בנסיבות שתיארתי נראה לי ששכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ יהיה שכר ראוי. ואודה לך על תשלומו." (עמ' 118 למוצגי התובעת)
בעדותו בבית המשפט, נשאל עו"ד יעקב דנאי
"ש: ...יש פה מכתב שלך ...מוצג 15, ואתה כותב לרות מור: "רותי אני מצטער על ההוצאה הנוספת הנגרמת לך עד שהכסף הגיע לידייך", אז הכסף הגיע לידיה?
ת: יכול להיות." (עמ' 220-219)
אומנם במענה לחקירה חוזרת של עו"ד יהלומי (ב"כ הנתבעים/היורשים יבדל"א) השיב עו"ד דנאי שרות מור קיבלה את הכסף מכוח היותה מיופה-כוח של יהודה מור, אך אין בכך כדי לאיין את המסקנה שכספי התמורה הגיעו לידיה של רות מור וגם נותרו אצלה נוכח ההסדר בינה ובין יהודה מור, שכל נכסיהם במדינת ישראל שייכים לה.
על כן ולא בכדי, אין כל ראייה על העברת התמורה או חלקה ליהודה מור.
מדובר בסכום גבוה - 1,750,000 דולר (7,036,750 ₪ על פי השער היציג נכון ליום 18/3/1999).
יש להניח, שאם הייתה העברה כספית כלשהי ליהודה מור, היו בנמצא מסמכים המעידים על כך.
העדרם של מסמכים אלו, מבססת את המסקנה, הברורה גם כך, שכל התמורה הועברה ונשארה, אצל רות מור.
כאשר הייתה מחלוקת עם שלטונות המס על תשלום מס השבח, הוטל עיקול על חשבונה של רות מור:
--- סוף עמוד 88 ---
"עו"ד פישמן: מקודם אמרת שהוטל עיקול על ידי שלטונות המס על רות מור, על החשבון שלה.
העד: כן.
ש: למה הוטל על החשבון שלה אם היא רק מיופת כוח?
ת: אין לי מושג. אין לי מושג למה עיקלו את החשבון שלה, אבל אני דרשתי ממשרד גורניצקי שיבטלו את העיקול כי הם אמרו שלא יהיה מס, והם באמת ביטלו.
ש: לא, השאלה היא למה מוטל עיקול על מיופה כוח ולא על הבעלים של הכסף.
ת: הבעלים באמריקה, הם מצאו כסף, כיס עמוק, פה." (עמ' 220)
רות מור הייתה גם זו אשר שילמה בעצמה את ההוצאות הכרוכות ב"עסקת מכר" זו.
כשנמנעה ו/או התעכבה מלעשות כן, נשלחה אליה התראה לביצוע תשלום הוצאות אלו, לפני פתיחת תיק הוצל"פ.
בעקבות התראה זו, שולמו ההוצאות על ידה.
בעדותו מספר עו"ד משה גליק:
ת: כן ... בזמנו, ... עו"ד סוכובולסקי ז"ל ואני, שהייתי חלק ממשרדו, הגשנו תביעה לשכר טרחה, בנושא של הטיפול בשלב ב', והגענו להסדר שמה, על תשלום שכר טרחה מסוים, וניתן לזה תוקף של פסק דין, אז בהקשר הזה פניתי, לעו"ד דנאי שייצג ...
ש: את רות מור.
ת: את רות מור.
...
ת: על מנת שהוא ישלם את חלקו.
ש: שהיא תשלם את חלקה הכוונה.
ת: שהיא, שהיא תשלם, את חלקה כן...." (עמ' 49-48)
ביום 4/7/1999 כותב עו"ד משה גליק לעו"ד יעקב דנאי:
"הנדון: הגב' רות מור – גבעת אהוד
ביצוע פסק דין לתשלום שכ"ט
--- סוף עמוד 89 ---
לצערי לא נעניתי למכתבי הקודם בנושא הנ"ל.
לפיכך אבקשך להבהיר למרשך כי במידה והנושא לא ימצא את פתרונו בימים הקרובים בדרך הגיונית וסבירה לא תיוותר בידי כל ברירה אלא לפנות ללשכת ההוצאה לפועל בכדי לבצע את פסק הדין ועל-מנת להבטיח את זכויותיי דבר שיהיה כרוך בהכרח בהוצאות מיותרות שיחולו על מרשך." (עמ' 116 למוצגי התובעת)
על פני מכתב זה, אותו הפנה עו"ד יעקב דנאי לרות מור הוא כותב (בכתב יד):
"רותי
תשקלי אם כדאי לך לבזבז זמן ועצבים על מלחמה אתו כשכל מה שאת נדרשת זה לתת מכתב לקונה שישלם לו מהתשלומים האחרונים".
במקביל, ביום 4/7/1999 משיב/כותב עו"ד יעקב דנאי לעו"ד משה גליק:
"הנדון: גב' רות מור – גבעת אהוד תשלום שכ"ט
מכתבך מ – 4.7.99
1. צר לי שלא השבתי בכתב על מכתבך הקודם. אך למיטב זכרוני טלפנתי אליך ואמרתי שגב' מור הצהירה בפני כי בכוונתה לשלם את המגיע לפי הסכם הפשרה מהתשלומים האחרונים שתקבל עבור מכירת המניות. בדיוק כפי שנקבע בהסכם הפשרה.
גב' מור נפגעה מהחשד שלך בדבר כוונתה שלא לשלם את אשר התחייבה, לדבריה מעולם לא הונתה או רימתה אותך ואין סיבה שתטיל בה חשד שמא לא תעמוד בהתחייבותה.
2. עם קבלת מכתבך מהיום, חזרתי ודברתי עם גב' מור והיא חזרה בפני על הדברים הנ"ל.
3. לאור האמור לעיל, נדמה לי שאין מקום לנקיטת הצעדים שאתה מזכיר במכתבך.
4. אני מרשה לעצמי לציין מהיכרותי האישית כי גב' מור היא אשה של כבוד ומילתה היא מילה."
--- סוף עמוד 90 ---
(עמ' 117 למוצגי התובעת)
ביום 25/7/2004 כותב עו"ד יעקב דנאי מכתב נוסף לרות מור:
"רותי, אני מצטער על ההוצאה הנוספת הנגרמת לך עד שהכסף הגיע לידייך, אבל נדמה לי שבסופו של יום, העסקה היתה מאוד כדאית, כי במצב המדיני והכלכלי של היום לא היה נמצא קונה לנכס, מה גם שמתנהלים משפטים בין כל מי שהיה מעורב בעסקאות באזור ההוא.
(עמ' 118 למוצגי התובעת)
הנה כי כן, ראיות ברורות וחד-משמעיות, ש - רות מור קיבלה את מלוא תמורת המכר.
תמורת מכר זו נשארה אצלה ולא הועברה ליהודה מור.
בתאריך 21/11/2009 נפטר יהודה מור ז"ל.
בתאריך 14/4/2013 – (לאחר מועד הגשת תביעה זו) התייצבו היורשים - משה שמחה מור, ורד פרידה מור ו-יובל אסף מור יבדל"א בפני עו"ד יגאל יהלומי, והסתלקו מחלקם בעיזבון המנוח אביהם יהודה שלמה מור ז"ל.
את עזבונו של יהודה מור ז"ל בחו"ל, קיבלה הנתבעת מס' 4, הגב' רבקה דנהאם תבדל"א.
(עמ' 218 מוצג 20 למוצגי התובעת)
הגב' רבקה דנהאם העידה, שהיא איננה יודעת דבר על "עסקת המכר" מחודש מרץ 1999; ואין לה מושג כלל על כספים, שקיבל יהודה מור בגין עסקה זו.
כאמור, מכלל הראיות המפורטות לעיל, שוכנעתי כי לא הגיעו כספים כלשהם לידיו של יהודה מור מעסקה זו; וכי את כל כספי תמורת "עסקת המכר", קיבלה רות מור, אשר על פי ההסדר בינה ובין יהודה מור כספי תמורה אלו היו שייכים לה.
כפועל יוצא, אין להטיל חיוב כספי כלשהו על גב' רבקה דנהאם.
--- סוף עמוד 91 ---
לא כך הם פני הדברים באשר לנתבעים 5 – משה שמחה מור, יהודה מור, ורד מור יבדל"א – יורשיה וחליפיה בכתב תביעה זה של רות מור ז"ל אשר נפטרה בתאריך 10/10/2013.
רות מור ז"ל הותירה "צוואה".
"צוואה
במקרה של פטירתי – הריני מצווה שכל רכושי, חסכונותי, קופות גמל וכל היתר – יחולקו שווה בשווה בין שלושת ילדי. צוואה זו נרשמה מרצוני הטוב.
16.9.90 רות מור
(עמ' 222 למוצגי התובעת)
בתאריך 8/6/2014 ניתן צו קיום צוואה על ידי הרשם לענייני ירושה מחוז תל-אביב והמרכז.
כאמור, את מלוא תמורת "עסקת המכר" קיבלה רות מור.
צא ולמד, שתמורה זו, העשירה את עזבון המנוחה רות מור ז"ל וכלולה בו.
הנהנים מעיזבון זה, הם היורשים: הנתבעים משה שמחה מור, יהודה מור, ורד מור יבדל"א.
הנתבעים/היורשים יבדל"א, לא טרחו להוכיח שהם לא נהנו מכספי תמורה זו ו/או שהיא לא העשירה את העיזבון אותו השאירה להם אמם ז"ל.
עו"ד יהלומי, אשר ייצג אותם בדיון, התנגד לשאלות שנשאלו הנתבעים בנדון.
הנתבעים/היורשים מיוזמתם, לא התייחסו לכך.
עו"ד גדעון גלוקמן - אשר טיפל בירושה של יהודה מור ז"ל הוזמן לעדות על ידי התובעת.
בפתח עדותו, טען לחיסיון עורך-דין – לקוח.
היורשים/הנתבעים, סרבו לשחרר אותו מחיסיון זה ולאפשר את עדותו.
--- סוף עמוד 92 ---
מכאן, שלא הובאה בפני ראייה ו/או הוכחה סותרת את המסקנה הברורה והחד-משמעית, ש-רות מור, היא זו אשר קיבלה לידיה את כספי התמורה; אשר העשירו את העיזבון, אותו קיבלו היורשים/הנתבעים משה שמחה מור, יהודה מור וורד מור.
משנקבע, שבעקבות ביטול "חוזה המכר" יש להשיב את כספי התמורה לתובעת (כנגד השבת המניות שנמכרו) על נתבעים/יורשים אלו מוטל החיוב לעשות כן.
9. התיישנות
לטענת הנתבעים/היורשים, "הסכם המכר" נחתם ביום 18/3/1999 וכפי העולה מערר מס שבח, במועד חתימת ההסכם ידעה התובעת את העובדות לאשורן והחלטת "ועדת העררים", לא חידשה דבר מעבר למה שהיה ידוע לתובעת במועד חתימת "הסכם המכר"; וכי ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות.
לטענתם, היות והתביעה הוגשה ביום 1/7/2012 - התיישנה התביעה.
אני דוחה טיעון זה.
עסקינן ב"חוזה" ובו "תנאים מתלים", אשר שני הצדדים קיוו להתקיימותם.
בספרה "דיני חוזים" כותבת המלומדת פרופ' גבריאלה שלו:
"ג. תוקפו של חוזה על תנאי
שתי נקודות-זמן עיקריות בחייו של חוזה על-תנאי. האחת – רגע כריתת החוזה; האחרת – רגע התקיימות התנאי. מרגע כריתתו של חוזה על-תנאי מתלה ועד התרחשות התנאי יש לחוזה נפקות מלאה, אולם ההתחייבויות המעשיות הנובעות ממנו טרם נכנסו לכלל פעולה. אשר על כן, בתקופת-הביניים, בין כריתת החוזה ובין התקיימות התנאי המתלה, אי-אפשר לתבוע אכיפת החוזה או פיצויים בגין הפרתו. עם התקיימות התנאי – או אי-התקיימותו – נקבע גורל ההתחייבויות האופרטיביות של החוזה."
(עמ' 334-333, ראה גם עמ' 342-341)
בענייננו, "הסכם ההרשאה לתכנון", אותו קיבלה חברת ברטורא בע"מ, תוקפו פג רק בשנת 2006.
ממועד זה ועד הגשת התביעה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
--- סוף עמוד 93 ---
זאת ועוד;
גם לאחר שפג תוקפו של "הסכם הרשאה לתכנון", שני הצדדים עדיין קיוו, שבאמצעות הגשת ערר ל"וועדת העררים", "הסכם ההרשאה לתכנון" יוארך, ובהמשך יתמלאו "התנאים המתלים".
בעת הגשת הערר על ידי חברת ברטורא בע"מ, הייתה התובעת בעלת מניות בחברת ברטורא בע"מ, הן המניות אותן מכר יהודה מור לתובעת.
הזכויות נשוא "הסכם ההרשאה לתכנון" אותו ביקשה להאריך חברת ברטורא בע"מ, הן הזכויות הנטענות במקרקעין אותן מכר יהודה מור לתובעת, באמצעות רות מור.
קרי, לשני הצדדים היה אינטרס בערר זה.
ביום 29/12/2011 ניתנה החלטת ועדת העררים אשר לא רק שלא האריכה את "הסכם ההרשאה לתכנון", אלא גם קבעה: שלחברת ברטורא בע"מ וליהודה מור, אין זכויות קניין במקרקעין גבעת אהוד שלב ב'; וכי מדובר במקרקעין שהם "רכוש ממשלתי"/ "מקרקעי מדינה", אשר בעברם, לא היו קרקע פרטית.
החלטת "ועדת העררים", על כל שנאמר בה, הבהירה סופית ש"לחוזה המכר" אין עוד קיום.
סבור אני, שממועד זה - 29/12/2011 - יש למנות את תקופת ההתיישנות.
כתב התביעה הוגש ביום 1/7/2012.
קרי, התביעה לא התיישנה.
ל"המרצת הפתיחה" לבית המשפט המחוזי מרכז, לא הייתה שותפה התובעת ואף התנגדה להליך זה.
כפועל יוצא, אני דוחה את טענת ההתיישנות.
--- סוף עמוד 94 ---
10. סוף דבר
אני קובע, כי עסקינן ב"חוזה" ובו "תנאים מתלים".
אני קובע, ש"התנאים המתלים" לא התקיימו.
משמעות הדבר: "בטלות החוזה".
אני מקבל את העתירה לביטול ה"חוזה" ומכריז על "בטלות החוזה" מיום 18/3/1999.
משמעות הדבר: שעל "כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה".
אני קובע שאת כספי תמורת "עסקת המכר"/ה"חוזה", קיבלה רות מור.
כספי תמורה אלו, העשירו את נכסיה ועיזבונה.
עם מותה של רות מור ז"ל, קיבלו את עיזבונה הנתבעים/היורשים משה שמחה מור, יובל מור, ו-ורד מור יבדל"א.
כפועל יוצא, על הנתבעים/היורשים - משה שמחה מור, יובל מור ו-ורד מור - ביחד ולחוד, חלה החובה להחזיר/להשיב לתובעת את סכום תמורת "עסקת המכר"/"החוזה".
סכום התמורה אותו קיבלה רות מור הינו: 1,750,000 $, (7,036,750 ₪ על פי השער היציג נכון ליום 18/3/1999).
לצורכי אגרה, צמצמה התובעת את תביעתה לסכום של 4,500,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד לתשלום בפועל.
אני מחייב את הנתבעים/היורשים משה שמחה מור, יובל מור ו-ורד מור, ביחד ולחוד, להחזיר/להשיב לתובעת את הסך של 4,500,000 ₪, כשהוא נושא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מיום 1/7/2012 ועד התשלום בפועל.
מנגד, אני מחייב את התובעת, להחזיר/להשיב לנתבעים/היורשים משה שמחה מור, יובל מור, ו-ורד מור, את מניותיו של יהודה מור בחברת ברטורא בע"מ אשר נרכשו על ידה.
מדובר בחיובים הדדיים, תלויים ומותנים זה בזה.
--- סוף עמוד 95 ---
בעקבות ביטול "חוזה המכר"; וככל שיוחזר מס השבח אשר שולם בגין "עסקת מכר" זו; תהיה זכאית התובעת לקבל החזר זה, היות ועל פי ההסכם בין הצדדים, היא נשאה בתשלום "מס השבח".
אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת הגב' רבקה דנהאם תבדל"א, יורשת המנוח יהודה מור ז"ל.
הוכח בפני, שכספי תמורת "עסקת המכר"/"החוזה", לא הגיעו לידיה של גב' רבקה דנהאם תבדל"א; ולא היו חלק מעיזבונו של המנוח יהודה מור ז"ל, אותו היא ירשה.
כאמור, את מלוא תמורת "עסקת המכר"/"החוזה" קיבלה רות מור, ועם מותה ז"ל, את עיזבונה, לרבות התמורה אשר העשירה עיזבון זה, קיבלו יורשיה/הנתבעים משה שמחה מור, יובל מור ו-ורד מור יבדל"א.
אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת מדינת ישראל/הממונה על הרכוש הממשלתי באזור יהודה ושומרון.
הוכח בפני, שהצדדים המעורבים ב"עסקת המכר" – התובעת ונציגיה; ויהודה מור ונציגיו – ידעו את העובדות לאשורן והם לא הוטעו ולא הסתמכו על המסמכים השגויים – החלטת "ועדת החריגים" ומכתבו של עו"ד שטיינמץ - אשר תוקנו בהמשך, במכתבה של הגב' חנה ג'אנו.