פסק-דין
השופט ע' גרוסקופף:
לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב¬–יפו (כב' השופטת דניה קרת-מאיר) מיום 11.7.2017 בת"א 24088-08-13 (להלן: "פסק הדין"). ערעורים אלה מעוררים מספר שאלות, מרביתן בתחום דיני הביטוח, אשר החשובה בהן היא היקף תחולתה של דוקטרינת "המבוטח התמים" במשפט הישראלי.
רקע
1. המערערים בע"א 8044/17 (להלן: "המשקיעים" ו-"ערעור המשקיעים", בהתאמה), הפקידו כספים בידי בית ההשקעות "אפולו בית השקעות וניהול פיננסי בע"מ" (המשיב 5 לערעור המשקיעים. להלן: "בית ההשקעות"). חלק מכספם ירד לטמיון, עקב מעשי תרמית שבוצעו על ידי מר אילן מורגן (המשיב 7 לערעור המשקיעים. להלן: "מורגן"), "הרוח החיה" מאחורי בית ההשקעות, ובעל השליטה בו בפועל, גם אם לא פורמאלית (ראו פירוט בהמשך). בשנת 2015 הורשע מורגן (על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון) בגין מעשי התרמית מושא ענייננו, ונידון למאסר בפועל לתקופה של 68 חודשים (ת"פ (מחוזי ת"א) 32224-01-15 מדינת ישראל נ' מורגן (כב' השופט חאלד כבוב. גזר דין מיום 1.4.2015. להלן: "ההליך הפלילי" ו-"גזר הדין"). במסגרת גזר הדין חויב מורגן, בין היתר, לפצות את המשקיעים בסכום כולל של 1 מיליון ש"ח.
2. בתביעה שהגישו המשקיעים לבית משפט קמא (להלן: "התביעה"), תבעו את נזקיהם, אותם העמידו על סך של כ-3.3 מיליון ש"ח, ממורגן עצמו (המחוסר כנראה יכולת כלכלית, כנלמד מגזר הדין) ומשורה של גורמים נוספים:
(1) בית ההשקעות;
(2) חברת אפולו אחזקות בע"מ – הבעלים של בית ההשקעות (המשיבה 6 לערעור המשקיעים. להלן: "אפולו אחזקות");
(3) מר דוד מלמד (המערער בע"א 8053/17, המשיב 2 לערעור המשקיעים, והמשיב 42 לערעור נתן כהגדרתו להלן. להלן: "דוד" ו-"ערעור דוד", בהתאמה) – אשר שימש כמנהל תיקים יחיד בבית ההשקעות בעת הרלוונטית.
(4) מר נתן מלמד (המערער בע"א 7058/17, המשיב 1 לערעור המשקיעים, המשיב 42 לערעור דוד. לעיל ולהלן: "נתן", ו-"ערעור נתן", בהתאמה) – אשר כיהן כדירקטור וכמנהל כללי בבית ההשקעות, בעת הרלוונטית (כך על פי דיווחי בית ההשקעות. ראו פירוט בהמשך);
(5) חברת הביטוח AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ (המשיבה 3 לערעור המשקיעים, והמשיבה 43 לערעור דוד ולערעור נתן), אשר ביטחה את בית ההשקעות באמצעות האודן סוכנות לביטוח (2002) בע"מ (המשיבה 4 לערעור המשקיעים והמשיבה 44 לערעור נתן). חברת הביטוח AIG וסוכנות הביטוח האודן ייקראו להלן ביחד, לצורך הנוחות: "חברת הביטוח" או "המבטחת".
3. בעקבות הגשת התביעה, שלחו נתן ודוד הודעות צד ג', בין היתר, נגד מורגן, חברת הביטוח, והאחד נגד רעהו. תביעת המשקיעים נגד מורגן, נגד בית ההשקעות ונגד אפולו אחזקות התקבלה במלואה – פסק דין בהעדר הגנה, על מלוא סכום התביעה, ניתן נגד מורגן ביום 30.6.2014, ונגד בית ההשקעות ואפולו אחזקות ביום 8.12.2014. התביעה נגד דוד ונתן התקבלה באופן חלקי: בית משפט קמא קבע כי הם חבים בפיצוי המשקיעים, ביחד ולחוד, אך העמיד את גובה הנזק על סכום של 2,029,580.5 ש"ח, הנמוך מסכום התביעה. התביעה נגד חברת הביטוח נדחתה, וכך גם הודעות צד ג'.
