טעמה של הוראה זו ביתרון שהקנה המחוקק לתאגידים בנקאיים בייחוד השירות החיוני שהם מעניקים לציבור, ומשכך מוטלת עליהם החובה לפעול בסבירות במתן שירות זה, כמו גם בשלילתו ממאן דהוא (רע"א 2407/19 זיו נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 15 (14.5.2019) (להלן: עניין זיו); ע"א 3794/18 טולדנו נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 18 (2.10.2019) (להלן: עניין טולדנו); דברי ההסבר להצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, ה"ח 106, 106; ריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי 68, 136 (1996)).
11. עם זאת, אין מדובר בחובה מוחלטת. מלשונו של הסעיף הנזכר למדים אנו כי כאשר סירובו של התאגיד הבנקאי מבוסס על טעם סביר, לא תהיה בכך משום הפרה של החובה האמורה.
12. חוק הבנקאות (שירות ללקוח), וסעיף 2 לו, אינם מגדירים מתי ייחשב סירוב לתת שירותים בנקאיים כ"סירוב בלתי סביר", ואולם סוגיה זו התעוררה במספר מקרים שנדונו בבית משפט זה ובערכאות הדיוניות. כך למשל, במקרים מסוימים נקבע כי מקום בו התקיימה התנהגות בלתי תקינה או רשלנית מצד לקוח בניהול חשבונו, באופן הגורם נזק לציבור או לבנק, כגון שהחשבון שימש להלבנת הון או למימון טרור, סירוב הבנק לתת ללקוח שירות ייחשב כסירוב סביר (רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 17 (10.9.2017) (להלן: עניין הר הצלחה); בג"ץ 8886/15 רפובליקנים מחו"ל בישראל (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, פסקה 59 והמקורות הנזכרים שם (2.1.2018) (להלן: עניין רפובליקנים); עניין זיו, פסקאות 20-17. וראו גם: סעיף 50(ב) להוראה מס' 411 להוראות המפקח על הבנקים (ניהול סיכוני איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור) (6.3.2017)). במקרים אחרים נמצא כי התנהגותו של בעל החשבון ויחסו לעובדי הבנק חרגו מהמקובל, לרבות שימוש באלימות פיזית או מילולית מצידו כלפי עובדי הבנק או איום בנקיטת אלימות, וכי בהתאם סירוב הבנק למתן שירות היה סביר (רע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה 14 והאסמכתאות הנזכרות שם (1.11.2015) (להלן: עניין בנק הדואר); עניין טולדנו, פסקה 19).
13. הנטל להוכיח כי הסירוב היה סביר מוטל על הבנק. בהקשר זה, נקבע כי אין די בחשש ערטילאי, אלא שעל הבנק להצביע על פעולות ומעשים קונקרטיים שיש בהם כדי ללמד על קיומו של חשש ממשי להתנהלות בלתי תקינה מצידו של הלקוח (עניין בנק הדואר, פסקה 14; עניין הר הצלחה, פסקה 18; עניין רפובליקנים, פסקה 59). זאת ועוד, בפסיקת הערכאות הדיוניות נערכה הבחנה ראויה בין סירוב לפתוח חשבון בנק מלכתחילה לבין סירוב להמשיך ולהעניק את השירות הבנקאי לאחר שהחשבון כבר נפתח (וזאת ברוח ההבחנה המקובלת במישור המשפט המנהלי בין סירוב להעניק רישיון לבין ביטול של רישיון. ראו בג"ץ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ו 696, 700 (1952); בג"ץ 799/80 שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, פ"ד לו(1) 317, 329-327 (1981); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב – ההליך המינהלי 1394-1393 (2011)). ביחס להחלטה מהסוג השני, יידרשו נימוקים כבדי משקל במיוחד כדי להצדיק את סגירת החשבון, ולפיכך טעמים העשויים להצדיק סירוב לפתוח חשבון מלכתחילה, עלולים להתברר כבלתי מספיקים על מנת להצדיק את סגירתו בדיעבד (ראו: ה"פ (מחוזי נצ') 29308-03-15 בוסתן החרמון למסחר בע"מ נ' בנק הפועלים סניף 744, פסקה 13 (13.4.2015) (השופט ערפאת טאהא); ת"א (מחוזי ת"א) 59399-01-18 האחים כהן שיווק והפצה בע"מ נ' חברת בנק הדואר בע"מ, פסקה 25 (13.3.2019) (השופטת לימור ביבי)). עוד נקבע בפסיקת בית משפט זה כי נטל ההוכחה המוטל על הבנק אינו ברמת ההוכחה הנחוצה במשפט האזרחי, דהיינו מאזן הסתברויות, אלא ברמה נמוכה יותר, הקרובה יותר לרף הראייתי הנדרש בהליך מינהלי (עניין בנק הדואר, פסקה 14; עניין הר הצלחה, פסקה 18; עניין טולדנו, פסקה 25).
