...אינני משאיר דבר לאחי משה שפיר ולגיסי ארוין קליבנסקי בגלל התנהגותם ביחס אלי. אני משאיר סך 500 ל"י לסמי קליבנסקי בנה של אחותי אוה (חוה) קליבנסקי ז"ל.
המנוח ביקש מפורשות להדיר מעיזבונו את אחיו, משה שפיר, ולתת אך סכום סמלי לבן אחותו, סם קליבנסקי. למרות זאת פסק בית-המשפט כי יש לחלק את הירושה "...בין היורשים על-פי דין, דהיינו בין המערער והמשיב בחלקים שווים" (שם, בעמ' 748). דהיינו: בית-המשפט עשה בניגוד גמור לרצונו של המנוח; שהמנוח ביקש להדיר את משה שפיר ולתת אך סכום סמלי לסם קליבנסקי, ובא בית-המשפט והעניק את כל הירושה כולה לשני אלה. כך היה אף בפרשת ישפה [4]. למנוחה היו בן ובנות, ובקשתה המפורשת בצוואתה הייתה שלא ליתן לבנותיה דבר בירושתה. ובלשונה:
אני תמר ישפה... נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עוגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר ישאר לאחר מותי לצרכי צדקה שינתנו על שם בעלי המנוח יוסף ישפה ז"ל ועל שמי לפי מיטב שיקוליו של בני יחיאל ישפה.
--- סוף עמוד 137 ---
מה עוד יכולה הייתה המנוחה לומר ולא אמרה כדי ליתן ביטוי לכוונתה להדיר את בנותיה מירושה? אלא שהורייתה של המנוחה בצוואה נפסלה כהוראת סעיף 29 לחוק הירושה, וסוף דבר שעיזבונה עבר לבנותיה, לאמור: למי שהמנוחה ביקשה מפורשות כי לא יזכו בעיזבונה. כך אף בענייננו, שהמנוחה ביקשה מפורשות ובקול רם להדיר את בעלה ואת בנה המאומץ מעיזבונה, והנה מוצע לנו לחלק את העיזבון דווקא ביניהם.
42. אני מתקשה להסכים למסקנה זו. כיצד זה אפוא נצא מן הסבך? התשובה לשאלה היא שתחול הוראת סעיף 17 לחוק הירושה, ולפיה תזכה המדינה בעיזבון ותישא בחובה להשתמש בו למטרות חינוך, מדע, בריאות, סעד ועוד. ובלשון החוק:
(א) באין יורש לפי הסעיפים 10 עד 16, תירש המדינה כיורשת על פי דין.
(ב) מה שירשה המדינה לפי סעיף זה ישמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד, אולם רשאי שר האוצר להעניק מנכסי העזבון או לשלם, בתחום שוויים של נכסי העזבון שהגיעו לידי המדינה אחרי סילוק חובות העזבון, תשלום חד-פעמי או תשלומים חוזרים –
(1) לאדם שערב מות המוריש היה מחסורו על המוריש;
(2) לאדם או לתאגיד שערב מות המוריש היה מחסורו של המוריש עליו;
(3) לבן-משפחתו של המוריש או של בן-זוגו שאינו מיורשיו על פי דין (ההדגשה שלי – מ' ח').
17.
זכות הירושה של המדינה
(ראו עוד שילה [24], בעמ' 178) כי לו נאה כי לו יאה.
43. אמרנו למעלה, כי משפט הירושה על-פי החוק החרות אמור לשקף את רצונו ה"ממוצע" של בן-החברה, ובהחילנו את הוראות חוק הירושה על מי שנפטר באין צוואה, כמו אומרים אנו לכבד את רצונו המשוער של אדם במקומנו. וכנאמר בפרשת קרן לב"י [8] (שם, בעמ' 725):
--- סוף עמוד 138 ---
...חלוקת עיזבון כפי שנקבעה בחוק הירושה – וכך גם משפט הירושה בכל אתר ואתר – אמורה לשקף את רצונו המשוער של הפרט באשר לחלוקת רכושו לאחר מותו, והוא הרצון ה"ממוצע" של בן החברה... חזקה אפוא על אדם במקומותינו, כי באין צוואה המורה אחרת, מבקש הוא לחלק את רכושו לאחר-מות כדבר חוק הירושה. חזקה זו אמורה לשקף את עקרון האוטונומיה של הפרט – אם תרצה: כיבוד רצונו המשוער של הפרט, והוא כבוד האדם – במקום שהפרט לא גילה מפורשות את רצונו; ואילו במקום שהפרט גילה את רצונו, נכבד את רצונו.