4. הערעורים שלפנינו חולקים על דחיית התביעה נגד חברת הביטוח; ועל גובה הפיצוי שנפסק (דוד ונתן טוענים כי הפיצוי מופרז; המשקיעים כי אינו מספק). דוד ונתן חולקים גם (כל אחד בנפרד) על עצם חיובם בפיצוי המשקיעים; על דחיית הודעות צד ג' שהגישו; ועל הימנעות בית משפט קמא מלקבוע את חלוקת הנזק בין שניהם.
הכול, כפי שיפורט להלן ביתר הרחבה.
תמצית העובדות
5. המשקיעים הפקידו כאמור כספים בידי בית ההשקעות, תאגיד מורשה, אשר אחז בתקופה הרלוונטית ברישיון לניהול תיקים מרשות ניירות ערך, והיה מבוטח בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית מטעם המבטחת. דוד שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל התיקים היחיד בבית ההשקעות, וכמתחייב אחז ברישיון לייעוץ השקעות ולניהול תיקי השקעות מטעם רשות ניירות ערך. הוא השקיע את כספי התובעים, בין היתר, במניותיהן של שתי חברות שלימים התברר כי היו "חברות קש" בבעלותו של מורגן, ונעדרו כל פעילות כלכלית ממשית. אין חולק כי כספי התובעים שהושקעו במניותיהן של חברות הקש ירדו לטמיון, ושולשלו, בדרך לא דרך, לכיסו של מורגן.
חברות הקש בהן מדובר הן: Global Capital & Financial Corp., ו-Prudential Global Real Estate Corp. (חברות ציבוריות שהתאגדו בשנת 2011 בקנדה. לעיל ולהלן ביחד: "חברות הקש"); מניות חברות הקש בהן הושקעו הכספים הן משלושה סוגים: Global Capital & Financial Corp common shares; Global Capital & Financial Corp preferred shares; Prudential Global Real Estate Corp. (להלן: "מניות הקש"). מניות הקש נסחרו בבורסה לניירות ערך של פרנקפורט עד לחודש אוגוסט 2012, אז הוחלט על הפסקת המסחר בהן, על רקע חשדות שהתעוררו לגבי טיבן. רכישות המשקיעים בוצעו בשנים 2012-2011.
6. מבחינה פורמאלית, בית ההשקעות לא היה באותה עת בבעלותו של מורגן: בית ההשקעות נרכש אומנם בחודש יולי 2008 על ידי אפולו אחזקות (בשמה הקודם) – חברה פרטית אשר 90% ממניותיה היו בבעלות מורגן. ואולם, בחודש יוני 2009 חתמו נתן ואפולו אחזקות על הסכם במסגרתו העביר מורגן את מניותיו באפולו אחזקות לנתן בנאמנות עיוורת. עוד הוסכם אז על התפטרות מורגן מתפקידו כדירקטור בבית ההשקעות, וכניסתו של נתן לתפקיד זה במקומו (להלן: "הסכם ההעברה"). בית ההשקעות דיווח על התפתחויות אלה לרשות ניירות ערך, והחל מאותה עת הוצג נתן כבעל השליטה בו (כעולה מהחלטת רשות ניירות ערך מיום 20.8.2013, בדבר ביטול רישיון ניהול התיקים של בית ההשקעות, על רקע חוסר מהימנות בעל השליטה. להלן: "החלטת רשות ניירות ערך").
לימים, נקבע בהליך הפלילי, כי חרף השינויים האמורים "היה מורגן גורם מעורב, דומיננטי ובעל השפעה הן בענייניה השוטפים של החברה לרבות שיווק וגיוס לקוחות, גיוס עובדים לחברה וחתימה על שיקים הקשורים לפעילותה; הן בקביעת אסטרטגית ההשקעות בחברה ועל כן הוא היה נושא משרה בחברה" (שם, פסקה 3). כלומר, הלכה למעשה המשיך מורגן לשלוט גם לאחר הסכם ההעברה הן בבית ההשקעות, והן בחברות הקש, ואילו נתן שימש כ"איש קש" שלו. יצוין עוד, כי על אפולו החזקות רבץ שעבוד צף בדרגה ראשונה לטובת חברת "מורגן לומברד ערבויות כספיות בע"מ" (להלן: "מורגן לומברד"), שבעל המניות היחיד בה הוא מורגן.
7. אוסיף, ולא בשולי הדברים, כי ההליך הפלילי אינו כתב האישום הראשון שהוגש נגד מורגן בגין תרמית בשוק ההון. מורגן ריצה בעבר עונש מאסר ממושך בארצות הברית בגין הרשעות בעבירות הקשורות בשוק ההון. בהמשך, לאחר שובו ארצה, הוגש נגדו באוגוסט 2010 כתב אישום (מתוקן) לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 16048-09-10), בגין שורה של עבירות בשוק ההון, שביצע אגב גיוס כספים במגזר החרדי בישראל. גיוס כספים זה נגדע באיבו, בין היתר, בשל פעילות חקירה של רשות ניירות ערך (להלן: "החקירה"); כאשר על רקע החקירה, התגבש בשנת 2009 הסכם ההעברה שתואר לעיל (יצוין כי גזר הדין שניתן על פי הסדר טיעון בהליך הפלילי, כלל צירוף של התיק האמור שהתנהל בבית משפט השלום).
פסק דינו של בית משפט קמא
8. מורגן, כאמור, לא הגיש כתב הגנה, וניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה. בית המשפט קמא אימץ את כלל העובדות שנכללו בפסק הדין בו הורשע מורגן (מתוקף היות פסק דין מרשיע חלוט במשפט פלילי ראייה לכאורה בהליך האזרחי בהתאם להוראות סעיף 42א. לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971), וקבע כי התרמית ברכישת המניות בוצעה על ידו. על רקע זה פנה לבחון את טענות המשקיעים כלפי דוד ונתן, ואת טענות הצדדים כלפי חברת הביטוח.
9. לגבי דוד – קבע בית המשפט קמא כי הוא התרשל בהתנהלותו כיועץ השקעות והפר את חובות האמון המוטלות עליו לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הייעוץ"). זאת, משום שנמנע מהפעלת שיקול דעת עצמאי, ורכש את מניות הקש בניגוד להערכתו המקצועית, מתוך כניעה ללחץ בלתי פוסק שהפעיל עליו מורגן, וללא בדיקה מקצועית וראויה של ההשקעה. בקביעותיו התבסס בית משפט קמא, בין היתר, על מכתב ששלח דוד בזמן אמת למורגן ונתן, בו תיאר את השתלשלות העניינים בנוגע לרכישת המניות. בית משפט קמא דחה את טענת דוד כי מעשה התרמית של מורגן ניתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו או מחדליו שלו לבין כל נזק שנגרם למשקיעים, וקבע כי יש לקבל את תביעת המשקיעים נגדו (עמודים 14-10 לפסק הדין קמא).
10. לגבי נתן – קבע בית משפט קמא כי אחזקת המניות בנאמנות על ידו, והתנהלותו כדירקטור בבית ההשקעות, ביססו את החיץ אותו ביקש מורגן לייצר, בין מראית בית ההשקעות כלפי חוץ, לבין פעילותו של מורגן בו בפועל. נקבע כי נתן היה ער לעברו הפלילי של מורגן בארצות הברית, ולחקירת רשות ניירות ערך בעניינו, עוד לפני שהתקשר עם מורגן בהסכם ההעברה. הוא ידע כי מטרת העברת המניות אליו בנאמנות ומינויו כדירקטור בבית השקעות הייתה ליצור הפרדה בין הבעלות הפורמאלית במניות לבין שליטתו של מורגן בפועל בבית ההשקעות. נקבע כי נתן הגיע לבית ההשקעות לעיתים רחוקות, ומורגן הוא ששלט בו וניהל אותו. אף שמעשה התרמית בוצע על ידי מורגן, קבע בית משפט קמא כי התנהלותו של נתן מצדיקה הטלת אחריות עליו בגין הפרת חובת זהירות ובגין חוסר תום לב.
11. לגבי חברת הביטוח – בית משפט קמא דחה את התביעה נגדה, ואת הודעות צד ג' נגדה. הוא קבע כי התשובות שמסר נתן, במענה לשאלון שהציגה לו חברת הביטוח עובר לכריתת חוזה הביטוח, הפרו באופן בוטה את חובת הגילוי המוטלת על מבוטח על פי הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). עוד נקבע כי במכלול הנסיבות אי הגילוי מצד נתן עולה בגדר מתן תשובות בכוונת מרמה בהתאם להוראות סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח. וכן, כי "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו" (כלשון סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח), דהיינו היה מסרב באופן מוחלט לבטח את בית ההשקעות, לו היה מודע למעורבותו של מורגן ולעברו הפלילי. לפיכך, נקבע כי פוליסת הביטוח בטלה בגין אי גילוי, וחברת הביטוח פטורה מחבותה בהתאם להוראות סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח.