14. ומהכלל לענייננו. סירוב הבנק להעניק שירות לסלימאן נובע מהחשש שהביעו פקידי הסניף הרלוונטי בבנק (סניף כפר יאסיף), כי התנהלותו מולם תהיה כוחנית ומאיימת עד כדי אלימה, ומהסירוב שהביעו בעקבות זאת מלעסוק בענייניו. חשש זה נובע הן מהידוע לפקידי הבנק אודות סלימאן והן מהתנהלותו מולם במהלך האירוע מיום 26.7.2019.
15. דומני כי לא יכול להיות ספק בכך שסירוב לפתוח חשבון בנק לאדם המטיל אימה על פקידי הבנק, באופן העלול להניע אותם לסרב לעסוק בענייניו או לקבל לגביו החלטות מטעמים בלתי ענייניים, הוא סירוב סביר. ודוק, על מנת להוכיח את סבירות הסירוב, אין הבנק נדרש לשכנע כי אותו אדם ביצע מעשה עבירה זה או אחר כלפי פקידי הבנק. במילים אחרות, הבנק אינו נדרש לשכנע בראיות כי האדם לו הוא מסרב לתת שירות הוא עבריין; על הבנק לשכנע בראיות כי סירובו להעניק שירות לאותו אדם הוא סביר.
16. בית המשפט קמא לא חלק על כך שבנק רשאי לסרב לתת שירות לאדם המטיל אימה על פקידי הבנק, אלא קבע כי הבנק לא הניח תשתית ראייתית נאותה, שיש בה די כדי לבסס את טענתו לקיומו של חשש כאמור בעניינו של המשיב. זאת, בעיקרו של דבר, משמצא כי תצהירו של קצין הביטחון הארצי הוא "כולו עדות שמיעה" (פסקה 10 לפסק הדין), ובהתחשב בכך שלא הובאו ראיות נוספות, מלבד תצהיר זה, התומכות בגרסתו של הבנק. בעניין זה דעתי שונה מדעתו של בית המשפט קמא.
17. ראשית, ייאמר כי בעשורים האחרונים הולכת וגוברת בדיני הראיות הישראליים המגמה לעבור מכללים נוקשים של קבילות להערכות של משקל הראיות ומהימנותן, תוך העדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה חלף פסילתה על הסף (ראו, מבין רבים: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 716-715 (2005); ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פסקה 5 (9.8.2006); ע"א 8423/06 שדה נ' לוינזון, פסקה 19 לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל, ופסקאות ג'-ה' לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין (10.8.2010)). בהתייחס לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, מתבטאת מגמה זו בנטייה להסיר את מגבלותיו של הכלל מקום בו על פני הדברים אין חשש משמעותי למהימנות העדות. כך, במקום לחסום את דרכה של הראיה לבית המשפט, ניתן יהיה ליתן ביטוי לחשש האפשרי מפני מהימנותה בשלב הערכת משקלה (ראו, למשל, ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281, 287-286 (1983); ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 529, 533-532 (1989); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 28 (21.2.2007)). על רקע האמור, סבורני כי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה תצהירו של קצין הביטחון הארצי הוא "מתחילתו ועד סופו עדות שמיעה" (פסקה 12 לפסק הדין) מהווה פסילה כוללנית וגורפת של האמור בתצהירו, בלא הבחנה ממשית בין הטענות והראיות השונות שהובאו. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם המגמה שצוינה לעיל, וכן עם הצורך לבחון את משקלן המצטבר של הראיות, גם אם נפל פגם בראיה כזו או אחרת (ראו: ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל, פסקה 22 (23.10.2012); ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה ואח', פסקה 30 (15.7.2013)).
