פסק דין
העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים בתמצית
בפני תביעה בה מתבקש בית המשפט ליתן פס"ד הצהרתי לפיו התובעים – שני אחים, הינם בעלי זכות החכירה במחסן במרכז המסחרי הישן בדימונה הידוע כחנות מס' 46/4 בגוש 39510 חלקה 139 (להלן: "הנכס").
לטענת התובעים הם רכשו את הנכס עוד בשנת 1978 מחברת שיכון ופיתוח (אשר בהמשך מוזגה עם הנתבעת – חברת אזורים), שילמו עבורו תמורה מלאה ומחזיקים בו בפועל כבעלים לכל דבר ועניין מאז ועד היום – במשך למעלה מ 40 שנה.
עם זאת התובעים כשלו מלאתר את הסכם המכר שנחתם עמם. לצד זאת הציגו חשבונית מחברת שיכון ופיתוח על תשלום המתייחסת לנכס האמור מחודש אוגוסט 1978. בנוסף הוצג היתר בניה מחודש ספטמבר 1978 מאושר ע"י הוועדה המקומית בדימונה על פיו הורחב הנכס מ-26.33 מטר לגודל של 62 מטר. עוד צירפו התובעים מסמך ובו שיכון ופיתוח (שהנתבעת באה בנעליה) מפנה את התובעים לחברת החשמל לשם חיבור הנכס לחשמל – בו צוין כי התובעים את הנכס; והוסיפו כי הם מחויבים כבעלי הנכס בתשלום ארנונה מדי חודש בחודשו.
הנתבעת חברת אזורים טענה מנגד טענות מטענות שונות. נטען, כי התובענה התיישנה; כי לא הוכח שהתובעים שילמו לנתבעת את מלוא התמורה עבור הנכס; כי החשבונית שצורפה לתביעה לא ברור עבור מה ניתנה; כי מסמך לא ברור אם מדובר בתשלום מלא וסופי עבור הנכס, ואף לא ידוע אם השיק שמצוין בה אכן נפרע.
הנתבעת טענה עוד, כי יכול והתובעים הגיעו עם הנתבעת להבנה בקשר להחזקת הנכס כשוכרים ולכן ניתן להם אישור לחברת החשמל לשם חיבור החנות לחשמל, ואף מטעם זה אין ללמוד מהמסמך על רכישת הנכס. הודגש, כי במרבית הנכסים יש הסכמים בכתב, ורכישת הנכס הייתה צריכה להיות מדווחת לרשויות המס ואילו במקרה זה אין כל דיווח כזה, וכי באחריות התובעים להמציא את הסכם הרכישה. עוד נטען, כי עצם העובדה שאין בידי התובעים כל הסכם או דיווח במיסוי מקרקעין מעידה על כך שאין להם זכויות בנכס וכי דין תביעתם להידחות בשל התיישנות.
הנתבעת הפנתה לחוזים קודמים שהיו בין עמידר שניהלה את המרכז המסחרי האמור קודם לשיכון ופיתוח לבין אחרים, ולכך שהנכס מושא התביעה הידוע כחנות 4 בבית 46 בדימונה נמכר בשנת 73 לגב' יפה קרויטמן (ראה סעיף 10 לכתב ההגנה). יאמר בעניין זה, כי רק במועד בו נשמעו הראיות, תיקנה חברת אזורים את הדברים וציינה שהחנות שנרכשה ע"י הגב' קרויטמן היא חנות מס' 14 ולא חנות מס' 4 שהיא החנות בה נמצאים התובעים כל השנים. יאמר כבר עתה, כי עובדה זו יש בה אולי כדי ללמד על כך, כי לעיתים התיעוד הקיים ברישומיה לגבי כל אחד מהנכסים, לוקה בחסר ואף לא משקף את הדברים כהווייתם, באופן שהסכם אחד מצוי בתיק של נכס אחר, עניין שיכול להשליך אף על ענייננו ואדרש אליו בהמשך.
