תמש (ק"ש) 56095-06-21 ג' ע' נ' מ' ע'

בית משפט לענייני משפחה בקריית שמונה

תמ"ש 56095-06-21 ע' נ' ע' ואח'

תיק חיצוני:

לפני כבוד השופט רן ארנון

תובע
ג' ע'
ע"י ב"כ עוה"ד טליע בדר

נגד

נתבעים
מ' ע'
ע"י ב"כ עוה"ד סחר סאדר

נ' ע'
ע"י ב"כ עוה"ד ויסאם דיב

פסק דין

לפני תביעה לסילוק יד, צו מניעה קבוע ודמי שימוש.
רקע להליך והצדדים לו
1. התובע מר ע' הגיש ביום 28.7.21 תביעה לסילוק ידם של הנתבעים, בנו של התובע ורעייתו לשעבר של הבן, מנכס בXXXX המצוי בחלקה המוכרת כמגרש XXX על פי היתר בניה A, (להלן: "הנכס") הנטען כי הוא בבעלות התובע.
2. קדמה לכך בקשת התובע מיום 24.6.21 למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים, לבצע דיספוזיציה או כל פעולה בנכס ללא הסכמת התובע.
3. הנתבעים, בני זוג לשעבר, הנשואים זה לזה משנת 2000 התגוררו בנכס, דירת מגורים, משנת 2013. יחסי הנתבעים עלו על שרטון והם התגרשו ביום 30.6.20 בבית הדין הדתי הדרוזי. מאז מתגוררת שם רק הנתבעת. יצוין, כי התובע פעל כנגד הנתבעת באלימות שהולידה את הרחקתו מהבית ובהמשך הבשילה לכדי כתב אישום והרשעה פלילית.
4. עוד בטרם החל הליך זה הגיש הנתבע תביעה לפירוק שיתוף בנכס כנגד הנתבעת. במסגרת ההליכים בתיק פירוק השיתוף (תלה"מ 28745-09-20) מונה מומחה מטעם בית המשפט, בהסכמת הצדדים, לצורך הגשת תוכנית לפירוק שיתוף בעין של הנכס, כך שחלקו של הנכס ייוחד לנתבע וחלקו האחר ייוחד לנתבעת. סופו של יום הוגשה חוות דעת המומחה שקיבלה תוקף של פסק דין בהסכמת הצדדים.
5. כחצי שנה לאחר קיום דיון בתביעת פירוק השיתוף הגיש התובע בקשה לצו מניעה שיאסור על הנתבעים לבצע את שהוסכם בהליך פירוק השיתוף. התובע טען כי הנתבעים, כולל בנו שלו עצמו, ניהלו הליך אודות נכס שאין להם זכויות בו, מאחר שהוא עצמו הבעלים של הנכס והוא נתן לצדדים זכות שימוש בלבד, זכות שהוא מבקש לבטלה ובגינה הגיש תביעתו לסילוק יד.
6. ביום 29.6.21 ניתן צו מניעה זמני ביחס לנכס במעמד צד אחד, וביום 12.7.21, לאחר שמיעת טענות הצדדים, ניתן צו מניעה מצומצם, הכולל איסור דיספוזיציה והעברת זכויות בלבד.
טענות התובע
7. הקרקע נרכשה בשנת 1982 על ידי התובע מהמועצה המקומית ושייכת לתובע, עובדה זו לא נסתרה ואף לא הועלו טענות לגבי בעלות בקרקע. יצוין כי בסיכומי התובע נרשם כי הקרקע נרכשה בשנת 1998 (סעיף 5 לסיכומי התובע) אך בהסכם המכר שצורף לכתב התביעה (נספח ב') מצוין כי ההסכם הוא משנת 1982 וכן נרשם כי שולמו 80,000 לירות תמורת הקרקע.
8. על הקרקע מצויה דירה המורכבת משתי דירות מגורים צמודות. באחת מתגורר אחיו של הנתבע XXX, ובשנייה התגוררו הנתבעים ממרץ 2013, והנתבעת ממשיכה להתגורר בה גם אחרי הגירושין ועד היום.
9. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע בנה את הדירה עד שלב הרצפה (כלונסאות, יסודות, רצפה), ועם סיום הבנייה עד לשלב זה, נתן התובע הסכמתו לילדיו להשלים את בניית הדירות לפי צרכיהם ולהתגורר בהן.
10. כוונת התובע כלפי הנתבעים תמיד הייתה רשות שימוש ותו לא, מתוך רצון לסייע לילדיו, הנתבע ואחיו, וכדי להסיר מעליהם את עול דמי שכירות, והוא אינו מסכים להעברת הבעלות. גם אם העניק להם במתנה, כל עוד לא בוצע רישום כלשהו, זכותו של התובע לחזור בו.
11. מאחר שהנכס אינו חלק ממצבת הנכסים של הנתבעים ממילא אין משמעות להסכמות ולפסק הדין הקובע פירוק שיתוף בנכס שלא שייך להם אלא שייך לתובע.
12. התובע לא היה מעורב בהליך פירוק השיתוף בין בני הזוג ולא נתן את אישורו להסכמות בין הצדדים במסגרת אותו הליך, הסכמות אליהן התוודע רק לאחרונה. לו היה מעורב בכך הוא היה מתנגד בהקדם ומונע את ההליך.
13. דירת המגורים נבנתה על פי היתר בנייה שמספרו A מיום XXXX.2007, תיק בניין XXX מהועדה לתכנון ובניה XXX, היתר זה רשום על שם התובע בלבד. תקינות היתר זה קיבלה משנה תוקף בעדותו של מהנדס הועדה מר א' מיום 16.6.23, שהעיד כי ברשויות הרשמיות לא קיים היתר אחר, וכן בתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעמו.
14. עד לדיון בצו הזמני שהתקיים ביום 12.7.21, לא ידע התובע על קיומו של היתר בניה אחר, בו רשומים גם הנתבעים כבעלי היתר, ולגביו טענו הנתבעים כי הוא אמיתי ולכאורה מעניק להם זכויות.
15. המשכנתא שנטלו הנתבעים בשנת 2012 נלקחה כדי להשלים את הבניה והתאמת הדירה לצרכיהם, אך אין בכך כדי להקנות להם זכויות בדירה או בקרקע. הלוואת הנתבעים מהבנק נלקחה על סך 269,265 ₪ ועומדת כיום על כ- 240,000 ₪ כך שממילא חלקה הארי של ההלוואה טרם הוחזר ולפיכך השקעת הנתבעים אינה שווה את ערך הבנייה הכולל.
16. בהליך קבלת ההלוואה נפלו פגמים רבים שבסופו של דבר הביאו לשעבוד הנכס שלא על ידי בעליו. התובע מסכים כי תבוצע הערכה בהתבסס על השמאות שהוגשה בתיק ובהתאם אליה תוחזר השקעת הנתבעים בקיזוז דמי השימוש.
