאמנם התובעת ביקשה להעביר לו עוד כ- 440,000 $ עבור יצירות אומנות, אולם אלה לא הועברו אליה, ולכן לא שילמה עליהם, מטבע הדברים.
11. הנתבע מציין שהוא היה עבור התובעת "כסלע של יציבות ושקט בסערה אליה נקלעה".
הנתבע ציין שהוא והתובעת הקימו מיזם משותף של השקעות מחוץ לסין כאשר התובעת התחייבה להעמיד הלוואת בעלים של 12 מיליון דולר לאורך 12 שנים (אלא אם מי מהצדדים יבטלו), כאשר היא העבירה את התשלום עבור השנה הראשונה בלבד, וכתוצאה מכך "המיזם המשותף איבד מומנטום ונעצר"; הנתבע מציין שאמנם הוא ביקש לקיים את המיזם אולם משהבין שאין בכוונת התובעת להמשיך בו, הוא חדל מלקדם עסקאות במסגרתו. הנתבע גם לא דיבר עם התובעת עוד על המיזם "מחשש להאזנות השלטונות בסין".
12. הנתבע טוען שלאחר שחרורה של התובעת מהמעצר בסין, הודיעה לו שלא תוכל לעמוד בהתחייבותה להעביר מיליון דולר כל שנה, ובשים לב לתשלום בגין פעילותו וייעוצו עד לאותה עת, ועוד 400,000 $ בגין הסיכון אותו לקח על עצמו הנתבע רק בעצם הקשר בינו לבין המשפחה והפסד העסקאות בסין, התחייבה התובעת לשלם לו סכום של כ-945,000 $.
13. הנתבע מפרט ומציין שהקשר הטוב בין התובעת לבינו התקרר, וזאת בשל העובדה שבן זוגה של התובעת, כריסטיאן יוהנס ווב ("כריס") הסית אותה כנגדו "והרעיל את נפשה" בדברים כאילו הוא, הנתבע, חושק אך בכספה, דבר שגרם לה לחשוד בטוהר כוונותיו.
14. הנתבע ניסה לשמור על קשר עם התובעת, אולם הבין שהיא מפנה לו כתף קרה, ולמרות כך קיווה לאורך הדרך שמעשיו בעבר, עת הייתה במצוקה, יעמדו לזכותו וידברו בעד עצמם, אולם בשל החשש מהרשויות בסין, לא הצליח לשוחח איתה ישירות.
--- סוף עמוד 4 ---
15. והנה – כך טוען הנתבע – התובעת כרעה תחת החשדות שנטעו בה כלפיו כריס ואדם נוסף - עופר לוין, איש עסקים אותו הכירו התובעת והנתבע במסגרת עסקים בסין בשנים 2015- 2017, והיא שכרה שירותי עורכי דין בישראל וחוקרים פרטיים על מנת שיפעלו להשיב לה את הכספים שהשקיעה במיזם המשותף (על פי הסכם הפשרה).
הנתבע מציין שהוא נפגע מפעולותיה אלו "עד עמקי נשמתו", וחש הוא נבגד מהתובעת שלא הוקירה לו תודה על היחלצותו לעזרתה בסין בשנת 2017;
הנתבע מציין שלא יכול היה לשאת את המחשבה שהתובעת ספונה בביתה בסין כאשר היא ממודרת ממידע, מוזנת על ידי בעלי עניין שבונים לו דימוי של נבל, אולם לא יכול היה לשוחח איתה באופן חופשי.
הנתבע מצהיר שרצה הוא בכל מאודו לפגוש את התובעת פנים אל פנים, אולם היא לא יכולה הייתה לצאת מסין, ולכן הוא ביקש להראות לה שהוא חבר "אמיץ ונאמן", ולאחר שיוסדר הנושא הכספי של המיזם המשותף "היא תשוב לראותו באור הנכון", ולכן היה מוכן ללכת לקראת ולהסדיר את השבת כספי המיזם המשותף, ולכן חתם על הסכם הפשרה.
16. יובהר – כל התייחסות הנתבע היא לגבי ארועי העבר, ביחס לעזרתו לתובעת בסין בשל מעצרה ומעצר בני משפחתה והמיזם העסקי המשותף – שקדמו בזמן להסכם הפשרה, שנחתם, וכפי שהדבר מצויין באופן ברור במבוא להסכם הפשרה על "ההואילים" השונים שבו, ובסעיף 1.1 להסכם צויין כי המדובר בהסכם הפשרה שנועד להסדיר את כל התביעות ההדדיות שבין הצדדים, ועל כן הטענות ביחס לעבר אינן רלוונטיות לדיון, ולכל היותר משמשים רקע להסכם.
