ובסעיף 5 מוסיף סמכות שיפוט בעת שניתנת הסכמת הצדדים לכך:
"בעניני המעמד האישי של דרוזים כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947, או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין שיפוט ייחודי לפי סעיף 4, יהא לבית הדין שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".
יתרה מכך, אף בדברי ההסבר להצעת חוק בתי הדין הדרוזיים, נכתב באופן מפורש, כי:
"החוק המוצע בא להסמיך את הממשלה להקים בתי דין דתיים לעדה הדרוזית ובית דין דתי לערעורים. כן בא החוק המוצע להסדיר ענייני מינוי הדיינים לבתי דין אלה ותנאי כהונתם....סמכות השיפוט של בתי הדין דתיים דרוזיים מוצעת בדומה לסמכות השיפוט של בתי דין רבניים...."
אפנה לדבריו של כב' המשנה לנשיאה (בדימוס), השופט ס. ג'ובראן ב-בג"ץ 2829/03 פלונית נ' בית הדין הדרוזי לערעורים בעכו, פ"ד ס(4) 159, פסקה 38:
"פעולתו של בית הדין מוסדרת בחוק בתי הדין הדרוזיים. סעיף 4 לחוק מתייחס לסמכותו של בית הדין לדון בענייני גירושין ונישואין של בני העדה הדרוזית. לפי הסעיף "עניני נישואין וגירושין של דרוזים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטו הייחודי של בית הדין..."".
ובהמשך, בפסקה 66:
"כאמור לעיל, גם בקביעת סדרי הדין הנהוגים לפניו, קביעה הנמצאת בתחום סמכותו הטבועה של בית הדין, מחויב בית הדין בשמירה על עיקרי הצדק הטבעי הדיוני ועל עקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית. כפי שציין המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז), בבג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו [21], בעמ' 506-505:
"שיטת המשפט בישראל אינה קונפדרציה של שיטות נפרדות. שיטת המשפט בישראל היא אחדות, המכירה בשונות ובייחוד של מרכיביה השונים. על-כן, בעניינים המהותיים של המעמד האישי חל המשפט העברי, העשוי לעתים לדחות הסדר משפטי כללי זה או אחר. אך דחייה זו מוגבלת אך לענייני המעמד האישי, 'לא פחות ולא יותר' (השופט לנדוי בבג"צ 80/63 גורפינקל ואח' נ' שר-הפנים, בעמ' 2068). היא אינה חלה על מה שאינו נופל לגדר ענייני המעמד האישי [...] היא אינה חלה, למשל, על 'המסה' האזרחית (ובמסגרתה זכויות הקניין השונות) שעמה פונה כל אדם לבית הדין הרבני (ראה בג"צ 1000/92 הנ"ל). היא אינה חלה גם לעניין השימוש בסמכות הטבועה של בית הדין הרבני להסדיר את ענייני הדיון שלפניו. בשימוש בסמכות זו, על בית הדין הרבני לכבד את זכויות האדם, וכמו כל ערכאת שיפוט אחרת, עליו לערוך איזון ראוי בין מלוא הערכים, העקרונות והאינטרסים המתנגשים בכל סוגיה וסוגיה. איזון זה מוטל על הסמכות הטבועה 'מבחוץ', מכוח מכלול ערכיה של שיטת המשפט הישראלית. הוא משקף את מהותה ועקרונותיה של שיטת המשפט הישראלית, אשר גם בתי הדין הדתיים הם חלק ממנה"". (ההדגשה אינה במקור).
מעבר לכך, אין כל אזכור, ולו בדוחק, לסוגיות נוספות עליהן יחול הדין האישי, ואשר עשויות לבסס את טענות המערערים. לפיכך, סבורני, כי דין טענת המערערים, לפיה הואיל ויש להחיל על הצדדים בכל הנוגע לענייני ירושה את הדין האישי, רשאי איש-הדת המקומי לערוך צוואות בפני רשות, להידחות.
גם לטענת המערערים, כי שימוש בלשון "חבר בית דין דתי" נעשה על-מנת לאפשר לבתי-הדין השונים להאציל את סמכויותיהם לאנשי-דת, אין כל רמז בדין, ולפיכך יש לדחותן.