17. התובע פנה לנתבעים בבקשה שיפנו את הדירה, לא זו בלבד שהם לא פינו אלא שנודע לו שהם עושים שינויים במצב הקיים בדירה ללא אישורו. הנתבעים ממשיכים להחזיק בדירה שלא כדין, מבלי לשלם שכירות, ופוגעים בקניינו של התובע. על כן התובע דורש את פינוי הנתבעים מהנכס, וחיובם בדמי שימוש מיום 30.6.20 (מועד הגירושין) בסך 36,000 ₪ וכל סכום נוסף עד ליום הפינוי בפועל.
18. בתיק המשכנתא המצוי בבנק קיים הסכם השיתוף בין בעלי הקרקע עליו חתומים, לכאורה, גם התובע וגם הנתבעים. התובע מכחיש את חתימתו על הסכם זה וטוען כי היא זויפה. הנתבעת לא הביאה עדות שתאשר כי התובע הוא זה שחתם על הסכם השיתוף ואף הנתבע מכחיש את חתימתו שלו. כמו כן, בהסכם מצוין כי הנתבע והתובע הם אחים כך שאין ספק שאינו תקין. מי שערך את ההסכם היה השמאי של הבנק שלא זומן לעדות.
19. הנתבעת טענה כי התובע לא הביא עדים מטעמו, בין היתר רואה החשבון, ככל הנראה בהתייחס לטענות הנוגעות להצהרת ההון של הנתבע בה הצהיר כי בבעלותו דונם ודירה שקיבל בירושה. התובע יטען כי לא היה צורך בהעדת עדים נוספים, ומכל מקום, רואה החשבון היה צריך להעיד מטעם הנתבע שהגיש את הצהרת ההון ולא מטעם התובע. הנתבעת, לעומת זאת, בחרה שלא להזמין את המודד שהחתים את הצדדים על הסכם השיתוף, ולא את המהנדס, בנו של התובע, שהיה בעדותו כדי לאשר או להפריך את החתימות על ההיתר או מסמכי הבנק.
20. באשר לעדותה של הנתבעת נטען כי הייתה מלאת סתירות, ולא הוכחו טענותיה באשר לכספים רבים שהושקעו לכאורה מכספה הפרטי ולא מכספי המשכנתא, היא לא הביאה עדים ולא הגישה קבלות. לא הוכחה הבטחת הנכס כתנאי לנישואין ועניין זה לא נרשם בהסכם הנישואין.
21. טענות הנתבעים מתבססות על היתר בניה מזויף, שזויף כך נראה, לצורכי קבלת משכנתא. גם העד שהביאו להעיד בעניין העלמות מסמכים בוועדה והקשר להיתר המזויף, מר מ', לא סייע שכן הסתבר בעדותו שבתקופות הרלוונטיות כלל לא עבד בוועדה.
22. מאחר שהקרקע אינה מוסדרת הרישום היחיד הוא זה שמצוי ברשויות המקומיות ולפי האמור בו התובע הוא בעל הקרקע והנכס.
טענות הנתבעת
23. תביעה זו מטרתה לסכל את פסק הדין שניתן לפירוק שיתוף ולנשל את הנתבעת מהזכויות המגיעות לה כתוצאה מגירושיה מהנתבע.
24. קיומו של מגרש לבניית בית מגורים היה תנאי לנישואי הנתבעים. הנתבע הצהיר בפני הנתבעת כי המגרש עליו נבנה הנכס שייך לו והנתבעת הסתמכה על הצהרות אלה. גם התובע הצהיר בפני משפחתה, כשהגיע לבקש את ידה, כי הוא מעניק לנתבעים מגרש לבנות עליו בית.
25. לטענת הנתבעת, הנתבעים התגוררו בשכירות ובניית ביתם ארכה כ-10 שנים, כאשר את היסודות והרצפה יצקו במשותף עם אחיו של הנתבע, ואת המשך הבניה עשו לבד.
26. התובע סייע לדבריה רק בשלב היתר הבניה, אך הנתבעים בנו את השלד, הברזל והבטון עד לשלב הסופי. הנתבעים השקיעו מכספם הפרטי לבניית ביתם המשותף והיה ברור לשניהם כי הם שותפים בבית ובמקרקעין. בשום שלב לא הציב התובע תנאים לקבלת הנכס או התנגד לבניה.
27. בהמשך לכך, נטלו הנתבעים משכנתא משותפת מבנק מזרחי טפחות בסכום של 269,265 ₪ כדי להמשיך את בנית הבית, משכנתא המשולמת עד היום. הנתבעים שינו את מצבם בעקבות קבלת המגרש, והשקיעו כספים ומאמצים להשלמת הבניה. לו ידעה הנתבעת כי אין לה זכויות בבית היא לא הייתה משקיעה בו מכספה ולא בונה בית מהמסד ועד הטפחות.
28. במסגרת בקשת המשכנתא חתם הבנק על הבקשה להיתר והיתר הבניה והשתמש במסמכים אלה לצורך רישום משכון. לאחר בדיקת נאותות יסודית והמסמכים הרלוונטיים, לרבות הסכם שיתוף, שנחתם בין הצדדים, שהנתבע והתובע מכחישים עתה את החתימה עליו, הסכים הבנק למתן הלוואה לנתבעים.
29. הנתבעים הגישו בקשה להיתר בניה וזה ניתן ביום 25.10.10. היתר הבניה ניתן על שם הנתבעים והתובע, ושלושתם רשומים כבעלי הנכס. ההיתר חתום על ידי מהנדס הוועדה ויו"ר הוועדה, ואין כל בסיס לטענות כי הוא מפוברק או לא תקין והתובע לא הביא ראיות לכך.
30. לתיק הוגש מסמך אישור על ביצוע בניה של הנתבע, מי שבדק ואישר את ביצוע הבניה שלב "גמר יסודות" היה בנו של התובע XXX, שהוא הנדסאי בניין. הנתבעת חתמה על כל מסמך נדרש שהוציא XXX.
31. אין מחלוקת כי הנתבעים בנו יחד את הבית, שילמו משכנתא וארנונה עד היום. הנתבעת בעלת זכויות בנכס ועתה עם סיום נישואי הצדדים זכאית לבצע חלוקת הבית בינה לבין הנתבע. לו הייתה אפשרות לרשום זכויות בטאבו בגין חלקה זו הנתבעת הייתה עושה כן מזמן והתובע לא היה יכול לעשות דבר.
32. התובע לא עשה דבר עד למועד בו עמדו הנתבעים לחלק את הבית בהתאם לפסק הדין שניתן. השיהוי בהגשת התביעה מעיד על חוסר תום ליבו של התובע. מעשיו והצהרותיו של התובע בהזדמנויות שונות מעידים על גמירות דעתו להעניק לנתבעים את הקרקע במתנה.