באשר לטענת ההתיישנות, התובעים טענו בכתב תשובתם, כי נודע להם על העדר הרישום של הנכס על שמם בספרי אזורים רק בחודש יוני 2014 עת ביקשו למכור את הנכס, וכי הנתבעת מנועה מלטעון להתיישנות כאשר היא לא דאגה לרישום המרכז המסחרי בדימונה בלשכת רישום המקרקעין ומכאן הטענה נטענת בחוסר תום לב. התובעים טענו עוד בכתב התשובה, כי לא יכול להיות שהנכס מושא התובענה נמכר לגב' קרויטמן, וזאת בתגובה לאמור בכתב ההגנה בו ציינה הנתבעת את המחיר הגבוה בו הנכס נמכר לה בשנת 73 (וכאמור בסופו של יום הוברר כי טענה זו אכן מקורה בטעות). בסיכומים בכתב הוסיפו התובעים וטענו, כי הנתבעת מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות אף בשל הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות לפיו מושעה מרוץ תקופת ההתיישנות מקום בו הנתבעת לא יידעה את התובעים בכל אותם שנים כי הנכס אינו רשום על שמם, והתנהלות הנתבעת יש בכך משום הטעייה (ועל כן יש להשעות את מרוץ תקופת ההתיישנות מעת רכישת החנות ועד שנת 2014 שאז נודע לתובעים כאמור).
יצוין, כי התביעה הוגשה בתחילה כנגד הנתבעת 1 – חברת אזורים, וגם כנגד הנתבעת 2 - מדינת ישראל. זאת כיון שמדובר בנכס הנמצא במקרקעין שהינם בבעלות המדינה ומנוהלים ע"י רשות מקרקעי ישראל, כאשר כלל הנכסים בגוש 39510 חלקה 139 רשומים עדיין בבעלות המדינה וטרם נרשמו זכויות המשתכנים בנכסים השונים באותו מרכז המסחרי. עוד צוין בתגובת המדינה , כי ללשכת רישום מקרקעין אין כל מידע ביחס למבוקש בתובענה והיא תפעל בהתאם לצו שיינתן על ידי בית המשפט בסיום ההליך; ב"כ המדינה אף הציגה את עמדת רמ"י, לפיה הנכסים בגוש הנ"ל נוהלו ע"י שיכון ופיתוח בע"מ אשר מוזגה עם חברת אזורים כחברה משכנת; הנכס נוהל ע"י החברה המשכנת ועל החברה המשכנת – אזורים – האחריות כלפי כלל המשתכנים בעניין בניה, פיתוח וליווי הרוכש עד לרישום הסופי, וכן הפנייה לחתימה על חוזה חכירה עם רשות מקרקעי ישראל. ביחס לנכס מושא התובענה צוין, כי אין כל תיק בספרי רמ"י ואין כל רישום בדבר זכויות כלשהן.
נוכח כך ציינה המדינה, כי תכבד כל החלטה של בית המשפט ותפעל לרישום הזכויות בספריה, בכפוף לנהלי הרשות באותה עת, ומכאן נמחקה מההליך.
עוד יוער, כי נתבקשו מספר דחיות בדיונים לפרקי זמן לא מבוטלים לאחר שהצדדים ציינו כי ינסו להגיע להסדר בתיק זה וב"כ הנתבעת ציין, כי יעשה מאמץ לשוב ולחפש בתיקים המצויים אצל הנתבעת כדי לאתר מסמכים ולבחון שוב את טענות התובעים, ולמרות האמור בסופו של דבר מסר ב"כ הנתבעת עו"ד ארטמן, כי הוא מודיע בצער שלא התקבל אישור למתווה הפשרה שהתגבש עם התובעים.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את התביעה על עילותיה ואת מכלול המסמכים שהוצגו בפני וראיות הצדדים מצאתי, כי התובעים הרימו את הנטל כנדרש במשפט אזרחי להוכחת זכותם להירשם כחוכרים בנכס מושא התובענה, וכי דין טענת ההתיישנות שהועלתה כלפיהם להידחות.
