בית משפט השלום באשדוד
ת"א 10850-06-19 עיריית אשדוד נ' ש.ר.א אירועים בע"מ ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט יהודה ליבליין
התובעת
ע"י ב"כ עו"ד ע' כהן
עיריית אשדוד
נגד
הנתבעים
ע"י ב"כ עו"ד י' בן-אבי בראון 1.ש.ר.א אירועים בע"מ
2.שחר חזן
3.מנחם אמסלם
4.שמעון אמסלם
פסק דין
מבוא
1. לפני תביעתה של עיריית אשדוד, כנגד חברת ש.ר.א אירועים בע"מ, מר שחר חזן, מר מנחם אמסלם ומר שמעון אמסלם (להלן – "הנתבעים"), בגדרה נטען שהנתבעים חייבים לעירייה סכומים שונים, בגין חיובי מסים והיטלים שהוטלו כדין - ארנונה, אגרת שמירה, הוצאות אכיפה ואגרת שילוט. נטען, כי החוב, שבגינו הוגשה תובענה זו, עומד נכון למועד הגשתה, על סכום של 788,080 ₪ (להלן - "חוב המסים").
2. נטען, כי חברת ש.ר.א אירועים בע"מ החזיקה בתקופה הרלוונטית לתביעה, במספר נכסים בעיר אשדוד, אשר הלכה למעשה היוו אולם אירועים בשם "בודה בלנקה", ושבגינם נצבר חוב המיסים.
3. בכל הקשור לנתבעים 2 - 4 נטען, כי מר שחר חזן, מר מנחם אמסלם ומר שמעון אמסלם, בעלי המניות בחברת ש.ר.א אירועים בע"מ, חייבים לעיריית אשדוד את מלוא סכום התביעה, לאור העובדה כי הם בעלי השליטה ומנהלי החברה, ולאור כך שביצעו פעולות שונות שמטרתן התחמקות מתשלום חובות המסים בהם חוייבה החברה.
נטען בהקשר זה, כי הנתבעים 2 - 4 אינם יכולים ליהנות מהגנת מסך ההתאגדות שבינם לבין חברת ש.ר.א אירועים בע"מ, היות שקיבלו לידיהם מנכסי החברה ומנגד לא פרעו את חובות החברה.
4. מר שחר חזן, מר מנחם אמסלם ומר שמעון אמסלם מתגוננים בטענה כי חברת ש.ר.א אירועים בע"מ הנה חברה בעירבון מוגבל, וכי העיקרון הבסיסי בדיני החברות הינו היותה של החברה אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה.
נטען כי בין החברה, מעצם היותה חברה בערבון מוגבל לפי הוראות סעיף 26 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, לבין בעלי מניותיה, מתקיים חיץ שיוצר מסך ההתאגדות של החברה, ובכך מוגבלת אחריותם של בעלי המניות לערכן של המניות שרכשו, ולא ניתן לתבוע מהם חובות הרובצים על החברה.
עוד נטען, כי בעלי המניות לא קיבלו לידיהם דבר, וכי פעילות החברה היתה גרעונית עד כי הגיעה לחדלות פירעון, ואין להן כל אשם בכך שהחברה נקלעה למצב זה.
5. טרם דיון והכרעה יש לומר, כי החברה איננה חולקת על חבותה לשלם את הסכום הנתבע. בכל הקשור לנתבע 2 יש לומר, כי היות שהחל בעניינו הליך של חדלות פירעון, אזי הוריתי ביום 22.11.2020 על עיכוב ההליכים בעניינו.
יחד עם זאת, היות שמר חזן (הנתבע 2) העיד בפני, והראיות שהוצגו מתייחסות גם אליו, אזי אבחן באם מתקיימים בעניינו התנאים המצדיקים את הרמת המסך הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ד-1992, כפי שתוקן בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), תשס"ד-2004, לצורך גביית חובות הארנונה שהוטלו על החברה, מבעלי מניותיה, ואף אבחן באם קיימת הצדקה להרים בעניינו את מסך ההתאגדות, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999.
6. היות שכך, ההליך לגופן של טענות, מתייחס בפועל לה"ה מנחם ושמעון אמסלם (הנתבעים 3 ו- 4), אלא שהם כלל לא טרחו להתייצב לדיונים (למעט מר שמעון אמסלם שהתייצב באולם בית המשפט בשלהי ישיבת ההוכחות – ראו פרוט' הדיון מיום 22.11.2020 בעמ' 11), ואף לא הגישו ראיות בעצמם, אלא נסמכו על תצהירו של מר חזן ועל עדותו בבית המשפט.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
7. הנתבעת 1, חברת ש.ר.א אירועים בע"מ (להלן - "החברה"), החזיקה בתקופה הרלוונטית לתביעה זו באולם אירועים בעיר אשדוד בשם "בודה בלנקה" (להלן - "האולם"), שבשלו קיים חוב מסים לטובת עיריית אשדוד (להלן - "העירייה").
8. חוב המסים של החברה לעירייה, שאיננו שנוי במחלוקת, מורכב מרכיבים שונים, ועומד, נכון ליום 4.6.2019 על סכום של 788,080 ₪, כשרכיב הארנונה שבו עומד על סך של 777,962 ₪, והיתרה כוללת חובות בגין אגרת שמירה בסך של 906 ₪, בגין אגרת שילוט בסך של 9,070 ₪, ואגרת אכיפה בסך של 142 ₪.