33. התובע לא ביקש מהנתבעת לצאת מהבית או לפנותו ולא תבע אותה בתביעת פינוי. למעשה במשך יותר מעשר שנים לא העלה התובע כל טענה לעניין בעלותו בדירה או במקרקעין. עצם בניית הבית על ידי הנתבעים והמגורים בו במשך כל השנים מהווה השלמה של עסקת המתנה.
34. הצהרות התובע ברשויות השונות על כך שאין לו נכס נוסף זולת בית מגוריו מחזקות את הטענה כי נתן לנתבעים את הנכס במתנה.
35. אין הגיון בטענה כי הסכמת התובע למגורי הנתבעים בנכס הייתה כדי לחסוך מהם תשלומי שכירות, שכן לא ניתן להם בית מוכן למגורים, אלא היה עליהם לבנות בהשקעה של מאות אלפי שקלים ולכן אין בכך כל חסכון.
36. אין אמת בטענות התובע כי לא ידע על ההליכים בין בני הזוג עד ליום הגירושין. התובע מתגורר בסמוך לנתבעים והיה מעורב בחייהם. התובע ליווה את בנו בהליך הגירושין, ועוד לפניו גם בהליך הפלילי שקדם לפירוד.
37. בשנת 2009 הגיש הנתבע הצהרת הון לרשויות המס לפיה בבעלותו 1 דונם ודירה, תאריך רכישה 31.12.1995, המחזקת את הטענה כי המגרש בבעלות הנתבעים. הנתבע העיד כי מדובר בהצהרה שקרית דבר שמעיד על אופיו, הנתבע והתובע לא הזמינו את רואה החשבון לתמיכה בגרסתם בעניין זה.
38. הבית משמש כבטוחה להלוואת המשכנתא שנטלו הנתבעים. קבלת התביעה משמעה פגיעה בזכויותיו של הבנק מבלי שהאחרון צורף להליך כצד העלול להיפגע מתוצאותיו.
39. מבוקש לדחות את התביעה ולקבוע כי לנתבעת זכויות בבית ובמקרקעין בהתאם לפסק הדין לפירוק שיתוף שניתן עוד ביום 5.1.2022.
טענות הנתבע
40. הנתבע אינו מתנגד לתביעה וטוען כי אביו הוא בעל הנכס (הדירה והקרקע עליה בנויה), וכי הנתבעים היו לכל היותר ברי רשות. הדירה לא ניתנה לנתבעים כמתנה, ומעולם לא ניתנה להם הבטחה לבעלות. הדירה לא עמדה כתנאי לנישואי הצדדים.
41. האב בנה את היסודות והרצפה, ואילו הנתבעים השלימו את שאר בניית הדירה. לטענת הנתבע עבודות הגמר בדירה נעשו באמצעות ההלוואה שנטלו הנתבעים וזאת כנגד התחייבות האב למגוריהם בדירה ללא תשלום שכירות. לאור האמור מתנגד הנתבע לדרישת האב לחיובם בדמי שימוש.
42. לגרסת הנתבע, בהליך שהוא עצמו יזם לפירוק שיתוף, הוא לא הבין את משמעות ההסכמה שלו לחלוקת הבית בהפרדה פיזית, שעה שהבית כלל אינו שייך לו. לטענתו האב לא ידע על ההסכמות לחלוקה ולא ידע על התשלום למהנדס המומחה מטעם בית המשפט ובכל מקרה הסכמות אלה היו בינו לבין הנתבעת בלבד.
43. לעניין היתר הבניה טען הנתבע כי באם נעשה שינוי הסיבה לכך היא טכנית בלבד לצרכי קבלת משכנתא, אך ללא שינוי בבעלות. ההיתר שהוצג על ידי הנתבעת מזויף ועניין זה הוכח בעדותו של מהנדס הועדה. ההיתר הנכון הוא ההיתר שהוצג על ידי התובע והוא זה שמצוי בוועדה.
44. הנתבע כופר בהסכם השיתוף שהוצג לראשונה בדיון ההוכחות וטוען כי החתימה עליו איננה חתימתו וכי הוא אינו מאומת ע"י עו"ד. הנתבעת לא התייחסה למסמך זה בשום שלב ולא הביאה מי שיעיד אודות המסמך והחתומים עליו.
45. אין להסתמך על האמור בהצהרת ההון שהוגשה על ידו לרשויות המס, הצהרה שנעשתה לצרכי מס בלבד ובהמלצת רו"ח. אין חולק כי האמור בה לפיו לנתבע דונם ודירה משנת 1995 שהתקבלה בירושה, אינו משקף את מצב הדברים בפועל שכן האב עודנו בחיים.
46. מטרת הנתבעים הייתה להיפטר מעול השכירות, אך היה ידוע לשניהם שאין הכוונה כי תוקנה להם בעלות בנכס. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי הנתבעים השקיעו בבניית הבית כולל כל העבודות מהרצפה ועד הגמר, בגובה סכום המשכנתא שנלקחה, והנתבע עומד על דרישתו לקבלת שיפוי עבור ההשקעות שנעשו על ידי הנתבעים.
47. לעניין ההסכמות מול הנתבעת טען הנתבע כי לא שיתף את אביו בהליך פירוק השיתוף וכי סבר כי פירוק בעין, כפי שהוסכם, היה פתרון עדיף וישים, אך זאת מבלי לפגוע בזכויותיו הקנייניות של התובע.
דיון והכרעה:
48. לאחר עיון בחומר הראיות שהובא בפניי ושמיעת הצדדים ועדיהם אני סבור כי דין התביעה לסילוק יד ודמי שימוש להידחות.
49. בטרם אפרט את הנימוקים להחלטתי, אציין כי המקרקעין נשוא המחלוקת, בדומה למקרקעין בכל כפרי הדרוזים ברמת הגולן, אינם מוסדרים ואינם רשומים ברשות מקרקעי ישראל אלא מנוהלים תחת שיפוטה של המועצה המקומית של הישוב והוועדה המקומית לתכנון ובניה XXXX.
50. עוד אציין, כי בתלה"מ 28745-09-20 שעניינו פירוק שיתוף והתנהל בין הנתבעים בבית משפט זה, התקיים דיון ביום 03.12.20 ובמסגרתו הגיעו הנתבעים להסכמות לפיהן יערך פירוק שיתוף בעין של הדירה, באופן זה שכל צד ישתמש בחלק נפרד של הדירה, והצדדים יישאו בעלויות התכנון, הביצוע וההתאמה של הפרדת הנכס לשתי יחידות דיור עצמאיות. לבקשת הצדדים מונה מהנדס מומחה מטעם בית המשפט וזה הגיש חוות דעתו ביום 27.7.21 (ביום 23.12.21 באופן ידני). להסכמות ולביצוען על פי חוות הדעת ניתן תוקף של החלטה ביום 13.9.21. לאחר דיון נוסף ניתן תוקף של פסק דין ביום 5.1.22 לאופן חלוקת הבית והעלויות עליהן הוסכם באותו דיון.
51. לדיון שהתקיים ביום 5.1.22 אמור היה האב להתייצב, אך לא הגיע מאחר שחש ברע. בא כוחו נכח בדיון זה.
52. את הבקשה לצו מניעה זמני הגיש התובע ביום 24.6.21, כ- 6 חודשים לאחר הדיון בו הוסכם על פירוק שיתוף בעין (3.12.20).
א. הצהרות התובע – השתק שיפוטי
53. השתק שיפוטי מהו? "השתקת" אדם הטוען טענות עובדתיות או הצהרות בפני ערכאה אחת, מלטעון טענות סותרות בהליך אחר.
54. בית המשפט העליון עמד על עיקרון ההשתק השיפוטי בפסק הדין ע"א 2252/17 (מפי כב' הש' מינץ):
"..בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מסוימת, מושתק מלטעון באותו הליך או בהליך אחר טענה הסותרת טענה זו. תכליתו של כלל ההשתק השיפוטי, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן למנוע את ניצולם לרעה של בתי המשפט" ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים (פורסם במאגרים, 4.8.2014), להלן: "עניין קינג"); (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (פורסם במאגרים, 8.3.05) וההפניות שם)).
55. עם הזמן הורחבה דוקטרינת ההשתק השיפוטי והחלתה אינה מוגבלת עוד רק לטענות שהועלו בפני ערכאות השיפוט בלבד, אלא גם על טענות עובדתיות סותרות שהועלו בפני רשויות (ראו עניין קינג, וכן- ע"א 732/15 פקיד שומה נ' בנלי טל (פורסם במאגרים, 21.03.2016)‏‏.
56. מעיון במסמכים שהוגשו מטעם הנתבעת, מתיק התובע בביטוח הלאומי, עולה כי התובע הגיש תביעה להשלמת הכנסה במסגרתה הצהיר, יותר מפעם אחת, כי אין בבעלותו נכסים פרט לדירת המגורים שלו.
57. כך ניתן לראות כי בטופס 'תביעה לקצבת זקנה' מיום 12.2.09 תחת המשבצת בה נדרש לפרט האם ברשות המבקש רכוש מסוג בתים ודירות (פרט לדירת מגורים ולדיור מוגן) סימן התובע – 'לא'.
בטופס תביעה להשלמת הכנסה עליו חתם התובע ביום 4.1.2010, תחת המשבצת האם ברשות התובע בתים ודירות (פרט לדירת המגורים) סימן התובע – 'אין'. גם תחת המשבצות – האם ברשות התובע קרקע עירונית או קרקע חקלאית ומשק חקלאי סימן התובע – 'אין'.
בטופס נוסף שצורף לתביעה להשלמת הכנסה הנושא כותרת 'שאלון – נכסים' תחת השאלה – האם בבעלותך או בבעלות בן/בת זוגך או ילדים דירה נוספת או יחידת דיור? סימן התובע - 'אין'.
תחת השאלה האם נבנה מבנה כלשהו על האדמה שבבעלותך /ברשותך? השיב התובע – 'לא'.
58. התובע נשאל על הצהרות אלה בחקירתו -
ש. בשנת 2009 הגשת בקשה לביטוח לאומי על מנת לקבל קצבת זקנה ואמרת במסמכים האלה שאין לך מקרקעין או דירה למעט הדירה שאתה גר בה.
ת. כן, כי כל מה שהיה לי נתתי לילדים שלי.
ש. באותה בקשה יש שאלון נכסים ואתה חתום עליו, האם החתימה שמופיעה פה היא חתימה שלך.
ת. כן, אני מאשר שזו החתימה שלי על המסמך שאלון נכסים בעמוד המצוין 4 מתוך 4.
ש. אני מציג לך עוד מסמך, עמוד 6 מתוך 6 של אותה בקשה לקבלת קצבת זקנה מיום 16/2/09 מהביטוח הלאומי ושם גם מצוין כי אין לך שום נכס למעט הדירה בה אתה מתגורר.
ת. נכון.
ש. האם זו החתימה שלך עליו
ת. כן, זו החתימה שלי.
ש. האם אתה עדיין מקבל קצבת זקנה היום.
ת. כן.
ש. האם הקצבה השתנתה מאז
ת. הקצבה שקיבלתי לא הספיקה לי.
ש. מאז שנת 2009 וגם בשנת 2010 כאשר הגשת בקשה להשלמת הכנסה לביטוח לאומי ועד היום האם הצהרת בביטוח לאומי כי יש לך נכסים אחרים מלבד הבית בו אתה מתגורר.
ת. לא, לא. אף פעם לא.
(עמ' 3 לתמלול)
59. הנה כי כן, לא זו בלבד שהתובע לא הכחיש הצהרות אלה, אלא שהוא חזר עליהן בתשובותיו. על יסוד הצהרות אלה זכה התובע להטבות כספיות מהמוסד לביטוח לאומי בדמות קצבת זקנה מוגדלת והשלמת הכנסה והפיק מהן רווח כלכלי. הצהרות אלה, הסותרות את טענותיו כעת, מנוגדות לעיקרון תום הלב ויוצרות כלפיו השתק שיפוטי בהליך זה.
60. סעד הצהרתי, כפי שנתבקש כאן, מקורו בדיני היושר ולפיכך יירתע בית המשפט מלהעניק סעד הצהרתי לתובע שהתנהגותו בנושא המשפט נגועה בחוסר תום לב או באי נקיון כפיים (ע"א 132/81 ג'י.בי. טורס בע"מ נ' ג'ור' עזאר חאייק, לח(2) 425 (1984)).
61. ראו לעניין זה גם את הדברים הבאים מאת כב' השופט הבכיר א. זגורי (כתוארו אז) בתמ"ש 36397-12-17 (פורסם במאגרים, 16.8.19):
"לא ייתכן שבהליכי פש"ר/הוצאה לפועל כאשר התובע נחקר, מצהיר, מעיד, מוסר דיווחים ואמור להתנהל בשקיפות הוא לא מוסר כל מידע או רמז לכך שהוא בעלים של משק חקלאי או בעל זכות עתידית למשק שכזה, מקבל לאחר מכן הפטר או מסיים הליכי פש"ר "ונזכר" שאז הוא הבעלים של המשק ופונה לבית המשפט לענייני משפחה להצהיר על תקפות הסכם המתנה"
62. ובענייננו, מי שהצהיר מול רשויות המדינה כי אין בבעלותו נכס זולת בית מגוריו, וזאת במטרה לזכות בהטבות שונות מהמוסד לביטוח לאומי, אינו יכול "להיזכר" שהוא למעשה בעלים של מקרקעין ושל בית מגורים נוסף. קל וחומר שהצהרתו הקודמת בפני הרשויות זיכתה אותו בהטבות כספיות שניתנו לו על סמך אותה הצהרה. אני סבור כי מי שמצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי או כל גוף שלטוני אחר, הצהרה ביחס למצבת נכסים, מנוע מלטעון במקום אחר הצהרה סותרת כי למעשה כן קיימים לו נכסים השייכים לו.
63. עוד ייאמר כי עדותו של התובע, לפני שקיבלה פרשנויות שלטעמי התובע עצמו כלל לא התכוון אליהן, הייתה פשוטה בתכלית: "כן, כי כל מה שהיה לי נתתי לילדים שלי". הפרשנות על פיה התובע נתן לילדיו זכות שימוש בדירה בלבד היא פרשנות מאוחרת ומאולצת ואינה תואמת את הצהרתו של התובע, על כך שאין לו נכסים זולת הדירה שהוא עצמו גר בה. עדותו של התובע היא שהוא נתן את מה שהיה לו במתנה לילדיו.
64. מעבר להשתק השיפוטי ולעובדה כי התובע עצמו העיד כי נתן את המקרקעין לנתבע, גם יתר הראיות בתיק מלמדות באופן מובהק כי התובע נתן לנתבע ולאחיו את הקרקע שיבנו עליה את בתיהם כפי שאכן קרה בפועל. יצוין כי האח של הנתבע בנה את ביתו בחלקה האחר של הקרקע שנים לאחר שהסתיימה בניית ביתם של הנתבעים עצמם.
ב. בניית הבית על ידי הצדדים
65. אין מחלוקת בין הצדדים כי את יסודות הבית והרצפה בנה התובע. לאחר בחינת הראיות שהובאו בפניי ושמיעת העדים, אין חולק עוד כי מהרצפה ולמעשה כל הבית עצמו נבנה על ידי הנתבעים.
66. כך העיד התובע:
ש. האם אתה בנית את הבית מעבר לקלונסאות ורצפה
ת. לא. הם לקחו משכנתא.. הלוואה. הם אמרו לי שהם לקחו הלוואה.
ש. האם היית מעורב בהליך לקיחת או נטילת ההלוואה.
ת. לא. אמרתי להם שהם חייבים לסיים את הדירה. הם סיימו את הבנייה בתוך שלושה חודשים. אני לא יודע כלום לגבי ההלוואה ואין לי כל קשר אליה.
ש. למה נתת להם לבנות על המקרקעין שלך
ת. כי הם התגוררו בשכירות והוא הבן שלי ואני נתתי לו את המקרקעין.
ש. נתת לו להתגורר לכל הזמן או לתקופה מסוימת.
ת. הרשיתי לו לבנות ולהתגורר ואני לא יודע מה יקרה הלאה.
(עמ' 2 לתמלול)
67. בהמשך נשאל התובע על ידי בית המשפט מי בנה את הבית והשיב: "..שאני התחלתי בבנייה, אני שילמתי כסף ועשיתי היתר וגם הקמתי רצפה. אח"כ המשיב 1 קיבל הלוואה מהבנק והשלים את הבניה בבית. אני בניתי את הרצפה בבית והבניה קמה." (עמ' 5, ש' 13-15). אז נתבקש להשיב באופן ממוקד יותר מי שילם על הקירות, הדלתות, החלונות והשיב כי הנתבע שילם באמצעות ההלוואה שקיבל מהבנק (עמ' 5, ש' 17,18).
68. לאחר שמעדות התובע ומעדות הנתבעת 2 עלה כי אין מחלוקת על כך שהתובע בנה את היסודות עד הרצפה ומהרצפה בנו הנתבעים לבד, התייתרה למעשה עדותם של בעלי המקצוע שזומנו להעיד על בנית הבית כל אחד בתחומו (רצף, מתקין חלונות, קבלן).
69. הנתבע ניסה להתחמק ולתמוך בתביעת אביו בטענה כי אין לו זיקה לחלקה, אך מנגד אישר כי הנתבעים ביצעו את הבנייה בגינה נטלו הלוואת משכנתא ואישר כי הצדדים מימנו את הבנייה מכספי המשכנתא שמשולמת על ידם.
70. מהעדויות עולה כאמור כי הנתבעים הם שבנו את הבית, ולצורך כך אף נטלו משכנתא אותה שילמו ועדיין משלמים עד היום. הסבירות כי בני זוג יבנו את ביתם מהמסד עד הטפחות עם כל המשמעויות הכרוכות בכך, ובעיקר הוצאות כספיות בהיקף של מאות אלפי שקלים, ללא הבטחה אמיתית שניתן לסמוך עליה כי המגרש עליו נבנה הבית ניתן להם במתנה, אינה מתקבלת על הדעת.
71. עובדה זו אינה מתיישבת גם עם טענת האב כי נתן להם את הדירה כדי "להקל עליהם את עול תשלומי השכירות", שכן, כאמור, בני הזוג נטלו הלוואה גדולה, וברור שבניית בית בעלות של מאות אלפי שקלים לא חסכה להם הוצאות והם נדרשים לשלם מדי חודש תשלומי משכנתא חלף תשלומי שכירות, לנכס, שלכאורה, אין להם בו כל זכויות.
72. טענות התובע אף אינן מתיישבות עם העובדה שהנתבעים ניהלו הליך שלם, הליך שיזם הנתבע עצמו, שכל עניינו היה בית המגורים ופירוקו, לרבות מינוי מומחה לביצוע הפירוק בעין, וכי בעצם תכנון הפירוק באופן זה הושקעו משאבים רבים.
73. עניין זה מביא אותי לנימוק נוסף להחלטתי והוא ידיעת התובע על הליך פירוק השיתוף והשיהוי בתגובתו לכך. אומר בהקשר זה שני דברים. האחד, ברי כי האב ידע על הסכסוך בין בני הזוג שכן הנתבע התגורר אצל התובע לאחר שהורחק מבית המגורים משך מספר חודשים והתובע היה ערב לו בהליך הפלילי. התובע אף העיד כי ידע שלאחר ששוחרר הנתבע ממעצר הוא שכר דירה והתגורר עם בנותיו אך לא חזר לגור עם הנתבעת (עמ' 5, ש' 4 -7). עוד בשלב זה לא ראה התובע לנכון לבצע פעולות כלשהן ביחס לנכס הנטען שהוא שלו ולהבטיח זכויותיו, ולא דרש את פינויו על ידי הנתבעת. זאת ועוד, עם גירושי הצדדים אין ספק כי האב ידע כי מתנהל הליך בבית המשפט שעניינו פירוק שיתוף, ידע ולא עשה דבר. האב לא השמיע התנגדות או כל טענה בדבר זכויותיו.
74. בכל התקופה האב לא פנה לבנק והביע התנגדות או תלונה על כך שהבנק הסכים למשכון נכס שאינו בבעלות הלווים, ולא פנה לוועדה או הגיש תלונה על בנייה בעזרת היתר מזויף.
75. השני, בשלב חיפוש איש מקצוע שייתן חוות דעת מפורטת לביצוע הפירוק בפועל, הציע הנתבע את אחיו, בנו של התובע שהוא מהנדס במקצועו. בסופו של יום מונה מומחה אחר מטעם בית המשפט, ואולם, כל זאת נעשה עוד לפני שניתן צו המניעה, כך שקשה לקבל את טענות האב על כך שלא ידע דבר וחצי דבר על ההחלטה לפירוק שיתוף, כאשר שני בניו מעורבים בהליך, האחד יוזם אותו והשני מוצע כמומחה להכנת חוות דעת לפירוק השיתוף בעין.
76. נסיבות אלה מעידות כי האב ידע על הפירוד ועל תכניות הפירוק זמן רב לפני שהגיש בקשה לצו מניעה, והשיהוי בהגשת הבקשה מעלה תמיהה גדולה ומעיד יותר כי התובע והנתבע פועלים בצוותא למנוע מהנתבעת זכויותיה.
77. התובע טען כי הנתבעת הייתה לא עקבית בתשובתה למי נתן התובע את הקרקע במתנה, האם רק לנתבע עצמו או לשני הנתבעים גם יחד. מאחר והנתבעים, בינם לבין עצמם, כבר הגיעו להסכמה כי הבית הוא בית משותף של שניהם, וניתן פסק דין, אף הוא בהסכמה, לפירוק השיתוף בעין של הבית באמצעות חלוקתו על פי חוות דעת מומחה, הרי שעצם השאלה למי ניתנה המתנה מתייתרת.
78. אך אפילו אם נקבל את טענת התובע כי את "כל שהיה לו הוא נתן לילדים שלו", היינו לנתבע ולאחיו, ולא לנתבעת, עדיין הדבר אינו יכול לסייע בתביעתו לסילוק יד.
79. בפסק דין שניתן לפני כשנה בבית המשפט המחוזי בחיפה נקבע כי בניית הבית המשותף על קרקע לא משותפת, כשמדובר בנישואין ראשונים עם ילדים משותפים, כשהקרקע ניתנה במהלך הנישואין, היא היא הראייה שהצדדים התכוונו "לקשור" את הקרקע הלא משותפת לבית המשותף וליצור בראייתם ובכוונתם המשותפת נכס אחד שבו "החבל הולך אחר הדלי" = הקרקע "החיצונית", שכעת לאחר הבנייה טפלה לבית המשותף הבנוי עליה, הולכת אחר העיקר - אחרי בית המגורים המשותף ונטמעת בו (עמ"ש 71489-11-21 מ.ש נ' א.ו.ש (פורסם במאגרים ביום 9.6.2022 ) (להלן: "פסק הדין").
80. עצם בניית הבית המשותף למגורים משותפים על הקרקע החיצונית, מלמד על כוונת הצדדים להטמעת החלק החיצוני בנכס כולו וראיית הצדדים את הנכס כמכלול אחד, המורכב מיחידה אחת, ללא הפרדה בין 'בית' לבין 'קרקע'. "והיו לבשר אחד"; כך הוראות חוק המקרקעין וכך גם נראה הדבר בהיגיון פשוט של כל אדם. (עמ' 8 לפס"ד).
81. היינו, גם אם נקבל את הטענה כי המתנה הוענקה רק לנתבע, הרי שמתנה זו נטמעה ברכוש המשותף של הצדדים והם אכן ראו בה רכוש משותף לכל דבר וענין.
האם הושלמה המתנה והאם ניתן לתובע לחזור בו ממנה
82. משהגעתי למסקנה כי הקרקע ניתנה לנתבעים במתנה על ידי התובע נותרות שתי שאלות לדיון: האם המתנה הושלמה והאם ניתן לתובע לחזור בו ממנה.
83. אציין כי שני הצדדים כמעט ולא התייחסו לסוגיות אלה. התובע בסיכומיו הודה למעשה כי נתן מתנה לנתבע ועל כן הצהרתו לביטוח הלאומי בשנת 2009 הייתה הצהרת אמת, אך טען כי טרם בוצע רישום כלשהו ועל כן זכותו לחזור בו מהמתנה (סעיפים 18-19 לסיכומי התובע). מאידך הנתבעת טענה כי בהיעדר רישום של זכויות במקרקעין ברמת הגולן לא ניתן לטעון כי הזכויות לא נרשמו, יחד עם זאת, המתנה הושלמה מכח התנהגות הצדדים. התובע אפשר לנתבעים לבנות את ביתם על הקרקע, הוא ידע כי לצורך כך הם עומדים להשקיע מאות אלפי שקלים ולקבל הלוואה מובטחת במשכנתא, ובכל השנים בהם התגוררו בנכס שבנו הוא מעולם לא טען כי הוא חוזר בו מן המתנה שניתנה.
84. מאחר והמדובר בנכס מקרקעין קיים דין ספציפי, חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובע מתי מוקנית זכות הבעלות במקרקעין מהמעביר לנעבר, הרי שהוראותיו של חוק המקרקעין, הן "הוראות מיוחדות" החלות על הקניית מתנה שהיא זכויות במקרקעין, כקבוע בסיפא של סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968. אותן "הוראות מיוחדות" הן סעיפים 6- 8 לחוק המקרקעין לפיהן עסקה במקרקעין היא הקניית בעלות המסתיימת ברישום וכי במקרה בו עסקה אינה מסתיימת ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין והתחייבות זו טעונה מסמך בכתב.) ראה למשל, פסק הדין של כב' הש' הילה גורביץ עובדיה (תמ"ש 65308-06-21, מיום 12.06.2023 וההפניות שם).
85. בעניינו, מדובר במקרקעין שלא ניתן לרשום את הזכויות בהם ועל כן עצם העובדה כי התובע אישר, כי נתן לנתבעים, או למצער לנתבע, את הקרקע במתנה, על מנת שיבנו עליה את ביתם, היא מתנה שהעברתה הושלמה באופן מלא ולא ניתן לאפשר לתובע, לאחר למעלה מעשר שנים, לחזור בו מהמתנה שניתנה והעברתה הושלמה.