טענות ההתיישנות
לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות מחמת התיישנות שכן התובעים אף לשיטתם, רכשו את הנכס עוד בשנת 78 ומכאן התביעה התיישנה זה מכבר לאור חלוף הזמן הרב.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות אשר קובע כהאי לישנא:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) – עשרים וחמש שנה"
נוכח האמור תקופת ההתיישנות הסתיימה בענייננו לכאורה.
אלא שסעיף 8 לחוק הנ"ל שכותרתו התיישנות שלא מדעת קובע כי:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."
במקרה דנא ולאור עדויות התובעים והראיות שהוצגו בפני שוכנעתי, כי עילת התביעה נודעה לתובעים רק בשנת 2014 כאשר רצו למכור את הנכס והיא נעלמה מעיניהם מסיבות שלא היו תלויות בהם.
התובעים טענו עוד, כי במקרה זה חל אף סעיף 7 לחוק ההתיישנות אשר משעה את מרוץ תקופת ההתיישנות, מקום בו נמנע התובע להגיש תביעה בשל אופן הפעולה של הנתבע, ולענייננו רלוונטית הטענה לפיה הנתבע מטעה ביודעין את התובע ועל כן זה נמנע מלהגיש תובענה. הגם שלא מצאתי בטענה זו את העיקר, הרי אף בה יש טעם מסוים, בשים לב לכך שהנתבעת כחברה משכנת התייחסה אל התובעים במשך עשרות שנים כבעלי הנכס לכל דבר ועניין ונהגה בהם מנהג בעלים, וניתן, גם אם בדוחק, לראות בכך מעין הטעייה של התובעים.
אציין עוד, כי התרשמותי מהתובעים אשר נכחו באולם בית המשפט לאורך כל ההליך ומן התובע 1 – שלום חג'ג' אשר אף העיד פני, הינה חיובית ביותר ונתתי אמון בעדותם ובאמור בתצהירים ביחס לאי ידיעתם על כך שהם לא רשומים כבעלי הנכס. התרשמתי מאנשים אשר כריתת הסכמים בענייני מקרקעין אינה עניין שבשגרה מבחינתם.
נתתי אמון מלא בדברי התובע כי "אבי ז"ל הוא שניהל את הנכסים. לא ידעתי מזה (מכך שהנכס אינו רשום על שם התובעים – י.ר.ל.) עד שנת 2014 (פרו' מיום 2.5.19 עמ' 7 ש' 22-23 ). כלומר, האב הוא שניהל את העניינים מול הרשויות ובכלל זה נושא הרכישה; האב הוא שהיה מעורה בעניין ושמר את כל הניירת; ולכן התובע האמין שאף הסכם הרכישה היה בידי האב. אלא שאביו נפטר עוד בשנת 79 כשהוא סיים את ההגדלה של הנכס כפי שאושר לו בהיתר הבניה, וכיון שהאב הוא שניהל את הרכישה התובע לא שמר אצלו העתק של חוזה הרכישה.
לאור התרשמותי החיובית מהתובעים ומכך שאכן נתנו אמון באב שהסדיר הכל כדבעי, הרי לא היה להם כל בסיס לחשוב או לחשוש שיש בעיה או קושי בעניין הזכויות שלהם בנכס. הדברים מתחדדים לאור כך שהתובעים נהגו בנכס מנהג בעלים בהסכמת כל הנוגעים בדבר במשך עשרות שנים.