18. על מנת לבסס טענה לסירוב סביר מהטעם שמדובר בלקוח המטיל אימה על פקידי הבנק נדרש הבנק להציג ראיות המתייחסות לשני עניינים: ראשית, ההחלטה לסרב לתת שירות ללקוח בו עסקינן נובעת מקיומו של חשש קונקרטי וממשי אצל פקידי הבנק האמורים לטפל בענייניו של אותו אדם מפני התנהלות אלימה ומאיימת מצידו (להלן: הרכיב הסובייקטיבי); שנית, לחששם האמור של פקידי הבנק יש ביסוס באירועים שהתרחשו ובמידע אמין, ואין הוא ניזון אך משמועות, חששות בעלמא או דעות קדומות (להלן: הרכיב האובייקטיבי). ודוק, בהעדר הרכיב הסובייקטיבי, אין החשש מהלקוח מהווה הסבר אמין לסירוב להעניק לו שירות; בהעדר הרכיב האובייקטיבי, אין החשש מהלקוח מהווה הצדקה נורמטיבית לסירוב. להתרשמותי, הבנק ביסס כהלכה את שני הרכיבים הללו במקרה בו עסקינן.
19. אשר לרכיב הסובייקטיבי, דהיינו לכך שהחלטת הסירוב דנן נובעת מקיומו של חשש קונקרטי וממשי אצל פקידי הבנק מפני סלימאן, הרי שהדברים עולים בצורה ברורה ומשכנעת מתצהירו ועדותו של קצין הביטחון הארצי, אשר לעניין זה בוודאי אינם מהווים עדות מפי השמועה. תצהירו של קצין הביטחון הארצי, כמו גם עדותו לפני בית המשפט קמא, מבוססים על שיחות שערך באופן אישי עם עובדי הסניף ומנהלו בקשר לאירועים המיוחסים לסלימאן, ובסמוך להם, כמו גם על מעורבותו הישירה בפעולות שננקטו בסניף הבנק בקשר לאותם אירועים. קצין הביטחון הארצי הצהיר על מקרי האלימות השונים שנטענו על ידי הבנק בכתב טענותיו, ואשר בעקבותיהם הוחלט כי צוותי יס"מ יבקרו באופן תדיר בסניף וכן כי יוצב שומר בכניסה אליו. עוד הוא הצהיר כי שוחח עם עובדי הסניף על האפשרות שאלו יתנו את עדותם בהליך, ואולם אף לא אחד מהם הסכים לחתום על תצהיר מטעם הבנק וליתן את עדותו, וזאת בשל החשש הכבד לחייהם. בעדותו הסביר קצין הביטחון הארצי כי "מתוקף תפקידי כקצין הביטחון וכממונה על ביטחון הבנק, אני מעורב בכל האירועים. אני מקבל דיווח מקצין הביטחון האזורי ובמידת הצורך אני מגיע לשטח ומתחקר את האנשים ועומד מול הגורמים הרלוונטיים, כמו גם במקרה הזה, הגעתי לסניף, שוחחתי עם אנשים ובדקתי את המקרה. הייתי גם במשטרת עכו ודיברתי עם הגורמים שצריך לדבר איתם, עדכנתי את הנהלת הבנק עד לרמת המנכ"ל וכל הפעולות נעשו שם, לרבות הצבת שומר והגעת צוות יס"מ לביקור יומי בסניף, הייתה החלטה שלי" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 22.3.2021). במצב דברים זה, סבורני כי, בכל הנוגע לאווירה ולתחושות קשות האופפות את סניף הבנק ועובדיו, תצהירו של קצין הביטחון הארצי מבוסס על ידיעה אישית. ויובהר, אלמלא פטירתו של קצין הביטחון האזורי, ניתן היה להעלות שאלות ביחס לבחירת הבנק להעיד את קצין הביטחון הארצי דווקא. ואולם, משזה מצב הדברים, ולאור מעורבותו של קצין הביטחון הארצי באירועים נושא ההליך, בהתחשב בתפקידו, כמו גם לנוכח סירוב עובדי הסניף מלהעיד, הרי שעדות קצין הביטחון הארצי די בה על מנת לבסס את טענת הבנק כי החלטתו בדבר הסירוב לתת שירות נובעת מחשש ממשי וקונקרטי של פקידי הבנק הרלוונטיים. במילים אחרות, די בה על מנת לבסס את התקיימות הרכיב הסובייקטיבי.
