תא (ת"א) 18937-05-14 עדו ולנשטין נ' אריה עובדיה - חלק 2

טענות הנתבעים והתביעה שכנגד
33. לטענת הנתבעים דין טענות התובעים להידחות ויש לקבל את תביעתם הנגדית וזאת כמפורט להלן.
34. לטענת הנתבעים, בניגוד לנטען על ידי ולנשטין, בעת עזיבתם את השותפות לא עתרו ולנשטין לפירוקה. כך בסעיף 54 לתביעה הראשונה טענו התובעים, כי הם הודיעו לנתבעים על עזיבת השותפות, ואף במסמך שהעבירו התובעים לנתבעים, נספח י' לכתב התביעה, ציינו התובעים שהם יפרשו מהשותפות במקום פירוקה של השותפות.
35. התובעים נסמכים בכתב התביעה על מסמך העקרונות, אף כי לא נחתם, כאשר במסמך זה צוין שפירוק השותפות יכול להתבצע רק בהחלטה של אסיפת השותפים וברוב של לפחות 70%, כאשר אסיפת השותפים מעולם לא התבקשה להחליט על פירוק השותפות, וממילא לא התקבלה החלטה ברוב כזה להורות על פירוק השותפות.
36. באשר להליכים שהתנהלו בין הצדדים טרם הגשת התביעה, משיבים הנתבעים, שלאחר שהתיק הופנה להליך הבוררות, בפני הבורר עמדו 2 תביעות, של התובעים ושל הנתבעים. בשלב מוקדם הציע הבורר לשמש כמגשר, והוסכם כי לכל צד, לרבות הבורר, שמורה הזכות להודיע בתום הליך הגישור כי הבוררות לא תמשיך להתנהל. התובעים, אשר הסכימו לכך באים בטענות על כך שבתום הליך הגישור סברו הנתבעים, שאין מקום שהמגשר ישמש כבורר. לעניין זה מוסיפים הנתבעים כי היות והתובעים חשפו פרטים מההליך, מובהר כי במסגרת הליך הגישור הסכימו הנתבעים להפחית לצורכי פשרה את סכום התביעה נגד התובעים, ועל כן לא הסכימו כי המגשר ישמש כבורר. גם לאחר הדברים הללו התנהל משא ומתן בין הצדדים, בעיקר באמצעות אריה ורו"ח חגי ולנשטין, אביו של עדו, וחגי הסכים עם אריה שהתובעים צריכים לשלם לנתבעים ולא להפך, אך לא הושגה הסכמה על גובה הסכום.
37. הנתבעים דוחים את טענת התובעים בדבר מידורם ממידע והפנו למסמכים התומכים בטענתם לפיה הועבר מידע לתובעים, כעולה מנספחים ד'–ט' לכתב הגנתם. לאחר שהצדדים נפרדו נמסרו לתובעים מלוא נתוני הנהלת החשבונות של השותפות. לאחר שאלו טענו כי אין בידיהם חומר, נמסר להם כל החומר מודפס ומגובה ב- 17 תקליטורים ביום 30.12.2012, ופעם נוספת במסגרת הליך הבוררות ביום 6.10.2013.
38. הנתבעים הכחישו את טענת הסטת ההכנסות וטענו שמדובר בספקולציות, אשר אין להן כל ביסוס, ועת התובעים מפריחים טענות ביחס להסטת סכום עתק של 3 מיליון ₪, בעוד שתביעתם בגין סכומים אלו מגיעה לסכום זניח של 64,380 ₪. לטענתם, גם אם בשל טעות בתקופת המעבר סכום זה לא הועבר לחשבון השותפות, הוא מהווה פחות מ- 1% מהכנסות הנתבעים בתקופה המדוברת. אף הטענה של העמסת הוצאות דינה להידחות. לטענתם הכנסות שמקורן בשירותים שסופקו עד ליום 31.12.2011 הופקדו על ידי הנתבעים בחשבון הישן גם אם נתקבלו לאחר אותו המועד. הכנסות בתקופה שלאחר מכן הופקדו בחשבון החדש.
39. באשר לטענה לאי גביית שכר טרחה משיבים הנתבעים כי אף טענה זאת נטענה על דרך הסתם, ואף לא הועלתה עת החלו ההליכים המשפטיים בין הצדדים.
40. באשר למשרדים החדשים, טוענים הנתבעים כי התובעים לקחו על עצמם התחייבויות במסגרת שכירת משרדי השותפות, לימים החליטו מיוזמתם לפרוש מהשותפות, וניסו לגרום לכך שהנתבעים בלבד יישאו במלוא המשמעויות הכספיות הנובעות ממנו. לנתבעים אין כל התנגדות שהתובעים יעזבו את המשרדים אך עליהם לדאוג שהמשכיר ישחרר אותם מכל חובה כלפיו, מבלי שיהיה בכך להטיל כל חובה על הנתבעים.
41. עוד מכחישים הנתבעים את כל טענות התובעים לפיהן הסיבה לעזיבת השותפות היה מצבה הכלכלי הנטען וחוסר יכולתה לשלם שכר, טענות אשר נטענו ללא הצגת ראיות קונקרטיות, ועת משרד הנתבעים מדורג בין עשרת משרדי רואי החשבון המובילים בישראל.
42. באשר לטענת התובעים, שהנתבעים לא אפשרו להם להקים קירות הפרדה ולבצע שינויים במשרדים, טוענים הנתבעים כי ככל שהדברים נכונים מדוע לא שכרו נכס אחר, ומדוע לא צוין שמשכיר הנכס התנגד לשיפוצים שביקשו התובעים לבצע.
43. בכתב הגנתם העלו הנתבעים טענות ביחס לסכומים בהם יש לחייב את התובעים, ואף הגישו נגד התובעים תביעה שכנגד במסגרתה עתרו לחיוב התובעים בסכומים המפורטים להלן.
44. לטענת הנתבעים, לפי נוסחה, שהייתה מקובלת על הצדדים, שותף עוזב זכאי ליטול עמו לקוחות בהיקף מחושב לפיה הנוסחה הבאה : 65% * חלקו של השותף העוזב * מחזור השותפות בשנה שקדמה לעזיבה. מחזור השותפות בשנה שקדמה לעזיבה היה סך של 10,004,246 ₪, חלקם של התובעים הוא בשיעור של 34%, על כן היו זכאים לקחת תיקי לקוחות בשווי שלא יעלה על 2,210,938 ₪. בפועל נטלו התובעים לקוחות, שהניבו שכר טרחה בסך של 3,517,240 ₪, משמע כי נטלו תיקי לקוחות בסכום העולה ב – 1,306,301 ₪ (לא כולל מע"מ) על ההיקף שהיו זכאים לו. על כן עליהם להשיב סך של 1,541,435 ₪ כולל מע"מ (להלן: קנס העזיבה).
45. עוד טוענים הנתבעים, שלאחר פרישת התובעים מהשותפות, התובעים המשיכו לעשות שימוש בחלק משטח המשרדים. מכיוון שחלקם של התובעים בשותפות היה 34% הרי מחובתם להמשיך ולהשתתף ב- 34% מדמי השכירות, הארנונה, תשלומים לחברת ניהול וכד', בעוד שהסכומים אשר שולמו על ידם היו נמוכים יותר. עוד נטען כי ממועד נטישת המושכר על ידי התובעים ביום 15.9.2014 ועד למועד בו מצאו הנתבעים שוכרים חלופיים, נדרשו הנתבעים לשאת בעלויות המושכר. בגין רכיבים אלו, עותרים הנתבעים לחיוב התובעים בסך של 567,648 ₪ כולל מע"מ.
46. עוד תובעים הנתבעים סך של 1,187,743 ₪ כמפורט להלן. לטענתם חברת הנכסים חייבת לאריה סך של 3,918 ₪, וכן לאלכס סך של 102,411 ₪, ול- OPK סך של 104,000 ₪, בגין נכסים שרכשו מהם, סך הכול בגין רכיב זה 210,329 ₪. עוד טוענים הנתבעים, שהיות וחברת הנכסים, אשר בשליטת התובעים, לא עמדה בתשלומי הלוואות הציוד לבנק לאומי ולבנק פועלים, הפעילו הבנקים את הערבויות האישיות של הערבים החיצוניים, הם אריה ואלכס. כתוצאה מדרישת הבנקים נאלצו אריה ואלכס לשלם סך של 899,814 ₪. כמו כן על התובעים לפרוע את יתרת ההלוואה לבנק לאומי ולבנק פועלים ולהציג לאריה ואלכס מכתבי שחרור מערבותם כלפי הלוואות חברת הנכסים לבנקים.
47. עוד מוסיפים הנתבעים, שהתובעים סירבו לשלם עבור שרתי המחשב, שנרכשו על ידי חברת הנכסים על בסיס התקשרות, שבוצעה במהלך אוקטובר 2010, טרם הודעתם על פרישתם מהשותפות. סכום העולה לסך של 77,600 ₪, ואשר שולם על ידי הנתבעים.
48. עוד טוענים הנתבעים כי התובעים חייבים כספים לשותפות בגין הקדמת תשלום שקיבלו מעבר לחלקם, ועל חשבון רווחים צפויים עתידיים, בסך של 646,005 ₪ כולל מע"מ.
49. עוד תובעים הנתבעים סך של 837,987 ₪ בגין שירותים שהעניקו התובעים ללקוחות השותפות, טרם עזיבתם, אך התמורה בגינם לא נגבתה על ידי התובעים כאקט של שימור לקוחות או נגבתה על ידם מבלי שהעבירו התשלום לנתבעים.
50. עוד נטען, שבמהלך שנת 2011 לקוחות מסוימים שילמו לשותפות מקדמות בגין עבודה שאמורה הייתה להתבצע בהמשך, ובוצעה רק לאחר היפרדות על ידי הנתבעים בלבד, אך התובעים לא השיבו סכומים אלו. לטענתם המדובר בסך של 1,217,529 ₪ כולל מע"מ.
51. נושאים נוספים בגינם הוגשה תביעת הנתבעים: טענת הנתבעים, ששירותים שניתנו על ידי השותפות נגבו על ידי התובעים ועל כן על התובעים להשיב סך של 250,598 ₪ וסך של 84,697 ₪ המהווים 66% מהסכומים שגבו התובעים; סכום של 199,000 ₪ המהווה סכום כולל של מספר הכנסות בגין שירותים שביצעו הנתבעים לאחר ההיפרדות, ואשר הופקדו בטעות בחשבון המשותף; עוד נתבע סך של 119,222 ₪ בגין עלויות סיוע בטיפול בהליך חקירה פלילית המתנהלת על ידי רשות המיסים כנגד עדו; עוד נתבע סך של 80,444 ₪ בטענה שזו הוצאה בה נשאה השותפות עבור התובעים בסך של 200,509 ₪ כולל מע"מ; עוד נטען כי השותפות נותרה חייבת לאריה סך של 180,000 ₪ בגין שכר עבודה, כאשר חלקם של התובעים בחוב ובשיעור של 34% עולה לסך של 72,216 ₪ כולל מע"מ; עוד נותרו התובעים חייבים סך של 77,252 ₪ לסילוק זכויות עובדים, בגין זכויות שהצטברו עד למועד ההיפרדות; לטענת הנתבעים על התובעים לשלם את הסך של 56,657 ₪ כולל מע"מ, שזה חלקם בתשלומי השותפות עבור חברותם ברשת הבינלאומית Crowe Horwath International; עוד נתבעו התובעים לשלם סך של 34,292 ₪, שהם דמי שכירות אשר שולמו לנתבעים, לאחר שהתובעים עזבו את השותפות, על ידי שוכר משנה בשם 4i, ואשר הופקד בטעות בחשבון של חברת הנכסים, ואשר לא ניתן למשוך אותו ללא הסכמת התובעים, אשר סירבו לשתף פעולה בעניין.
52. בסכום כולל הועמדה תביעת הנתבעים בתביעה שכנגד על 6,972,725 ₪.
המומחית, העדים והשמאים בתיק
53. בהסכמת הצדדים מונתה רו"ח רגינה אונגר (להלן: המומחית) כמומחית מטעם בית המשפט, שתגיש את חוות דעתה ביחס לטענות הצדדים, וזאת הוגשה ביום 20.7.2016.
ביום 2.8.2017, ולאחר שנשלחו למומחית שאלות הבהרה, הוגשה חוות דעתה המעודכנת. המומחית ביצעה ניתוח מקצועי של כלל הראיות, שהועמדו לעיונה על ידי הצדדים, וערכה תחשיב מדויק באשר לכל טענותיהם. הצדדים בחרו שלא לזמן את המומחית לחקירה על חוות דעתה.
54. לאחר שהמומחית בחנה את טענות הצדדים במכלול הנושאים שהועלו בכתבי הטענות, היא קבעה שעל הנתבעים לשלם לתובעים סך של 580,020 ₪, ועל התובעים לשלם לנתבעים סך של 473,101 ₪. לאחר קיזוז על הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 106,919 ₪, ובצירוף מע"מ סך של 125,095 ₪.
55. בחוות דעתה ציינה המומחית כי ישנם מספר נושאים בהם הותירה את ההכרעה לבית המשפט:
55.1. בהתייחס לחברת הנכסים וגובה דמי השימוש ולהתחשבנות הנדרשת בגינם, שאלה זאת מושפעת מהכרעת בית המשפט באשר לזהות בעלי המניות דה פקטו בחברת הנכסים.
55.2. השאלה האם השותפות פורקה או שמא המדובר בעזיבת שותפים היא שאלה משפטית, אשר המומחית לא נדרשה להכריע בה. על אף האמור, ציינה המומחית, כפי שיפורט בהמשך, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות תשלום "קנס עזיבה".
56. המומחית ערכה בחוות דעתה חישוב, תחת ההנחה כי החזקת בעלי המניות בחברת הנכסים זהה לשיעור השותפים בשותפות OWP, וקבעה שעל הנתבעים לשלם לתובעים בגין דמי שימוש סך של 229,464 ₪, סכום שהוא נכון למועד דוחות השמאות, כאשר סכום זה אינו כולל את התשלומים על חשבון דמי שימוש בציוד בתקופה מיום הפרידה, ה- 1.1.2012 עד מועד דוחות השמאות (חודשים מאי/יוני 2015).
57. מטעם התובעים העידו עדו, נתאי, חשב השותפות והגב' רות הלוי, אשר הייתה אחראית על הוצאת חשבונות עסקה ללקוחות השותפות.
מטעם הנתבעים העידו אריה, חנוך ואלכס.
התובעים הגישו חוות דעת שמאי מטלטלין של מר דוד בכר, והנתבעים הגישו חוות דעת שמאית של השמאי ויקטור מגידיש. הצדדים ויתרו על חקירת השמאים.
דיון והכרעה
הסוגיות שנותרו להכרעה לאחר חוות דעת המומחית
58. אחת הסוגיות המרכזיות בתביעת התובעים הייתה הטענה להסטת הכנסות והעמסת הוצאות. התרכזות התובעים בסוגיה זאת באה לידי ביטוי בראיות מטעמם, בעדות חשב השותפות והגב' רות הלוי, וכן בחקירה הנגדית של עדי הנתבעים, כמו גם בסיכומי התובעים.
בחוות דעתה התייחסה המומחית לעניין זה וקבעה כי "בדיקת הסטת ההכנסות כללה סכומים מהותיים שנמצא בעבודת המומחית כי חשבוניות שיצאו במסגרת OWP (שותפות הצדדים) בוטלו וחלף אותן חשבונות הוצאו חשבונות חדשים במסגרת OPK שאף נגבו במסגרת אותה מסגרת".
בחוות דעתה קבעה המומחית כי בגין טענות התובעים להסטת והעמסת הכנסות, יש לחייב את הנתבעים בתשלום הסך של 408,490 ₪ בצירוף מע"מ.
מעיון בסיכומי הנתבעים, ואף כי הטענה להסטת הכנסות הייתה טענה מרכזית בהליך, לא מצאתי כי הנתבעים התייחסו לכך בסיכומיהם, ומכאן שהנתבעים אינם חולקים עוד על טענה זאת או על הסכומים שנפסקו על ידי המומחית ברכיב זה.
בנסיבות אלו יש לקבל את תביעת התובעים ברכיב זה ולפסוק להם את אשר נקבע בחוות דעתה של המומחית. יוער, כי בסיכומיהם טענו התובעים לראשונה כי יש לחייב את הנתבעים בריבית כדין, וזאת ממועד כניסת התקבולים לחשבון OPK כתוצאה מהסטת ההכנסות (מועד כניסת התקבול האחרון), ועד לתשלום בפועל. לא מצאתי להיעתר לסעד זה שעה שנתבע רק בסיכומים. יוער, כי על תובע להגיש את תביעתו כשהיא משוערכת עד למועד פסק הדין, ולשלם בגינה אגרה.
59. לאחר שהמומחית הכריעה בחוות דעתה בחלק מהטענות שהעלו הצדדים, עולה מסיכומי הצדדים, כי הנושאים שנותרו להכרעה הם:
59.1. תביעת התובעים לתשלום בגין הציוד/השימוש בחברת הנכסים לאחר ההיפרדות, ומנגד תביעת הנתבעים לחיוב ולנשטין בסך של 1,187,743 ₪ בגין פירעון הערבויות לבנקים על ידי אריה ואלכס בגין חברת הנכסים.
59.2. טענת הנתבעים שבגין התביעה לשימוש במושכר, המומחית פסקה להם סכומים חלקיים בלבד, וזאת בשל טעות חישובית בחוות הדעת ותוך טעות משפטית, כך שבמקום סך של 141,473 ₪ בתוספת מע"מ, היה עליה לפסוק סך של 567,648 ₪. מנגד טענות התובעים, שהמומחית חרגה מסמכותה, ועל כן יש להפחית מהסכום שנפסק לנתבעים את הסך של 141,473 ₪ בצירוף מע"מ, כך שעל פי חוות הדעת יתרת התשלום תעלה לסך של 290,618 ₪ כולל מע"מ, במקום סך של 125,095 ₪.
59.3. תביעת התובעים לחיוב הנתבעים בגין ניהול הליכים עקרים בסך של 96,760 ₪.
59.4. תביעת הנתבעים לפיצוי בסך של 1,541,435 ₪ בגין "קנס העזיבה".
59.5. עתירת התובעים להורות על פירוקה של השותפות, וכן לפסיקת הוצאות ריאליות לרבות מלוא שכר טרחת המומחית.
הטענה לנטישת השותפות בחוסר תום לב – הרחבת חזית אסורה
60. בסיכומיהם העלו הנתבעים טענות רבות ביחס לסיבה אשר הובילה להיפרדות הצדדים, וטענו כי התובעים החליטו לנטוש את השותפות, בנקודת זמן רגישה, וזאת כיוון שלא רצו לשאת בעלויות הגבוהות, שנבעו בעיקר משכירת המשרדים החדשים ומשכר עובדים. לטענתם, במקום לשנס מותניים ולהביא את השותפות לפסים טובים יותר, במקום לדאוג למילוי התחייבויות השותפות ולדאוג לכלל העובדים וצדדי ג', התובעים העדיפו לברוח. לטענת הנתבעים נטישת השותפות בזמן משבר תוך בריחה מכל אחריות משותפת, היא מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם החובות המוטלים על שותף בשותפות. זהו מעשה הנגוע ברשלנות; חוסר אחריות; הפרת חובות אמון וחוסר זהירות; חוסר תום לב; פעולה בדרך לא מקובלת ועוד.
עוד טענו הנתבעים, שבניגוד לטענות שהעלו התובעים לפיהן אריה הוא אשר החליט לשכור משרדים חדשים ראוותנים וגדולים תוך בזבוז משאבים משווע, ואף השקיע במשרדים כספים רבים, זאת ללא שיתוף או התייעצות עם ולנשטין, עלה מהעדויות בתיק כי ולנשטין סמכו על אריה וכישוריו, השתכנעו כי המדובר במהלך נכון, וכי ברגע שהבינו כי בוצעה טעות כלכלית הם נטשו והותירו את הנתבעים להתמודד לבד עם הטעות.
לטענת הנתבעים, הנזק שגרמו התובעים בהתנהלותם בעיתוי בו פעלו ואופן הפעולה היה אדיר מימדים ותוצאותיו מורגשות עד היום. על רקע האמור יש לבחון את תביעת התובעים ולהורות על דחייתה וקבלת תביעת הנתבעים.
61. לעניין האמור, אני מקבלת את טענת התובעים, כי טענות הנתבעים לפיהן האופן בו פעלו התובעים בעזיבת השותפות היא התנהלות העולה כדי רשלנות; חוסר אחריות; הפרת חובות אמון וחוסר זהירות; חוסר תום לב; פעולה בדרך לא מקובלת ועוד, הן טענות המהוות הרחבת חזית אסורה, שעה שהועלו רק בסיכומיהם. זאת ועוד, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בטענותיהם, לא מצאתי כי התנהלות התובעים מתיישבת עם המיוחס להם על ידי הנתבעים כמפורט לעיל ומצדיקה, כטענת הנתבעים, את דחיית תביעת התובעים. לפיכך אני דוחה טענה זו של הנתבעים.
התביעות בגין חברת הנכסים – בעלי המניות דה פקטו בחברה
62. התובעים עותרים, כאמור לעיל, לחייב הנתבעים בדמי שימוש בגין ציוד חברת הנכסים, כאשר מנגד עותרים הנתבעים בתביעה שכנגד לחיוב ולנשטין בגין הערבויות ששילמו אריה ואלכס בגין הלוואת חברת הנכסים.
63. טרם הכרעה בתביעות הצדדים בעניינה של חברת הנכסים, יש להכריע בשאלה מי הם בעלי מניותיה דה פקטו, הכרעה אשר תשפיע על סוגיות אלו. אלכס ואריה טענו, שיש לראות בהם ערבים בלבד לחובותיה של חברת הנכסים, בעוד שהתובעים טענו שיש לראות באריה ואלכס כבעלי מניות דה פקטו בחברת הנכסים.
לעניין זה, דין טענת התובעים להתקבל, וזאת כפי שיפורט להלן.
64. בסעיף 3.1 להסכם ההיפרדות משותפות אורן הורוביץ (נספח 1 לתצהירו של עדו) נקבע, שקבוצת אייל הורוביץ תעביר, ללא תמורה, "לקבוצת אריה עובדיה" את מלוא מניותיה בחברת הנכסים, שכזכור הייתה קיימת עוד בימי שותפות אורן הורוביץ, ושטרי העברת מניות חתומים להעברת המניות יועברו לקבוצת אריה עובדיה לאחר שחרור חברי קבוצת אייל הורוביץ מההתחייבויות והערבויות לחברת הנכסים, ולאחר שתשלים קבוצת אריה עובדיה את הליכי שינוי שם החברה כך שיתאים לשם השותפות OWP. "קבוצת אריה עובדיה" הוגדרה במבוא להסכם ההיפרדות משותפות אורן הורוביץ ככוללת את אריה, עדו, ניתאי, חנוך, אלכס ושניים נוספים, שאינם רלוונטיים.
65. בפועל, אכן שונה שמה של חברת הנכסים ל- "עובדיה ולנשטין פיק ושות' נכסים והשקעות בע"מ", אך רישום המניות לא הועבר משותפי הורוביץ לשותפי OWP ונותר כפי היה טרם ההיפרדות משותפות אורן הורוביץ, קרי עדו, ניתאי וחנוך נותרו רשומים כבעלי מניות לצד חברי קבוצת אייל הורוביץ. עת קבוצת אייל הורוביץ גילתה בשנת 2012, שקבוצת אריה עובדיה לא העבירה את מלוא מניות חברת הנכסים על שמה, זאת לאחר שאייל הורוביץ קיבל מכתב התראה בשל אי תשלום חוב של חברת הנכסים לעיריית רמת גן, היא פנתה לבורר, עו"ד רם כספי. עו"ד כספי בהחלטתו מיום 13.3.2012, קבע כי אין באילוצים השונים של קבוצת אריה עובדיה, בקשר עם אופן חלוקת מניות חברת הנכסים שהועברו מקבוצת אייל הורוביץ, כדי להוות טעם בדחיית הדיווחים המתחייבים על פי הדין, לרבות לרשם החברות בדבר העברת המניות, ונקבע כי על קבוצת אריה עובדיה להשלים הדיווח לא יאוחר מיום 31.3.2012 (ראו פסק הבורר, נספח 32, לתצהירו המשלים של עדו).
66. הצדדים לא פעלו בהתאם לפסק הבורר, ולא העבירו המניות על שמה של קבוצת אריה עובדיה עד ליום 31.3.2012. במסגרת חלופת תכתובות בין התובעים לנתבעים, ונוכח סירובו של אריה להירשם כבעל מניות, שלח עדו ביום 5.4.2012 הודעה לפיה, על מנת שלא יחשבו כמפרים את פסק הבורר הסכימו ולנשטין, שהמניות ירשמו על שמם, אך הבהירו שאין בכך משום נטילת חבויות חברת הנכסים עליהם או שחרור כל גורם אחר מכך (נספח 34 לתצהירו המשלים של עדו, וכן ראו עדותו של עדו בעמוד 125 שורות 34-13, עמוד 126 שורות 10-1). העברת המניות בפועל על שמם של התובעים ושל חנוך נעשתה ביום 18.4.2012 (נספח 2 לתצהירו של עדו).
67. בעדותו טען אריה שהרכישה של מניות הורוביץ בחברת הנכסים הייתה צריכה להיות רכישה עצמית על ידי בעלי המניות הקיימים, קרי עדו, ניתאי וחנוך, ולא על ידו או על ידי אלכס (עמוד 345 שורות 11-10). בחקירתו כאשר עומת אריה עם הטענה, שבהסכם הפירוד מאורן הורוביץ צוין ש"קבוצת אריה", ללא שאריה או אלכס סויגו מאותה הקבוצה, נדרשו להעביר את המניות על שמם, ועל כן אף הם היו אמורים להיות בעלי מניותיה של החברה, ולא רק התובעים וחנוך, השיב אריה: "בסופו של יום הם לקחו על עצמם מאחר ולא הגענו להסדרים לגבי האחוזים ואני סירבתי לקבל את המניות האלה כמו שסירבתי..... הם לקחו לעצמם אותם" (עמוד 359 שורות 4-1). ובהמשך העיד:
"ש: תראה קבוצת אריה עובדיה מתחייבת לקחת את המניות אליה.
ת: נו?
ש: בחלוקה הפנימית לא נכתבה, לא נכתבה מי בתוך קבוצת אריה עובדיה.
ת: נכון, נכון.
ש: אתה מחליט אני לא בעסק.
ת: לא, אני מחליט אני מודיע שאני לא רציתי בעבר ואני לא רוצה היום עד שלא
יתבהרו הדברים ושייקחו את המניות אליהם כפי שהם היו בעבר שיהיו 70 אחוז.
נתתי להם את המתנה הזו בינתיים.
ש: איזו מתנה? הם לא רצו את זה גם כן אבל הם פשוט,
ת: אה, לא רצו? אבל אני לא,
ש: הם לא רצו,
ת: אני לא הייתי חלק מזה מאז ומעולם אדוני.
ש: אבל התחייבת, חתמת על הסכם שהתחייבת.
ת: התחייבתי שמה? התחייבתי שאני אקח?
ש: כן, ביחד עם כולם התחייבתם, קבוצת אריה עובדיה התחייבה, קבוצת אריה
עובדיה שנושאת את שמך התחייבה לקחת את המניות,
ת: אז אני עדיין לא התקבלה בלבי החלטה וגם לא אלכס לקבל את המניות האלה,
היחידי מטעמנו שקיבל מניות בעניין הזה הוא חנוך פיק."
(עמוד 360 שורות 26-9).
68. מהאמור עולה כי כל יחידי השותפות היו אמורים להיות בעלי מניות בחברת הנכסים, אך אריה ואלכס בחרו על דעתם, ובניגוד להסכם ההיפרדות ופסק הבורר, שלא להירשם כבעלי מניות, ועדו וניתאי (ביחד עם חנוך), על מנת לקיים את פסק הבורר, העבירו את יתרת המניות על שמם, תוך שהודיעו כי אין בכך משום נטילת חבויות חברת הנכסים באופן אישי.
69. לעניין האמור, השתכנעתי כי החתימה על הערבויות האישיות להלוואות חברת הנכסים מייצגת את אומד דעת הצדדים בזמן אמת, לעניין הבעלות בחברת הנכסים, אשר נגזרת משיעור חלקם של התובעים והנתבעים בשותפות (כעולה מנספח 30 לתצהירו של עדו), אף אם בפועל המניות לא נרשמו על שמם של כל יחידי השותפות.
70. חיזוק לקביעתי לעיל ניתן למצוא בהתנהלותו של אריה בזמן אמת: אריה ניהל את חברת הנכסים, שימש דירקטור שלה, חתם על מסמכיה, היה אחראי לרכישת נכסיה והוצאותיה, ערך את הדוחות והתנהג כבעל מניות בפועל. כך למשל, מנספח 35 לתצהירו המשלים של עדו, שהוא הודעה על שינויים בהרכב בדירקטוריון מיום 18.4.2012, עולה שהדירקטור היחיד בחברת הנכסים הוא אריה. עוד הוצג נספח 36 לתצהירו המשלים של עדו, שהוא אישור תשלום בגין חשבונית מחברת הנכסים לספק בשל "גל עופר בע"מ" על גביו מופיעים בכתב ידו של אריה הסברים והנחיות לחנוך כיצד לפעול בעניין תשלום לאותו הספק. נספח 38 לתצהירו המשלים של עדו הוא העתק דוחות כספיים של חברת הנכסים ליום 31.12.2010, עליהם חתום אריה כמנכ"ל.
71. כאשר אריה עומת עם הטענות לעיל כמו גם נחקר לגבי חברת הנכסים, השיב אריה תשובות מתחמקות, וזאת במטרה להרחיק את עצמו, כמו גם את אלכס, ככל שניתן מחברת הנכסים.
כך למשל טען, שמעולם לא היה מנכ"ל של חברת הנכסים (עמוד 335 שורות 20-19), וכאשר עומת עם הטענה כי חתם כמנכ"ל על דוחות כספיים השיב, כי זה היה בטעות שכן הוא שימש כיו"ר הדירקטוריון של החברה (עמוד 335 שורות 23-21). בהמשך עדותו אישר כי עד אפריל 2012 חתם כמנכ"ל והיה דירקטור יחיד בחברה, והוא אף ניהל אותה בפועל אף בתקופה של אורן הורוביץ (עמוד 339 שורות 15-3).
אף כי אריה חתם על הדוחות הכספים של חברת הנכסים, והסכים בחקירתו הנגדית שניהל אותה בפועל, הרי עת נחקר באשר להכנסות חברת הנכסים לשנת 2009 השיב, שהוא אינו יודע ממה נובעות ההכנסות של חברת הנכסים ויש לשאול על כך את חברת הנכסים (עמוד 342 שורות 22-15); בהמשך ועת הוצג לו כי בביאור 2 לדוח כתוב, שהחברה עוסקת בהשקעות בציוד והשכרתו, ויש להניח שההכנסות נובעות מדמי שכירות של הציוד שהחברה השקיעה בו והשכירה אותו, השיב "תשמע יכול להיות" (עמוד 342 שורות 29-15). בהמשך העיד כי יכול להיות שחברת הנכסים השכירה את הציוד והיו לה הכנסות משכירות, אך היא לא חתמה הסכם עם השותפות, וכאשר נשאל, עם מי כן חתמה חברת הנכסים, השיב שהוא אינו יודע "סירבנו לחתום על ההסכם" (עמוד 343 שורות 7-1).
זאת ועוד, בעדותו טען אריה, לראשונה, שחתימתו על הדוחות הכספיים זויפה, אך עומת עם העובדה כי הדוחות הכספיים צורפו לתצהירו של אלכס, וגם על דוחות אלו אריה חתום (עמוד 343 שורות 32-9), אף כאשר נחקר אריה ונשאל למי חברת הנכסים השכירה את הציוד חוץ מהשותפות השיב שאין לו מושג ויש לשאול את חברת הנכסים (עמוד 344 שורות 15-3). בסופו של דבר אישר אריה שמי שעשו שימוש בלעדי בנכסי חברת הנכסים היו השותפות ולאחר מכן שותפות ולנשטיין ו- OPK (עמוד 355 שורות 1-8).
72. כאשר הוצג לאריה שישנה זיקה ברורה בין חברת הנכסים לשותפות, ולכן לקחו על עצמם השותפים את האובליגו של חברת הנכסים בבנק כל אחד לפי חלקו בשותפות, השיב אריה, שהכוונות שלהם היו טובות וכי הוא לא התכוון לחתום ולקחת התחייבויות של מיליון ₪ (עמוד 352 שורות 32-29, עמוד 353 שורות 10-1), טענה שאין בה כל היגיון, שכן מדוע שאלכס ואריה יסכימו לחתום על ערבויות בסכומים של מיליוני ₪ לחברה שלטענתם אין להם שום קשר אליה (וראו גם בחקירתו הנגדית בעמוד 350 שורות 25-1).