24. כמו-כן סבורני, כי יש אף לדחות את טענת המערערים, לפיה פרשנות מצמצמת של סעיף 22 לחוק הירושה מתעלמת מן העובדה שכוונת המחוקק הייתה שלא לקבוע, כי רק מי שהוא בעל מעמד שיפוטי בבית-הדין רשאי לערוך צוואות, וכי המחוקק בחר באופן מכוון להותיר מונח זה כמונח מעורפל, וזאת על-מנת לא לצמצם את חופש הדת של בני-הדתות השונות.
המערערים סבורים, כי בענייננו "שתיקת המחוקק" מצביעה על הסדר מיוחד - "הסדר חיובי". משמע, כלשונם של המערערים, כי המחוקק בחר באופן מכוון להותיר את הוראות החוק מעורפלות, וכי לו הייתה כוונת המחוקק, שרק מי שהוא בעל מעמד שיפוטי בבית-הדין יהא רשאי לערוך צוואות, לשון החוק הייתה "קאדי מד'הב" ולא "חבר בית דין דתי".
אין בידי לקבל טענה זו, ולו בדוחק, הואיל וסבור אני, כי המחוקק אמר את דברו בלשון ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים.
יחד עם זאת גם אם אפסע לרגע קט בדרכיהם של המערערים, אגיע לתוצאה זהה. כידוע ל"שתיקה המחוקק" קיימת נפקות משפטית מובהקת, והיא לעולם תוביל לאחת משתי מסקנות אפשריות: האחת, כי מדובר בהסדר שלילי, והשנייה היא, כי מדובר בלאקונה.
בענייננו, גם אם אראה את לשון החוק כ"שתיקה", ואיני רואה זאת כך, ברור, כי מדובר בהסדר שלילי, ולפיו המחוקק קבע, כי רק אדם בעל מעמד שיפוטי - "חבר בית דין דתי", יהא במעמד של רשות. ודוק, סעיף 22 (ז) לחוק הירושה, אף קובע, כי " לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט", משמע המחוקק נתן דעתו לכל פרטי הוראת החוק, וברי, כי אין מדובר בלאקונה.
עוד ובנוסף, אציין, כי בסעיף 27 (א) להצעת חוק הירושה התשי"ח - 1958 נכתב כך:
"צוואה רשמית תעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל פה בפני שופט או פקיד מוסמך שירשום אותם, או בהגשת דברי הצוואה בכתב לידי שופט או פקיד מוסמך",
דומה, כי לשונו הברורה של החוק, כפי שזה התקבל בסופו של יום, מעידה כאלף עדים על כוונת המחוקק, וברי, כי טענות המערערים אינן עולות בקנה אחד עם כוונה זו.
סבור אני, כי מאווייו של המחוקק לא היו להרחיב את לשון החוק – נהפוך הוא.
לעניין זה אפנה לדברים שכתבתי ב-תע (נצ') 1320-04 ס.ק. ז"ל נ' ס.ק. (28.02.2011), פסקה 19:
"פעולתה של הרשות כמפקחת על תהליך עשיית הצוואה כולה מהווה בטוחה פורמאלית לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה ומכאן מבין כל המרכיבים, ביכר המחוקק את מרכיב הרשות וראה בו כמרכיב יסוד וייחס לו משקל כבד. יפים לענייננו דברי כבוד השופטת ש' נתניהו בע"א 796/87 מוסד אריאלי ואח' נ' דוידי ואח', פ"ד מה(2) 473, 478, בהתייחס לסוג זה של צוואות הגם שהם נאמרו שנים רבות לפני תיקון תשס"ד:
"רואים אנו, כי הדרישות הפורמאליות שבסעיף 22(ב), המלוות לצוואה בעל פה בפני רשות, פחותות מאלה הדרושות לצוואה בעל פה בפני עדים, הטעם לכך הוא, כי בעצם המעמד בפני הרשות יש מידה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה( ראה 851/179, 160/80, בעמ' 107) מאשר בצוואה בפני עדים, כשם שברישום על ידי הרשות יש ערובה לכך שהוא נאמן לדברי המצווה שנאמרו בעל פה ולכך שאישור הרשות, שהצוואה נקראה ושהמצווה הצהיר כי זו צוואתו, הוא אמין.
הדרישה כי צוואה כזו תיעשה בפני רשות, היא על כן יסוד מוסד, ועל היעדרה לא ניתן להתגבר בעזרת סעיף 25"".