20. אשר לרכיב האובייקטיבי, דהיינו קיומו של בסיס עובדתי לחשש פקידי הבנק מפני המשיב, הרי שהבנק הציג לגביו מארג משולב של ראיות, אשר די בו על מנת לעמוד בנטל המוטל עליו לעניין זה. מארג זה מבוסס בעיקרו על הרכיבים הבאים:
א. עדותו של קצין הביטחון הארצי, הכוללת התייחסות לתלונה שהוגשה על ידי הבנק, לסיבות לאי בירורה ולפעולות שנקט הבנק בעקבותיה – נושאים המצויים בתחום ידיעתו;
ב. פעולות שננקטו על ידי משטרת ישראל בעקבות התלונה (מעצרו של העורר ליומיים; הגברת ביקורי צוותי יס"מ בסניף), המעידות על המשקל והרצינות שייחסה המשטרה לתלונה.
ג. ההחלטה בהליך מול בנק הפועלים, במסגרתה נקבע כי בנק הפועלים פעל כדין כאשר החליט על סגירת חשבונו של סלימאן, לאחר שטען כי סלימאן איים על עובדי הסניף, וכי עובדיו אינם מוכנים ליתן את עדותם נגד סלימאן. בעניין זה יוער, כי בעדותו בבית המשפט קמא לא הכחיש סלימאן את דבר קיומו של ההליך מול בנק הפועלים, כמו גם את גרסת בנק הפועלים כי סלימאן איים על עובדי הסניף, ואולם טען כי לא עשה דבר, וכי איננו יודע מדוע סגר בנק הפועלים את חשבונו (עמ' 4-3 לפרוטוקול הדיון ביום 22.3.2021)). ויובהר, גם אם ההחלטה בהליך מול בנק הפועלים אינה יכולה לשמש ראיה בתביעה נגד סלימאן בעניין התנהלותו מול בנק דיסקונט, היא בוודאי מידע שבנק דיסקונט רשאי היה להביאו בחשבון על מנת לבחון את סבירות חששם של פקידיו.
21. אחדד. אינני סבור כי די במסכת הראיות שהציג הבנק על מנת לשכנע כי המשיב נהג בצורה עבריינית במגעיו מול פקידי הבנק בכלל, ובמהלך האירוע מיום 26.7.2019, בפרט. אם היה הבנק מעוניין לעמוד בנטל ההוכחה לביסוס טענה זו, אכן נדרש היה שיציג ראיות נוספות מפי עדים אחרים. בוודאי שאין בחומר הראייתי האמור די על מנת להביא להרשעתו של המשיב בעבירה כזו או אחרת. ואולם, כמובהר, הבנק לא נדרש לשכנע, לא ברמה הפלילית ואף לא ברמה האזרחית, כי המשיב ביצע מעשה עבירה כלפיו פקידיו. כל שנדרש מהבנק הוא לשכנע בסבירות החלטתו לסרב לתת למשיב שירות. לעניין מוגבל זה, ובשים לב לרף ההוכחה המוטל על הבנק, שהינו פחוּת מרף ההוכחה במאזן הסתברויות, בפרט משעסקינן בהחלטה שעניינה סירוב לפתוח חשבון בנק, להבדיל מהחלטה לסגור חשבון בנק – די בראיות שהביא הבנק על מנת לשכנע כי הבנק פעל כראוי, דהיינו כי סירובו לפתוח חשבון עו"ש למשיב אינו סירוב בלתי סביר במסגרת סעיף 2(א)(2) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח).
22. סוף דבר: לאור כל האמור, אציע לחברי ולחברתי כי נקבל את הערעור, נבטל את חיוב הבנק לפתוח למשיב חשבון עובר ושב במטבע ישראלי, ונבטל את ההוצאות שהושתו על הבנק בפסק דינו של בית המשפט קמא. כן אציע לחברי ולחברתי לחייב את המשיב בהוצאות המערער בהליך דנן בסך של 25,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת י' וילנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף.
ניתן היום, ו' בניסן התשפ"ב (7.4.2022).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט