אינני מקבלת את גרסתו של דוידסון בהקשר זה, ואני סבורה שהוא ידע שויזל לא קיבל הסכמה מסימון ביחס לשיעורם של התשלומים העודפים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הציטוט שלעיל, ממנו עולה כי דוידסון הפציר בויזל להציג בפני סימון את תחומי הפעילות השונים עליהם הוא אחראי בחברות, ולבקש את אישורו לשכרו בגין עבודתו בהן. בנוסף, לשיטתו של דוידסון, אין הסבר טוב לכך שהוא היה סבור שויזל שגה בכך שלא הביא נושא זה בפני סימון עוד לפני שלושים שנה, אם הוא חשש רק ממחלוקת אפשרית בין יורשיהם של בעלי המניות.
133. יחד עם זאת, אינני סבורה שדוידסון הפר את חובותיו בהקשר זה כלפי סימון או כלפי החברות. זאת מאחר שהתובעים לא הוכיחו כי הוטלה על דוידסון חובה פוזיטיבית ליידע את סימון ביחס לתשלומים העודפים. הטענה כלפי דוידסון בהקשר זה (בניגוד לטענה כלפיו בקשר לבונוס לרמי), היא טענה לגבי מחדל שלו. משכך, סימון צריך היה להוכיח כי חלה על דוידסון חובה לדווח לו אודות התשלומים ששולמו לויזל. ואולם, גם אם היה דוידסון איש הכספים בחברות, לא נובע מכך שהוא נדרש ליידע את כל אחד מבעלי המניות אודות סכומים שנמשכו על-ידי בעל המניות האחר. חובה זו הוטלה על בעלי המניות עצמם, ואין ראיה לפיה הוטל על דוידסון, כחלק מתפקידו, להביא לידיעת בעלי המניות את המידע המלא על סכומים שמשך כל אחד מהם.
התובעים הפנו בהקשר זה למסמך משנת 2014 בו תיעד דוידסון את אישורו של ויזל על תשלומים שסימון ביקש שיעברו מהחברות לחשבונו הפרטי (ת/17). לטענת התובעים, עדויות אלה מוכיחות שדוידסון אכן היה חייב במסגרת תפקידו לאשר עם כל אחד מבעלי המניות תשלומים שחברו ביקש לחייב בהם את החברות.
אינני מקבלת את הטענה. כפי שנקבע לעיל, ויזל שימש לאורך כל תקופת הסכסוך בתפקיד המקביל ליושב ראש דירקטוריון הקבוצה. יש להניח שאישורו נדרש כעניין שבשגרה עבור רבות מההתחייבויות הכספיות שנטלו החברות – בין אם מדובר בתשלומים אותם ביקש סימון ובין אם מדובר בתשלומים אחרים. גם דוידסון העיד שהוא לא היה מוסמך – במסגרת הסדרי הרשאת החתימה בחברות – לאשר בעצמו העברת סכומים גדולים כמו אלה שסימון דרש שיועברו אליו באותו מסמך משנת 2014 (פרוטוקול יום ה-19.5.2020, עמ' 260-261).
שונים הם פני הדברים ביחס לתשלומים בהם ביקש ויזל לחייב את החברות. אמנם, גם סימון עצמו היה מורשה חתימה בחברות ביחס לכל סכום שהוא (נ/10). אלא שסימון, כזכור, פרש זה מכבר מכל תפקידיו בחברות. משכך, אישורו לא נדרש עוד בקשר עם התשלומים השוטפים שבהם חויבו החברות ושאותם אישר דוידסון עם ויזל בלבד. לכן, יש להניח שדוידסון פעל לגבי התשלומים לבעלי המניות כפי שפעל בכל עניין אחר, כשאישר את התשלומים מול ויזל ולא מול סימון שפרש.
134. המסקנה לפיה דוידסון לא היה חייב למסור מידע לסימון אודות תשלומים שויזל לקח לידיו, נובעת גם מהראיות לגבי היחסים החמים ששררו בין בעלי המניות במהלך 50 השנים שעברו עד פרוץ הסכסוך ביניהם. סימון העיד כי הוא ראה בויזל כבאחיו הצעיר (תצהירו של סימון, בסעיף 58); ויזל עצמו העיד בחקירתו כי משפחת ויזל ומשפחת סימון נהגו להיפגש ולבלות יחד, והם אף טסו מספר פעמים יחד לנסיעות משותפות (פרוטוקול ה-31.5.2020, עמ' 117); סול העיד כי היחסים בין המשפחות היו כה קרובים, עד שרמי היה בן בית בבית משפחת סימון (פרוטוקול ה-19.2.2020, עמ' 353). גם דוידסון העיד כי בעלי המניות נהגו לכנות זה את זה בשם החיבה "My Shutaf" לעיתים תכופות (פרוטוקול ה-19.5.2020, עמ' 196). בנסיבות כאלה, לא היה מקום לכך שדוידסון יראה את עצמו כמי שחייב לפקח על בעלי המניות זה כלפי זה.