9. במועד שלא הובהר על-ידי הצדדים, במהלך שנת 2018, החברה, באמצעות מר חזן (הנתבע 2) הגיעה להסדר תשלומים עם העירייה בגין חובותיה, ובהתאם מסרה 16 המחאות בסכום של 33,457 ₪ כל אחת, ובסך הכל בסכום של 415,503 ₪. אלא, שלאחר שנפרעו 3 המחאות, כל יתר ההמחאות לא כובדו על-ידי הבנק, בעיקר מסיבה שאין כיסוי מספיק (ראו נספח ג' בתיק המוצגים של העירייה). יובהר, כי החברה המשיכה לפעול גם לאחר שלכאורה הוסדר חלק מן החוב, ועל-כן צברה חובות נוספים.
10. מר שחר חזן (להלן - "הנתבע 2"), מר מנחם אמסלם (להלן - "הנתבע 3") ומר שמעון אמסלם (להלן - "הנתבע 4") הינם בעלי המניות של החברה.
11. בהתאם לעדותו של מר חזן, החברה חדלה מפעילות בחודש מרץ 2019 (ראו עמ' 7 לפרוט' ש' 15 - 18).
המחלוקות בין הצדדים
12. בכתב התביעה טענה עיריית אשדוד שיש מקום לחייב את הנתבעים 2 - 4, שהם כאמור בעלי המניות של החברה, בחובות החברה היות ש"עשו שימוש בחברה במטרה להתחמק מביצוע חיוביהם הכספיים כלפי התובעת".
13. בהקשר זה נטען, כי הנתבעים 2 - 4 אינם יכולים ליהנות מהגנת מסך ההתאגדות של החברה, וזאת משלושה טעמים:
א. הם עשו שימוש בחברה למטרותיהם האישיות.
ב. הם העבירו נכסים מהחברה לבעלותם הפרטית ו/או לחברות אחרות, באופן שרוקן אותה מכל תוכן.
ג. קיבלו על עצמם התחייבויות כאשר הם יודעים שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויות אלה.
14. בכל הקשור למקור הנורמטיבי לחיוב הנתבעים 2 - 4 בחובות החברה, הפנתה העירייה בכתב התביעה לשני מקורות שונים - תחילה הפנתה העירייה לסעיף 62 לפקודת הנזיקין, שעניינו גרם הפרת חוזה. יש לומר כי העירייה זנחה טענה זו בסיכומיה.
טענתה העיקרית של העירייה, היא שיש לחייב את הנתבעים 2 - 4 בחובות החברה לאור הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ד-1992, כפי שתוקן בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), תשס"ד-2004 (להלן - "סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים").
15. יש לציין כי בסיכומיה, מעלה העירייה טענה נוספת, מבלי שביקשה לתקן את כתב התביעה, ובאופן שמהווה הרחבת חזית, ולפיה יש לחייב את הנתבעים 2 - 4 בחובות העירייה על בסיס הוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן - "חוק החברות").
16. הנתבעים בכתב ההגנה שלהם, ובמסגרת טענותיהם בהליך, לא הכחישו את סכום החוב הנטען לעירייה, כפי שפורט בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם העירייה על ידי הגב' מננה יוספשווילי.
17. לטענת הנתבעים, ייחוס חובות חברה לבעל שליטה, בהתאם לקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נעשה רק בהתייחס לחובות ארנונה, ורק בהתקיים תנאים מסויימים, אשר לא התקיימו בעניינם.
הנתבעים טוענים עוד בהקשר זה, כי הנטל להראות שמתקיימים התנאים להרמת מסך מוטל על העירייה.
18. הנתבעים מדגישים, כי לחברה אין כלל נכסים, וממילא הם לא פעלו להברחת נכסים מן החברה. משכך, העירייה לא עמדה בנטל להוכיח קיומה של הצדקה להרמת המסך.
19. מן האמור ניתן ללמוד כי המחלוקת בעיקרה סבה סביב השאלה האם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - "פקודת מס הכנסה"), ועל מי הנטל להוכיח התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיפים אלה.
20. בנוסף, יש לדון בטענה אותה העלתה העירייה רק בסיכומיה, ולפיה מתקיימים במקרה דנן התנאים להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה, בהתבסס על סעיף 6 לחוק החברות, כך שניתן להטיל את החיובים החלוטים, שבהם חבה החברה, על בעלי מניותיה.
דיון והכרעה
האם התקיימו התנאים להרמת מסך בהתאם להוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים?
21. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים...". (ההדגשה שלי - י.ל)
היות שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מפנה להוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודה, אזי יש להידרש לסעיף זה הקובע כך:
"בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". (ההדגשה שלי - י.ל)
22. מכאן שהתנאים המצטברים הנדרשים לצורך ייחוס החוב לבעלי השליטה בחברה, בהתבסס על הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה, הם:
א. מדובר בנכס שאיננו משמש למגורים;
ב. המחזיק בנכס הינו חברה פרטית, שאינה דייר מוגן;
ג. החברה המחזיקה לא שילמה את חוב הארנונה;
ד. בעל המניות, ממנו מבקשים לגבות את חובות החברה, הוא "בעל שליטה" בחברה;
ה. החברה התפרקה או הפסיקה פעילותה מבלי ששילמה את חוב המס האמור;
ו. יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בלא תמורה, אלא אם הוכח אחרת.
23. יובהר, כי בין הצדדים אין מחלוקת של ממש, כי התקיימו התנאים הנזכרים בסעיפים א - ג לעיל.
האם הנתבעים הם "בעלי שליטה" בחברה?
24. תנאי סף לגביית חובות ארנונה של חברה מבעל מניות שלה, הוא התנאי לפיו בעל המניות הוא "בעל שליטה" בחברה. כמצוטט לעיל סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע, כי "... רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית..." (ההדגשה שלי - י.ל).
25. העירייה טענה בכתב התביעה, כי הנתבעים 2 - 4 כולם הם בעלי שליטה בחברה, אך לא נימקה מדוע יש לראות בהם ככאלה. גם בתצהיר של הגב' מננה יוספשווילי, שהוגש מטעמה של העירייה, אין כל הסבר מדוע יש לראות בנתבעים 2 - 4, כבעלי שליטה בחברה.