בסעיף 78 לתצהירו טען אריה כי החתימה על ערבויות לחברת הנכסים נעשתה בשל האמון המלא בחוסנם הפיננסי של ולנשטין, ועל כן לא שיערו, כי הם לא יעמדו מאחורי התחייבויות החברה שבשליטתם לבנקים, וכי הם אלו שיצטרכו לפרוע את הערבויות, טענה עליה חזר בעדותו (עמוד 363 שורות 20-8). אעיר, כי נימוק זה אינו מתיישב עם העובדה שהחתימה על הערבויות (בשנים 2008 ו- 2010), נעשתה עוד בטרם הפכו ולנשטין לבעלי רוב המניות בחברת הנכסים. אריה טען לעניין זה כי העברת המניות בשנת 2012 הייתה רק רישום סטטוטורי והזכות להירשם כבעל מניות וההקניה הייתה מכוח הסכם ההיפרדות משותפות אורן הורוביץ (עמוד 364 שורות 32-7, עמוד 365 שורות 3-1) הסבר שאינו מתמודד עם העובדה, שבהסכם ההיפרדות הנ"ל גם אריה ואלכס היו אמורים לקחת את המניות על שמם, כפי שאף קבע פסק הבורר עו"ד כספי.
73. חיזוק נוסף לטענת התובעים בעניין זה ניתן למצוא בעדות חנוך, שאישר שההתייחסות לאלכס ואריה ובדוחות הכספיים של חברת הנכסים הייתה כבעלי מניות וזאת בכל הנוגע להלוואותיהם:
"עו"ד אדלשטיין: זה נספח ב' לתצהירו של מר קריכלי (אלכס – ע' ר'), עמוד 5. בוא תראה ככה זה הוגדר כאן.
העד: איפה?
ש: בעלי עניין.
ת: כן. כן.
ש: מה זה בעלי עניין, מי זה בעלי עניין?
ת: אנשים שהיה להם עניין בחברה.
ש: תודה רבה על ההסבר הבלשני. מה המשמעות בדו"ח הכספי של החברה שאתה קשור אליה, מי מוגדר כבעל עניין?
ת: פה כתוב שזה יתרה של בעלי מניות.
ש: לא, אני מראה לך את הדו"ח של שנת 2009.
ת: אני קורא, יתרת בעלי מניות צמודה למדד המחירים לצרכן ואינה נושאת ריבית.
ש: לא, לא.
ת: מה כתוב פה?
ש: אתה קורא מדו"ח 2010, אני מראה לך את דו"ח,
ת: אז כתוב פה הלוואה מבעלי עניין צמודה למדד המחירים לצרכן ואינה נושאת ריבית טרם נקבע מועד פירעון.
ש: מי זה בעלי עניין?
ת: מי נמצא פה?
ש: כן.
ת: כל מיני. חנוך פיק,
ש: כן.
ת: אריה עובדיה, ולנשטין ושות', אלכס קריכלי וכן הלאה.
ש: ואתם הוגדרתם כבעלי עניין שהעניקו הלוואות.
ת: נכון.
ש: בסכום שהצטבר לסוף 2009, 421,000 ואני מניח שב-2010 זה היה סכום גדול יותר כי זה גדל בשיעור הפרשי הצמדה?
ת: זה היה שיעור סכומים קטנים בשנים האלה.
ש: בסדר.
ת: הפרשי הצמדה היו שוליים.
ש: עכשיו ואתה אומר לי שלמעשה בעלי עניין ובדו"ח 2010 אנחנו רואים שכבר קוראים להם בעלי מניות אבל אני מניח שזה אותו,
ת: אותו רעיון.
ש: אותה רשימה. אותו דבר?
ת: כן.
ש: אז הטיפול באריה עובדיה ובאלכס היה גם כבעלי מניות נכון?
ת: בהלוואות שלהם, כן.
(עמוד 453 שורות 24-7, עמוד 454 שורות 18-1).
74. נוכח האמור לעיל יש לקבוע כי אף אם אריה ואלכס לא נרשמו כבעלי מניות בחברת הנכסים יש לראות בהם כבעלי מניות דה פקטו, על כל המשתמע מכך.
תביעת התובעים לתשלום בגין ציוד חברת הנכסים
75. מעיון בטענות הצדדים עולה, שהיחסים בין השותפות לחברת הנכסים באו לידי ביטוי בכך שחברת הנכסים רכשה ציוד למושכר, כמו גם שילמה עבור שיפוץ המושכר, כאשר המימון נעשה באמצעות הלוואות, שנטלה חברת הנכסים בערבויות אישיות של יחידי השותפות, כל אחד לפי חלקו בשותפות, כאשר פירעון ההלוואות נעשה על ידי השותפות.
76. התובעים טענו, שפירעון הלוואות חברת הנכסים לבנק על ידי השותפות, ביטאה "דמי שימוש" בציוד, התואמים את גובה החזר ההלוואה, כפי שאף השתקפה בדוחותיה הכספיים של חברת הנכסים, בהם נרשם "החברה מכירה בהכנסותיה מהשכרת ציוד ומתן שירותים בהתאם לתקופת השימוש בציוד או מתן השירות".
77. בכתב התביעה טענו התובעים כי עובר לסיום השותפות שילמה השותפות לחברת הנכסים דמי שימוש העומדים על סך התשלום החודשי שעל חברת הנכסים להשיב לבנק בגין ההלוואות שנטלה, בסך של כ- 35,000 ₪, כאשר מתוכם סך של 15,213 ₪ בגין הלוואות שניטלו לצורך רכישת הציוד המשרדי ואילו היתרה בגין הלוואות שנותרו מהשקעות שבוצעו בעבר במשרדי בית הקרסיטל.
התובעים טענו כי לאחר הפירוד, ומבדיקה שערכו עלה כי אחוז חלקם בנכסי חברת נכסים עומד על 6.2%, ולעניין זה צירפו רשימה של ציוד המצוי ברשותם, לעומת כלל הציוד המצוי בחברת נכסים. על כן עתרו התובעים בכתב התביעה לקבוע כי היות והנתבעים עושים שימוש ב- 93.8% מציוד חברת נכסים, הרי שעל הנתבעים לשאת ב- 93.8% מדמי השימוש החודשיים, קרי כי על הנתבעים לשאת ב- 93.8% מגובה החזר ההלוואות שעל חברת נכסים לשלם לבנקים (סעיפים 128-127 לכתב התביעה).
78. בתצהיר עדו נכתב, שבהלוואות חברת הנכסים מתקופת אורן הורוביץ המהוות 50% מכלל הלוואות חברת הנכסים, על הצדדים לשאת בהתאם לחלקם בשותפות. אך היות וחלק מהציוד, אשר נרכש בהלוואות הללו ממשיך לשמש את הנתבעים, על התובעים לשאת ב- 25.5% מתוך אותן הלוואות במקום 34%. בגין הלוואות שנטלה חברת הנכסים מהשותפות לאחר המעבר למשרדים החדשים, שהם 50% מיתרת ההלוואות, יש לחלק לשתי תקופות: בגין התקופה הראשונה מיום 1.1.2012 עד ליום 16.9.2014, ובשים לב לאחוז הציוד בו עשו שימוש, על התובעים לשאת ב- 6.2% מההלוואות, ועל הנתבעים לשאת ב- 93.8% מההלוואות. בגין התקופה השנייה מיום 17.9.2014 ואילך (לאחר שהתובעים עזבו את המשרדים החדשים), ונוכח ההיקף המצומצם שהתובעים עושים בציוד השותפות, על התובעים לשאת ב- 2% מההלוואות, ועל הנתבעים לשאת ב- 98% (סעיף 166 לתצהיר עדו).
עדו טען בתצהירו כי על פי חישוב שערך, על הנתבעים להשיב סך של 216,000 ₪ לפני מע"מ בגין התקופה עד חודש אפריל 2015, וכן כי על הנתבעים להשיב לתובעים כל סכום ששולם מעבר לחלקם ממאי 2015 ועד למועד פסק הדין. עוד התבקש סעד הצהרתי לפיו ממועד פסק הדין ועד להשבת מלוא ההלוואות שניטלו מיום הקמת השותפות, יישאו הנתבעים ב- 98% מגובה פירעון ההלוואות, והתובעים ב- 2% מגובה פירעון ההלוואות.
79. במסגרת ראיותיהם ואף כי התובעים עתרו לסעד בהקשר דמי שימוש, הם צירפו את חוות דעתו של השמאי מר דוד בכר מיום 20.5.2015 , במסגרתה נסקר הציוד המצוי בידי הנתבעים והציוד המצוי בידי התובעים ושוויו של הציוד כמשומש. אף הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם של השמאי מר ויקטור מגידיש מיום 21.6.2015 אשר אף במסגרתה נעשתה התייחסות לשווי הציוד.
80. המומחית, לאחר שבחנה את חוות דעת הצדדים, ושמעה את טענותיהם בעניין חוות הדעת של הצד שכנגד, ערכה איזון ביניהם. המומחית לא כללה בחישוב הסופי של חוות דעתה את רכיב דמי השימוש/דמי האיזון/פירעון הלוואות חברת הנכסים, וציינה כי על בית המשפט להכריע מי הם בעלי מניותיה דה פקטו של חברת הנכסים והאם הם זהים לשיעורם בשותפות. אולם תחת ההנחה שבית המשפט יכריע שהחזקת בעלי המניות בחברת הנכסים אכן זהה לשיעור השותפים בשותפות ערכה המומחית ניתוח אפשרי לאופן ביצוע ההתחשבנות ביחס לחברת הנכסים. המומחית עמדה על ההבדלים בין חוות דעת השמאות, שהגישו הצדדים ביחס לשווי הציוד וקבעה, שהפערים המרכזיים ביניהן נובעים מההבדלים בין מסת הנכסים שכל צד הביא בחשבון במסגרת השמאות שלו (למשל, לא כללו את כלל הסניפים, כולל אלו שהועברו למשרדי ולנשטין), וכן מערך הנכסים שלא הוערכו ולא נבדקו בעין (נלקחו לפי שווי עלות פנקסני). לאחר מכן ערכה המומחית התאמות לכל אחת מחוות דעת השמאות על פי שיקול דעתה ולאחר ששמעה את טענות הצדדים בעניין והפחיתה מחוות דעת התובעים סך של 254,228 ₪ והעמידה אותה על הסך של 930,184 ₪ ולחוות דעת הנתבעים הוסיפה סך של 438,722 ₪ והעמידה אותה על הסך של 654,682 ₪.
לאחר ביצוע ההתאמות הועמד הסכום הממוצע בין שתי חוות הדעת על הסך של 792,433 ₪, מתוך זה נגזר שווי חלקם של התובעים, 34%, בסך של 269,427 ₪ וממנו הפחיתה המומחית את הציוד שנמצא אצל ולנשטין בסך של 39,963 ₪. כך העמידה המומחית את ההפרש בין הצדדים להתחשבנות על הסך של 229,464 ₪. משמע, כי על הנתבעים לשלם לתובעים בגין הציוד שנשאר ברשותם מעבר לחלקם 66% (בגינו פרעו את ההלוואות) סך של 229,464 ₪ נכון למועד חוות דעת השמאות, מאי - יוני 2015, ללא דמי שימוש מיום הפרידה, 1.1.2012 ועד למועד השמאות.
81. הנתבעים מעלים טענות רבות המצדיקות לשיטתם דחיית תביעת התובעים בגין הציוד, כמפורט להלן.
טענה ראשונה של הנתבעים, שיש לדון בה, היא טענה מקדמית, ולפיה תביעת התובעים הייתה לתשלום דמי איזון ודמי שימוש, בעוד שהמומחית ערכה תחשיב לפי שווי הציוד.
עוד לטענת הנתבעים מעולם לא הוסכם על תשלום דמי שימוש לחברת הנכסים בגין הציוד, ומעולם לא שולם שקל כדמי שימוש עבור הציוד לחברת הנכסים, ולא הוצגה כל אסמכתה על תשלום דמי שימוש. לטענתם, בניגוד לטענת התובעים, לפיה עם סיומה של השותפות נטלו הנתבעים כמעט את כל הציוד במושכר, הרי שבפועל הנתבעים לא נטלו דבר, אלא ננטשו על ידי התובעים. זאת ועוד, בתקופה שלאחר נטישתם את השותפות, לא הוצגה כל אסמכתה על תשלום של התובעים לחברת הנכסים, משום שלא בוצע תשלום כזה.
באשר להיקף הציוד, נטען שחלק מציוד חברת הנכסים נרכש על ידי אריה ואלכס לסניפים באשקלון וחיפה, משמע שהתובעים מבקשים להביא לטובתם ציוד שלא נרכש על ידי התובעים. באשר לציוד שנרכש עם המעבר למשרדים החדשים, הרי שהנתבעים העמידו ערבויות לטובת חברת הנכסים לצורך רכישת ציוד, ערבויות אישיות אלו חולטו, משמע, הלכה למעשה הנתבעים מימנו ישירות ובעצמם חלק ניכר מציוד חברת הנכסים. על כן רצון התובעים כי לאחר כל אלה הנתבעים יוסיפו וישלמו להם תשלומים על ציוד זה הוא מופרך לחלוטין.
עוד טוענים הנתבעים, שהתובעים הגישו תביעה לסעד הצהרתי להורות על תשלום כספים, וזאת ללא שילמו אגרה בגינו ועל כן יש לדחות תביעתם ברכיב זה. ביחס לסעד הכספי עבור דמי איזון בסך של 130,686 ₪ וכן סך של 28,084 ₪ נטען שסכומים אלה לא הוכחו. התובעים הגישו חוות דעת שמאי שהתיימרה לשום את הציוד אשר נותר אצל כל צד, אלא שהשמאי לא אמד את הסכום שיש לשלם כדמי שימוש עבור הציוד, מדובר בשני עניינים שונים. שווי הציוד ושווי דמי השימוש אינם נגזרת האחד של השני, אף שמאי התובעים לא טען לקשר כזה. במילים אחרות כתב התביעה דן בדמי שימוש בעוד חוות הדעת התייחסה לשווי הציוד.
82. לאחר עיון בטענות הצדדים אני מקבלת את תביעת התובעים ברכיב זה, בהסתמך על קביעת המומחית. להלן אפרט נימוקי.
83. ביחס לקביעת המומחית בחוות דעתה טוענים הנתבעים כטענה מקדמית, שהמומחית הציעה בחוות דעתה התחשבנות המבוססת על רכישת הציוד, אך הנתבעים אינם רוצים לרכוש את הציוד, ולא זה הסעד אשר התבקש בתביעה. התובעים טוענים שיש לדחות הטענה שכן הנתבעים מנסים להימלט מחובם בנימוק פורמלי. לטענתם גם אם המומחית ערכה תחשיב לפי שווי הבעלות בציוד, הרי שהוא משקף את שווי דמי השימוש בציוד. זאת ועוד, ובהתאם לפסיקה בית משפט רשאי מיוזמתו לדון במשמעות משפטית הנגזרת מהמסכת העובדתיות אשר נפרשה לפניו, גם אם העילה המשפטית לא פורטה במפורש בכתב התביעה. לעניין זה מוסיפים התובעים כי הסכומים שפסקה המומחית אינם פורצים את מעטפת התביעה.
84. דין הטענה המקדמית להידחות.
85. כפי שעולה מהפירוט לעיל, אכן בתחילה טענות התובעים היו לקביעה כי תשלום ההלוואות של חברת נכסים תעשה בהתאם לתשלום דמי שימוש בגין הלוואות חברת נכסים, אך התובעים במסגרת ראיותיהם התייחסו אף לשווי הציוד, וכך נעשה גם בחוות דעת שהגישו הנתבעים. אף המומחית בחוות דעתה, התייחסה לשווי הציוד, ולצדדים ניתנה האפשרות למשלוח שאלות הבהרה, כמו גם לחקור את המומחית על חוות דעתה, ואף עדו נחקר בהרחבה לעניין היקף הציוד ושוויו (ראו למשל עמוד 92 שורות 30-20, עמוד 93 שורות 13-12, עמודים 98-97, עמוד 102 שורות 20-9, עמוד 103 שורות 34-26, עמוד 107 שורות 24-23, עמוד 111 שורות 16-10, עמודים 113-112)
86. בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי קיימת הסכמת הנתבעים להרחבת חזית, לעניין זה ראו פסק הדין בעניין רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' שמחה משטה (3.2.2013) שם חזר בית משפט העליון על ההלכה לעניין הרחבת חזית וציין הדברים הבאים היפים אף לענייננו:
כידוע, הכלל היסודי הוא "כי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות ... ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על-ידי יריבו" (ע"א 397/68 וייס נ' ג'ורג' פ"ד כג(1) 402, 407 (1969)). כלל זה מבטא את האיסור על "הרחבת חזית" (או "שינוי חזית"). אכן, לא תמיד יידרש שינוי פורמאלי של כתב טענות כדי שייאמר כי בעל דין רשאי לטעון טענה כלשהי, והוא - כאשר אותו בעל דין הציג ראיה להוכחת אותה טענה ויריבו לא התנגד לכך, ובכך הוא נחשב כמי שנתן מכללא את הסכמתו להרחבת החזית. אין מדובר בכלל טכני גרידא: "הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון" (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (20.8.2009), פסקה 18 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור). ועוד נאמר, כי הגם שהתנגדות להרחבת חזית היא "דיונית באופייה", יש לה "משקל רב", זאת "נוכח השיטה האדוורסרית הנהוגה במשפט הישראלי, וביתר שאת - בהליך האזרחי. באחרון, הצדדים הם-הם אשר מגדירים את הפלוגתות. במיוחד הדבר נכון לגבי התובע שלא רק פותח את ההליך, אלא למעשה יוצר אותו על-פי הגבולות שבכתב תביעתו. ... הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו" (ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (4.7.2011), פסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; ראו עוד: ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ [ (12.7.2011))". (ההדגשה הוספה – ע' ר').
בשים לב כי אף הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם ביחס לשווי הציוד, ואף חקרו את עדו בהרחבה לעניין זה, ואף הגישו התייחסותם בנושא לשאלותיה של המומחית, ניתן לראות בכך כהרחבת חזית מוסכמת בכל הנוגע לתביעה בגין שווי הציוד, ואין מקום לטענה כי המדובר בהרחבת חזית אסורה.
87. למעלה מן הנדרש אציין כי אף אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעים כי התביעה בגין שווי הציוד, הוא סעד שלא נתבע על ידי התובעים, אזי ובהתאם לפסיקה רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת. (ע"א 67/84 מרים בכר נ' חביב בכר פ"ד לח(3), 764 (1984)). הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה. התנאי האחד הוא, כפי שכבר צוין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש; השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש; והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת (ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3),14 (1988); ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (2005)). שעה שהצדדים הגישו חוות דעת בעניין שווי הציוד והצדדים חקרו על כך ואף התייחסו לנושא זה בסיכומיהם, ניתן היה להיעתר בתביעה בסוגיית שווי הציוד אף מנימוק זה. לעניין זה יש להוסיף, כי התביעה בגין שווי הציוד אינה באה בנוסף על תביעת התובעים בגין דמי השימוש אלא היא מחליפה אותה, ועל כן אין בקבלת התביעה הנשענת על חישוב שונה של אותו רכיב תביעה, ושעה שלנתבעים ניתנה האפשרות, ואף עשו כן, להגיש ראיותיהם בעניין זה, לרבות חקירת הצד שכנגד, כדי לפגוע בזכויות הדיוניות של הנתבעים. עוד אדגיש, כפי שטוענים התובעים, כי הסכום שפסקה המומחית בגין זה לא פרץ את מעטפת התביעה.
88. וכעת לגופן של הטענות.
89. אשר לטענת הנתבעים, לפיה התובעים אינם יכולים לדרוש התחשבנות בגין הציוד, שכן הם בחרו לנטוש אותו, בעוד הנתבעים ביקשו כי התובעים ייקחו אותו, דין הטענה להידחות.
ראשית, הוכח שבמועד ההיפרדות הנתבעים לקחו חלק מהציוד ומנעו מהתובעים לעשות בו שימוש על ידי עקירת הציוד מהקירות ונעילתו בחדרים נפרדים (לעניין זה ראו עדותו של עדו עמוד 114 שורות 34-21, וכן חקירתו הנגדית של חנוך במסגרתה אישר ביצוע פעולות אלו, עמוד 429 שורות 9-1 ועמוד 433 שורות 9-2).
שנית, אין במכתבו של חנוך מיום 31.5.2015, נספח כ"ג לתצהיר אריה, בו התבקשו הנתבעים לסור ולקחת את הציוד שנטשו, כדי לסייע לנתבעים. המדובר במכתב, שנשלח לאחר הגשת התביעה, ולאחר שהתובעים כבר פינו את המושכר, ואין בו להעיד על אומד דעת הצדדים בזמן אמת. מנגד, מכתבו של חנוך, מיום 1.9.2014 (נספח 42 לתצהירו של עדו), ובסמוך למועד בו פינו התובעים את המושכר מעיד כי נאסר על התובעים לקחת עימם את הציוד: "1. נכסי חברת עובדיה ולנשטין פיק ושות' נכסים והשקעות בע"מ, להלן חברת הנכסים, אינם נכסיכם האישיים ועל כן אינם ניתנים להעברה ואף לא למכירה, אם וככל שבכוונתם להעתיק את מקום פעילותכם. 2. ... 3. הוצאת נכסים מחברת הנכסים והעברתם לרשותכם ללא תמורה מהווה עבירה על יותר מחוק אחד, עושק חברת הנכסים ועושק בעלי מניות המיעוט בה". על כן הטענה שהתובעים נטשו את הציוד אין בה ממש.
90. הנתבעים טוענים, כאמור לעיל, שמעולם לא שולמו דמי שימוש עבור הציוד והנכסים וכי לא נחתם הסכם בעניין זה מול חברת הנכסים, טענה אשר אינה מתיישבת עם הדוחות הכספיים של השותפות שם נכתב במפורש, שהשותפות נושאת בהוצאות דמי שימוש בגין הציוד, וכאשר בדוחות חברת הנכסים עליהם חתם אריה כמנכ"ל וכרו"ח מבקר, צוין כי "החברה עוסקת בהשקעות בציוד והשכרתו לשותפות רואי החשבון עובדיה ולנשטין פיק ושות'" (ראו נספח 38 לתצהירו המשלים של עדו - באור 1 ס"ק ב' בעמוד 4). כפי שפורט לעיל, אריה בחקירתו ניסה להתחמק ממתן תשובה הולמת בעניין זה וטען שחתם בטעות על הדוחות הכספיים, או שחתימתו על דוח 2010 זויפה, או שלא היה לו מינוי למנכ"ל של חברת הנכסים, או שאין לו מושג מה הן הכנסותיה של חברת הנכסים ומקורן, אך לבסוף הודה כי היחידים שעשו שימוש בציוד חברת הנכסים הם OWP ולאחר מכן OPK וולנשטין.
חנוך נחקר לעניין זה ואישר שההכנסות היחידות של חברת הנכסים היו דמי שימוש (עמוד 459 שורות 23-22), וכי לחברת הנכסים אין פעילות אחרת בגינה היא מפיקה הכנסות (עמוד 460 שורות 6-4), אך טען כי דמי שימוש שולמו במחיר שהוא לא כלכלי (עמוד 450 שורות 22-14). בהמשך העיד, שבשנים הקודמות הייתה הסכמה, שמאחר והשותפות היא זאת אשר שילמה את ההלוואות היה נוח לומר, שסכום החזר ההלוואות הוא גם סכום דמי השימוש (עמוד 463 לפרוטוקול שורות 12-11). אף אריה אישר בעדותו כי אין חולק שהם עשו שימוש בציוד, וככל שהיו מגיעים להבנות, חברת הנכסים הייתה זכאית לדמי שימוש, אך לא בסכומים להם טוענים התובעים (עמוד 373 שורות 7-3, ושורות 26-17).
91. נוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובעים כי אכן בוצעה התחשבנות בין השותפים באשר לשימוש בציוד, אשר הוגדרו כ"דמי שימוש", יחד עם זאת יש לבחון להלן את אופן חישוב השימוש בציוד, וטענות הנתבעים ביחס לחוות דעת השמאות בעניין זה.
92. לעניין חוות הדעת טענו הנתבעים, שקיימות מניפולציות בחישוב רשימת הציוד שנותר אצל הנתבעים. התובעים לקחו רשימת ציוד, בחנו מה מתוך הרשימה מצוי אצלם, והניחו כי היתרה נותרה אצל הנתבעים. כאשר נחקר עדו האם כל הציוד ברשימה שהציגו התובעים אכן קיים השיב, שהוא מתחייב לגבי 85% - 90% מהרשימה, וכן אישר שחלק מהציוד הישן המופיע ברשימה לא נלקח בעת המעבר מהמשרדים בחילזון למשרדים החדשים. לעניין זה מוסיפים הנתבעים שהטופס עליו הסתמכו התובעים הוא טופס פחת, שהוא טופס חשבונאי המציג את הפחת החשבונאי ולא את המלאי הקיים פיסית. לטענתם, ייתכן שציוד אבד פיסית אך עדיין יופיע ברשימת הפחת. עוד נטען, שברשימה הופיע ציוד מאשקלון, אשר חלקו נגרט וחלקו נרכש על ידי אלכס על חשבונו. זאת ועוד, שמאי התובעים הצמיד לציוד הישן, שנותר בידי הנתבעים, מחיר של ציוד חדש, לעניין זה השיב עדו כי אכן השמאי מטעמם טעה, אך המומחית עשתה בדיקה וביצעה הפחתות. עוד נטען כי התובעים ניסו לחייב את הנתבעים על פרטים, שאינם ציוד, כגון השלט, שהיה בשעתו של השותפות.
לעניין רשימת הציוד העיד עדו, שהסתמך על דוח שיצא בשנת 2011 חתום על ידי חנוך כמבקר החברה, לפיו זאת יתרת הרכוש הקבוע בספרי החברה (עמוד 81 שורות 34-33, עמוד 82 שורות 6-1). עדו עומת עם הטענה כי יכול להיות ציוד שעוד לא גמרו לפחת אותו בספרים, ולכן רוצים להכיר בסכום שנקנה, גם אם לא קיים פיזית, והשיב, כי אם הוא לא קיים פיזית יש להפחיתו במלואו ולקבל יותר הוצאה לצורכי פחת (עמוד 82 שורות 11-7).
אף חנוך נחקר לעניין זה ואישר כי אם התובעים מסתמכים על דוח הפחת של ה- 31.12.2011, שזה מועד ההיפרדות, אז זה תואם את הרכוש הקבוע לאחר ביצוע ההפחתה, שנבע מהמעבר לבית החילזון, אף כי סייג זאת ושאל האם גם בשנת 2011 בוצעה הפחתה (עמוד 444, עמוד 445 שורות 7-1). בהמשך עדותו אישר חנוך כי לאחר ההפחתות וההתאמות, שביצעה המומחית, אין להם טענות כי התובעים דורשים דמי שימוש בגין ציוד שאינו קיים (עמוד 452 שורות 14-9).
עדו נחקר לעניין הציוד שפורט בנספח 45 לתצהירו, ואישר כי השמאי היה צריך לקחת בחשבון את הטור השמאלי, שהוא היתרה להפחתה, ואילו בחוות דעתו לקח השמאי את הטור הימני ולא את הטור השמאלי אך השיב כי בגין כך המומחית עשתה הפחתות בחוות דעתה (עמוד 92 שורות 30-20, עמוד 93 שורות 23-12). לעניין זה ראו אף נושאים נוספים עליהם נחקר ואישר כי אף שאכן ישנה בעייתיות בחישובים שנערכו, המומחית התייחסה אליהם במסגרת עריכת האיזון בין חוות דעת הצדדים (עמוד 107 שורות 24-23, עמוד 113 שורות 7-6).
93. בנסיבות העניין, ואף כי חוות דעת התובעים אינה חפה מטעויות, מצאתי כי ניתן להסתמך עליה, וזאת לאחר שהמומחית ביצעה התאמות בחוות דעת הצדדים, לאחר ששמעה את טענות הצדדים בעניין, וכפוף לקביעתי בהמשך באשר לתביעת התובעים לדמי שימוש עד למועד ההיפרדות.
94. באשר לטענת הנתבעים כי הם פרעו את מלוא ההלוואות שנלקחו על ידי חברת נכסים בעוד שהתובעים לא עשו כן, הרי שטענה זאת אינה מתיישבת עם עדותו של חנוך שאישר שולנשטין מימנו את חלקם בערבות גם לאחר שהתפרקה השותפות (עמוד 372 שורות 10-9). יתרה מכך וכפי שיפורט בהמשך, על ולנשטין להמשיך ולפרוע את חלקם באובליגו של חברת הנכסים, ככל שטרם נפרעו.
95. טענה נוספת שהעלו הנתבעים היא להיעדר עילה ויריבות, שכן הציוד הוא של חברת הנכסים שהיא אישיות משפטית נפרדת, ואין לתובעים כל עילת תביעה אישית בגין כך. לעניין זה הפנו הנתבעים לתביעת התובעים בבוררות, הזהה כמעט לתביעה הנוכחית, שם הם צירפו את חברת הנכסים כתובעת, והיא כן תבעה בעצמה את התשלום.
לטענת הנתבעים קיימת הפרדה בין בעל מניות לבעל חברה, ובעל מניות בחברה אינו יכול לתבוע בעצמו דבר המגיע לחברה. אף אם התובעים שילמו ביתר לחברת הנכסים עליהם לתבוע אותה ולא את הנתבעים. אף אם בעל מניות סבור כי מאן דהוא חייב כספים לחברה שבמניותיה הוא מחזיק, והחברה אינה פועלת בעצמה לגביית החוב, הדרך הראויה היא להגיש בקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת, ולקבל אישור בית המשפט להגשת תביעה אך הדבר לא נעשה.
96. אף טענה זאת נדחית על ידי.
97. תביעה נגזרת היא תביעה שיכול בעל מניות להביא בפני בית המשפט בשמה ובמקומה של החברה עצמה, כך שבסופו של ההליך, יתגלגלו פירות התביעה אל כיסה של החברה, ולא לכיסו של בעל המניות (א. חביב-סגל, דיני חברות (2007), עמ' 676).
מעיון בטענות הצדדים להליך עולה, שאין חולק שחברת הנכסים אינה חברה אשר יש לה פעילות משל עצמה, אלא נועדה אך לשמש את שותפות הורוביץ, ולאחר מכן את OWP בלקיחת הלוואות לצורך רכישת ציוד ושיפוץ המושכר. זאת ועוד, ולאחר שהפעילות המשותפת של הצדדים במסגרת השותפות באה לסיומה, הצדדים אינם פועלים עוד במסגרת חברת הנכסים, אלא קיומה הוא אך בשל המשך תשלום ההלוואות שנלקחו על ידה.
בנסיבות אלו, כאשר אין כל רצון מצד הצדדים להמשך פעילותה של החברה, אין משמעות לתביעה, שמטרתה להגדיל מסת הנכסים של החברה, מלבד המשמעות הכלכלית לבעלי המניות עצמם, ובעניין זה גם הצדדים לשותפות, אשר יקבלו לידיהם את הכספים שייגבו עבור החברה, הרי שאין מקום להגשת תביעה נגזרת אלא המדובר בתביעה אישית של בעלי המניות בחברת הנכסים (ראו ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (9.9.2004), בש"א (מחוזי נצרת) 135/09 יגאל סרף נ' ישראל טוקאר (10.05.2009)
98. לעניין החישוב שהוצע על ידי המומחית, אני מקבלת את עמדת התובעים לפיה ניתן לראות את חברת הנכסים כשקופה, מעין זרוע של השותפות, כאשר במישור הקנייני הציוד שייך לשותפות, ואילו חברת הנכסים אינה אלא כלי לתכנון מס, כאשר השותפות היא הרוכשת, המממנת והמשתמשת בציוד. בהתאם לגישה זאת, כאשר השותפות מתפרקת, צריך לחלק את הציוד לפי אחוזי השותפות, בהתאם לסעיף 52(2)(ה) לפקודת השותפויות. מכיוון שהנתבעים לקחו ציוד העולה על חלקם בשותפות והתובעים לקחו פחות, יש לבצע איזון בהתאם לשווי הבעלות בציוד.
על כן ובהתאם לחוות דעת המומחית יש לפסוק לתובעים בגין רכיב זה, שהוא חישוב שווי הציוד ממועד חוות דעת המומחית ואילך את הסך של 229,464 ₪.
99. באשר לדמי השימוש ממועד ההיפרדות ועד למועד חוות דעת המומחית, הרי שלא מצאתי לפסוק לתובעים בגין רכיב זה. ראשית, בתביעתם עתרו התובעים לתשלום דמי שימוש ממועד ההיפרדות עד להגשת התביעה בסך של 136,686 ₪ כולל מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך של 5,027 ₪, בעוד שבתצהירו של עדו ובסיכומיהם עתרו לתשלום הסך של 251,838 ₪ וזאת מבלי שתיקנו את כתב התביעה. שנית, בשים לב כי בחוות דעתה התייחסה המומחית לעניין שווי הציוד, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעים בגין התקופה שעד לחוות דעתה על פי שווי דמי שימוש, ואילו לאחר מכן על פי שווי הציוד, עת לא ברור היחס בין חיובים אלו, והאם יש בכך כדי לפסוק לתובעים סכומים בכפל. לעניין זה אוסיף, כי עת חוות דעת שמאי התובעים אינה חפה מטעויות כפי שעלה אף מעדותו של עדו יש בכך כדי להטות את הכף אף לדחיית תביעת התובעים ברכיב זה.
100. נוכח האמור לעיל על הנתבעים לשלם לתובעים בגין רכיב זה את הסך של 229,464 ₪.
הפיצוי בגין מימוש הערבויות של אריה ואלכס לחברת הנכסים
101. לטענת הנתבעים, הסכום העיקרי המרכיב ראש תביעה זה הוא ערבות אישית, שחולטה ואשר העמידו אריה ואלכס ביחד ולחוד עם ולנשטין לטובת התחייבויות שלקחה עליה חברת הנכסים.
102. לטענת הנתבעים, תביעתם של אריה ואלכס היא לכספים המגיעים להם מחברת הנכסים ומולנשטין גם יחד ואף יש הצדקה לחיוב ולנשטין באופן אישי וזאת ממספר נימוקים: אחד, אריה ואלכס אינם בעלי מניות בחברת הנכסים בניגוד לולנשטין; שנית, חברת הנכסים לא פרעה את חובותיה בשל התנהלות ולנשטין אשר נטשו את השותפות; שלישית, המדובר בתביעות שונות: בעוד ולנשטין דורשים השבה של תשלומים ששילמו לחברת הנכסים, הנתבעים תובעים עבור תשלומים שנאלצו לשאת בהם, חילוט ערבויות בשל נטישת התובעים. זאת ועוד, המדובר בערבות ביחד ולחוד ומשלא שילמו ולנשטין נאלצו אריה ואלכס לשלם מכוחה את חלקם של ולנשטין, וכי ולנשטין מכוח ערבותם ביחד ולחוד חייבים בשיפוי.
103. לטענת הנתבעים קיימים לפחות 5 מסלולים משפטיים שונים אשר מכוחם יש לחייב את התובעים בסכומים הנתבעים בעילה זאת: מקור האחריות הראשון, הוא מכוח הפרות חובות זהירות ואמון והתנהלות בחוסר תום לב ובדרך לא מקובלת שכן נטישת השותפות והחופזה בה היא נעשתה מבלי שהתובעים יהיו מוכנים לעשות מאמץ להצלת השותפות וחברת הנכסים הובילו לחילוט הערבויות; מקור האחריות השני, מכוח ערבות ואחריות ביחד ולחוד, לעניין זה מפנים הנתבעים לסעיפים 54, 56(א) לחוק החוזים ולסעיף 20(א) לפקודת השותפויות; מקור אחריות שלישי הוא הרמת מסך, וזאת בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), שכן התנהלות התובעים עולה כדי קיפוח של נושה של החברה, או מהלך שיש בו נטילת סיכון בלתי סביר, המצדיק הרמת מסך. היה ברור כי העיתוי בו נטשו התובעים יוביל לכך שהחברה לא תוכל לפרוע את התחייבויותיה בין היתר כלפי אלכס ואריה; מקור אחריות רביעי הוא סעיף 54(א) לחוק החברות לחיוב ישיר של הדירקטור עצמו; מקור אחריות חמישי לחיוב הוא עקרון תום הלב והחובה לפעול בדרך מקובלת, אשר בהתאם לפסיקה תקים אחריות אישית גם לבעל מניות ודירקטור.
104. לעניין האמור דין תביעת הנתבעים להידחות.
105. כפי שנקבע לעיל, יש לראות באריה ואלכס כבעלי מניות דה פקטו של חברת הנכסים יחד עם עדו, ניתאי וחנוך, ועל כן יש לדחות את הטענה כי הנתבעים נשאו בפירעון החובות של חברת הנכסים רק בשל ערבותם, שכן קבעתי שהנשיאה בחובות חברת הנכסים נעשתה בהתאם לחלקם של הצדדים בשותפות, ובאופן שווה גם בהלוואות שנלקחו לצורך מימון הציוד שנרכש על ידי חברת הנכסים.
106. בניגוד לטענה, שהערבות היא ביחד ולחוד, עלה שכל אחד מיחידי השותפות ערב לאובליגו של חברת הנכסים כפי חלקו. לעניין זה ראו נספח 30 לתצהירו של עדו, הם מסמכים עליהם חתומים יחידי השותפות כערבים לבנק לטובת חשבון חברת הנכסים. שם צוין באחוזים חלקו של כל אחד מהשותפים בערבות לגובה חובות חברת הנכסים בבנק וצוין כי "על אף האמור בכתב הערבות יוכל הבנק להיפרע על פי כתב הערבות מכל אחד מהערבים רק את אותו אחוז מכלל הסכומים מבוטחים כהגדרתם בכתב הערבות המצוין ליד שמו....". מכאן וככל שאריה ואלכס פרעו את חלקם באובליגו הדבר נעשה רק באשר לחלקם היחסי בחשבון ולא מעבר לכך.
107. חיזוק למסקנה לעיל ניתן אף למצוא בעדותו של אריה, במסגרתה אישר כי זאת הייתה ההסכמה, שכל אחד יהיה ערב לפי חלקו :
"עו"ד אדלשטיין: אוקי, תאשר לי שהערבות הייתה לחוד, לא ביחד ולחוד, כל אחד היה ערב על החלק שלו.
כב' השופטת: מה זאת אומרת?
עו"ד אדלשטיין: זאת אומרת עובדיה,
כב' השופטת: מול הבנקים?
עו"ד אדלשטיין: מול הבנק.
כב' השופטת: איך?
עו"ד אדלשטיין: איך, ולנשטין היו ערבים על 34 אחוז.
העד: אמת.
עו"ד אדלשטיין: 32 אחוז, סליחה,
כב' השופטת: כתוב ב,
עו"ד אדלשטיין: ככה מופיע בכתב,
העד: לא אנחנו ביקשנו את זה כן, ביקשנו,
עו"ד אדלשטיין: כך מופיע בכתב הערבות,
כב' השופטת: אוקי.
עו"ד אדלשטיין: אני רוצה להגיש אותו, הוא צורף,
עו"ד כרמון: צורף נספח 30 לתצהירים.
העד: השותפים ביקשו את זה.
עו"ד אדלשטיין: השותפים ביקשו,
כב' השופטת: איפה רואים את זה?
עו"ד אדלשטיין: כדי שאף אחד לא יהיה תלוי,
כב' השופטת: איפה רואים את האחוזים?
העד: יש נספח המשך.
כב' השופטת: איפה רואים את האחוזים רק.
עו"ד כרמון: האחוזים כתוב,
כב' השופטת: אני רואה, 281 כן. כל אחד על פי חלקו?
עו"ד אדלשטיין:כל אחד על פי חלקו נכון?
כב' השופטת: ולנשטין עידו 16 אחוזים,
עו"ד אדלשטיין: אז החשיפה של כל אחד הייתה מוגבלת,
כב' השופטת: כן, אני רואה.
עו"ד אדלשטיין: הייתה מוגבלת, כל אחד כפי חלקו ואתה היית, ותאשר לי שחלוקת האחוזים של הערבות תאמה בדיוק את חלוקת האחוזים בפירמה, עובדיה, ולנשטין פיק נכון?
העד: היא תאמה את האחוזים בפירמה טרם העלאת האחוזים של עידו וניתאי ל-34. (עמוד 351 לפרוטוקול , עמוד 352 שורה 1, ההדגשה הוספה ע' ר').
108. עוד יש להוסיף, כי מעדותו של אריה עלה, שולנשטין אף המשיכו בפירעון ההלוואות גם לאחר מועד ההיפרדות (עמוד 372 שורות 10-9), כך שהתובעים כמו גם הנתבעים המשיכו לשלם את חלקם היחסי בחובות חברת הנכסים בהתאם לחלקם בשותפות, ואין לחרוג ממנה.
109. נוכח האמור לעיל יש לדחות את תביעת הנתבעים לחיוב ולנשטין בסכומי ההלוואות שנפרעו על ידי אריה ואלכס לטובת חברת הנכסים.
110. רכיב תביעה נוסף בתביעה שכנגד היה בגין הלוואות לטווח ארוך אשר נרשמו על שמם של אלכס ואריה בספרי חברת הנכסים בסך של 210,329 ₪ ובסך של 77,600 ₪, ואשר לטענת הנתבעים על התובעים לשלמם.
לעניין האמור טענו התובעים, שמקור ה"חוב" הוא בגין הלוואות שהועברו על ידי השותפים והשותפויות השונות לאורך השנים, לחברת הנכסים, כאשר כתמורה לכך נרשמה הלוואה לזמן ארוך לזכות מעבירי הציוד, בגובה שווי הציוד שהועבר. כך נרשמו יתרות זכות לטובת אריה, חנוך, שותפי הורוביץ לשעבר ואף לטובת חגי ולנשטין ושות'.
בחקירתו אישר חנוך כי המדובר בכסף שלא היה אמור להיות מוחזר לשותפים ופשוט נתנו לזה ביטוי כחלק מההון של החברה שממן את הרכוש הקבוע "ומה שהיה היה ומה שנותר נמחק", ולא הוגדר כהלוואה שצריך להחזיר אותה (עמודים 456- 457 לפרוטוקול). עת עומת עם העובדה שאריה ואלכס תובעים את הסכומים הללו, סעיף 19.4 לכתב התביעה המתוקן, בעוד שלמעשה לפי התשובה שלו לא קיים חוב, השיב "אני חושב שהסברתי את העניין.... אתה צריך להיות מבסוט" (עמוד 458 שורות 21-1).
די בעדותו של חנוך כדי לדחות את תביעת הנתבעים ברכיב זה. אוסיף כי בסיכומיהם לא טרחו הנתבעים להתמודד עם טענות התובעים בעניין זה כמו גם עם עדותו של חנוך כפי שפורטה לעיל.
111. באשר לתביעה הנוגעת למימון שרתי מחשב, הרי שאף לרכיב תביעה זה לא התייחסו הנתבעים בסיכומיהם, ועולה מסיכומי התובעים, שהשרתים נרשמו בטופס י"א על בסיסו נערכו דוחות השמאות וההתאמות שביצעה המומחית במסגרת הצעתה להתחשבנות בין הצדדים בנוגע לציוד בכללותו.
112. נוכח האמור לעיל תביעת הנתבעים להשבת ההלוואות נדחית. יחד עם זאת ובשים לב כי אין מחלוקת כי הנתבעים פרעו את מלוא ערבותם בגין חובות חברת הנכסים (ראו לעניין זה עדותו של עדו עמוד 122 לפרוטוקול שורות 10-9) אזי על התובעים להמשיך ולשלם את חלקם בערבויות אלו, ככל שטרם נפרעו.
113. בשים לב להכרעתי לעיל לא מצאתי להידרש ליתר טענות הנתבעים כפי שפורטו בסעיף 103 לפסק הדין, ואין באמור בהם כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי בעניין זה.
טענות הצדדים בעניין תשלום הפיצוי בגין השימוש במושכר מיום 1.1.2012 עד 15.9.2014
114. התובעים טענו לעניין רכיב זה, שהמומחית חרגה מסמכותה ולא היה מקום לפסוק לנתבעים כל פיצוי בגינו, מנגד טענו הנתבעים כי היה מקום לפסיקת סכום גבוה יותר וכי הסכום שנפסק להם, נפסק מחמת טעות.
115. המומחית קבעה בחוות דעתה שהסכם השכירות, כפי שנחתם במקור לתקופת השכירות הראשונה, היה על דעת כל שותפי הפירמה באותה העת. עזיבת שותפי ולנשטין את השטחים לא שחררה אותם ממחויבות זאת, ואף טרם עזיבתם, ככל שעלות השטחים לא כוסתה על ידי השתתפותם בשכר הדירה, עליהם לשאת בחלק יחסי מהעלויות. קרי, הצדדים אחראים לעלויות הקומה לפי חלקם בשותפות. על כן, ככל שקיימת יתרת עלויות בגין השטחים השכורים, שלא כוסתה על ידי שוכר המשנה, על שותפי ולנשטין לשאת בהם בשיעור חלקם בשותפות. התחשיב יהיה הכפלת דמי השכירות ששולמו לששון חוגי עד ליום 15.9.2014 ב- 34% והפחתת תשלומי ולנשטין ושוכרי המשנה בתקופה המדוברת וחיובם בהפרש. עוד נקבע כי דרך החישוב היא באמצעות "ייחוס לשטחים בהיקף של 34% כיסוי עלויות באמצעות ולנשטין ושוכרי המשנה באופן מלא". עוד ציינה המומחית, שעקב שאלות הבהרה של שותפי OPK נבחן הצורך בחיוב שותפי ולנשטין בעודף ההוצאות של משרדי OWP לתקופה של 3.5 חודשים מיום 15.9.2014 לעומת הוצאות משרד ולנשטין בפתח תקווה ונמצא שההפרש אינו מהותי. על כן נקבע שעל התובעים לשלם לנתבעים בגין רכיב זה סך של 141,473 ₪, ובצירוף מע"מ סך של 164,109 ₪.
116. לעניין האמור אני מקבלת את טענות התובעים, וקובעת כי הכרעת המומחית בעניין זה חרגה מתפקידה, עת המדובר בשאלה משפטית אשר על בית המשפט להכריע בה, והיא האם לאחר ההיפרדות מוטלת על התובעים החובה לשאת בהוצאות המושכר, ועל כך יש להשיב בשלילה.
117. התובעים הודו שהישארותם במושכר, נעשתה בשל הרצון להימנע מעזיבת המושכר בשל הקנס שהיה קיים בהסכם השכירות מול ששון חוגי, ואכן ממועד ההיפרדות עד ליום 16.9.2014, המשיכו התובעים לעשות שימוש בחלק שהוקצה להם במושכר על ידי הנתבעים, ושילמו את חלקם בגין החלק בו עשו שימוש, והעולה ל- 26% מהמושכר (לעניין זה ראו נספח 15 לתצהירו המשלים של עדו). השאלה היא האם יש מקום לחייבם בגין השטחים הריקים והמשלימים את חלקם לשיעור של 34% ולטעמי התשובה לכך היא שלילית.
118. לעניין האמור אני מקבלת את טענת התובעים כי יש לראות ב OPK כשוכרת ראשית ובולנשטין שוכר משנה, זאת כמפורט להלן.
119. בסעיף 7 לטיוטת הסכם ההיפרדות, אשר נשלח על ידי אריה, נקבע כי תתאפשר לתובעים שכירות משנה על שטח מינימלי של 175 מ"ר ברוטו לתקופה של שנתיים. כבר ממסמך זה ניתן לראות כי הנתבעים הם אשר לקחו את ההחלטות לגבי המשך השימוש במושכר וקבעו את אופן החלוקה בו בין הנתבעים לתובעים, וזאת אף כפי שיפורט בהמשך.
120. מהתנהלות הצדדים, כפי שתפורט להלן, עולה, שלאחר ההיפרדות, מעמדם של התובעים במושכר והיחס אליהם היה כשוכרי משנה, אף כי בפועל לא נחתם הסכם כזה בשל סירובו של אריה.
ביום 9.11.2011 פנה עדו לאריה (נספח 33 לתצהיר של עדו) ביחס לשטח המושכר ומציין "שכירות משנה – בהמשך לתוכנית שהעברת לי מהו גודלו של השטח הצבוע בורוד והמיועד להשכרת משנה?". בהמשך ההתכתבויות בין הצדדים, באשר לדרישת התובעים לביצוע שינויים ובכללם סגירת מעברים, התקנת דלתות ונקודות חשמל, משיב אריה, שבהעדר הסכם פרישה ושכירות משנה יש לקבל את אישורו טרם ביצוע פעולות כלשהן (מייל מיום 27.12.2011, מסמך 318 לתצהירו של עדו).
ביום 12.1.2012 פנה עדו לחנוך וביקש הסכם שכירות לחתימה, תוך שהוא מציין שאריה הבטיח להעביר את ההסכם עד ליום 11.1.2012.
במענה להודעה זאת השיב אריה, שככל שלא העביר את חלקו בשכר הדירה עליו לעשות כן, שאם לא כן ינקטו נגדו צעדים עוד הוסיף שהוא מתבקש לא לעשות שום שינוי נוסף במושכר מעבר לנזקים עליהם כתב אריה.
על כך השיב עדו שאינו מבין מה אריה רוצה, שכן הוא העביר שיק, הובטח לו חוזה כדייר משנה, אך זה לא הועבר לעיונו, והוא רוצה הסכם לפני שהוא משלם. לגבי שינויים במושכר ציין כי הם יעשו בתיאום עם אריה, אך אין בכוונתו להמתין עם הסכם העקרונות או חוזה השכירות "לעולמי עד".
על כך השיב אריה שעליו לשלם את דמי השכירות עבור המושכר, ומציין כי "כפי שהוסבר לך חוזה שכירות משנה לא יהיה ביננו לפני שאקבל אישור חתום מששון חוגי ואישור לשינויים שברצונך לבצע. השתדל לא לעשות שינויים נוספים במושכר ולהימנע מגרם נזק- כפי שתיארתי אתמול....." (ההדגשה הוספה ע' ר', נספח 32 לתצהירו של עדו, עמודים 323-322).
במייל מיום 1.2.2012 הודיע עדו לאריה שלמחרת היום תותקן עמדת מזכירות בצד של ולנשטין, ומצורף אישור ששון חוגי לביצוע האמור, עוד הוא מוסיף כי יותקן אצלו חדר עבודה חדש, והוא ידאג להחזיר את השידה והארון לחדר הקודם בו ישב, כפי שאריה ביקש (נספח 32 לתצהירו של עדו, עמוד 325).
במענה השיב לו אריה כי אישור ששון חוגי אינו מספיק וכי "כל שינוי צריך לקבל את אישורנו במסגרת הסכם שכירות עימכם, ונספח לחוזה שלנו עם חוגי. על מנת שתוכל להתקין את העמדה אתה צריך לסיים את ההתקשרות עמנו. כל עוד לא סיימת ולא נחתם הסכם, חל איסור לחסום את הדלתות על ידי עמדת מזכירות או לבצע כל שינוי כל שהוא בשטח שבשימושכם......" (ההדגשה הוספה – ע'ר').
במענה השיב לו עדו כי הוא מבקש לסיים את נושא השכירות מיד, וכי התקנת עמדת המזכירות היא פריט חשוב לפעילות תקינה כשוכר, והוא כדייר משנה של אריה זכאי לתנאים סבירים לקיום משרד.
על כך השיב לו אריה כי "אינך דייר משנה ואינך שוכר כל עוד לא נחתם הסכם שכירות מחייב, לרבות התחייבויות הביטוח הנדרשות והתחייבויות השבת המושכר למצבו ערב השכירות ואישורי ביטוח וכיבוי אש....." (עמוד 326-324 לתצהירו של עדו, ההדגשה הוספה- ע' ר').
במכתב נוסף מיום 29.2.2012 מודיע אריה כי הסכמות המשכיר לא ניתנו ולא יינתנו כל עוד לא נחתם הסכם שכירות משנה ולקיחת אחריות על השבת המצב לקדמותו (נספח 328 לתצהירו של עדו).
121. אף כי הנתבעים טענו כי אין לבצע שינויים במושכר ללא קבלת אישורו של המשכיר, עולה כי אף לאחר שהושגו האישורים סירבו הנתבעים שהתובעים יבצעו את השינויים המבוקשים (ראו מכתב מיום 18.4.2012 מניר חוגי לתובעים לא לבצע שינויים, אף כי אושרו על ידי ששון חוגי, וזאת ללא אישורו של אריה, עמוד 351 לתצהירו של עדו).
122. אריה נחקר לגבי העובדה שלא הסכים "לתת" לתובעים הסכם שכירות במשך שנתיים והשיב כי באותה המידה גם התובעים יכלו "להעביר" הסכם שכירות אך הם לא עשו כן שכן הצדדים לא הסתדרו ביניהם (עמוד 322 שורות 6-1) טענה שאין בה ממש שכן מהתכתובות לעיל עולה שאריה הוא אשר מנע חתימת הסכם שכירות על אף דרישות התובעים.
חיזוק לכך ש OPK לקחה על עצמה את האחריות על הסכם השכירות ניתן למצוא אף במכתב ששון חוגי מיום 20.2.2014 לצדדים שם צוין כך "..... על פי הסיכום/הבנה ביניכם השותפות בראשות אריה עובדיה היא אשר לקחה על עצמה (לפחות כלפי השותפות בראשות עדו ולנשטין) את החזקה בקומה 20 ואף לאחרונה מימשה את האופציה שהייתה קיימת לה. למיטב הבנתי, השותפות בראשות עדו ולנשטין נותרה כשוכרת משנה של השותפות בראשות אריה עובדיה. בהליך דין ודברים שהיו בינינו וביניכם ובניגוד להבנתנו רצונו ודעתו של עדו ולנשטין הובהר על ידנו כי לדידנו עדו ולנשטין עדיין חלק מהישות אשר השכירו את קומה 29 ולו עד לתחילת תקופת האופציה......." (עמודים 353-345 לתצהירו של עדו). מכאן, שאף כלפי חוץ הציגה עצמה OPK כמי שלקחה על עצמה את האחריות למושכר.
123. כאשר אריה נחקר על טענות התובעים לפיהן הוא אשר הכתיב את מיקום התובעים במושכר, כמו גם את השטח בו יעשו שימוש, השיב אריה, שהתובעים הם אשר החליטו לנטוש את חדרם והלכו לחדר אחד והצטמצמו; עת עומת עם הטענה כי הוא זה אשר הכתיב להם את זה השיב כי הוא כמעט משוכנע שלא (עמוד 274 שורות 11-1). אריה עומת עם מסמך אשר צורף לחוות דעתה של המומחית, שעסק בשטח המושכר, ועל גביו צוין בכתב ידו של אריה "אי אפשר יותר מזה", דהיינו אי אפשר להגדיל את השטח (עמוד 277 שורות 16-1), וטען, שהכוונה שלא היה מוכן להזיז אנשים מהשטח שלהם, וזה מה שהתובעים מקבלים. קרי אריה לא רצה לתת שטחים שהיו שייכים לנתבעים (עמודים 279-278). אף אם תתקבל טענתו של אריה כי הוא לא צמצם את השטחים בהם ישבו התובעים במקור, אלא התובעים הם שבחרו לעשות כן, הרי שעולה מראיות אלו כי אריה הוא אשר הכתיב מי יעשה שימוש ובאילו שטחים.
בהמשך עדותו נחקר מדוע בטיוטת ההיפרדות, נספח 12 לתצהירו של עדו, הוגבלה השכירות של התובעים לשטח מינימאלי של 175 מ"ר לתקופת שכירות של שנתיים, והשיב כי לאחר מכן יצאה טיוטה מאוחרת (עמוד 283 שורות 17-1). בהמשך אריה נחקר מדוע הוגבלו התובעים לשטח של 175 מ"ר מתוך קומה בשטח של 1,000 מ"ר, שזה אפילו לא על פי חלקם בשותפות, והשיב כי זה מה שרצה לעשות (עמוד 284 שורות 27-22). לטענתו נתן להם שנתיים כי היה ברור שהם רוצים לצאת משם באיזשהו שלב (עמוד 284 שורות 4-1).
124. מעבר להתנהלות הנתבעים כפי שפורטה לעיל, הרי שחיזוקים נוספים לכך ש OPK ראתה את עצמה כשוכרת ראשית ניתן ללמוד אף מהעובדה, שהנתבעים הם אשר קבעו את השטח בו יעשו התובעים שימוש במושכר, והקצו להם 26% משטח המושכר.
125. לעניין גודלו של המושכר, והעובדה שהנתבעים עשו שימוש בשטח של 26% בלבד, ראו נספח 15 לתצהירו המשלים של עדו, שהן דרישות התשלום שהעבירו הנתבעים לתובעים על גביהם חושב חלקם היחסי של הנתבעים בדמי השכירות, שהועמד על הסך של 26%. יש להוסיף שבמשך כל התקופה בה התובעים שהו במושכר הם נדרשו לשלם רק עבור השימוש בפועל, ולא מעבר לכך, אף בתקופה בה היו חלקים אשר נותרו ריקים ולא הושכרו לצדדים שלישיים, בעוד הדרישה לשלם עבור החלקים הריקים הועלתה רק בתביעה דנן, ולא בהתכתבויות בין הצדדים מזמן אמת.
כאשר אריה נחקר לעניין זה הוא טען, שהנתבעים רצו לגבות מהתובעים 34%, אך התובעים סירבו ושילמו רק 26% (עמוד 288 שורות 3-1), לטענתו, התובעים חישבו לעצמם את האחוזים (עמוד 288 שורות 29-26). אריה נחקר כיצד תשובתו מתיישבת עם העובדה, שזה כתב ידו של חנוך, המציין את ה- 26%, והשיב כי חנוך סיכם עם התובעים שאם זה מה שהם מוכנים לשלם שישלמו (עמוד 288 שורות 32-31). אעיר, כי הנתבעים לא המציאו כל תכתובת מזמן אמת בה הם מלינים על כך שהתובעים משלמים סכום נמוך יותר מהסכום אותו היה עליהם לשלם בפועל (ראו עדותו של אריה עמוד 289 שורות 7-1).
126. זאת ועוד, אף בחשבוניות שהוצאו לולנשטין על ידי OPK היא הוגדרה דייר משנה, ו- OPK היא אשר נטלה את דמי השכירות מיתר דיירי המשנה, והעבירה אותם לששון חוגי (ראו נספח 32 לתצהירו של עדו).
127. עדות נוספת לכך שהנתבעים ראו עצמם שוכרים ראשיים, על כל המשתמע מכך, היא העובדה שהנתבעים הודיעו לששון חוגי על רצונם להאריך את השכירות לתקופת האופציה של 5 שנים נוספות, וזאת מבלי שניתנה לתובעים כל הודעה על כך או אפשרות להודיע על רצונם להתקשר בהסכם ישירות מול ששון חוגי. אעיר, כי בהתאם להסכם השכירות מסירת הודעה על מימוש האופציה נדרשה 180 יום מראש, בעוד ש OPK הזדרזה לשכלל את ההסכם למעלה משנה וחצי לפני תום תקופת השכירות הראשונה, ובכך הביעה דעתה שהיא השוכרת הראשית והקובעת לגבי המשך השכירות בנכס.
אריה טען לעניין חידוש האופציה, כי לא הייתה לנתבעים ברירה, שכן אם לא היו מחדשים את תקופת האופציה עליהם לשלם קנס לששון חוגי (נושא שאינו במחלוקת. ראו עדותו של אריה עמוד 328 שורות 32-12, וכן עדותו של עדו עמוד 71 לפרוטוקול שורות 23-22), ועל מנת להקטין נזקים מומשה תקופת האופציה בהסכם השכירות.
עם כל הכבוד לטענה זאת, אין בה כדי להתמודד עם העובדה שהנתבעים לא עודכנו מראש על הארכת הסכם השכירות, ואף לא ניתנה להם האפשרות להתקשר בהסכם שכירות מול ששון חוגי, או בכל דרך אחרת, והם ידעו על החתימה רק בדיעבד ומהתכתבות בינם לבין ששון חוגי, ועת מי שחתמה על הסכם האופציה הייתה OPK (ראו עדותו של אריה עמוד 330 שורות 18-5).
אריה נחקר מדוע לא איפשר גם לולנשטין לממש את האופציה, והשיב שולנשטין היו בגמירות דעת שהם לא הולכים להישאר בשטח שכן זה לא התאים להם, ועל כן לא רצה לבנות עליהם לשנים נוספות (עמוד 330 שורות 32-19), אך עומת למול הנתונים מזמן אמת לפיהם ההודעה על עזיבת התובעים ניתנה רק בספטמבר 2014 ולאחר שהתובעים גילו באקראי, שהנתבעים מימשו את האופציה והשיב שאינו מסכים לכך, כי הם חיפשו נכס אחד וביום אחד הודיעו שהם עוזבים (עמוד 331 שורות 19-1). אעיר כי טענה זאת אינה מתיישבת עם מכתב ולנשטין מיום 31.7.2014 (נספח 16 לתצהיר המשלים של עדו) כי הסיבות אשר הובילו לעזיבתם הייתה אי המצאת הסכם שכירות משנה, וכן חתימת הסכם השכירות ישירות מול ששון חוגי באופן בו סוכלה האפשרות של ולנשטין לשכור את המושכר בשכירות עצמאית.
128. נוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובעים וקובעת כי יש לראות בהם כשוכרי משנה בלבד במושכר, וזאת החל ממועד ההיפרדות. בנסיבות אלו, יש להורות על ביטול חיוב התובעים בסך של 141,473 ₪ בצירוף מע"מ, כך שלאחר קיזוז הסכומים שנפסקו לתובעים בחוות דעת המומחית, ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 248,392 ₪ בצירוף מע"מ.
129. אעיר כי נוכח החלטתי לעיל אין מקום לדון בטענות הנתבעים לפיהן נפלה טעות בחוות דעת המומחית באשר לגובה הסכומים שנפסקו להם בגין השימוש במושכר. למעלה מן הצורך ולמען שלמות התמונה, אפרט טענה זו ואדון בה בקצרה.
לטענת הנתבעים, המומחית חייבה את התובעים לשאת ב- 34% מסכום ההוצאות, אך לא שמה לב שמלוא הסכום שנתבע מלכתחילה הוא 567,648 ₪ המבטא כבר 34% במלואו. כלומר באופן שגוי היא חייבה את התובעים ב- 34% מתוך הסכום שנתבע, המדובר בטעות גלויה שיש לתקן. על כן, לטענת הנתבעים, בגין רכיב זה יש לפסוק לנתבעים יותר מהסך של 141,473 ₪, אשר נפסקו על ידי המומחית - את היתרה בסך של 426,175 ₪.
אציין, כי אף אם הייתי דוחה את טענות התובעים, ומותירה את קביעת המומחית על כנה, לא היה מקום לקבל את טענות הנתבעים בעניין זה. ככל שלטענתם נפלה טעות בחוות דעתה של המומחית יכלו לשלוח לה שאלות הבהרה או לבקש לזמנה לדיון על מנת להעמיד הדברים על דיוקם ולקבל הסברים לעניין זה, אך הדבר לא נעשה.
זאת ועוד, בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, לא עולה מחוות דעתה של המומחית שחישוב הסכום שנפסק לטובת הנתבעים בגין רכיב זה נובע מטעות, אלא שנעשה על ידה חישוב מדויק באשר לסכומים אשר שולמו על ידי ולנשטין ו OPK וזאת כעולה מעמודים 54-53 לחוות דעתה המעודכנת, כאשר עמוד 54 לחוות הדעת היא טבלה בה נעשה חישוב הסכומים בהם יש לחייב את התובעים, ולא עולה כי המדובר בטעות בחישוב.
עוד אוסיף, כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים בדבר טעות אריתמטית, שכן הכפלת 34% מתוך הסכום הנתבע בסך של 567,648 ₪, מביאה לסך של 193,000 ₪, בעוד שהמומחית פסקה לנתבעים סך של 141,473 ₪, ובצירוף מע"מ סך של 164,109 ₪.
130. על כן אני מקבלת את טענות התובעים, דוחה את תביעת הנתבעים ברכיב זה, וקובעת כי החיוב בחוות דעת המומחית על הסך של 141,473 ₪ בצירוף מע"מ, אשר נפסק לטובת הנתבעים מבוטל.
תביעת התובעים להצהיר על סיום פעילות השותפות ופירוקה
131. לטענת התובעים, אין חולק כי החל מיום 1.1.2012 השותפות אינה פעילה, וכל פעולותיה מאותה העת התמצו בגבייה ותשלום של חובות עבר. הצורך להצהיר על פירוקה הוא טבעי וברור ונועד להסדיר וליישב את המחלוקות בין הצדדים כמו גם כלפי צדדים שלישיים. לטענתם סעיף 36 לפקודת השותפויות מקנה לכל שותף את הזכות לסיים את השותפות על ידי הודעה ליתר השותפים; ובהתאם לסעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות סיום קיומה של השותפות בידי שותף נחשבת כצורת פירוק של השותפות. במקרה בו הסתיימה השותפות, פעולות הסדרת הפירוק יכולות להתבצע על ידי השותפים, או על ידי בית המשפט, כבמקרה דנן, בשל סירובם של הנתבעים להסדיר את הפירוק על ידי הצדדים.