עוד אני סבורה, מטעמים דומים, כי לא ניתן גם לקבוע כי דוידסון חב בחובת אמון אישית כלפי סימון. בע"א 741/01 מאיר קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן ז"ל, נז (4) 171 (2003) (להלן: "עניין קוט") קבע בית-המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), כי נושא משרה יחוב בחובת אמון לבעל מניות בנסיבות הייחודיות שבהן נסמך האחרון בהחלטותיו ובהתנהלותו על המידע המדויק שיביא בפניו נושא המשרה (עניין קוט, בפסקה 14). הסתמכות כזו יכולה לקום רק כאשר מלכתחילה הכשירו החברות או בעליהן, במפורש או מכללא, את נושא המשרה להיות זה שאמון על הבאת האינפורמציה בפני בעלי המניות. סימון לא הוכיח שהוא או ויזל הכשירו את דוידסון להיות הגורם המביא בפניהם כל מידע שהאחד מהם מסתיר מפני השני, וגם מטעם זה דין טענתו של סימון בהקשר זה להידחות.
135. לכן, אני מקבלת את גרסתו של דוידסון לפיה הוא לא נדרש במסגרת תפקידו לדווח לסימון או על ויזל על התשלומים העודפים (סעיף 28 לתצהירו של דוידסון; ר' גם סעיף 173 לסיכומים). אני סבורה – לאור האמור לעיל, כי התובעים לא הצליחו להוכיח אחרת.
סיכום –
136. התביעה נגד ויזל: לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת באופן חלקי את התביעה נגד ויזל ונגד דוידסון כמפורט להלן.
בין שתי חוות-הדעת – זו של רו"ח סרבינסקי וזו של רו"ח הזנפרץ – אין מחלוקת לגבי הסכומים שמשך ויזל בין השנים 2009 ל-2016. שתי חוות-הדעת מצביעות על כך שבשנים אלה (ולא כולל שנת 2013, שהוחסרה מהתחשיב) שיעור התשלומים העודפים של ויזל עומד על סך של 8,370,000 ש"ח.
מסכום זה יש להפחית את השכר הראוי לו היה זכאי ויזל – 657,000 ₪ לשנה עבור כל שנה בין 2009 ל-2014 (למעט כאמור לשנת 2013); ו-547 אלף ₪ לשנה עבור השנים 2015-16. התביעה הוגשה בחודש מאי 2016, ולכן ויזל זכאי עבור שנה זו לשכר של חמישה חודשים – 227,917 ₪. סך כל שכרו הראוי של ויזל בתקופה זו עומד אפוא על 4,059,917 ₪. בנוסף, ויזל זכאי כאמור לקזז מחבותו סכום של 2,000,000 ₪ שהתקבלו ממבטח סימון. הסכום העודף הכולל שקיבל ויזל מהחברות עומד לכן על סך של 2,310,083 ₪. סכום זה נחשב לכן כדיבידנד סמוי אותו קיבל ויזל מהחברות.
ויזל חייב לשלם לסימון מחצית מסכום זה, כדי להשוות את סכום הדיבידנדים אותם קיבלו בעלי המניות מהחברות. אני מחייבת את ויזל לכן לשלם לסימון סך כולל של 1,155,041.5 ₪, כאשר הסכום הזה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
137. התביעה נגד דוידסון: כאמור לעיל בסעיף 128, דוידסון נדרש לפצות את סימון בסך כולל של 115,580 ₪. גם סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
138. הוצאות - לאור היקף התביעה, מחד גיסא, ומאידך גיסא - לאור הסכום הפסוק (ביחס לסכום התביעה המלא), ומאחר שחלק מהתביעה נדחה – כפי שפורט לעיל, אני מחייבת את ויזל לשאת בהוצאותיו של סימון בקשר עם התביעה בסכום כולל של 60,000 ₪; ואת דוידסון – בהוצאות בסכום של 20,000 ₪.
אני מחייבת את סימון לשאת בהוצאותיו של רמי בקשר עם התביעה בסכום כולל של 40,000 ₪.
ניתן היום, כ"א אייר תשפ"א, 03 מאי 2021, בהעדר הצדדים.
רות רונן