26. בסיכומיה מפנה העירייה בעניין זה, לעדותו של מר שחר חזן בבית המשפט, במסגרתה העיד, כי החברה היתה בבעלות משותפת שלו עם מנחם ושמעון אמסלם (ראו עמ' 3 לפרוט' ש' 20), ועוד מפנה העירייה לשאלה אותה שאל בא כוחה, ולתשובתו של מר חזן (ראו עמ' 6 לפרוט' ש' 28 - 29):
"ש. נכון שיחד איתך ניהלו את האולם מנחם ושמעון אמסלם שהיו בעלי השליטה בחברה?
ת. כן."
27. יובהר, כי העובדה שבא כוח העירייה ציין בשאלה, כי הנתבעים 3 ו- 4 הם בעלי שליטה איננה הופכת אותם לכאלה, ככל שלא הוכח שהם עונים להגדרה זו, בהתאם לפרשנות שיש לתת למונח זה שבחוק ההסדרים.
28. מיהו אם כן "בעל שליטה" לצורך הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים? תשובה לכך איננה מצויה בהוראות שנקבעו בחוק ההסדרים לצורך גביית חובות ארנונה. לפיכך, אפשרות נוספת היא פנייה להוראת סעיף 119א' לפקודת מס הכנסה, היות שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים שואב מסעיף זה את הנסיבות המיוחדות המצדיקות הרמת מסך לצורך גביית חוב ארנונה.
29. סעיף 119א' לפקודת מס הכנסה קובע:
"בעל שליטה - מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א)." (ההדגשה שלי - י.ל)
30. היות שכך, עלינו לפנות לסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה, אשר קובע:
"בעל שליטה - מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:
(א) ב - 10% לפחות מהון המניות שהוצאו או ב - 10% לפחות מכוח-ההצבעה;
(ב) בזכות להחזיק ב - 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב - 10% לפחות מכוח ההצבעה או בזכות לרכשם;
(ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;
(ד) בזכות למנות מנהל."
31. ויודגש, סעיף 119א' לפקודת מס הכנסה מפנה אך ורק לזכויות המנויות בסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה, ולא לשיעורי ההחזקה בזכויות השונות, שאחרת תיווצר סתירה, שהרי סעיף 119א' לפקודה קובע, כי "בעל שליטה" הוא רק מי שמחזיק בשיעור שאיננו פחות מ- 25% מן הזכויות המנויות בסעיף 32(9)(א) לפקודה.
32. עיון בסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה מעלה, כי הזכויות המנויות בו הן – החזקה בהון מניות; זכויות הצבעה; קיומה של זכות להחזיק באחת משתי הזכויות הנ"ל; זכות לקבל רווחים; זכות למנות מנהל.
33. לפיכך, יש לבחון באם עלה בידי העירייה להוכיח, ביחס לנתבעים 2 - 4, כי הם "בעלי שליטה" בהתאם לתנאים שהוצגו לעיל.
34. בתיק המוצגים מטעם העירייה, צורפה תמצית מרשם החברות ביחס לחברה (ראו נספח ב' בתיק המוצגים של העירייה). מן התמצית ניתן ללמוד, כי לחברה הון מניות רשום של 1,000 מניות בערך נקוב של 1 ₪ כל אחת, וכי הקצתה מהון המניות הרשום 400 מניות בלבד – 264 מניות למר שחר חזן (הנתבע 2), 75 מניות לידי מר שמעון אמסלם (הנתבע 4) ו- 61 מניות למר מנחם אמסלם (הנתבע 3). מכאן שבעוד מר חזן מחזיק ב- 66% מהון המניות המונפק, הרי ששמעון אמסלם מחזיק בשיעור של 18.75% בלבד, ואילו מנחם אמסלם מחזיק בשיעור של 15.25% בלבד.
35. עוד עולה מתמצית הרישום, כי מר חזן רשום כדירקטור יחיד של החברה.
36. העירייה לא הגישה את תקנון החברה, ואף לא פרוטוקולים של החלטות שהתקבלו בה.
37. עולה מן האמור, כי לא יכולה להיות מחלוקת שמר חזן הינו "בעל שליטה", כהגדרת מונח זה בסעיפים 32(9)(א) ו- 119א' לפקודת מס הכנסה, וכנגזר מכך "בעל שליטה" לצורך סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. אלא שלא ניתן לגבות ממנו את חוב המסים באמצעות תביעה זו, היות שההליכים בעניינו עוכבו לאור היותו נתון בהליך של חדלות פרעון.
38. מנגד, לגישתי, בכל הקשור למנחם ושמעון אמסלם, לא עלה בידי העירייה להוכיח, כי הם "בעלי שליטה" לצורך הרמת מסך ההתאגדות, באופן שיאפשר לעירייה לגבות מהם את חובות החברה, בהסתמך על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
39. אין חולק, כי מנחם ושמעון אמסלם מחזיקים בפחות מ- 25% מהון המניות של החברה, ולפיכך הם אינם מקיימים חלופה זו שבהגדרת "בעל שליטה".
היות שהונפקו מניות רגילות בלבד, אזי מדובר בזכויות שוות, ומכאן שלמנחם ושמעון אמסלם, גם אין 25% או יותר מן הזכויות לרווחים וזכויות ההצבעה.
40. ויודגש, העירייה לא הראתה כי מנחם ושמעון אמסלם, הם "קרובים", כך שניתן לצרף את שיעורי ההחזקות שלהם. בא כוח העירייה, אף לא חקר את מר חזן בעניין זה. מכאן שלא הוכחה קרבה בין מנחם אמסלם לשמעון אמסלם, ולכן יש לבחון את התקיימות התנאים לגבי כל אחד מהם בנפרד.