17. במסגרת אותו הסדר פשרה – בו התחייב לשלם לתובעת 1,000,000 $, ובמכתב נלווה לו, ביקש הנתבע שהתובעת תגלה ותמסור לידיו את המידע והחומר שהוחלף בינה לבין עופר לוין, וזאת לצרכי הליך משפטי שהתנהל בינו לבין לוין הנ"ל.
18. הנה כי כן, טענות הנתבע קשורות לא להסכם הפשרה אלא למכתב הנלווה, כאשר הנתבע טוען שהתובעת "רימתה" אותו, כאשר היא התחייבה להעביר את המידע בקשר ללוין רק אחרי שיחתום על הסכם הפשרה, אולם לאחר שנחתם הסכם הפשרה ומכתב הלוואי לו – החומר שהועבר אליו על ידי התובעת, היה מועט ודליל שלא היווה – לשיטתו של הנתבע "אפילו קמצוץ" מהחומר המידע והאסמכתאות שהיו בידיה.
הנתבע טוען שהתובעת נתנה לו להאמין שתמסור לידו את כל החומר שברשותה, ואולם היא העבירה לו רק מעט חומר.
--- סוף עמוד 5 ---
19. לשיטתו הוא התקשר בהסכם הפשרה כתוצאה מהטעיה מצדה של התובעת, ולכן הוא רשאי לבטלו – והוא עושה כן עתה, רק בעת הגשת בקשת רשות להתגונן.
20. הנתבע מאשר כי לא ביטל את הסכם הפשרה מיד כשקיבל את החומר "הדל" (על פי מכתב הלוואי) מפני שהאמין שיהיה בידו לשקם את האמון בינו לבין התובעת, שנפלה קורבן למניפולציות של כריס (בן זוגה) ולוין.
הנתבע מציין בסעיף 88 לתצהירו "לא רציתי לנקוט מהלך שיתפרש בעיני המשיבה (התובעת) ככוחני או ככזה שיחזק בעיניה את הרושם המוטעה כאילו אני מחפש לא להשיב לה את כספי המיזם המשותף. המתנתי וניסיתי שוב ושוב ליצור עם המשיבה קשר ישיר. לפתוח מולה ערוץ של שיחה. אך לשווא..".
21. והנה, טוען הנתבע שהגשת התביעה על ידי התובעת היא הפכה מידידה – לאויבת.
התובעת לא מוכנה לתת לו "ארכה לתשלום כשתזרים המזומנים שלי חייב זאת. הבנתי שהמשיבה רוצה לקבל את כספי המיזם המשותף, אך לא לשלם לי את הסכומים שהתחייבה לשלם לי עבור שירותי".
הרי הדברים לא עולים בקנה אחד עם הוראות הסכם הפשרה, והמדובר בטענה כללית וסתמית – הרי ההסכם בא להסדיר את כלל המחלוקות שבין הצדדים. ואם המדובר בטענה כנגד המסמך בכתב, הרי היא כללית ובלתי מפורטת, ושאינה מגובה בדבר למעט תחושות סובייקטיביות של מי שלתחושתו לא קיבל את הכרת התודה והטוב (מה גם שהעזרה היתה בתמורה כספית, שהוסדרה בהסכם הפשרה).
22. הנתבע ממשיך ומצהיר: "במלחמה כמו במלחמה! כל הרצון הטוב ללכת לקראת המשיבה לפני ולפנים משורת הדין והצדק נמוג. אינני מעוניין לרצות את המשיבה בכל מחיר... בלי סנטימנטים ובלי 'הנחות לחברים'.".
דיון
23. ההלכות לעניין מתן רשות להתגונן ידועות ואין טעם לחזור עליהן.
אם די בהגנה בדוחק כדי ליתן רשות להתגונן, הרי גם ידועה ההלכה שאין ליתן רשות להתגונן עת עסקינן בהגנת בדים (ראו ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 15.06.2009) בעמ' 11, ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, סד(2) 256 (2010), בעמ' 19, ע"א 5480/98 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, (1998), בעמ' 479).
וזהו, המצב בענייננו.
24. כבר עתה אציין – אין בכל הבקשה והתצהיר הארוכים באופן יוצא דופן, כל טענת הגנה. אפילו לא ראשית ראשיתה של טענת הגנה כנגד התביעה. המדובר בטיעון ארוך על מערכת יחסית ארוכת שנים; על חברות אמיצה ועל סיכון חיים; על עזרה
--- סוף עמוד 6 ---
במדינה זרה ועל הכרת תודה, על התחייבות לשלם תשלום עבור שירותים ועזרה – שכל כולם קדמו להסכם הפשרה, שסופו היה תשלום לתובעת בסך של 1,000,000 $.
25. גם לשיטת הנתבע, בעבר, רצו הוא והתובעת להקים מיזם כלכלי עסקי מחוץ לסין בהשקעות של מליוני דולרים, אולם מהטעמים הברורים שהובאו על ידו, הדבר לא צלח, והעניין נזנח, תוך שהתובעת ביקשה את השקעותיה חזרה.
26. לנתבע אין כל טענת הגנה כנגד התביעה על יסוד הסכם הפשרה.
הוא לא מכחיש את חתימתו על הסכם הפשרה, ולא את חבותו על פיו.
27. הנתבע הוביל את התובעת בכחש לאורך התקופה שקדמה להגשת התביעה. כל התנהלותו היתה אחת – לדחות את פירעון חובו ולדחות את התשלומים שהוסכמו בהסכם הפשרה, בטעות שונות:
ראשית, אחז בהוראות ההסכם הפשרה והודיע ביום 3.3.20 כך: "בהתאם להסכם [התשלום הראשון] יעבור עד ה- 25.4.20" (ראו נספח 2 לכתב התביעה).
ביום 31.3.20 פנה ב"כ הנתבע וביקש דחייה של 3 חודשים "הכל תקוע נוכח המצב" (נספח 3 לכתב התביעה).
ביום 28.4.20 ניתנה לנתבע על ידי בא-כח התובעת ארכה לבקשת של הנתבע לדחייה בתשלום, עד ליום 24.7.20 (ראו: נספח 4 לכתב התביעה);
ביום 19.7.20 מבקש הנתבע דחייה נוספת בתשלום בשל מגפת הקורונה: "המצב ממש קשה עכשיו. למעלה כל הפעילות שלי נעצרה. ההסכם שחתמנו היה ל 4 תשלומים... ביקשתי לדחות את התשלום הראשון ב 3 חודשים ולהקדים את התשלום השני ב 3 חודשים.. .אבקש שוב לדחות את התשלום הראשון ב- 3 חודשים ולהקדים את התשלום השני ב 3 חודשים....
אני לא מבקש זאת כי שלא תחשבו שאני מנצל את המצב או מנסה לברוח מההתחייבות. אני ממש רוצה לסיים את העניין ולכן אני מבקש כל פעם דחייה קצרה. זאת תקופה נוראית שנכפתה על כולנו בהפתעה מוחלטת. אני מאד מקווה שקיקי [התובעת – ע.מ.] תבין ותסכים. במידה ויעלה בידי לשלם קודם כמובן שאעשה זאת" (נספח 5 לכתב התביעה).
28. לאורך כל התקופה לא העלה ולו טענה אחת בקשר להתחייבות של התובעת כלפיו, או כי היא לא מילאה את חובותיה כלפיו.
הנתבע נטע בידי התובעת להאמין כי הוא מתכוון לקיים את הסכם הפשרה.
כל שהוא ביקש הייתה דחיית התשלומים בשל מצוקה כספית.
--- סוף עמוד 7 ---
הנתבע לא טען ולו ברמז דק שיש לו טענות כלפי התובעת, וכי היא הטעתה אותו.
29. רק עתה – עם הגשת בקשת רשות להתגונן העלה טענה כללית וסתמית כאילו החתימה נעשה בהטעייתו, או נגועה בתרמית מצדה של התובעת.
30. מעבר לכך שהמדובר בטענות כלליות שאינן מפורטות כלל, הרי הנתבע מאשר שהתובעת העבירה אליו מסמכים אותם התחייבה להעביר על פי המכתב הנלווה.
גם אם נתבע סבר שאין די במסמכים שהועברו אליו, הרי הוא לא פנה לתובעת בבקשה שתשלים מסמכים נוספים, או בכל בבקשה מתאימה אחרת.
לאורך הדרך, כל שביקש הוא לקיים את הסכם הפשרה כלשונו, אולם בשל קושי כלכלי, ובשל הקורונה, הוא מבקש דחייה בתשלומים.