--- סוף עמוד 7 ---
24. משיבה 6, טושיבה, מוסיפה וטוענת כי היא עצמה לא הייתה צד להסדר הכובל ובית המשפט לערעורים של האיחוד האירופי קיבל את ערעורה ב-9/9/2015 וביטל את הקביעות בעניינה (מסעיף 17 לבקשתה). לכן, לטענתה, אין לגביה כל ראיה לקיומה של עילת תביעה רצינית ובנסיבות אלו אף אינה צד נכון ודרוש, כהוראת תקנה 500(10). לא ניתן לקבל טענה זו. ראשית, עיון בהחלטת בית המשפט הכללי (Genral Court Third Chamber) מ-9/9/2015, שצורף לתשובת המשיבים, מעלה כי בשונה מטענות משיבה 6 ערעורה של טושיבה נדחה וחלק מהותי מהקנס שהושת עליה הושאר על כנו. ערעור שהגישה טושיבה על החלטה זו (Case C-623/15) נדחה גם הוא וטושיבה חוייבה בהוצאות (Eighth Camber, החלטה מ-18/7/2017). שנית, משיבה 6 הייתה צד להסדרים בתביעות שהוגשו באה"ב בעילת הקרטל. אכן, צודקת משיבה 6 כי לעתים קיימים שיקולים כלכליים להגיע להסדר פשרה, והדבר אינו מהווה ראיה לאחריותה, אך די בכך כדי להוות ראיה לכאורה הקושרת אותה לתובענה ומצדיקה מתן היתר המצאה, כשבהליך גופו תוכל לטעון את טענותיה. ושלישית, מהחלטת בית הדין האירופי עולה כי טושיבה העבירה את פעילות השפופרות שלה למיזם משותף אחר בשם Matsushita Toshiba Picture Display Co. Ltd (MTPD), בו החזיקה 35.5%. היינו, גם לטענת טושיבה עצמה, מדובר בפעילות באמצעות חברת בת, ולעניין זה כבר נפסק כי "יש מקרים שבהם ראוי לשים את הדגש על מהות הפעילות התאגידית ולא על המבנה הפורמלי של ההתאגדות, באופן שלא ייצא חוטא נשכר מעצם השימוש במסך ההתאגדות" וכי "סוגיה של הטלת אחריות על חברת-אֵם בגין מעשה או מחדל של חברת-בת היא סוגיה נכבדה ובעלת פנים לכאן ולכאן שאין זה המקום לבררה; והדברים יתבררו במסגרת ההליך העיקרי ובהתאם ליריעה שיפרשו הצדדים" (עניין הצלחה, פסקה 16).
התובענה מעוררת שאלות ראויות לדיון ביחס למשיבות 8-5 ביחס למעורבותן בקרטל הנטען.
פורום נאות
25. משנקבע בעניינה של משיבה 2 כי בית המשפט בישראל הוא פורום נאות לדון בתובענה ברי כי הדברים חלים גם על יתר המשיבות. למעלה מן הצורך נשוב על דברים שנכתבו למעלה, כי מאחר והמשיבות הן תאגידים בינלאומיים שמוצריהן נמכרים גם בישראל (במישרין או באמצאות חברות בנות) עליהן לצפות תביעה בישראל כאשר קיים חשש לפגיעה בצרכן הישראלי, וכי מאחר והתביעה עוסקת בהשפעת הקרטל הנטען על השוק הישראלי לבדו הפורום הטבעי לבירור ההשפעה הינו בית המשפט בישראל. ברי כי אין פורום טבעי אחר לבירור הפגיעה בצרכן הישראלי.
מתקיימים אפוא כל התנאים להיתר המצאה מחוץ לתחום.
התיישנות ושיהוי
26. המשיבות טוענות כי התביעה התיישנה, ולחילופין כי יש לדחות את התובענה כולה ולכל הפחות לבטל את היתר ההמצאה בשל שיהוי רב והתנהלות המבקשים. בעניין זה מפנות גם לפסק דינו של כב' השופט ר' אמיר מ-9/3/2021 בו נמחקה התובענה נגד משיבה 9 בשל שיהוי בהמצאתה והחלטתו הנוספת מ-21/3/2021 באותו עניין.
--- סוף עמוד 8 ---
27. אשר לטענת ההתיישנות, זו כבר הוכרעה בעניינה של משיבה 2, וגם כאן ההכרעה מחייבת. לגוף הדברים – התביעה הוגשה ב-5/11/2014. הקרטל הנטען החל אמנם ב-1995 אך קיומו נחשף לציבור בעקבות חקירת הרשויות באירופה ובארה"ב רק ב-5/11/2007, בדיוק שבע שנים לפני הגשת התביעה. טענת המבקשים כי לפני מועד זה לא ניתן היה לדעת על קיומו סבירה, שכן תושב ישראל מהשורה יתקשה מאוד לדעת על קיומו של הסדר כובל בנוגע לרכיב פלוני במסכים. בנסיבות אלו חלים סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 המשהים את תקופת ההתיישנות עד מועד הגילוי. המבקשים מפנים גם לתשובות חלק מהמשיבות מהן עולה כי הקרטל נמשך עד 25/11/2007 (בכתב התביעה נטען 8/11/2007), וכי מאחר ומדובר בעוולה התביעה כלל לא התיישנה. מדובר בטענה עובדתית, שלא ניתן להכריע בה בשלב היתר ההמצאה ודי בה כדי לקבוע כי אין לבטל את היתר ההמצאה מחמת התיישנות (לסוגיית התיישנות שלא מדעת ועוולה נמשכת ראו לאחרונה רע"א 6614/19 מ"י נ' ג'הסי (30/6/2021).
28. המשיבות טוענות כי מועד ההתיישנות נקבע לפי מועד הגשת הבקשה להיתר המצאה, שהוגשה מספר ימים לאחר התביעה. בעניין זה אצטרף לדברי חברתי השופטת מ' בן ארי בעניינה של משיבה 2 המוסכמים במלואם: "צודקים המבקשים בטענתם כי בחינת טענת ההתיישנות נעשית על בסיס מועד הגשת התביעה ולא לפי מועד ההמצאה לנתבע (ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פ"ד יט (2) 595, 598 (1965). הדבר נכון גם ביחס לנתבע השוהה בחו"ל (המ' (עליון) 95/74 עמליה חברה לספנות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 108 (1974)). לפיכך, אם כתב התביעה הוגש לבית המשפט בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, אין לקבל טענת התיישנות המבוססת על מועד ההמצאה". הדברים יאומצו לענייננו, ורק אוסיף ואזכיר כי ממילא טענת המבקשים היא שהקרטל הסתיים, כאמור, ב-25/11/2007.
29. נותרה אפוא טענת השיהוי, נוכח חלוף הזמן מחשיפת הקרטל ועד הגשת התביעה ומהזמן שחלף מהגשת התביעה ועד להמצאה. המשיבות טוענות כי חלוף הזמן גרם להם נזקים לא מבוטלים, בין השאר משום שעובדים רבים כבר עזבו עבודתם, יצאו לגמלאות ואף הלכו לבית עולמם. קיים הבדל בין שתי התקופות אליהן מפנות המשיבות. אשר לתקופה שקדמה להגשת התביעה, בתי המשפט נטו שלא לקבל טענת שיהוי מקום בו לא חלפה תקופת ההתיישנות למעט נסיבות חריגות שנמנו בדין (ע"א 3602/97 נציבות מ"ה נ' שחר, פ"ד נו(2) 297; ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433 (2003); טל חבקין, התיישנות (מהדורה שניה 2021) עמ' 13-12). נסיבות אלו אינן מתקיימות בענייננו, הן משום שלא הוכח כי המבקשים יצרו מצג של ויתור או מחילה על עילת התביעה, והן משום שיש קושי ניכר לקבל את טענת המשיבות לשינוי מצב לרעה, שעה שההליכים הפליליים, המנהליים, והאזרחיים בנושא ההסדר הכובל נמשכו כל השנים ברחבי העולם, וחזקה כי המשיבות נערכו להם. מכל מקום, מדובר בסוגיות עובדתיות, ששלב ההמצאה אינו השלב הנכון לדון בהן.
30. אשר לתקופה מהגשת התביעה ועד ההמצאה בפועל – הדין (תקנה 501(ב) לתקנות הישנות) והפסיקה הכירו אמנם באפשרות לבטל היתר המצאה מחמת שיהוי, אך הובהר כי טענה שכזו תתקבל רק מקום בו התובע ישב בחוסר מעש ולא עשה דבר תקופה ארוכה, ואין לו הסבר סביר להתנהלותו. "בדיקת האיחור אינה נעשית באופן אריתמטי, ולפיכך נקבע ... כי איחור של קרוב לשנתיים אינו איחור בלתי סביר. אולם שם לא נקט התובע חוסר מעש במשך תקופה זו,
--- סוף עמוד 9 ---
ופתח בהליכים שונים, אלא שלא עלה בידו לקבל היתר נכון, עקב טעויותיו בזהות הנתבעת, ועקב תקלות בהמצאת כתבי בי-דין בשפה הגרמנית. במקרה שלנו אין למשיב, כאמור, כל הסבר של ממש לאיחור בהגשת הבקשה" (ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד (4) 545 (1990), שם הבקשה להיתר הוגשה שנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה; וראו גם רע"א 5969/07 Keryx Biopharaceuticals נ׳ ר.מ.פ.א (8/8/2007) שם נדחתה טענת שיהוי אף שחלפו כשנתיים ממתן היתר המצאה ועד המצאה בפועל; בר"ע 210/81 Holz Sohn-Rapid נ' שעין, פ"ד לו(3) 633 (1982).