41. לפיכך, כל שנותר לדון הוא, באם הוכח שלמנחם ושמעון אמסלם 25% או יותר מן הזכות למנות מנהל. התשובה לכך בשלילה. כמפורט לעיל, העירייה לא הגישה לבית המשפט את תקנון החברה, ואף לא את פרוטוקול ההחלטה למנות את מר חזן כדירקטור יחיד של החברה. מכאן, שאין בפני ראיה כלשהיא, שעל בסיסה ניתן לקבוע מימצא, ולפיו מנחם ושמעון מחזיקים בזכויות למנות מנהל בשיעור של 25% או יותר.
42. להשלמת עניין זה אבהיר, שאין חולק שמנחם ושמעון אמסלם (הנתבעים 3 ו- 4) סייעו בניהול החברה. עובדה זו עולה בצורה ברורה מתצהירו של מר חזן (ראו סעיפים 5, 12 ו- 13), ומעדותו (כמצוטט בסעיף 26 לעיל), אלא שהשאלה היא איננה מהו התפקיד הניהולי בו נשאו, אלא בשאלה האם יש להם זכויות למנות מנהלים בשיעור הדרוש על מנת לראות בהם כ"בעלי שליטה". בעניין זה לא הציגה העירייה ראיות, למעט הצגת תמצית רישום החברה, ממנה עולה שמר חזן הוא דירקטור יחיד בחברה, וגם עובדה זו פועלת לחובת העירייה.
43. אסכם ואומר, כי הוכח שמר חזן (הנתבע 2) הוא "בעל שליטה" בחברה, ומנגד לא הוכח שמנחם ושמעון אמסלם הם "בעלי שליטה" לצורך סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. בהתאם, יש לדחות את התביעה בעניינם של הנתבעים 3 ו- 4, ככל שהיא מתבססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
האם החברה הפסיקה פעילותה?
44. אף שבתמצית הרישום של החברה במרשם החברות נרשם, כי החברה עדיין פעילה (ראו נספח ב' לתיק מוצגי העירייה), הרי שאין כל מחלוקת שהחברה איננה פעילה עוד. כך לשם ההמחשה העיד מר חזן (הנתבע 2) בדיון שהתקיים ביום 30.1.2020: "היום למעשה החברה לא פועלת ויש לה חובות נוספים..." (ראו עמ' 1 לפרוט' ש' 22 - 23). גם בדיון שהתקיים ביום 22.11.2020 אישר מר חזן בתשובה לשאלה בחקירה נגדית, כי החברה איננה פעילה החל מחודש מרץ 2019 (ראו עמ' 7 לפרוט' ש' 15 - 18), מר חזן אף העיד, כי "האולם לא קיים היום." (ראו עמ' 3 לפרוט' ש' 20).
45. דבריו נאמרו במסגרת עדותו, ולפיכך מדובר בהודאת בעל דין על כי החברה אינה פעילה עוד (ראו ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן (פורסם במאגרים משפטיים 23.2.2010); ע"א 7058/17 נתן מלמד נ' ציונה ליבוביץ' (פורסם במאגרים משפטיים 10.3.2020)).
46. מן האמור עולה שהחברה הפסיקה את פעילותה מבלי ששילמה את מלוא חובותיה לעירייה, ועל כן נתמלא גם התנאי המופיע בסעיף 22 ה' לעיל.
האם מתקיימות הנסיבות המצדיקות הרמת מסך מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים
47. אף שקבעתי לעיל, שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4, ככל שהיא מתבססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולאחר שכזכור החברה לא חלקה על חבותה לשלם את הסכום הנקוב בכתב התביעה, ולאור העובדה כי ההליכים בעניינו של הנתבע 2 עוכבו, הרי שבשים לב לעובדה ששמעתי ראיות, אדון גם בשאלה באם הוכח שמתקיימות הנסיבות המצדיקות הרמת מסך בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה.
48. על התנאים הדרושים לצורך הרמת המסך, בהתאם להוראות אלה, עמד בית המשפט המחוזי בת"א (י-ם) 56424-07-12 עיריית ירושלים נ' שמוליק בודי פרפקט בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 31.8.2018):
"בחינת התנאים המצטברים לפי שתי הוראות חוק אלה היא כי הדרישה יכולה להיות מופנית לבעל שליטה בחברה פרטית, ובתנאי שבעל השליטה קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. עם זאת, בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה או פירוקה של חברה פרטית, לא מוטל על הרשות המקומית הנטל להוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, והחזקה על פי הסעיף מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון, [פורסם בנבו] פסקה 9 (25.10.2012) ור' פסק הדין מושא בקשת הרשות לערער – ע"א (ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד-מונסון נ' חיים רומנו, [פורסם בנבו] פסקאות 15-17 (28.8.2012) (הלן: עניין עיריית יהוד))."
קביעה דומה ניתן למצוא גם בע"א (ת"א) 2139-08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (פורסם במאגרים משפטיים 22.6.2010):
"ההסדר (שבסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים - י.ל.) קובע חזקה שבחוק, לפיה רואים את הצד שלזכותו היא פועלת כמי שיצא ידי חובת הראיה לגביה. בענייננו, נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל.
הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו, י' קדמי על הראיות, עמ' 882)."
ובהמשך:
"בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה."
49. מכאן, שבניגוד לטענת הנתבעים בסיכומיהם, סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובע "חזקת הברחה", ולפיה לחברה היו נכסים במועד פירוקה, וכי נכסים אלה הועברו לבעלי השליטה בה ללא תמורה.
הנטל לסתירת החזקה, מוטל על בעלי המניות של החברה.
50. לגישתי, לא רק שהנתבעים לא עמדו בנטל זה, אלא שהוכח בפועל שלחברה היו נכסים, ולא ניתן כל הסבר באשר למקום אליו הועברו נכסים אלה.
51. תחילה יש לשוב ולהזכיר, כי הנתבעים 3 ו- 4 בחרו שלא להגיש תצהיר מטעמם, ואף לא התייצבו לישיבת ההוכחות (למעט התייצבותו המאוחרת של הנתבע 4).
לא זו אף זו, הנתבעים לא הציגו ולו מסמך בודד ביחס לגורלם של נכסי החברה, וזאת חרף העובדה שמר חזן העיד כך (ראו עמ' 6 לפרוט' ש' 20 - 27):
"ש. נכון שש.ר.א. הקימה את המקום, מטבח, ריהוט, כולל ציוד והתאורה וכל מה שנלווה לאולם
ת. כן.
ש. מה סכום ההשקעה וההקמה, באמצעות החברה?
ת. סדר גודל, אולי, מליון וחצי ₪ משהו כזה.
ש. אתה מסכים איתי שהציוד למטבח, תאורה, הגברה, וכל יתר הציוד הוא בשווי של מאות אלפי שקלים?
ת. התאורה לא הייתה שלנו, וחוץ מהתאורה והגברה, כן."
52. הנתבעים טענו בהקשר זה, כי דו"חות הנהלת החשבונות ותלושי השכר של הנתבעים 2 - 3 הועברו לעירייה במסגרת הליך גילוי המסמכים (ראו סעיף 30 סיכומי הנתבעים). ייתכן שכך, אלא שהעברת המסמכים במסגרת הליך גילוי המסמכים, אין בה די כדי שמסמכים אלה יהוו ראיה בהליך, כל עוד הם לא הוגשו כדין לבית המשפט. יובהר, כי מסמכים אלה לא הוצגו בפני.
53. אך גם אם מסמכים אלה היו מוגשים, הרי שאין בהם רבותא. מסמכי הנהלת חשבונות ותלושי שכר, אין בכוחם לסייע להתחקות אחר נכסי החברה. כאמור לעיל, מר חזן בעדותו העיד, כי החברה רכשה נכסים שונים לצורך פעילות האולם. עובדה זו, מטילה על הנתבעים 2 - 4 משוכה גבוהה עוד יותר מזו שניצבה בפניהם בהתבסס על "חזקת ההברחה" בלבד, היות שברור שהיו לחברה נכסים בשווי של מאות אלפי ש"ח, ואין כל הסבר מטעמם מה נעשה עם נכסים אלה.
54. כפי שנקבע לא פעם בפסיקת בית המשפט העליון "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991)).
הנתבעים 2 - 4 נמנעו מהגשת מלוא המסמכים הנוגעים לנכסי החברה, נמנעו מהעדת רואה החשבון של החברה, והנתבעים 3 - 4 אף נמנעו מלהעיד בעצמם. כל אלה, יחד עם עדותו של מר חזן ולפיה היו לחברה נכסים, ומנגד שתיקתו הרועמת ביחס לנעשה עם נכסים אלה בסמוך להפסקת פעילותה, פועלים לחובתם. מכאן שהנתבעים לא עמדו בנטל לסתירת החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה.
55. לאור כל האמור לעיל, אני קובע שהוכח כי לחברה היו נכסים במהלך פעילותה, לכל הפחות בשווי של מאות אלפי ש"ח, ובהעדר הסבר של הנתבעים יש להוסיף ולומר, כי נכסים אלה נעלמו כלא היו. לפיכך, יש לומר, כי במאזן ההסתברויות, גם הראיות מלמדות, שנכסי החברה הועברו לבעלי המניות, וזאת מעבר לחזקה הקבועה בחוק, שהנתבעים לא סתרו אותה.
56. טרם סיום הדיון בהרמת המסך בהתבסס על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים יש לומר, כי אילו הייתי מוצא שיש לחייב את הנתבעים 3 ו- 4 מכוח הוראה זו, אזי, החיוב היה מתייחס לחוב בגין הארנונה בלבד (ראו בש"א (ראשל"צ) 5493/05 מרחב אישי בע"מ נ' עיריית רעננה (פורסם במאגרים משפטיים 14.12.2005)), ולא ניתן היה לחייבם בחובות הנוספים בגין אגרת שמירה, אגרת שילוט והוצאות אכיפה.
האם יש מקום לבצע הרמת מסך מכוח חוק החברות?
57. טוענת העירייה לראשונה בסיכומיה (ראו סעיף 35), שיש מקום לבצע הרמת מסך, גם בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החברות. לטענתה, מאחר שנקבע בהלכה, שמקום בו נעשה שימוש לרעה בחברה למטרה של הונאת נושים ולהתחמקות מן הדין, ניתן להחיל את הוראת סעיף 6 לחוק החברות, להרים את מסך ההתאגדות שמפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה, ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה.
58. העיריה טוענת עוד, כי במקרה זה, הנתבעים פעלו באופן מכוון להתחמק מתשלום מיסים, כך שלא שילמו מיסים לעירייה במשך תקופה ארוכה, ויצרו מצגי שווא במסירת המחאות מתוך כוונה שלא ייפרעו. נטען, כי בנוסף פעלו להברחת נכסי החברה, ובין היתר לאח של אחד מבעלי המניות, אשר הפעיל את אחד האולמות, תוך שקיבל לכיסו מרווחי פעילות החברה.
59. בנוסף טוענת העירייה, כי מר חזן (הנתבע 2) הודה שבמודע ביצעה החברה העדפת נושים, תוך שבחרה לשלם לחלק מהנושים (ספקי החברה) מתוך כוונה להמשיך את פעילות החברה. נטען, כי מדובר בפעילות פסולה, כך שהחברה בחרה לשלם לנושים שנדרשו לצורך המשך הפעלת העסק, אך מנגד החברה המשיכה לצבור חובות לנושים אחרים, ובכלל זאת חובות כלפיה בגין מסים עירוניים.
60. הנתבעים לא העלו כל טענה בדבר הרחבת חזית אסורה, וטענו לגופו של עניין, כי הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים, אשר מיוחדים למצבים שבהם ברור שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כשהנטל להוכחת נסיבות חריגות שכאלה מוטל על העירייה.
61. הנתבעים טוענים עוד, שהעדה היחידה מטעמה של העירייה היתה הגב' מננה יוספשווילי (סגנית מנהל מחלקת עסקים בעירייה), כלל לא התייחסה בעדותה לפעילות החברה, וממילא לא הראתה שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה לצורך הימנעות מתשלום חוב המסים.
62. בנוסף נטען על ידי הנתבעים, כי מר חזן (הנתבע 2) אמנם פנה אל העירייה והגיע עימה להסדר במסגרתו נמסרו ההמחאות לעירייה, אלא שהעובדה שהחברה לא הצליחה לעמוד בהסדר זה, בשל הקשיים הכלכליים אליה נקלעה, אין בה כדי להוות תמיכה בטענה להונאה, אשר תצדיק הרמת מסך.
63. טרם דיון בטענת העירייה להרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות יש לומר, כי טענה זו איננה נזכרת כלל בכתב התביעה, ואף לא בתצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידי הגב' יוספשווילי מטעם העירייה. הלכה למעשה, טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי העירייה, ולכן מדובר בהרחבת חזית מובהקת.
כאמור לעיל, הנתבעים בסיכומיהם לא העלו כל טענה בעניין זה, אלא בחרו לטעון לגופו של עניין, ולכן אני רואה בכך הסכמה שלהם להרחבת חזית המחלוקת.
64. סעיף 6(א) לחוק החברות קובע:
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
65. הסעד של הרמת מסך הינו "סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה..." (ראו ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם במאגרים משפטיים 22.1.2015)).
עוד יש לומר, כי בשונה מנטלי הראיה בכל הקשור לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה, נטל השכנוע להראות כי מתקיימים התנאים המצדיקים את הרמת המסך בהתאם להוראות חוק החברות מוטל במלואו על המבקש זאת (ראו ההחלטה שניתנה במסגרת פש"ר (חי') 44362-08-17 בנק דיסקונט לישראל נ' גד זאבי (פורסם במאגרים משפטיים 26.9.2017) פיסקה 60), ובענייננו על העירייה.
66. העדה היחידה מטעם העירייה היתה הגב' יוספשווילי, אשר נדרשה להסביר מהן פעולות ההתחמקות וההונאה בהם נקטו הנתבעים 2 - 4 לגישת העירייה, העידה, כי לגישתה, פעולות ההתחמקות של הנתבעים 2 - 4 באו לידי ביטוי בכך ש"עצם העובדה שההמחאות לא כובדו, זה כבר מראה על סוג של התחמקות מתשלום" (ראו עמ' 4 לפרוט' ש' 31 ) וכי "עוד לפני שהתיק הועבר לעו"ד וכבר בתחילה של העברת התיק לטיפול עו"ד חיצוני, הגיעו בעלי החברה וזה סוג של 'משיכת זמן' ניסו להגיע להסדר נוסף על מנת שהתיק לא יעבור לטיפול חיצוני, וגם לאחר פעולות מינהליות הם ניסו להוציא את הציוד של האולם. הם ממש ביקשו לא לעשות את זה וביקשו להגיע להסדר שלא צלח, בסופו של דבר לא הגיעו להסדר. סוג ההתנהלות שלהם לבקשות חוזרות ונשנות להגיע להסדרים מראה על משיכת זמן, כי אם היינו פועלים בזמן או בזמן שהחברות היו פעילות יכולנו להיפרע מהחוב." (ראו עמ' 4 - 5 לפרוט').
גב' יוספשווילי הוסיפה, כי לחברה היו נכסים רבים לצורך הפעלת האולם, אך היא איננה יודעת מה נעשה עם אותם נכסים, וכי ייתכן הדבר שחלק מן הנכסים הועברו ל"...[שה]חברה החדשה שלקחה אחד מהאולמות היא סוג של חברה משפחתית כזו, שיכול להיות שהנכסים כן הועברו, ואני מתמקדת בציוד." (ראו פרוט' עמ' 5 ש' 24 -26).
67. העובדה כי חוללו המחאות של החברה, שנמסרו על-ידי מר חזן (הנתבע 2) לצורך תשלום חוב החברה לעירייה, אין בה לעצמה, כדי להוות ראייה להונאה. עדותה של הגב' יוספשווילי אין בה די כדי להראות שכבר במועד מתן ההמחאות, ידע מר חזן כי ההמחאות יחוללו בשל העדר כיסוי, וכי הן נמסרו מתוך מטרה "למשוך זמן" כהגדרתה.
בהקשר זה יש לציין, שאין חולק, כי שלוש ההמחאות הראשונות נפרעו, ועובדה זו יש בה כדי ללמד, שבמועד מתן ההמחאות אכן ביקשו הנתבעים לנסות ולשלם את החוב במלואו, אלא שהקשיים הכלכליים גברו, עד שבסופו של יום החברה חדלה מלפעול.
68. לכך אוסיף, כי העירייה צריכה לבוא בטרוניה לעצמה בעניין זה, היות שהגב' יוספשווילי העידה, כי נהוג לקחת ערבויות אישיות מבעלי המניות, אלא שמטעמים לא ידועים לא נעשה כך בעניינם של הנתבעים, ובלשון עדותה (ראו עמ' 4 לפרוט' ש' 20 - 26):
"ש. אני מבינה שאין כאן שיקים אישיים של הנתבעים באופן אישי ואין גם התחייבות אישית שלהם לתשלום החוב?
ת. אין שיקים אישיים, לפי מה שאני יודעת, המנהג הוא להחתים על התחייבות אישית, אך במקרה הזה לא מצאנו תיעוד לכך.
לשאלת ביהמ"ש באיזה שלב אתם מחתימים? אני משיב, שזה לאחר החוב הוא מגיע להסדר תשלומים והוא נותן שיקים שהם לא שיקים אישיים שלו, אלא של החברה, אנו מחתימים אותו על מסמך של התחייבות אישית."
69. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הטענה, כי ההסדר שנעשה ואי העמידה בו, נעשו מתוך כוונת מרמה כלפי העירייה.
70. יש לציין בהקשר זה, כי הגם שבסעיף 10 לתצהירה, טוענת הגב' יוספשווילי שחלק מההמחאות שנתנו הנתבעים לצורך כיסוי חוב המסים של החברה, חזרו מסיבה "ניתנה הוראה ביטול" הרי שמתדפיסי ההמחאות שצורפו כנספח ג' למוצגי התובעת עולה, כי אף לא אחת מההמחאות חזרה עקב הוראת ביטול שניתנה.
71. יש גם לדחות את טענת העירייה, ולפיה הנתבעים ביצעו העדפת נושים פסולה, היות ששילמו לספקים שונים, בד בבד כאשר האולם ממשיך לפעול, אך מנגד ההמחאות שמסרו הנתבעים לעירייה מוחזרות בנימוק של "אין כיסוי מספיק".
יוזכר, כי הרמת מסך תעשה במקרים חריגים, ולא כדבר שבשגרה. הסיטואציה בה חברה נקלעת לקשיים כלכליים על סף חדלות הפרעון, ובעלי מניותיה מנסים להצילה תוך המשכת פעילותה העסקית, תוך תשלום חלקי לספקים, איננה לגישתי התנהלות מרמתית של החברה. לגישתי, הנסיון להציל את החברה ואת מקום עבודתם של עובדיה, תוך תשלום לחלק מספקי החברה, ובענייננו ספקי המזון שבלעדיהם לא ניתן היה להמשיך ולהפעיל את האולם, עולה בקנה אחד עם תכלית החברה, ואיננו מהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
72. שונים הם פני הדברים בכל הקשור להעלמת נכסי החברה, והעברת חלק מפעילותה העסקית ללא תמורה לאחיו של מר חזן (הנתבע 2).
73. כמתואר בסעיף 51 לעיל, מר חזן העיד שלחברה היו נכסים בשווי של מאות אלפי ש"ח. זאת, לאחר שבוצעה השקעה באולם, שהוערכה על ידו בסכום של כמיליון וחצי ש"ח.
74. הנתבעים 2 - 4 לא הציגו כל הסבר באשר למיקומם הנוכחי של נכסים אלה, וממילא הנתבעים לא טרחו להציג ראיות מדוע לא ניתן לפרוע את חובות החברה, ולו באופן חלקי, באמצעות מימוש נכסי החברה.
75. זאת ועוד, אין מחלוקת, כי החברה העבירה חלק מפעילותה העסקית (המהווה את אחד הנכסים העיקריים של החברה) לחברה בבעלות אחיו של מר חזן ( הנתבע 2) (ראו פרוט' עמ' 10 ש' 22 - 29). מעדותו של מר חזן (הנתבע 2) נראה כי אחיו לא שילם מאום לחברה בשל כך (ראו פרוט' עמ' 10 ש' 22 - 32):
"ש. העברתם את האולם אליו כמות שהוא, לאחר ששיפצתם מאות ורף מיליוני שקלים עם כל הציוד?
ת. לא, ממש לא, העברתי לו את האולם הקטן.
ש. מי הביא את האולם מצבו שיתאים לקיום אירועים באולם, אתם עשיתם את ההשקעה נכון?
ת. כן.
ש. ההשקעה עלתה לכם לא מעט כספים?
ת. נכון.
ש. קיבלתם ממנו תשלום עבור כל התכולה והשקעה שהשקעתם?
ת. לא, אני ביקשתי שישלם לי את השכירות, כי אני חתום ל-5 שנים ערבות, ורציתי להוריד מעצמי סוג של חוב."
76. יש לשוב ולציין, כאמור בסעיף 74 שלעיל, כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה הנוגעת לנכסי החברה, וממילא גם לא הוצגה כל ראיה הנוגעת לתשלום כלשהו שביצע אחיו של מר חזן בגין השימוש בנכסי החברה, במוניטין שלה ובפעילותה העסקית.
77. בע"א 2728/04 צינורות המזרח התיכון נ' יערי (פורסם במאגרים משפטיים 14.1.2007) נקבע:
"...כי יש שבית המשפט יורה על הרמת מסך ההתאגדות ועל חיוב אישי של בעל מניה לשאת בחוב של החברה, מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה היה כרוך, בין השאר, בחוסר תום-לב (ראו למשל ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116; ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (טרם פורסם); וכן סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999)."
בע"א 7263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור (פורסם במאגרים משפטיים 21.1.2009) נסקרו המקרים שבהם ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה:
"לענין הרמת מסך, מבהיר הסעיף המתקן, ראשית, כי המקרים בהם ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות יהיו כאשר בנסיבות הענין 'צודק ונכון' לעשות כן, אך לא כעילה העומדת לעצמה, אלא רק בהתקיים אחד המצבים המפורטים באותה הוראה, קרי - כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. על-פי הוראת החוק, גם בהתקיים אחד המצבים האמורים, הרמת המסך כפופה בכל מקרה לכך שהדבר יהיה 'צודק ונכון' בנסיבות הענין;"
וראו גם: ע"א 10582/02 ישראל בן-אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 16.10.2005); ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר נ' חוסיין (פורסם במאגרים משפטיים 22.5.2006).
78. עולה מן האמור לעיל, לצורך הרמת מסך מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות יש להראות שבעלי המניות נהגו בחוסר תום לב, תוך שימוש באישיותה הנפרדת של החברה, ובכך גרמו לקיפוח זכויותיו של אחד מנושיה.
בהקשר זה יש לומר, כי בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116 (2003), מקום בו מדובר בנושה לא רצוני, ובענייננו העירייה היא כזו, נטיית בתי המשפט להרים את מסך ההתאגדות תהא רחבה יותר, היות שנושים אלה לא יכלו ליצור מנגנוני הגנה בזמן אמת (ראו גם תא"מ (ת"א) 39437-05-17 עירית תל-אביב-יפו נ' אנטואנט בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 3.3.2020); ת"א (י-ם) 2297/01 פניאל שמואל נ' אנטון ג'מיל סקא (פורסם במאגרים משפטיים 4.8.2003)).
79. כפי שפורט בסעיפים 73 - 75 לעיל, נכסי החברה, שהשקעה בהם הוערכה על ידי מר חזן בכמיליון וחצי ש"ח (ראו עדותו שפורטה בסעיף 51 לעיל), אינם עוד בנמצא, ואין כל הסבר מה נעשה בהם ומדוע לא נעשה בהם שימוש לפרעון החובות לנושים, ובכלל זה לעירייה.
80. לכך יש להוסיף, כי החברה העבירה חלק מפעילותה העסקית ללא כל תמורה, תוך עשיית שימוש בנכסי החברה לאחיו של מר חזן, ובכך הקטינו עוד את נכסי החברה. אמנם, מר חזן טען כי עשה זאת היות שפעילות החברה היתה גרעונית, אלא שאין בידי לקבל טענה זו משני טעמים – לא הובאה כל ראיה לכך שהפעילות השוטפת היתה גרעונית (להבדיל מהפעילות הכוללת אשר בחובה טמון גם הצורך לפרוע אשראי שניטל לצורך רכישת נכסים קבועים). אך מעבר לכך, טענה זו איננה עולה עם שורת ההגיון, היות שלא ניתן להעלות על הדעת שמר חזן יעביר לאחיו פעילות מתוך ידיעה שבכך יכשיל אותו, היות שמדובר בפעילות שאיננה רווחית.
81. אסכם ואומר, כי הנתבעים העבירו ללא תמורה פעילות עסקית רווחית לאחיו של מר חזן, ובנוסף אינם נותנים הסבר כיצד נעלמו נכסים בשווי של מאות אלפי ש"ח. לגישתי, התנהגות זו עולה כדי חוסר תום לב, היות שיש בה כדי לקפח במובהק את נושי החברה, ובכלל זה את העירייה.
82. לאור האמור, אני קובע שש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה, באופן כזה שניתן יהיה לייחס את חוב החברה לעירייה לבעלי המניות של החברה.
83. עם זאת, ההנחה הבסיסית היא, שכל בעלי מניות נהנה מהתנהגות זו, כשיעור חלקו ברווחי החברה, ובכל מקרה על העירייה היה מוטל נטל פוזיטיבי להראות שבעל מניות פלוני קיבל לידיו נכסים בשיעור העולה על חלקו היחסי בחברה. כזכור, העירייה העלתה את טענתה זו רק בסיכומיה, וממילא לא הציגה ראיות בעניין זה, והגם שאפשרתי את הרחבת החזית המשפטית נוכח הסכמת הנתבעים, הרי שלא כך הם פני הדברים בהתייחס להיבט העובדתי ושיעור ההנאה של כל אחד מהנתבעים מנכסי החברה. בעניין זה, לגישתי, בהעדר ראיה נוגדת יהיה זה "צודק ונכון" לייחס לכל אחד מבעלי המניות חלק יחסי מחוב המסים, כחלקו היחסי ברווחי החברה. בענייננו, מר חזן מחזיק ב- 66% ממניות החברה, מר מנחם אמסלם מחזיק ב- 15.25% ממניות החברה, ואילו מר שמעון אמסלם מחזיק ב- 18.75% ממניות החברה.
84. לאור קביעתי הנ"ל, ובשים לב שאין מחלוקת ביחס לסך של 788,080 ₪, הוא הסכום הנתבע בכתב התביעה, אזי ביחס לנתבעים 3 ו- 4 התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שאני מחייב אותם לשלם לעירייה חלק יחסי מהחוב לעירייה, כשיעור חלקם בהון המניות. בהתאם מר מנחם אמסלם (הנתבע 3), ישלם סך של 120,182 ₪, ומר שמעון אמסלם ישלם סך של 147,765 ₪.
סוף דבר
85. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת במלואה.
כאמור בסעיף 5 לעיל, עוכבו ההליכים בעניינו של הנתבע 2.
התביעה בעניינם של הנתבעים 3 ו- 4 מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שנתבע 3 ישלם לעירייה סך של 120,182 ₪ ואילו הנתבע 4 ישלם לעירייה סך של 147,765 ₪.
סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
86. היות שהנתבעת 1 איננה פעילה, ההליכים כנגד נתבע 2 עוכבו, וטענת העירייה בדבר הרמת מסך, שעל בסיסה התקבלה התביעה באופן חלקי התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4, נטענה לראשונה בשלב הסיכומים, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.
זכות ערעור כחוק.