מקובלת עלי טענת התובעים, כי העובדות המהוות את עילת התובענה לא היו בידיעתם ואף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. שכן הרישום נעשה אצל הנתבעת כחברה משכנת והם הסתמכו עליו ונתנו אמון בכך שהרישומים אצלה ישמרו כדבעי וישקפו את זכויותיהם, כאשר נזכור כי מדובר באזרח המתקשר בהסכם עם חברה משכנת גדולה בעיר דימונה - אז עיירת פיתוח. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור עדות המצהירה מטעם הנתבעת, כי בכל המסמכים מופיעים האחים חג'ג' כמחזיקים בנכס במשך עשרות שנים, וכי בנכס נערכים ביקורים, מדידות וכיו"ב.
זאת ועוד, אין חולק, כי התובעים לא היו מיוצגים בהסכם הרכישה של הנכס. בעניין זה העיד התובע 1 – שלום חג'ג, כי הגיע למשרדי הנתבעת בבאר שבע ונאמר לו כי התפנה מחסן במרכז המסחרי, הוא החליט לרכשו, הגיע בהמשך כדי לשלם עבורו ולא זכור לו מעבר לכך. שוכנעתי, כי התובעים חתמו על ההסכם מתוך אמון בנתבעת כחברה משכנת אשר מנהלת את הרישום כדבעי ולא היה זה בלתי סביר מצידם להניח בחברה המשכנת אשר מנהלת את רישום כל הנכסים במרכז המסחרי, יישמר תיעוד להסכם שנחתם.
נוכח האמור מקובלת עלי טענת התובעים, כי לא היה ידוע להם שקיים קושי עם רישום הזכויות בנכס, או כי יש להם עילת תביעה כנגד הנתבעת משזו מסרבת להכיר בזכויותיהם בנכס; וכי האמור נודע להם רק בשנת 2014 עת רצו למכור את הנכס לאחר.
הדברים אף עולים בקנה אחד עם העובדות שהובאו בפני: מכך שהתובעים נוהגים מנהג בעלים בנכס במשך כל השנים בלא שהנתבעת מתכחשת לכך ונוהגת ומתנהלת מולם כבעלי הנכס לכל דבר ועניין; מכך שהנתבעת לא פנתה אליהם בעניין זה במהלך כל השנים; ומכך שהנתבעת לא העלתה בפניהם דרישה או טענה כלשהי בדבר זכויותיהם בנכס. נהפוך הוא. התובעים יושבים בנכס יותר מ- 40 שנה תחת עינה הפקוחה של הנתבעת כחברה המשכנת אשר מנהלת את אותו מרכז מסחרי בו מצוי המחסן; בידיהם קבלות על תשלום עבור הנכס לשיכון ופיתוח; הם הופנו ע"י הנתבעת לחברת החשמל במסמך ממנו עולה לכאורה שהם רוכשי הנכס; ומיד לאחר רכישת הנכס אף ניתן להם היתר בניה ובו הותר להם להכפיל את שטח הנכס - היתר החתום הן ע"י הוועדה המקומית והן ע"י הנתבעת.
הנתבעת מבקשת לבסס את טענת ההתיישנות אף באותו מכתב שנכתב מטעם עורכת דין מהעיר דימונה בשם התובעים ובו פנייה משנת 1980 בה נתבקשה הנתבעת לשלוח לתובעים העתק מהחוזה שנחתם ביחס לנכס; ולטעון כי המכתב מעיד על ידיעת התובעים על עילת תביעתם ומצדיק קבלת טענת ההתיישנות. לטעמי, ניתן ללמוד מאותו מכתב דווקא את היפוכם של דברים. שכן באותו מכתב אין כל אינדיקציה שהתובעים יודעים על עילת התביעה - על כך ושהנתבעת לא מכירה בזכותם בנכס. נהפוך הוא, ממכתב זה עולה, כי לתובעים ברור שהם בעלי הזכויות בנכס, וכל שהם מבקשים הוא לקבל עותק מחוזה הרכישה שנחתם עימם, שכן כזה לא נמסר להם.
אוסיף לאמור כי, מוצאת אני טעם גם בטענת המשיבים לפיה קיים קושי בכך שטענת ההתיישנות נשמעת דווקא מפי הנתבעת אשר הייתה החברה המשכנת במקום. כפי שצוין בתגובת המדינה, המדינה הקצתה לנתבעת כחברה משכנת את המקרקעין לשם בניה, פיתוח ושיכון של משתכנים רבים, ועל הנתבעת חלה האחריות הכוללת כלפי המשתכנים ואף ליווי המשתכנים עד רישום סופי בלשכת רישום המקרקעין.
למעשה, אם לשיטת הנתבעת נלך, הרי היא מעידה על עצמה, כי כשלה מלנהל את הנכס האמור באופן הראוי, אשר ישקף את העסקאות הנעשות בו מולה. שכן לשיטת הנתבעת לתובעים אין זכויות מוכרות בנכס, ואם כך כיצד הם מופיעים במשך עשרות שנים בכל רישומיה כבעלי הנכס; יושבים בנכס במשך עשרות שנים, והכל ללא תשלום דמי שכירות, בהסכמתה ותחת עינה הפקוחה? הנתבעת היא שאחראית על ניהול את הנכסים באופן הראוי ועל פי דין, וכי זוהי חובתה כחברה ציבורית לה הוענקו ולמעשה "הופרטו" הזכויות לניהול אותם נכסים.
האמור בא לידי ביטוי אף במהלך ניהול התיק, כאשר הנתבעת חזרה והפנתה להסכם שנערך עם הגב' קרויטמן כאילו זה נעשה ביחס לנכס מושא התובענה, ובדיון האחרון הובהר כי מדובר בנכס אחר וההסכם שלה נמצא בתיק אחר. וישאל השואל – יכול ההסכם של התובעים, שהנתבעת לא מוכנה להכיר בזכויותיהם ואף טוענת כנגדם להתיישנות התביעה, מונח לו אחר כבוד בארכיב של הנתבעת, רק מצוי בתיק הלא נכון? לנתבעת הפתרונים.
הדברים מתחדדים כאשר הנתבעת עצמה מאשרת, כי בתיקה מצוי אותו מכתב מעורכת דין משנת 1980 אשר ככל הנראה אבי התובעים פנה אליה - ובו דרישה לנתבעת להמציא לידי התובעים עותק של הסכם הרכישה, משזה ככל הנראה לא הומצא להם במעמד הרכישה. והנה למרות האמור לנתבעת אין כל התייחסות בתיקה לאותו מכתב: לא תשובה וגם לא התנערות ממנו או מהאמור בו. המכתב נח לו אפוא בתיק הנתבעת ללא כל התייחסות במשך כ- 40 שנה, ללא שהנתבעת – התייחסה כלל לבקשת התובעים, להמציא להם עותק מהסכם הרכישה.
אשר על כן מצאתי, כי אכן נעלמו מן התובעים העובדות המהוות את עילת התובענה, וזאת מסיבות שלא היו תלויות בהם – בשים לב להתנהלות הנתבעת במהלך כל השנים, וכי אף בזהירות סבירה הם לא יכלו למנוע אותם, ועל כן דין טענת ההתיישנות להדחות.
התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת זכויותיהם בנכס
משדחיתי את טענת ההתיישנות עלי לבחון האם התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחות זכויותיהם בנכס. הנתבעת טוענת, כי כיון שמדובר בעסקה במקרקעין בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, עסקה כזו טעונה מסמך בכתב, ובהעדר מסמך בכתב- ההסכם, התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם לזכויות בנכס, ואין בראיות האחרות שהוצגו כדי לבסס את תביעתם. הנתבעת מפנה בעניין זה להעדר אישור מרשויות המס, ולכך שהעסקה לא דווחה; כאשר הנתבעת דיווחה על העסקאות באותו מרכז מסחרי בדימונה. על כן העדר מסמכים מרשויות מינהליות כמו רשות המיסים, מפחית ממשקל המסמכים שהמציאו התובעים.