25. עוד ובנוסף, אין בידי לקבל את טענות המערערים לפיהן דחיית הערעור מתעלמת מן העובדה, כי אנשי-הדת עורכים כדרך קבע צוואות של חברי קהילתם, וכי הדבר נעשה בהסמכה ובהרשאה מפורשים של בתי-הדין הדרוזיים ובהתאם לנוהג ולמנהג, ולפיכך דחיית הערעור נוגדת את האינטרס הציבורי של בני העדה הדרוזית.
ודוק, המערערים העלו טענה זו לראשונה בפנינו, עת במשך כל ההליך שהתנהל בבית משפט קמא, לא הועלתה טענה זו, וממילא לא הניחו המערערים תשתית ראייתית נאותה, שלא לומר לא הניחו כל תשתית ראייתית להוכחת טענות אלו, ודומני, כי לא אגזים אם אומר, כי טענות אלו נטענו בעלמא.
יתרה מכך, אציין, כי ספק רב בליבי, כי טענות אלו נטועות במציאות הנכוחה הואיל ו"לאורך כל שנות פעילותו, מקיים בית הדין הדתי הדרוזי את החקיקה האזרחית של הכנסת...." (ר' רוסלאן עותמאן, חוק בתי הדין הדתיים הדרוזים, התשכ"ג – 1962: הכרה ראשונה בעדה הדרוזית כעדה נפרדת לצורכי הדין האישי, עמ' 170).
26. עוד יש להדגיש, כי גם אם אתעלם לרגע קט מן המסגרת הנורמטיבית הרחבה, כפי שזו פורטה לעיל, ואתמקד רק בפריזמה ה"צרה" של נסיבות המקרה שבפנינו, סבורני, כי דין הערעור להידחות.
המערערים סומכים ידיהם על תצהירו של מר כמיל מולא, מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, לפיהם סעיף 160 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית קובע, כי קאדי בית- הדין הדרוזי רשאי למנות במקומו אחד מאנשי הדת לרישום או לאישור הצוואה, ולפיכך יש לראות בשייח' מ' כרשות.
דא עקא, המערערים לא הניחו כל תשתית ראייתית לכך שהשייח' מ' מונה על-ידי קאדי בית-הדין הדרוזי לרישום או לאישור צוואתו של המנוח, ולפיכך ברי, כי צוואתו של המנוח אינה תקפה גם באספקלריה של הדין הדרוזי.
27. מכל הטעמים האמורים לעיל, גם בקשת המערערים לצירוף היועץ המשפטי לממשלה או לחלופין לקבלת עמדתו בסוגיה שבפנינו, דינה להידחות, וזאת בשים-לב למועד הגשת בקשה זו, כמפורט בהרחבה בפסקאות 16-18 לעיל, והן נוכח האמור בפסקה 26 לעיל.
28. סבורני, כי דין ערעורם של המערערים בנוגע להוצאות ושכ"ט עו"ד שהורה עליהן בית משפט קמא, להידחות.
פסיקה עקבית וארוכת-שנים של בית המשפט העליון קבעה, כי נוכח שיקול-הדעת הרחב של הערכאה הדיונית, לרבות בפסיקת הוצאות, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלו, אלא במקרים חריגים, ולא מצאתי, כי עניינם של המערערים מצוי בגדרי חריגים אלה.
אפנה לדבריו של כב' הנשיא (בדימוס), השופט א. גרוניס ב-ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, פסקה 3:
"....לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות (ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי [1]; ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ [2], בעמ' 131). עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו (ע"א 378/78 קלינגר נ' מס עזבון [3]; ע"א 37/85 ברבלק נ' שביט [4]; ע"א 703/85 ליפשיץ, חסויה נ' ליפשיץ [5]). העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות".
29. נוכח כל האמור לעיל, אציע לעמיתי לדחות את ערעורם של המערערים, ולהותיר את פסק-הדין של בית משפט קמא על כנו.
30. בנסיבות האמורות, סבורני, כי יש לחייב את המערערים בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח (כולל מע"מ).
סארי ג'יוסי, שופט
[אב"ד]
השופט חננאל שרעבי
אני מסכים.
חננאל שרעבי, שופט
השופט ניצן סילמן
אני מסכים.
ניצן סילמן, שופט
הוחלט לדחות את הערעור, כמפורט בחוות דעתו של השופט ס. ג'יוסי, ולחייב את המערערים, יחד ולחוד, לשלם למשיבה, שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים נוספים.
ניתן היום, ט"ו אייר תשפ"א, 27 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.
סארי ג'יוסי, שופט
[אב"ד] חננאל שרעבי, שופט ניצן סילמן, שופט
הרכב