כך בלכתו של אדם מאתנו וצוואה לא הותיר אחריו: תרים אנו אחרי רצונו, ומניחים אנו כי רצונו המשוער של הנפטר כתוב בחוק הירושה החרות. והנה, בניגוד לכך, במקום שעניין לנו לא ברצון משוער אלא ברצון מפורש וגלוי; ברצון ייחודי ולא ברצון "ממוצע"; ברצון (שולל) הנובע מעמקי נפשו של אדם; דווקא כאן לא נכבד את רצונו של האדם? ובלשונה שלMelius , במאמרה (שם [32], בעמ' 77):
The court’s disfavor of escheat is based on a social policy... This policy is that society would prefer to see a decedent’s property pass to his family rather than to the state. Yet, Jetter clearly demonstrated by the express terms within his will that the last thing he would prefer is for his relatives to inherit his property. Therefore, the social policy behind the law’s abhorrence of an escheat does not apply here, nor in any case where a testator has clearly disinherited all of his heirs.
(“escheat” פירושו הוא, הלכה למעשה: העברת הבעלות – ביתר דיוק: החזרת הבעלות – למדינה).
44. כללם של דברים, דעתי היא כי ראוי לנו שנעיין שוב בהילכת הצוואה השוללת, וכי נכיר בצוואה שוללת כפי שמכירים אנו בכל צוואה אחרת.
45. לא נדע מדוע ביקשה בטי לישיצקי להדיר את קרוביה היחידים מעיזבונה ולבכר על-פניהם חייל אלמוני. אני מניח כי היו לה טעמים טובים לכך, טעמים טובים ומיוחדים. את טעמיה לא גילתה לנו, אך טעמים אלה זועקים אלינו מן הצוואה:
אני מדגישה כי שום דבר מחלקי לא יושאר לבעלי משה לישיצקי או לבני המאומץ זיו-אברהם לישיצקי.
--- סוף עמוד 139 ---
אני מצהירה כי זו בקשתי ואני חותמת עליה בהכרה מליאה וצלולה (ההדגשות שלי – מ' ח').
אחרי דברים אלה, היש עוד צורך בהסברים? יתר-על-כן: משהעניקה המנוחה את רכושה לאותו חייל אלמוני, מה היה לה שהוסיפה וכתבה את הוראת ההדרה? וכי לא היו הדברים מובנים מאליהם שאם "כל" רכושה יעבור לאותו חייל – כדבר הרישה לצוואה – לא ייוותר דבר לא לבעלה ולא לבנה המאומץ? מה היה לה אפוא שהוסיפה בצוואתה, ובהדגשה ("אני מדגישה"), כי "שום דבר מחלקי לא יושאר לבעלי משה לישיצקי או לבני המאומץ זיו-אברהם לישיצקי"? אין זאת אלא מחשש שמא יזקפו אנשים גבות ויתמהו שמא אירע לה דבר שמדירה היא בצוואתה את קרוביה היחידים. על-כן הוסיפה בטי לישיצקי וכתבה בצוואתה כי "אני מצהירה כי זו בקשתי ואני חותמת עליה בהכרה מליאה וצלולה". "בהכרה מליאה וצלולה", קרא: דעתי לא נשתבשה עליי וזאת בקשתי ומשאלתי. אכן, דווקא שלילה זו – כביכול, שלא-לצורך – דווקא היא מדגישה את רצונה העז של המנוחה שלא להותיר אחריה ולו פרוטה שחוקה לא לבעלה ולא לבנה המאומץ. אין ספק קל בדעתי, כי הענקת העיזבון למדינה – לשימוש בו למטרות החברתיות המפורטות בסעיף 17(ב) לחוק הירושה – קרוב מאוד לכוונתה של המנוחה, בוודאי קרוב מרצונה העז שלא להותיר דבר לבעלה ולבנה המאומץ.
46. כפי שראינו למעלה (ראו פיסקה 35), סובר חברי השופט מצא כי במקום שבו יש בה בצוואה, מעיקרה, גם הוראות מעניקות גם הוראות מדירות, ולימים פוסל בית-המשפט – מכל טעם שהוא – את ההוראות המעניקות, כי-אז לא נכיר בצוואה כצוואה בת-תוקף. מה טעם כך? אומר חברי דברים אלה: "ביחס למקרה שבו קבע בית-המשפט כי ההוראות המוענקות שבצוואה בטלות, יש אולי מקום להניח, שאילו ידע המוריש שהוראותיו המעניקות בטלות, אפשר שהיה נמנע גם מהוראת ההדרה" (פרשת דשת [6], בעמ' 121). בחוות-דעתו עתה מוסיף חברי ואומר על כך דברים נוספים (בפיסקה 19 לחוות-דעתו):
אם בנסיבות אלו יינתן תוקף להוראת ההדרה שבצוואה, הרי שבאין יורשים זולת אלה שהודרו, תירש המדינה, כיורשת על-פי דין, לפי סעיף 17 לחוק. ושאלה גדולה היא, בעיניי, אם בעשותה את צוואתה הייתה המנוחה כוללת בה את ההוראה להדיר את בעלה ואת בנה המאומץ, גם אילו ידעה שהוראתה להעניק את רכושה לחייל שיימצא מתאים וראוי לקבלו תוכרז כבטלה והמדינה תיטול את כל עיזבונה. כשלעצמי, הייתי מעמיד את המנוחה בחזקתה, שאילו ידעה שההוראה המעניקה שכללה בצוואתה דינה להיבטל, הייתה נמנעת גם מהוראת ההדרה.
--- סוף עמוד 140 ---
צר לי שלא אוכל להסכים לדברים אלה. רצונה של בטי לישיצקי להדיר את בעלה ואת בנה המאומץ מעיזבונה הם כה ברורים, כה חדים, עד שמכריעים הם כל חזקה נוגדת כהצעת חברי. יתר-על-כן, ירושת המדינה על-פי סעיף 17 לחוק הירושה אינה ירושה על-החלק. חובה היא המוטלת על המדינה לעשות שימוש בעיזבון למטרות צדקה וחסד (ראו פיסקה 42 לעיל), והרי מטרות אלו קרובות ללבה של בטי לישיצקי – אשר ביקשה להיטיב עם "חייל טוב, בן-אדם" – יותר מאשר הרצון להיטיב עם בעלה ועם בנה המאומץ; כך, למותר לומר, על דרך ההמעטה.
הערת-אזהרה ארוכה
47. אמרנו בחוות-דעתנו, כמה וכמה פעמים, כי דבר לא מנע את בטי לישיצקי מֵחַלֵּק את רכושה בחייה כאוות-נפשה; כי יכולה ורשאית הייתה, בחייה, לתת לזה ובעיקר למנוע מזה. ואם בחייה יכולה ורשאית הייתה לעשות כן, כך הוספנו ואמרנו, מה טעם לא נתיר לה להורות בצוואתה כי כך ייעשה ברכושה לאחר-מוֹת? ועוד אמרנו בחוות-דעתנו, שוב ושוב, כי מצווה היא לקיים את דברי המת, וכי מצווה זו מצוות-על היא בשיטת המשפט: מה אדם, לעת היותו, יכול ורשאי הוא לעשות כך-וכך, מצווה היא המוטלת עלינו להיות "לו" לעזר לאחר-מוֹת, לשמשו מרצוננו כידו הארוכה.
כל דברים אלה נכונים הם ומוליכים הם אותנו בדרכנו, אך נכונותם אינה החלטית ונחרצת. טעמו העיקרי של הדבר הוא, שלא הרי אדם בחייו כהרי מצוותו לאחר-מוֹת; אם תרצו: לא הרי אדם בחייו כהרי אדם לעת שהוא כותב את צוואתו. שהרי כל עוד חי אדם ועושה הוא מעשה, מביא הוא במניין שיקוליו – ביודעין ובלא-יודעין – נתון זה של היותו חי, ואילו בכותבו צוואה לְעוֹלָם שלא יהיה עולמו – לעולם שממנו ייעדר – על-פי טבע הדברים יכולה מערכת שיקוליו להשתנות מקצה-אל-קצה.
הנה-כי-כן, החיים לימדונו כי אדם – על דרך הכלל – אינו שש להיפרד מרכושו, ובעודו בחיים אין הוא מעביר את רכושו לשליטת אחרים, ולוּ לקרובים-לוֹ ביותר. ויש שאל אי-רצונו של אדם להיפרד מרכושו, יוסיף עצמו אי-רצון מצד הקרובים-לו ליטול מאותו רכוש כל עוד המוריש חי. כך ראינו וידענו כל עוד אדם הוא בין החיים.
משנפטר אדם לבית עולמו, חל כמובן שינוי דרסטי – שינוי מקצה-אל-קצה – במערכת, וממילא חייבים שאר יסודות המערכת להתארגן ביניהם-לבין-עצמם אחרת משהתארגנו שעה שאדם חי. ומתוך שאדם יודע מראש כי ילך לבית עולמו בדד, תהא דעתו נתונה – לעת כתיבת צוואתו – לְעולם שהוא לא יהיה בו. כך, למשל, אותו רצון מוּלָד להחזיק אישית ברכוש ייעלם מעצמו ממערכת השיקולים של המצווה.
--- סוף עמוד 141 ---
48. השוני הנחרץ בין המערכת לעת החיים לבין המערכת שלאחר-החיים מחייבת אותנו להעמיד גבול לאותה השוואה שעשינו: בין מה שאדם יכול ורשאי לעשות בחייו לבין מה שהחברה סוברת – קרא: החוק קובע – שיכול ורשאי הוא לצוות כי ייעשה ברכושו לאחר חייו; שלא הרי זה כהרי זה. הדברים אמורים הן מבחינה סובייקטיבית – מבחינתו של האדם-המצַווה – והן מבחינה אובייקטיבית של הכלל, קרא: מבחינת החוק.
49. אשר למצַוֶוה: יש דברים שאדם לא יעשה בחייו אך נכון הוא להורות בצוואתו כי ייעשה לאחר-מוֹת. איננו מדברים, כמובן, בעצם הצורך המוּבְנֶה לחלק את הרכוש בצוואה. כך, למשל, אמורים דברים ברגש הבושה. רגש בושה שהוא מרגשותינו, יכול שיניא אדם מעשיית מעשה מסוים. אך לעת כתיבת צוואתו – לקביעה מה יהיה לאחר-מוֹת – יכול אותו רגש שיתפוגג בלבו של אדם, ותחתיו יפרוץ רגש חזק הימנו. הנה-כי-כן, אין ספק שמצווה המדיר את בניו ובנותיו מעיזבונו חש כלפי בניו – בחייו – אותם רגשי דחייה שבאו לידי ביטוי בצוואתו. ואולם, אפשר כי בחייו כבש האב את רגשותיו ולא נתן להם ביטוי; מכל מקום, לא נתן להם ביטוי עז כבצוואתו. אפשר אף שהתנהגותו בחייו הייתה כה מאופקת, עד שהשלה את בניו ובנותיו כי אומר הוא לְזַכּוֹת אותם בעיזבונו, ולוּ כדי לִזְכּוֹת במעט שעות של אהבה וחסד. כך ברגש הבושה; כך ברצון לזכות באהבה ובחסד וכך בכל רגש, רצון ואינטרס אחרים, שבהיות האדם חי משפיעים הם על התנהגותו, ולעת כתיבת צוואתו עשויים הם להתפוגג, להיעלם או להיכנע לרגשות, לרצונות ולאינטרסים אחרים החזקים מהם והבאים תחתיהם.
50. ואשר למדיניות החוק: מצַוֶוה, על-פי טבע הדברים, מבקש להורות את החיים מה ייעשה ברכושו לעת שהוא עצמו לא עוד יהיה. אומר הוא לשלוט בעולם שמעבר לעולמו-שלו, לקבוע סדרים לחיים שעומד הוא לעוזבם ולא עוד יחזור אליהם. מתוך שענייננו הוא בשליטתה של היד המתה (ה-“mortmain”) בחיים, ממילא מתעורר אינטרס הכלל, הוא חוק הירושה ולווייניו. כך, למשל, יכול חוק לקבוע כי עיזבונו של אדם – כולו או חלקו – יעבור עם מותו למי שהחוק מורה כי יעבור; במקרה מעין-זה, החוק הוא שיורה ולא הנפטר. כן יכול החוק לקבוע כללי התנהגות אלה ואחרים שיחולו על מעבר הרכוש מן המת לחי, כללי התנהגות הנדרשים – לדעת החוק – מתוך השוני שנתחולל במערכת עם מותו של אדם. יכול החוק לקבוע, כמובן – כפי שהוא קובע במקומנו – כי נכבד ונקיים את רצונו של הנפטר בצוואתו, בכפוף לכללים אלה ואחרים הנעלים, לדעת המחוקק, מרצונו של הנפטר.
בין כך ובין אחרת: חשוב שנדע ונזכור, כי ההיקש מרצונו של אדם בחייו לרצונו בצוואתו, אין הוא היקש מושלם. ובאותה רוח ייאמר, כי גם למצווה שאנו מצווים בה
--- סוף עמוד 142 ---
לקיים את דברי המת, הושמו גבולות. בענייננו-שלנו, כך אני סובר, לא הגענו אל גבול המותר; רחוקים אנו ממנו, לדעתי, מרחק רב. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי ההיקש בין רצון החי לבין רצון המת בצוואתו יתפוש במלואו, והמצווה לקיים את דברי המת תחייבנו אף-היא במלואה.
מילים אחרונות
51. מצווים אנו לקיים את דברי המת; שהרי המת מת הוא, ורק אנו החיים נוכל לכבדו בקיום רצונו קודם מותו. בטי לישיצקי כתבה את צוואתה במרירות ובכעס, אך הביעה את רצונה באורח ברור וצלול. אל-נא נדחה את בקשתה מאתנו, החיים. נכבד אותה כפי שהיינו רוצים כי יכבדו אותנו לאחר-מוֹת.