אין חולק כי בענייננו כי אותו מסמך בכתב - הסכם הרכישה – חסר. מכאן עלינו לשאול האם הונחו בפני ראיות אחרות להוכחת אותו מסמך. שני הצדדים הפנו בסיכומיהם לפסק הדין לע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ ואח'(פורסם בנבו)( 21.3.2011) שם ישנה התייחסות לדרישת הכתב ולמקרה בו יש חוסר בעניין זה:
"דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין איננה דרישה ראייתית. היא דרישה מהותית ומשכך מותנה תוקפה המשפטי של ההתחייבות בקיומו של מסמך בכתב. אולם, עם השנים.. דרישת הכתב כדרישה מהותית שאין אחריה ולא כלום, פינתה בהדרגה את מקומה ל"גישה מרככת", לכלל גמיש שיש בו איזון בין פורמליזם לשיקול דעת שיפוטי או "בין הערך המייחס משקל לעניין הצורני לבין דרישת המהות שעיקרה - הבאה לתוצאה צודקת תוך מתן משקל לכוונת הצדדים".
ב-1996, חלה קפיצת מדרגה. בע"א 986/93 (להלן: עניין קלמר), אף שלא היה מסמך כלשהו המעגן את ההתחייבות לעשיית העסקה, נפסק כי במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן" ניתן להתגבר על "דרישת הכתב" מכח עקרון תום לב בשלב הטרום חוזי. מקרים "מיוחדים ויוצאי דופן" נקבע שם, הם מצבים "שעולה מהם 'זעקת ההגינות' המצדיקה סטייה מעקרון הכתב".
בעניין שם טוב הנ"ל ציין השופט עמית, כי במקרי ישנם מצבים בהם עולה השאלה ביחס לדרישת הכתב, והמדובר בשאלה במישור הראייתי, וכי ניתן להוכיח בראיות משניות את קיומו ותוכנו של מסמך בכתב שאבד, או שאין בידי בעל הדין אפשרות להציגו, גם מקום בו דרישת הכתב היא מהותית.
מצאתי כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם, ולמצער יש בראיות שהציגו כדי להעביר את הנטל על שכם הנתבעת והיא מצידה לא הרימה את הנטל להוכיח אחרת, או לסתור את העולה מראיות התובעים.
האמור הינו אף בשים לב לאותה גישה מרוככת יותר שצוינה בפסיקה, לכך שהתובעים הוכיחו את קיומו של ההסכם במספר ראיות משניות, ואף "זעקת ההגינות" מחייבת הכרה בזכותם בנכס. זאת הן לאור האמון שנתתי בעדותם ביחס לחתימת ההסכם ולתשלום עבור הנכס, והן בשים לב לשלל ראיות שהובאו על ידם המצטברות כדי מכלול ראיות משניות המלמדות על קיומו של מסמך בכתב אף אם זה אבד, והכל כפי שיפורט להלן.
ראשית כאמור, נתתי אמון מלא בגרסת ועדות התובע 1 שסיפר כי בא למשרדי הנתבעת, רכש את הנכס ושילם עבורו רכישתו את מלוא התשלום בשיק.
מעבר לכך עדותו נתמכת במספר ראיות נוספות בכתב, אשר הנתבעת מעלה לגביהם תהיות שהינן בבחינת תהיות בעלמא, ואין בהן כדי לסתור את האמור באותן ראיות.