בנוסף, מצא בית המשפט קמא כי חל בנסיבות העניין החריג הקבוע בסעיף 7 לפוליסה, לפיו המבטחת לא תהא אחראית לשפות את המבוטח בגין תביעה או נזק הנובעים ממעשי תרמית או אי יושר של דירקטור או של שותף של המבוטח. הוא קבע כי על פי הממצאים העובדתיים אליהם הגיע, היה מורגן בזמן הרלוונטי שותף בבית ההשקעות, ולכן חל החריג הפוטר את חברת הביטוח. בית משפט קמא דחה את הטענה כי יש להכיר בתוקפו של הביטוח כלפי דוד, בהתאם לדוקטרינת "המבוטח התמים". הוא דחה גם טענות לפיהן חברת הביטוח הייתה מנועה מלהעלות בכתב הגנתה טענות חדשות, שלא בא זכרן במכתב דחיית התביעה ששלחה למשקיעים. הנמקתו בסוגיות אלה תוצג ביתר הרחבה בפרק הדיון.
12. סוגיית הנזק – המשקיעים תבעו סכום כולל של 3.3 מיליון ש"ח. חלקם בגין הקרן שהשקיעו, חלקם בגין הקרן ואובדן רווחים. בית משפט קמא קבע כי אין דרך לחשב את הרווח הנטען, וכי הפיצוי המרבי אותו ניתן לפסוק הוא פיצוי אשר ישיב את המצב לקדמותו, כלומר ישיב למשקיעים את מלוא הסכומים שהשקיעו ברכישת מניות הקש, שאיבדו ערכן לחלוטין. הוא קבע כי התובעים לא עמדו בנטל הוכחת הנזק הנתבע על ידם, משלא פעלו לאיסוף נתונים ומסמכים שהיו בשליטתם, וכי אלמלא מצויה הייתה הודאה של דוד בסכומי הקרן אותם השקיע במניות הקש, לא ניתן היה לפסוק למשקיעים פיצוי כלשהו. בית משפט קמא אימץ את הטבלה שנכללה בתצהירו של דוד (להלן: "הטבלה של דוד" או "הטבלה"), המפרטת את מספר המניות הנרכשות ושער קניה ממוצע, עבור כל משקיע; ועל בסיסה פסק פיצוי כולל לטובת המשקיעים בסכום של 2,029,580.5 ש"ח.
13. בית משפט קמא דחה את כלל הודעות צד ג' שהוגשו, ולא דן בחלוקת האחריות לנזק בין נתן לבין דוד, ובינם לבין מורגן.
תמצית טענות הצדדים בערעורים שלפנינו
הערעור מטעם המשקיעים (ע"א 8044/17)
14. הערעור שהוגש מטעם המשקיעים מופנה כלפי שתי סוגיות: דחיית התביעה נגד חברת הביטוח, וקביעת שיעור הנזק בפסק הדין.
15. דחיית התביעה נגד חברת הביטוח – המשקיעים טוענים כי הסתמכו על קיומו של ביטוח תקף - הן לבית ההשקעות, הן לנושא המשרה (נתן) הן למנהל התיקים (דוד). אלמלא הייתה לבית ההשקעות פוליסת ביטוח, לא היה זכאי לרישיון; אילו לא היה לבית ההשקעות רישיון, לא היו מפקידים בידיו כספים. התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא שגויה לשיטתם, שכן היא מתעלמת מהסתמכותם האמורה; מותירה אותם בפני שוקת שבורה; ואינה עולה בקנה אחד עם הרציונל של חוק חוזה הביטוח – מתן הגנה לצדדים שלישיים, שהם הקורבנות הפוטנציאליים העיקריים של מעשה מעילה או רשלנות מצד נושאי המשרה בחברה. לשיטתם, מדיניות משפטית ראויה ומאוזנת מחייבת הכרה בחובתה של חברת ביטוח להעניק כיסוי ביטוחי למנהל תיקים שהתרשל – כך שהמשקיעים יוכלו להיפרע מחברת הביטוח בעלת הכיס העמוק, והמבטח הוא שיאלץ לגבות את הכספים חזרה מהמעוול שיצר את הנזק.
16. עוד טוענים המשקיעים, כי ביחס לביטוחים בתחום שוק ההון יש לדרוש מחברת הביטוח לערוך בדיקות מקיפות ומשמעותיות יותר עובר לחתימת חוזה הביטוח. זאת, לאור ההשלכות האפשריות של אי גילוי על הנפגעים הפוטנציאליים (המשקיעים), אשר אין ביכולתם להשפיע על טיב הגילוי שמבוצע כלפי חברת הביטוח. באופן ספציפי, נטען כי בנסיבות ענייננו עיון בדו"ח רשם החברות של בית ההשקעות, היה מעלה את דבר קיומו של שעבוד ספציפי בלתי מוגבל על כלל נכסי אפולו אחזקות לטובת מורגן לומברד – פרט מידע שאמור היה לעורר תהיה מצד חברת הביטוח. על כן, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי ממילא לא היה באפשרותה של חברת הביטוח לגלות את המידע שהוסתר ממנה.