לטענת התובעים, כפי שהבהירו לאחר שמסרו הודעה על פירוק השותפות, הוסכם בין הצדדים שהמהלך יכונה פרישה, וזאת על מנת לחסוך בעלויות סיום יחסי עובד מעביד הנלוות בדרך כלל לפירוק, ולאפשר לשותפות החדשה של הנתבעים להיות חברה ברשת בינלאומית אליה השתייכה השותפות. התובעים מפנים למכתבו של חנוך לולנשטין מיום 15.5.2012 בו ציין כי הצדדים יערכו התחשבנות מלאה אגב פירוק השותפות.
באשר לטענה כי לא התקבלה החלטה פורמאלית על פירוק כנדרש בהסכם העקרונות, טוענים התובעים, שיש לדחות הטענה: ראשית, מהטעם שהסכם העקרונות לא נחתם; שנית, משום שבעת הודעת ולנשטין בדבר פירוק השותפות הייתה לכך הסכמה של כל השותפים בשותפות; ושלישית, מאחר ואם לא הייתה מושגת הסכמה אין בהסכם העקרונות למנוע משותף להגיש לבית המשפט בקשה להורות על פירוק בהתאם לסעיף 45 לפקודת השותפויות.
בסיכומיהם הבהירו התובעים כי ככל שקיים סיכוי כי חיסול השותפות יפגע באופן כלשהו בשתי השותפויות החדשות שקמו תחתיה, הרי שהתובעים אינם מבקשים זאת אלא פירוק טכני.
132. לטענת הנתבעים, הסעד שנתבע בסעיף 186 לכתב התביעה להצהיר ולהורות על סיום פעילות השותפות החל מיום 1.1.2012, ובהתאם לכך לתת הוראות בדבר סילוק חובותיה, עריכת חשבונותיה, חלוקת נכסיה וסיום פעילותה, בין היתר בהתאם לתקנה 251 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), נוסח בצורה מעורפלת, לא ברורה ולא קונקרטית, וכי בכתב התביעה לא התבקש סעד של פירוק השותפות או כל סעד דומה.
לטענתם, אף כי מסמך העקרונות לא נחתם, התובעים מסכימים, שהצדדים פעלו על פיו הלכה למעשה, ובהתאם למסמך העקרונות פירוק השותפות או הפסקתה יעשה בהחלטה של אסיפת השותפים ברוב של 70%, והדבר לא נעשה, אלא התובעים החליטו לנטוש. זאת ועוד, גם בזמן הפרידה דובר על כך שאין המדובר בפירוק/חיסול/הפסקת השותפות, אלא בפרישת התובעים ממנה. כך למשל, בתביעה הראשונה ציינו התובעים שהם הודיעו על פרישה מהשותפות מבלי לפרק אותה. כך גם במסגרת חלופת המכתבים בין הצדדים במהלך ההיפרדות, ובמענה לטיוטה, ששלח אריה ביום 31.10.2011 השיבו התובעים ש"בעקבות דיונים בין הצדדים הוסכם ביום 1.10.11 כי עדו ולנשטין ונתאי ולנשטין יפרשו מהשותפות עובדיה פיק ולנשטין, זאת במקום פירוקה של השותפות". לעניין זה מפנים הנתבעים אף לעדותו של עדו כי דובר על פרישה ולא על פירוק, אף כי ניסה להצדיק את זה כעשיית טובה לאריה. על כן יש לדחות הסעד לפירוק השותפות.
133. באשר לסעד "לחייב את הנתבעים 1-3 להעמיד עבור השותפות את כל הביטחונות הדרושים לשם שחרור התובעים 1-2 מאחריותם כלפי צדדים שלישיים בגין חובות השותפות, ובכלל זה מערבויות התובעים 1-2 לבנקים ולכל גורם אחר" טוענים הנתבעים, שהסעדים לא ברורים: על איזה בטחונות מדובר ומי הם הצדדים השלישיים, וכלל לא הוצגה הסכמה של צדדים שלישיים לשחרר את התובעים מאחריותם כלפיהם.
לטענת הנתבעים, הסעדים המבוקשים עומדים בניגוד לסעיף 27 לפקודת השותפויות הקובע כי: "שותף הפורש משותפות לא יחדל בשל כך מהיות חב לחיוביה שנוצרו לפני פרישתו, אלא בהסכם מפורש או משתמע, בינו לבין הנושים והשותפות בהרכבה החדש". משמע, כי בית המשפט אינו מוסמך להעניק סעדים כאלו, לא הנושים ולא השותפות בהרכבה החדש, הסכימו לשחרר את התובעים מאחריות שנוצרה טרם פרישתם.
בהתייחס לסעד להורות שהנתבעים לבדם הם השוכרים של קומת המשרדים בה פעלה השותפות בקומה ה- 20 במגדל ששון חוגי, והתובעים רשאים לעזוב אותו בכל עת ולהותיר את הזכויות והחובות הנובעים משכירותו בידי הנתבעים בלבד, ולשחרר את התובעים מכל בטוחה בגין הנכס, נטען, שסעד זה מבטא את חוסר תום הלב של התובעים. לטענתם, אם האופציה להארכת תקופת השכירות לא הייתה ממומשת היה צריך לשלם קנס יציאה בסך של 550,000 ₪ בתוספת מע"מ, סכום, שהתובעים הודו, שהם מנסים להוביל לכך שהנתבעים ישלמו סכום זה. לעניין האמור מוסיפים הנתבעים שבית המשפט אינו יכול להורות על שחרור התובעים מכל בטוחה בגין הנכס, מבלי שהמשכיר התייצב לדיון בבית המשפט והביע הסכמתו לכך.
134. לאחר עיון בטענות הצדדים אני מקבלת את תביעת התובעים ברכיב זה בהסתייגות, כמפורט להלן.
135. אני מקבלת את טענת התובעים, שאף שהצדדים לא הגדירו את ההיפרדות כפירוק, הלכה למעשה לאחר ההיפרדות, השותפות חדלה לפעול, ובמקומה באו לעולם שותפות ולנשטין ושותפות OPK.
136. לעניין האמור נחקר עדו, אשר מצאתי את עדותו אמינה, והעיד שהסיבה לאי הליכה לפירוק הייתה על מנת לחסוך כסף לצדדים, בשל הצורך לשלם פיצויים לעובדים, כאשר כל אחד לקח את העובדים שלו עם זכויותיהם אליו, וכן בשל רצונו של אריה להישאר ברשת הבינלאומית :
ת: אני חייב לציין פה עוד דבר גברתי שתביני, בראיית חשבון, ב-85% העובדים לא מפוטרים אלא מתפטרים. הם מתחילים כמתמחים, הם מגיעים לאיזו נקודה שאין להם יותר מה לתת במשרדים והם הולכים לבד. זה המטריה. אז זה יהיה טמטום לתפיסתי כשאנחנו במצב כלכלי לא טוב, לשלם עכשיו לכל העובדים פיצויים ועוד חודשיים שלושה הם יעזבו בעצמם את העסק ולא יצטרכו לשלם להם את ההשלמת פיצויים. גברתי אני חושב שזה דבר הכי.. דרך אגב, גם באותה ישי... גם אריה הסכים איתי בתפיסה.
ש: אז מה שאני אומר ההחלטה לא לעשות את זה כפירוק, היא לא עניין של רצון טוב שלהם כלפיכם או שלכם כלפיהם, אלא עניין של הבנה שזה האופציה, כמו שאתה אומר, הכי טובה בנסיבות העניין?
ת: אנחנו התפרקנו,
ש: נכון או לא נכון?
ת: אנחנו התפרקנו, אנחנו נפרדנו, כל אחד לדרכו וכל אחד יש שותפות חדשה, למול העובדים והמבנה המערכת, הצגנו את זה כפרישה כדי לא לפגוע, לא כלכלית ולא ב,
ש: אז מה, אתה,
ת: בעניין של הרשת הבינ"ל.
(עמוד 62 לפרוטוקול שורות 33-21).
עדו עומת בחקירתו עם הטענה שהצגת הפירוק בצורה לעיל היא בעצם מצג שווא לעובדים והשיב, שאם כך הרי שלשני הצדדים היה חלק במצג זה (עמוד 65 שורות 15-7), בהמשך הבהיר כי "לא עבד" על העובדים שלו, שכן הזכויות הצבורות של העובדים שלו המשיכו אתו (עמוד 65 שורות 31-30). עוד העיד עדו כי חששו שאם יעזבו את הנכס במסגרת פירוק תהיה לבעל המשרדים החדשים סיבה לקנוס אותם (עמוד 67 שורות 12-8).
137. עוד יש להביא בחשבון שאין חולק כי ממועד ההיפרדות הפסיקו הצדדים לפעול באמצעות השותפות והחל מיום 1.1.2012 פעלו התובעים באמצעות שותפות ולנשטין והנתבעים באמצעות OPK.
138. הנתבעים טוענים כי לא זו בלבד שעזיבת התובעים הוגדרה כהיפרדות, הרי שעל פי הסכם השותפות לא ניתן יהיה לפרקה אלא בהסכמה של 70% מהשותפים, וזאת לא ניתנה. אולם לא זו בלבד שעולה מהתנהלות הצדדים כי ההתנהלות בפועל הייתה כשל פירוק, שכן כל אחד לקח את לקוחותיו, את העובדים שלו, והעיקר הוא כי כל צד פעל במסגרת שותפות חדשה ולא במסגרת OWP היא הנותנת, שכוונת הצדדים הייתה לפירוק, אף אם נוסחה כהיפרדות.
139. יתרה מהאמור, ואף אם אקבל את הטענה, שאין המדובר בפירוק אלא בהיפרדות, עדיין בסמכותו של בית המשפט להורות על פירוק השותפות וזאת בהתאם לסעיף 47 לפקודת השותפויות הקובע כי :
"מקום ששותף זכאי לבקש פירוק השותפות, או שנסתיימה השותפות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת שותף או בא כוחו – אם אין הסכם על היפוכו של דבר – לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה ולחלק את העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם; ורשאי בית המשפט, אם ראה שצודק ומתאים הוא לעשות כן, למנות כונס לנכסי השותפות או מנהל לעסקיה או שניהם כאחד."
במקרה הנדון ובשים לב כי השותפות אינה פעילה עוד, אין כל מניעה להורות על פירוקה.
140. על פי הפסיקה כאשר המדובר בשותפות מקצועית כדוגמת שותפויות של עורכי דין, אדריכלים, רואי חשבון, או בעלי מקצעות חופשיים ובשונה משותפויות בעסקים, מתן החלטה על פירוק מעוררת קשיים וזאת בשל עיסוקם של השותפויות בפרויקטים או בהליכים מתמשכים, ועל כן, ואף בשים לב ש OPK ממשיכה לעשות שימוש במספר השותפות ובתיקי הניכויים שלה, יש להורות על פירוק טכני, כפי שעתרו התובעים [לעניין זה ראו רע"א 8521/09 עו"ד שרגא פ. בירן נ' עו"ד צדקיהו הרמולין (02.10.2014)].
141. על כן יש להורות על פירוק שותפות, וכי על הצדדים להסדיר את החובות והזכויות ביניהם, ככל שאין בפסק דין זה לסיים את המחלוקות הכספיות.
142. באשר לטענת הנתבעים כי אין לשחרר את התובעים מכל בטוחה שהעמידו למושכר, שכן השותפות היא זו שחתמה על הסכם השכירות והמשכיר לא צורף להליך, יש לקבל את טענת התובעים לפיה טענות אלו אינן יכולות להישמע כמעט 8 שנים לאחר סיום השותפות במהלכן OPK היא זו ששימשה שוכרת בפועל, והיא זו אשר שלחה בשנת 2014 הודעה על חידוש הסכם השכירות וזאת על מנת להבטיח כי היא תהיה השוכרת הראשית. עוד יש לקבל את טענת התובעים כי אין מקום לטענת הנתבעים באשר לתשלום "קנס יציאה" לששון חוגי, עת האופציה כבר מומשה ונכנסה לתוקף לפני שנים וכאשר באוקטובר 2020 מסתיים החוזה בכללותו.
143. באשר לטענת הנתבעים כי אין לפסוק כל סעד כלפי ששון חוגי, שכן זו לא צורפה להליך, הרי שסעד כזה לא התבקש, וההכרעה היא פנימית בין התובעים לנתבעים ובאשר לשאלה מי יחוב במערכת היחסים הפנימית בין הצדדים, ללא כל סעד אופרטיבי כלפי ששון חוגי. לעניין זה והיות וכפי נקבע לעיל, יש לראות ב – OPK כשוכרת ראשית של המושכר, הרי שיש לקבל את תביעת התובעים ברכיב זה ולפטור אותם מכל חבות באשר למושכר, במישור יחסיהם מול הנתבעים בלבד.
144. למען הסר ספק, בהחלטתי לעיל, אין כדי ליתן צו גורף לפטור את התובעים באשר לחיובים אחרים של השותפות, כלפי צדדים שלישיים, ככל שקיימים.
תביעת הנתבעים לחיוב התובעים בקנס עזיבה
145. בהתייחס לפיצוי בגין עזיבת התובעים טוענים הנתבעים כי בהסכם השותפות עם אורן הורוביץ משנת 2001 עליו חתמו, בין היתר, התובעים וחנוך נקבע בסעיף 14.5 להסכם תחת הכותרת "פירוק השותפות או עזיבת שותף" כי "ערב עזיבת השותף העוזב יערך חישוב של ערך חלקו בשותפות.... קביעת ערך שותף בשותפות תחושב על פי 65% משכר הטרחה הכולל אשר השותפות קיבלה בשנה החולפת מוכפל בחלקו בשותפות (ערך חלק השותף העוזב)". כאשר אריה הצטרף בשנת 2005 לשותפות הועברה לו טיוטת הסכם שותפות בה נקבעה בסעיף 13.5 הוראה דומה. טיוטת הסכם השותפות היוותה המשכיות להסכם שותפות משנת 2001. בשנת 2008 לאחר מספר שנות היכרות ושותפות, פרשו שלושה שותפים משותפות אורן הורוביץ, התובעים בחרו שלא לפרוש ונותרו שותפים של הנתבעים.
לטענת הנתבעים בין הצדדים הייתה הסכמה ברורה להמשיך ולהתנהל כפי שהתנהלו במסגרת שותפות אורן הורוביץ, וכך אף הוצג ללקוחות השותפות באיגרת שנשלחה להם בחודש יולי 2008.
עוד טוענים הנתבעים כי עדות להתנהלות על פי ההסדרים שחלו בעבר היא העובדה שהצדדים פעלו לאורך השנים בכל הנוגע לתשלומי ביטוחי חיים של השותפים ושכר השותפים בהתאם לקביעה בהסכם שותפות אורן הורוביץ. זאת ועוד, בעת עזיבתו של עו"ד מירון אורן את השותפות אורן הורוביץ ביום 31.12.2004 תבעו ולנשטין, חנוך ושאר השותפים שהיו בפירמה התחשבנות בהתאם לסעיף 14 להסכם השותפות, בו קבוע המנגנון של 65%.
עוד מוסיפים הנתבעים כי לכל הפחות קיים במקרה הנדון נוהג מחייב וזאת בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).
חיזוק נוסף לטענותיהם מוצאים הנתבעים במענה התובעים מיום 8.11.2011 לטיוטת הסכם ההיפרדות ששלח אריה ביום 31.10.2011, ממנה עולה, שהתובעים הציגו עמדה לפיה יש לקבוע מנגנון התחשבנות, כך בהתייחס לסעיף 4.1 כתבו התובעים כי, במקום הכתוב יבוא : "מוסכם על הצדדים כי חלוקת הלקוחות בין השותפים הפורשים ובין השותפים הנשארים תיעשה בעיקרון על בסיס של מובילי התקשרות. עד ליום 30 לנובמבר 2011 יגישו השותפים הפורשים והשותפים הנשארים רשימות של לקוחות..... ינהלו הצדדים מו"מ ויגיעו לרשימה מוסכמת של חלוקת לקוחות בין השותפים הפורשים לשותפים הנשארים". בהתייחס לסעיפים 4.5-4.3 ציינו התובעים כי : "יש לקבוע מנגנון התחשבנות בין הצדדים, במידה ותיקים נשארים בטיפול (בהסכמה או שלא בהסכמה ולא משנה מה הסיבה) אצל הצד האחר שאינו שותף התקשרות". לטענת הנתבעים המסקנה העולה מהאמור היא כי המנגנון שהוצע הוא המנגנון המחייב בין הצדדים, דהיינו נוסחת ה- 65% שהייתה נהוגה ומוסכמת מימים ימימה.
146. המומחית התייחסה לעניין זה בחוות דעתה וציינה, שהשאלה אם המדובר בהיפרדות או בפירוק השותפות ושאלת הדין החל בכל מקרה הינה שאלה משפטית. המומחית סקרה את מאזניו של כל אחד מהשותפים במשך שנות השותפות משנת 2007 ועד 2011 והבחינה שבעוד אצל ולנשטין שומרים מאזני ההכנסות על יציבות יחסית, במחזורי הפעילות של הנתבעים קיים שוני ניכר בין ממוצע השנים עד וכולל 2010 לעומת מחזורי הפעילות בשנת 2011.על פי הטבלה שערכה עולה כי ממחזור של 4.7 מיליון ₪ בשנתיים שקדמו ירד מחזור הנתבעים ל- 2.9 מיליון ₪ ב- 2011, ירידה של כ- 1.3 מיליון ₪. המומחית ציינה בחוות דעתה כי מחזורי 2008, טרם הצטרפות שותפי ולנשטיין לשותפות היה גדול יותר ממחזורם בזמן היותם שותפים ואילו לאחר עזיבתם מחזורם עומד על היקף דומה לזה שהיה קיים בעת היותם שותפים ב- OWP. לדעת המומחית: "יישום נוסחא כאמור רלוונטי יותר מקום בו מתקיימת שותפות לאורך זמן, שותפי הפירמה "צומחים" עמה ובזכותה ועל כן צריכים להותיר חלק מהמחזור בו טיפלו כ"תשלום" עבור תרומת הפירמה להתפתחות הכנסותיהם, דבר שלא קרה במקרא דנא". אך ציינה כי היא אינה מכריעה בנושא זה ומותירה את ההכרעה לבית המשפט (ראו עמוד 7 לחוות הדעת המעודכנת של המומחית, וכן עמודים 33-32 לחוות דעתה).
147. לעניין קביעת המומחית לעיל, טענו הנתבעים כי המדובר באוביטר וההסבר שהוצג על ידי המומחית לא נטען בכתב ההגנה של התובעים; המומחית לא נתנה דעתה על כלל המסמכים לרבות טיוטת ההיפרדות; ההיגיון שהציגה המומחית הוא רציונל, וקיימות תכליות אחרות לקביעת נוסחת היפרדות שכזו; גם לפי הרציונל של גידול הפירמה היה על ניתאי לשלם פיצוי שכן חלקו צמח מ- 6% בשותפות בהרכבה הקודם ל- 17%; כן טענו שהמומחית לא הביעה עמדה נחרצת בעניין זה.
148. לאחר עיון בטענות הצדדים בעניין זה אני מורה על דחיית תביעת הנתבעים לתשלום קנס עזיבה.
149. ראשית, אף אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעים שהיה צורך בעריכת איזון בעת ההיפרדות, אזי אין לקבל את תביעת הנתבעים והחישוב שנערך על ידם, המסתמך על נתוני שנת 2011, נוכח חוות דעתה של המומחית אשר קיבלה את טענת התובעים להסטת הכנסות והעמסת הוצאות (ראו לעניין זה הטבלה בעמוד 19 לחוות דעתה של המומחית, וכן עמודים 33-32 לחוות דעתה). מחוות דעתה של המומחית עולה כי שנת 2011 אינה יכולה להוות אינדיקציה לחישוב שנערך על ידי הנתבעים שכן מחזור 2011 היה נמוך באופן קיצוני משנים קודמות. על כן החישוב שנעשה על ידי הנתבעים בעניין מחזור השותפות בשנה שקדמה לעזיבה, אינו חישוב שניתן להסתמך עליו לצורך הוכחת טענה זאת.
זאת ועוד, יש לקבל את טענת התובעים, שבמקרה הנדון אין מקום לפסיקת פיצוי אף מהטעם שאין בכך כל היגיון, נוכח קביעת המומחית שמחזור התובעים טרם הצטרפותם לשותפות היה גדול יותר ממחזורם בעת היותם שותפים, ולאחר עזיבתם מחזורם עמד על היקף דומה לזה שהיה קיים בעת היותם שותפים בשותפות. מכאן שהתובעים לא הרוויחו דבר על חשבונה של השותפות, ולכן אין הצדקה לחיובם בקנס המבוקש.
לעניין זה אני מאמצת את קביעת המומחית לפיה סעיף הקנס אינו נוגע לסיטואציה שבה שותף נוטל עמו את מה שהביא לשותפות, אלא לשותף פורש אשר נוטל עימו תיקים של השותפות, וזאת באמצעות ניצול נוכחותו בשותפות, התנהלות שאינה רלוונטית למקרה הנדון. עוד יש לציין, כי במקרה הנוכחי, השותפות הגיעה לקיצה והתפצלה לשתי שותפויות חדשות, וממילא ולנשטין לא לקחו לקוחות אשר הגדילו את מחזור ההכנסות שלהם, אלא נשארו עם אותם לקוחות שהיו שלהם מלכתחילה תוך שמירה על מחזור זהה כפי שהיה קודם להצטרפותם לשותפות.
150. זאת ועוד, אני מקבלת את טענת התובעים, שלא הוכח כי הסכם שותפות אורן הורוביץ, אשר כלל את סעיף הקנס, חל על השותפות. לעניין זה יש לקבל את טענת התובעים כי בעת הקמת השותפות נוסח הסכם העקרונות, אשר הצדדים פעלו על פיו, אף כי לא נחתם, ואשר לא כלל את סעיף קנס העזיבה, והסכם העקרונות לא הפנה להסכם שותפות אורן הורוביץ, ככזה החל על OWP. זאת ועוד, אף הסכם העקרונות השני, לא כלל סעיף פיצוי בגין העזיבה.
אריה, שטען כי בהסכם השותפות הוחלט לאמץ את הסכם הורוביץ, הכולל את קנס העזיבה, אישר, שבטיוטה בין התובעים לנתבעים אין התייחסות לעניין זה (עמוד 379 שורות 24-12), אך טען כי אף שהדבר אינו מופיע בהסכם העקרונות, כתוב שיש ביניהם עקרונות שיתוף (עמוד 379 שורה 26). לטענתו היות ועשו את הדברים בלהט האירועים זה לא ביטל ולא גרע מהסכמת השיתוף שהייתה (עמוד 384 שורות 7-1). איני מקבלת פרשנות זו, שעה שבין הצדדים נערך הסכם עקרונות שני משנת 2010, ואף הוא לא הפנה להסכם הורוביץ ככזה החל על שותפות OWP.
151. הנתבעים טענו כי יש להחיל את סעיף הקנס מחמת נוהג, אך לא הוכח נוהג שכזה. אף אריה לא סבר כי יש להחיל את "הנוהג" או סבר כי סעיף קנס העזיבה חל בעניינם של התובעים ואת זאת ניתן ללמוד מסעיף 4.5 לטיוטת עקרונות ההיפרדות שם ציין אריה, שכל צד ייקח את תיקיו ולא יהא רשאי להעלות טענות כלפי הצד האחר. אומנם טיוטת ההיפרדות לא נחתמה אך יש בה להעיד על התפיסה של אריה לגבי ההבנות ששררו בין הצדדים במסגרת ייסוד השותפות בשנת 2008.
152. עוד אני דוחה את טענת הנתבעים כי ניתן ללמוד על קנס העזיבה מעניין מירון אורן, אשר עזב בשנת 2004 את שותפות אורן הורוביץ, שכן המדובר בהסכם שותפות של אורן הורוביץ, אשר כלל את נוסחת הקנס, של שותף שעזב והפירמה המשיכה לפעול, בעוד שהסכמי העקרונות שעל פיהם פעלו הצדדים בשותפות לא כללו סעיף זה, ועת אין חולק כי השותפות כפי שהייתה לא המשיכה לפעול לאחר ה- 1.1.2012, אלא הצדדים פעלו במסגרת שותפויות חדשות.
153. על כן אני דוחה את תביעת הנתבעים בגין קנס עזיבה.
תביעת התובעים לחיוב הנתבעים בהוצאות הליכים משפטיים קודמים
154. התובעים טענו לעניין זה כי על הנתבעים להשיב להם את כל ההוצאות בהן נאלצו לשאת בגין הליכים עקרים: כאשר הוסכם למנות את עו"ד המאירי למגשר נמנעו הנתבעים להעביר לו מסמכים דבר שהוביל להתפטרותו; עת פנו הצדדים להליך בפני עו"ד מרציאנו ולאחר שהבורר הודיע כי הליך הבוררות הסתיים, סירבו הנתבעים להמשך ההליך בפניו בטענה, ששימש כמגשר, ואף סירבו למינוי בורר חליף, לרבות רו"ח אונגר. אשר שימשה כמומחית בהליך זה. לטענת התובעים מצגי השווא של הנתבעים וטרפוד של הליכי הגישור והבוררות גרמו להם נזקים חמורים, אשר עלותם הגיעה לסך של 96,760 ₪ כולל מע"מ.
155. לעניין זה טענו הנתבעים כי בית משפט בהליך אחד אינו פוסק הוצאות משפט בגין הליך קודם. מעבר לכך התובעים מסתירים, שהסכימו במפורש, שהבורר ישמש תחילה מגשר, וכן הוסכם כי ככל שהליך הגישור לא יעלה יפה, לכל אחד מהצדדים, לרבות הבורר, שמורה הזכות להודיע, שהבוררות לא תתנהל בפני הבורר, עו"ד מרציאנו. מכאן שהנתבעים פעלו בהתאם לזכותם בהסדר דיוני מוסכם. לעניין זה טען אריה בתצהירו כי במסגרת הליך הגישור הסכימו הנתבעים להפחית לצורכי פשרה את סכום התביעה שלהם נגד התובעים, על כן לא סברו כי יש מקום שישמש כבורר. עוד טען שהושגה הסכמה בינו לבין רו"ח חגי ולנשטין, אביו של עדו, כי התובעים ישלמו סך של 652,126 ₪ לנתבעים, בכפוף לבדיקת נתוני גביה מלקוחותיהם. לאחר העברת הנתונים נעלמו עקבותיהם של התובעים. לטענת הנתבעים, התביעה להחזר ההוצאות בגין הליך הבוררות היא מופרכת חסרת בסיס משפטי ונעדרת כל שכל ישר ויש להורות על דחייתה.
156. התובעים השיבו לטענות אלו וטענו כי אין המדובר בתביעה לפסיקת הוצאות, אלא לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשיהם החמורים של הנתבעים אשר סיכלו את הליך הבוררות וגרמו לבורר להתפטר חרף העובדה כי לא היה צורך בכך, וזאת על מנת להתחמק מחשיפת מעשי הגזל והסטת ההכנסות הפסולה שעשו, אשר לא התייחסו אליה במילה במסגרת סיכומיהם.
157. בעניין זה אני דוחה את תביעת התובעים.
158. ככל שהתובעים סברו שהנתבעים משתמשים לרעה בהליכים שנוהלו ביניהם טרם הגשת התביעה, קרי הליכי הבוררות והגישור, יכלו להתנות את ניהול הליכים בתנאים שונים. כך למשל, ובטרם הסכמתם להעברת הליך הבוררות לגישור, ושעה שלטענתם עוד קודם לכן הנתבעים לא שיתפו פעולה בהליכי הגישור מול עו"ד מאירי, יכלו התובעים להסדיר זאת במסגרת הליך הבוררות, קרי ליתן לבורר סמכויות לפסיקת הוצאות.
159. אעיר, כי במסגרת התכתבות התובעים עם הבורר בדרישה כי ימשיך לשמש בורר בין הצדדים, וידחה את טענות הנתבעים בעניין, דרשו התובעים לחייב את הנתבעים בהוצאות ריאליות בגין עלויות ההליכים עד לאותו המועד (ראו נספחים 63 ו- 65 לתצהירו של עדו). הבורר בהחלטתו מיום 6.1.2014 (נספח 66 לתצהירו של עדו) קבע כי "....הכניסה להליך הגישור נעשתה מתוך הבנה ברורה כי לכל אחד משלשת הגורמים – שני הצדדים והבורר/המגשר, תעמוד, בתום הליך הגישור "הזכות להודיע כי הבוררות לא תתנהל" בפני. להבנתי זכות זו לא הותנתה בצורך להצביע על טעמים אובייקטיבים לכך...". כפי שעולה מהחלטת הבורר טענות התובעים נדחו על ידו, ללא שניתנה החלטה כלשהי בסוגיית ההוצאות לה עתרו התובעים.
160. לעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעים כי בהתאם להסכם עם הבורר, לכל צד הייתה שמורה הזכות שלא להמשיך את הליך הבוררות בפניו, לאחר סיום הליכי הגישור. מכאן שהנתבעים הפעילו את זכותם כדין על פי הסכם שבין הצדדים. זאת ועוד, אריה נתן הסבר לאי רצונם של הנתבעים להמשיך בבוררות בפני עו"ד מרציאנו, כי לאחר שהנתבעים הביעו בפני הבורר נכונות להפחית את תביעתם לצורכי פשרה, לא רצו להמשיך ההליכים בבוררות בפניו, טענה אשר לא נסתרה על ידי התובעים.
161. עוד אציין כי אריה העיד כי סברו בסופו של יום כי המקום לברר את התביעה תהיה במסגרת הליכים משפטיים, ולא במסגרת הליכי בוררות או גישור (ראו עמוד 402 שורות 23-7), ולא מצאתי כי יש בעמידתם על ניהול הליך משפטי כדי לחייבם בהוצאות ההליכים עד אותו המועד.
162. על כן תביעת התובעים בעניין זה נדחית.
הוצאות ההליך הנדון
163. בסיכומיהם טענו התובעים כי הסטת ההכנסות הייתה הגורם להגשת התביעה כמו גם למינוי המומחית מטעם בית המשפט. על כן לטענתם, ובשים לב כי הסכומים שנפסקו בחוות דעת המומחית הם לטובת התובעים, הרי שעל הנתבעים להשיב לתובעים את ההוצאות הריאליות בהן נשאו בהליך לרבות שכר טרחת המומחית.
164. לעניין זה אני מקבלת את טענת התובעים, שהטענה להסטת הכנסות והעמסת הוצאות, אכן הייתה הטענה המרכזית שלהם בהליך (התביעה בגינה עמדה על הסך של מיליון ₪, מתוך סך כל תביעת התובעים שהוגשה על הסך של 1,255,530 ₪) וזו התקבלה בחלקה הארי על ידי המומחית. בנוסף, הנתבעים, גם לאחר קבלת חוות דעתה של המומחית, הכחישו טענות התובעים בעניין זה, כך שחלק נכבד מחקירותיהם הוקדש לבירורה, אך בסיכומיהם לא הקדישו הנתבעים לטענה זאת כל התייחסות. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובעים וקובעת כי הנתבעים יישאו בחלקם של התובעים בשכר טרחת המומחית.
165. באשר להוצאות נוספות של ההליך, ובשים לב כי מתוך סך תביעתם של התובעים, שעמדה על הסך של 1,255,530 ₪ התקבלה תביעתם על הסך של 520,000 ₪, כאשר מנגד תביעת הנתבעים הועמדה על הסך של 6,972,725 ₪, ומתוכה התקבלה תביעתם על הסך של 331,628 ₪ (לאחר הפחתת הסך של 141,473 בגין הפרשי הוצאות בגין המושכר, שנדחו בהחלטתי לעיל). יש מקום לפסוק הוצאות לחובת הנתבעים בגין ניהול ההליכים.
166. בשכלול האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות בסך של 40,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסך של 120,000 ₪.
סוף דבר
167. הנתבעים ישלמו לתובעים בגין שווי הציוד סך של 229,464 ₪, ובגין הסכומים שנפסקו בחוות דעת המומחית (לאחר ביטול חיוב התובעים בתשלום הסך של 141,473 ₪) סך של 248,392 ₪ ובצירוף מע"מ סך של 290,618 ₪.
סך הכל על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 520,082 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
168. אני מורה על פירוק השותפות כמפורט לעיל.
169. עוד נקבע כי על התובעים להמשיך ולשלם את חלקם בחובות חברת הנכסים לבנקים.
170. הנתבעים ישלמו הוצאות התובעים בסך של 40,000 ₪, זאת בנוסף להחזר חלקם של התובעים בשכר טרחת המומחית, וכן ישלמו שכר טרחת עו"ד בסך של 120,000 ₪.
171. בית המשפט מביע התנצלותו בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, א' אלול תש"פ, 21 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.