להלן מכלול הראיות המלמדות על קיומו של ההסכם למכירת הנכס לתובעים:
א. הפניית התובעים לחברת החשמל – המדובר במסמך הפנייה מאותה תקופה - אוגוסט 1978 – מסמך אשר הוצא ע"י הנתבעת עצמה. במסמך זה מצוין ברחל בתך הקטנה: "הנני לאשר כי ה"ה חג'ג שלום ועמוס רכשו את הנכס הנ"ל" (ראו נספח ג לתצהיר התובע). בפנינו אפוא מסמך שניתן לראותו כהודאת בעל דין שכן יש בו באמירה מפורשת של הנתבעת במסמך שהוצא על ידה, כי התובעים רכשו את הנכס. והנה, למרות האמור, מנסה הנתבעת לטעון ללא כל הסבר מניח את הדעת, כי אין לייחס לאמור באותו מסמך כל משקל הגם שמדובר במסמך שנוסח עלה ידה; ונראה שמדובר בטיעונים שנראים כטיעונים בעלמא ולא מעבר לכך.
ב. מסמך שהוצא על ידי שיכון ופיתוח שהנתבעת באה בנעליה מחודש אוגוסט 1978 חתום בחותמת הבנק - המעיד על התשלום עבור הנכס ובו יש ציון ספציפי של הנכס – מספר הדירה, ושמות התובעים. באותו מסמך (נספח א לתצהיר התובע) אף כתוב בטופס "מען הדירה הנרכשת" ואז מצוין: דימונה. מכאן שמדובר בחשבונית הניתנת לאחר רכישת נכס, כעולה מכך שמצוין באותן רובריקות קבועות, כי המדובר בדירה אשר נרכשה. ביחס לטענת הנתבעת שהועלתה בהשלמת הסיכומים מטעמה, לפיה נאמר באותה קבלה כי תשלום סופי ישולם במזומן או בשיק בנקאי, ואילו התובע העיד כי הוא שילם בשיק אישי דבר שיש לפגום בעדותו, הרי אף בה אין כל ממש. שכן אותה רובריקה בחשבונית הינה ריקה לגמרי ולא מופיע בה כל סכום. דהיינו במקרה שבפנינו, לא מצוין בחשבונית כל סכום לתשלום סופי שאמור להשתלם. נוכח האמור, דווקא העובדה שאותה רובריקה ריקה, תומכת בגרסת התובעים, כי התשלום ששילמו היווה את סך התשלום עבור הנכס ולא מדובר בתשלום חלקי או על החשבון כנטען ע"י הנתבעת. מעבר לכך אותה רובריקה הייתה רלוונטית, היה מצוין בה מהו הסכום הסופי לתשלום ולא כך הוא.
ג. היתר הבנייה לנכס – לטעמי זוהי אולי "ראיית הזהב" של התובעים שכן המדובר במסמך רשמי שחלה עליו חזקת התקינות של הרשות המינהלית. בפנינו בקשה לקבלת היתר בנייה להרחבת הנכס שהוגשה ע"י התובעים בחודש ספטמבר 1978 מיד בסמוך לרכישתו, בה מבקשים התובעים להתיר להם לבנות ולהרחיב את הנכס – אותו מחסן – מ- 26 מטר ל 62 מטר - דהיינו להגדיל את הנכס ביותר מ 50 אחוז נוספים.
עיון בהיתר הבנייה מלמד, כי הנתבעת עצמה באופן ברור ומפורש שאינו יכול להשתמע לשתי פנים, חתומה על אותו היתר בנייה; היתר בו ניתנת הסכמתה בכתב לתוספת הבנייה המשמעותית שהתבקשה על ידי התובעים; ההיתר אושר גם על ידי הרשות המקומית אכן ניתן בינואר 1979, והבנייה בוצעה. ברי, כי מי שלכל היותר שוכר את הנכס מעת לעת (כפי שניסה ב"כ הנתבעת לטעון בדיון אם כי בשפה רפה), לא יכול לקבל היתר בנייה בנכס ולהרחיב את המחסן – למעשה להכפילו. יתרה מכך, אותה חתימה על היתר הבנייה הינה בסמוך לרכישת הנכס על ידי התובעים. מכאן כי באותה עת הנתבעת ידעה גם ידעה שהתובעים רכשו את הנכס ועל כן אפשרה להם להגיש בקשה להיתר בנייה לגביו. ודוק, הנתבעת לא סיפקה כל הסבר ביחס למתן היתר הבנייה ולא הייתה כל התייחסות או התמודדות עם מסמך זה בסיכומיה.