86. לדידי, אף אם נתייחס להעברת המקרקעין לחזקת הנתבעים כהתחייבות לתת מתנה, לא רשאי התובע לחזור בו מאותה התחייבות, משהנתבעים שינו את מצבם על סמך אותה התחייבות של התובע, בנו בית, השקיעו מאות אלפי שקלים בבנייתו ונטלו הלוואת משכנתא, כל זאת על סמך אותה התחייבות של התובע להעניק להם את המגרש עליו נבנה הבית. עוד ייאמר כי התובע לא טען כי הנתבעים נהגו בו שלא בהגינות, ובוודאי שלא נטען כי התנהגו כלפיו בהתנהגות מחפירה.
ג. היתר הבניה
87. היעדר רישום הקרקעות והסדרת הבעלות בהן מוביל לעיתים רבות לסכסוכים וקושי אמיתי בבחינת סוגיית הזכויות. בית המשפט הדן בסוגיות אלה נאלץ על פי רוב לבחון ולהכריע אך על פי ראיות נסיבתיות שבפניו, בין היתר רישומי המועצות המקומיות, בקשות להיתרי בניה וההיתרים המונפקים על ידי הוועדה המקומית ועדויות של שכנים ובני משפחה.
88. בענייננו הובאו שני היתרי בנייה. בקשת התובע לצו מניעה נסמכה על היתר בנייה משנת 2007, בו רשום התובע כבעל היתר הבניה וכן רשום כבעל הקרקע. במסגרת תגובתה הציגה הנתבעת היתר בניה נוסף ביחס לאותו המגרש, גם הוא מספרו A משנת 2010, בו רשומים הנתבעים ביחד עם התובע כבעלי הזכות בנכס והם רשומים כך גם בבקשה לקבלת היתר בניה.
89. התובע הכחיש היתר זה ובא כוחו טען בדיון הראשון (12.7.21) כי התובע התוודע אליו רק ביום הדיון עצמו. ב"כ הנתבעת טען כי הנתבעים החלו בבנייה ללא היתר כפי שנעשה על פי רוב בכפרים, ובשעה שלא יכלו עוד לממן את הבנייה מכספם פנו לבנק לקבלת הלוואה, וזה דרש היתר בניה על שמם. מי שערך את הבקשה לטענת הנתבעת היה בנו של התובע ועל כן טענתו כי לא ידע על כך או כי ההיתר מזויף, תמוהה.
90. עוד נטען בדיון זה על ידי ב"כ הנתבעת כי ההיתר שהוגש על ידי התובע אינו רלוונטי, שכן היתר זה עבר למעשה תיקון וההיתר המתוקן שהוגש הוא העדכני והרלוונטי.
91. לצורך בירור העניין הוגשה תעודת עובד ציבור מאת מהנדס הוועדה לתכנון ובנייה מר אינג' מ' וצורף לה ההיתר שתואם את ההיתר שהוגש על ידי התובע. לאור השאלות והספקות שעלו מכך זומן מהנדס הוועדה לישיבה שהוקדשה רק לעדותו ביום 16.6.22-
ב"כ הנתבעת :
ש. הגישו בקשה בשנת 2005 ואז נעשה שינוי בהיתר שאתה צירפת ונתנו היתר חדש בשנת 2010 והוסיפו את הנתבעים לאותו היתר, יכול להיות דבר כזה.
ת. לא חושב שזה נכון כי אחרת זה היה שמור בתיק הוועדה.
(עמ' 18, ש' 1 - 3)
ב"כ התובע:
ש. אילו היה הליך כזה שהוגש לוועדה היו מקבלים את אותו היתר בשינוי שמות או היתר חדש עם מספר חדש.
ת. אנחנו מקבלים מסמכים של בעלי ההיתר שהם מסכימים להעברה משם לשם. אני עשיתי שיעורי בית וחיפשתי בכל התיק ולא מצאתי משהו כזה.
(עמ' 18, ש' 6 – 9)
לשאלת בית המשפט:
ש. האם במקרה זה הוועדה מוציאה היתר חדש עם מספר סידורי חדש או משנה או מוסיפה שמות חדשים על אותו היתר.
ת. לא. היא מוציאה היתר חדש עם מספר חדש ובקשה חדשה כי זה חייב להיכנס לישיבת רישוי ושם מדברים על העברת שם וזכויות.
(עמ' 18, ש' 12 – 15)
לשאלת בית המשפט:
ש. אם בא אדם ומבקש לשנות ולהוסיף בהיתר את השם של הבן שלו וכלתו כי הם רוצים לקחת משכנתא בבנק. השאלה היא האם במקרה כזה כאשר קיים כבר היתר, אפשר להוסיף אדם נוסף להיתר הקיים ולשנות בו את הבעלים, האם אז מוצא היתר חדש.
ת. הוא צריך להגיש בקשה מחדש. הבקשה הראשונה נכנסה לוועדת רישוי שם יושבים עליה. היא מאושרת ומקבלת היתר בנייה. אח"כ הבן אדם רוצה לעשות שינוי ולכן צריך לשנות את החלטת וועדת הרישוי ולכן הוא צריך להגיש בקשה חדשה לשם החלפת השמות בהיתר, זה שוב נכנס לוועדת רישוי ואז יוציאו היתר חדש עם מספר חדש עם השמות החדשים שהתווספו.
(עמ' 18, ש' 31 – 36, עמ' 19, ש' 1 – 3)
92. אכן עדות המהנדס מעלה ספקות באשר לאותנטיות או, למצער, לתקינות היתר הבניה שהוצג על ידי הנתבעת. יחד עם זאת, היתר הבניה ממילא אין בו כדי להעיד על בעלות בנכס ואין בכוחו כדי להעניק זכויות במגרש של הזולת והרשויות המנפיקות היתרים אלה, קרי, וועדות התכנון והבנייה, אינן עוסקות בשאלות קניין כי אם בשאלות תכנוניות גרידא. (ר' למשל ע"א (מחוזי חי') 7269-07-12 עמירם ברבקוב נ' יהושע לוגסי (פורסם במאגרים 27.05.2013)‏‏).
בעת"מ (מנהלי ירושלים) 333/04 חסן ג'אבר בסיסו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (נבו 10.10.2004)‏ נפסק כי "..הרשויות הפועלות מכח חוקי התכנון והבניה למתן היתרים לבניה, אינן קובעות את הזכויות המהותיות במקרקעין ואין במתן היתר משום הכרה וקביעה כלשהי שיש בה כדי להשפיע על הזכויות הקנייניות במקרקעין מושא ההיתר. אדרבה, הפסיקה חזרה וקבעה, שעיסוקן של רשויות התכנון, בכל הנוגע למתן היתרים, מתמקד בשאלות תכנוניות והן אינן אמורות לפסוק ולהכריע בשאלת הזכויות הקנייניות בנכס"
עוד נקבע באותו פסק דין כי "אין זה מתפקידן של רשויות התכנון והבניה לקבוע בעניין הבעלות בנכס, אין להן הכלים לכך והדבר גם אינו נדרש. מתן היתר בניה, אין משמעותו בשום צורה הטלת אחריות על רשות התכנון, כי מקבל ההיתר הינו הבעלים של הנכס".