31. כפי שקבעה חברתי כב' השופטת ח' קיציס, במסגרת ערעורה של משיבה 2, אין לבחון את שאלת השיהוי בהגשת הבקשה רק ביחס למועד הגשת התביעה, אלא על פי התנהלות המבקשים מאז הגשת התביעה. התנהלות זו פורטה בהחלטת כב' השופטת ברון ברע"א 1152/20, ונזכירם בתמצית בלבד: ב-10/11/2014, חמישה ימים אחרי הגשת התובענה, ביקשו המבקשים להמציאה לתאגידים הזרים מכוח תקנה 500(7) לתקנות הישנות. ב-24/11/2014 נעתר בית המשפט לבקשתם. רוב המשיבות ביקשו את ביטול היתר ההמצאה – די בכך כדי לשלול טענת שיהוי שכן המשיבות ידעו היטב כבר אז על קיומה של התובענה ועל הצורך להיערך להגנה מפניה – אך טרם הוכרעו הבקשות קבע בית המשפט העליון בהליך אחר כי התקנה אינה מאפשרת היתר המצאה בנסיבות כשלנו (רע"א 925/17 הצלחה נ' AU Optronic (31/7/2017)). ב-4/10/2017 אישר בית המשפט את ההסדר הדיוני עם LG, ובעקבות זאת, ב-2/1/2018, הגישו המבקשים בקשה לקבוע כי ההמצאות שכבר בוצעו מכוח תקנה 500(7) הומצאו כדין גם לפי תקנה 500(10). ב-10/4/2018 דחה בית המשפט (כבוד השופט מ' תמיר) את הבקשה והורה למבקשים להגיש בקשה חדשה להמצאה מחוץ לתחום, וכאמור ב-22/4/2018 הוגשה בקשה להתיר המצאה לפי תקנה 500(10), וב-31/5/2018 נעתר לה בית המשפט. במקביל להליכי ההמצאה לפי תקנה 500(10) ביקשו המבקשים להמציא את התובענה לחלק מהמשיבות גם באמצעות מורשה בישראל, לפי תקנה 482 לתקנות הישנות – אך ניסיונם לא צלח והחלטה מנומקת ניתנה ב-18/1/2019 (כב' השופט מ' תמיר). לא סקרנו את מלוא ההליכים וההחלטות (הזכרנו למעלה את ההליכים בנושא התרגום שהסתיימו ב-2/5/2019), שכן די במה שהוזכר כדי לגלות כי במהלך השנים המבקשים לא זנחו את ההליך או את בקשת ההמצאה ולא ניתן לומר כי ישבו בחוסר מעש ולא עשו דבר. יתרה מכך, המשיבות היו מודעות להליך מ-2015 ובמשך השנים פעלו נמרצות למניעת ההמצאה. מובן כי זו זכותם שבדין, אך קשה לקבל טענת שיהוי ובוודאי שיש קושי לקבל כי המשיבות נפגעו מחלוף הזמן ולא יכלו להיערך כראוי לניהול הגנתן.
טענת השינוי וההתיישנות נדחות ואין בהן כדי להצדיק ביטול היתר ההמצאה
סוף דבר
32. הדברים התארכו (אולי יתר על המידה) במקום שראוי היה לקצר בו, ולכן די לומר שבקשות המשיבות 8-5 לביטול היתר ההמצאה נדחות. היתר ההמצאה נותר על כנו.
33. משיבות 8-5 יישאו בהוצאות המבקשים בסך 50,000 ₪ בחלוקה שווה בין המשיבות.
34. תשובה לבקשת אישור התובענה כייצוגית תוגש עד 20/3/2022.
35. תגובה לתשובה תוגש עד 26/4/2022.
36. קדם משפט ב-14/6/2022 11:30 – 13:00.
--- סוף עמוד 10 ---
37. בסיום הדברים, ומבלי לקבוע דבר בבקשת האישור עצמה, אמליץ לצדדים לנצל את הזמן ובמקביל להגשת כתבי הטענות לבחון סיום מוסכם של המחלוקת. המסכים העבים בהם הותקנו השפופרות הקתודיות הם כבר מזמן פריט נוסטלגי לאספנים, אם אירעה פגיעה בצרכנים ראוי כי הפיצוי יגיע בזמן סביר, ומאחר והסוגיות הנוגעות להסדר הכובל כבר התבררו במידה זו או אחרת במדינות הים, ניתן וראוי להגיע להסכמות יעילות, בין במתכונת ההסדרים בחו"ל, בהתאמה לישראל (היקף אוכלוסייה, כמות מסכים בתקופה הרלוונטית וכו') ולסיכונים (למשל דוקטרינת ההשפעות שטרם נבחנה), בין בכל מתכונת אחרת שתחסוך בהוצאות ותשרת הן את הקבוצה הנטענת והן את המשיבות שיניחו את הפרשה מאחוריהן (לפחות בישראל).
ניתנה היום, ט"ו טבת תשפ"ב, 19 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.
רמי חיימוביץ