ד. מכתב שנשלח על ידי עורכת הדין סימה הורודי מדימונה ביום 28.9.1980 בו פניה לחברת שיכון ופיתוח אשר בו נאמר, כי היא פונה אליהם בשם התובעים, אשר רכשו בשנת 1979 נכס בדימונה: "ולא קבלו חוזה עם החברה שלכם. אבקשכם לשלוח לי בהקדם חוזה על החנות שקנו". כפי שצוין, לדידי מכתב זה אינו מפסיק את מירוץ ההתיישנות כפי שמנסה הנתבעת לטעון, אלא דווקא מעיד על כך שהתובעים היו משוכנעים שהם קנו את החנות ולא היו מודעים לכל בעיה שיש עם הכרה בזכותם בנכס. כל שרצו התובעים היה לקבל לידם עותק של החוזה שלא נמסר להם, ובפנייה ישנה דרישה לקבל את ההסכם. בהתייחס לאותו מכתב הרי אם נקבל את טענת הנתבעת, כי לתובעים אין זכויות בנכס והם לא הוכיחו שרכשו אותו, נמצא מייחסים להם תחכום כה רב, עד כדי כך שהם פונים לקבל חוזה רכישה, מקום בו כלל לא רכשו את הנכס. האם מבקשת הנתבעת לטעון, כי התובעים הם שרצו לעורר דובים מרבצם ולעורר את שאלת זכותם בנכס באותה פנייה, הגם שבפועל כלל לא רכשו אותו? לנתבעת הפתרונים.
לכך נוסיף, כי בהינתן "יחסי הכוחות" בין התובעים לנתבעת וכאשר התובעים לא מיוצגים, הייתה הנתבעת צריכה להקפיד הקפדה יתירה שיימסר להם עותק מהסכם הרכישה.
ודוק, העובדה כי אותו מכתב לא נענה כלל עוד משנת 1980 על ידי הנתבעת ונח לו לאחר כבוד במשך עשרות שנים ללא מענה, אף היא פועלת לחובת הנתבעת. שהרי אז אם הייתה מתקבלת תשובה כזו או אחרת או מועלית טענה כנגד זכויות התובעים, הם היו התובעים יכולים לפעול ולא הייתה מועלית כלפיהם, היום, טענת התיישנות.
טרם נעילה אציין עוד, כי המצהירה מטעם הנתבעת – אשר עובדת בנתבעת מאז שנת 1998 ומכירה היטב את כל הנכסים באזור, ציינה שהיא עוסקת ועסקה בטענות שונות שעולות מעת לעת ביחס לזכויות בנכסים דומים ובקיאה בכל נושא הזכויות באותו מרכז מסחרי בדימונה. והנה, לצד האמור כאשר נשאלה העדה האם היא מכירה מקרה כמו זה של התובעים בו הטוען לזכויות יושב בנכס מעל ל 40 שנה, ויש לו מסמכים תומכים כמו אישור מחברת חשמל, היתר בנייה ושאר המסמכים שהובאו על ידם ועדיין לא מוכרות זכויותיו, השיבה כי היא לא מכירה מקרה כזה. והדברים מדברים בעד עצמם.
סיכום
התובעים הרימו את הנטל כנדרש להוכיח כי להם זכויות בנכס, ועל כן דין התביעה להתקבל.
נוכח האמור אני קובעת, כי התובעים זכאים להרשם כחוכרים לדורות בנכס מושא התובענה החל מחודש אוגוסט 1978 בכפוף לנהלי כל רשות מוסמכת לרבות רמ"י, ובכפוף לכל דין.
הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בסך כולל של 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
ניתן היום, ו' תמוז תשע"ט, 09 יולי 2019, בהעדר הצדדים.