93. אומר כי לא נחה דעתי באופן מלא מי מהיתרי הבנייה הוא האמיתי ועל בסיס איזה היתר נבנה בית המגורים. מעדותו של מר מ', שהיה יו"ר ועדת התכנון והבניה XXXX, עלה כי זיופים של היתרי בניה לא היו ענין חריג בנוף הועדה וכי הוא ניסה להילחם בתופעה.
94. ואולם, גם אם הייתה מתקבלת טענת התובע כי ההיתר זויף או שאינו תקין, אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי. היתר בניה, כאמור, אינו מעיד על בעלות או על זכויות קניין ואין כל דרך להישען עליו כמצביע על בעלים. רוצה לומר: גם אם היתר הבניה שעל שמו של התובע הוא זה המקורי והאותנטי אין בכך ללמד כי התובע לא העניק במתנה את זכויותיו לנתבעים, ומאחר שאין רישום של הזכויות במרשם מסודר הרי ברור שעם הענקת המתנה, לא יוצא היתר בניה חדש על זה שכבר הוצא בעת שנבנה הבית, שכן הועדה אינה מנהלת מרשם זכויות ביחס לבעלות במקרקעין.
ד. הסכם השיתוף
95. במסגרת עדותה של נציגת הבנק למשכנתאות, שממנו הנתבעים נטלו משכנתא, הוצגו מסמכים שונים, שהיו בתיק ההלוואה של הנתבעים בבנק. בין יתר המסמכים שהוצגו הייתה שומת נכס מקרקעין והסכם שיתוף.
96. התובע כפר בחתימתו על ההסכם וטען כי החתימה מזויפת. גם הנתבע טען כי חתימתו זויפה וכי הוא אינו חתום על אותו הסכם. הנתבעת אישרה כי היא חתמה על ההסכם.
97. אומר את הברור מאליו: הסכם השיתוף, שנציגת הבנק טענה כי אינו הסכם שיתוף כלל אלא הסכם חלוקה, שנועד להבדיל בין שני הבתים שאמורים להיבנות על אותה חלקה, בית אחד של הנתבעים ובית אחד של אחיו של הנתבע, אינו מקנה זכויות בעלות בקרקע ולא ניתן ללמוד ממנו דבר ביחס לבעלות. פועל יוצא מכך הוא כי גם אם היו מתקבלות טענות התובע והנתבע, לא היה הדבר משנה כהוא זה ביחס לשאלת זכויות הבעלות בבית.
98. בנוסף לאמור אציין, כי עדותו של הנתבע בעניין החתימה על ההסכם תמוהה מאד ואינה מעוררת אמון. ראשית, הנתבע עצמו פתח בהליך של פירוק שיתוף בנכס, היינו לפחות עם פתיחת אותו הליך הוא ראה את עצמו ואת הנתבעת כבעלים של הנכס, רק מאוחר יותר וכאשר כבר הושגו הסכמות על אופן הפירוק של הנכס, שינה הנתבע את טעמו והצטרף, הלכה ולמעשה, לעמדת אביו, כי אין לו כלל זכויות בנכס. שנית, הנתבע חתום על כל מסמכי המשכנתא, לגביהם לא טען כי חתימתו זויפה, מדוע אם כן תזויף חתימתו רק על מסמך אחד מתוך כלל מסמכי המשכנתא המצויים בתיק ההלוואה של הצדדים. שלישית, הנתבע ידע כי על אותה חלקה הולך לבנות אחיו בצמידות, על כן, בהיעדר רישום מסודר של הקרקע, היה ברור כי יש צורך באבחנה בין שני הבתים שאלמלא כן לא ניתן היה למשכן אחד מהם בנפרד מהאחר ולקבל הלוואה מהבנק למשכנתאות.
99. התובע טען כי לא ידע על הסכם השיתוף ולא חתם עליו. על אף טענתו זו כאשר נשאל לראשונה על הסכם השיתוף השיב בפשטות:
ש. קיבלתי מסמך מנציגת הבנק שיש איזה שהוא הסכם שיתוף בינך לבין מ' לגבי המקרקעין נשוא תיק זה.
ת. חלק של מ' וחלק של ע' הבן שלי השני.
(עמ' 2 לתמליל)
100. הנה כי כן, עוד בטרם טען כי אינו יודע על ההסכם ואינו חתום עליו ידע התובע להשיב כי מדובר בהסכם חלוקה בין שני הבתים של שני הבנים. התובע כלל לא נשאל על הבן השני ע' אלא על הסכם שהוא, לכאורה, רק בינו לבין הנתבע. תשובתו של התובע מעידה על כך כי הוא ידע היטב על ההסכם, ולא מן הנמנע כי הוא גם חתם עליו, וכי מדובר בהסכם חלוקה בין שני הבתים שנבנים על אותה חלקה, ממש כפי שציינה נציגת הבנק למשכנתאות.
סוף דבר:
101. התובענה למתן פסק דין הצהרתי וסילוק יד בעניין זכויות התובע בנכס ובמקרקעין נדחית. משכך גם עתירתו לפסיקת דמי שימוש ראויים נדחית.
102. פועל יוצא מכך הוא כי צו המניעה שניתן ביחס לנכס בטל והנתבעים רשאים לפעול לביצוע פירוק השיתוף בהתאם לפסק הדין שניתן בתלה"מ 28745-09-20.
103. אשר להוצאות המשפט, אומנם ככלל תובע שתביעתו נדחתה מחויב בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בעצמו בלבד. ברם, מקרה זה שונה. הנתבע, לא רק שהצטרף, הלכה ולמעשה, לעמדת התובע וחיזק אותה, אלא שמדובר באותו נתבע, שרק שנה קודם להגשת תובענה זו, הגיש בעצמו תביעה ביחס לאותו נכס ושם מסר גרסה הפוכה לחלוטין מזו שמסר במסגרת תובענה זו. התנהלות זו של בעל דין נגועה בחוסר תום לב ואף בשימוש לרעה בהליכי משפט. משכך, ובהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, המחייבות בעל דין לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית, יש מקום לחיוב בהוצאות גם ביחס לנתבע.
104. לאור האמור, ולאחר ששקלתי את מורכבות ההליכים, הדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיונים, השקעת המשאבים בהכנתם ובניהולם ולאחר שקבעתי כי התביעה שהוגשה על ידי התובע נדחית אני פוסק כדלקמן:
התובע 1 ישלם לנתבעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.
הנתבע 2 ישלם לנתבעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪.
מאחר והנתבעת הייתה מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי הרי שההוצאות ישולמו לטובת אוצר המדינה.
ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.