ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
1. אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט צ' זילברטל, לפיה מן הראוי לפרש את המונח "גריעת כשרותו" שבסעיף 14(א) לחוק השליחות התשכ"ה-1965 (להלן – חוק השליחות), באופן שאינו מתנה את סיום השליחות בשל גריעת כשרותו של השולח בהכרזה פורמלית של השולח כפסול דין על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.
תמימת דעים אני עימו כי לצורך התקיימות הדרישה הקבועה בסעיף 14(א) די כי תוכח "גריעת כשרותו" של השולח במישור המהותי, במובן זה שהשולח היה מוכרז כפסול דין אילו הייתה מוגשת בעניינו, במועד הרלוונטי, בקשה מתאימה לבית המשפט.
חברי עמד בחוות-דעתו על הקשיים הכרוכים בפרשנות זו ועל הדעות השונות שהובעו בעניין זה בספרות המשפטית ובפסיקה, אך תמימת דעים אני עימו כי לשון הסעיף מאפשרת את הפרשנות האמורה וכן כי הנימוקים התומכים בה, עליהם עמד חברי בהרחבה, מכריעים את הכף לטובתה כפרשנות המגשימה באופן הראוי ביותר את תכלית הסעיף.
2. בענייננו – אכן הסתבר (לאחר החזרת הדיון אל בית המשפט קמא לצורך השלמת הבירור העובדתי-רפואי הנוגע למצבה של המנוחה), כי אילו הייתה מוגשת בקשה להכריז על המנוחה כפסולת דין הייתה הבקשה נענית בשל מצבה הדמנטי, וזאת כעשרה חודשים טרם שנחתם בשמה הסכם המכר על ידי עורך הדין בירם מכח יפוי הכח שבו אחז.
בנסיבות אלה, ונוכח הפירוש אותו אימצנו למונח "גריעת כשרותו" שבסעיף 14(א) לחוק השליחות, המסקנה היא כי עורך הדין בירם חתם על ההסכם בהיעדר הרשאה, משום שבעת החתימה כבר פקע תוקפו של יופי-הכח והשליחות הסתיימה.
3. שאלה מורכבת אחרת עימה התמודד חברי נוגעת לפירושו של סעיף 15(ב) לחוק השליחות. גם בעניין זה אני מצטרפת לעמדת חברי השופט צ' זילברטל מן הנימוקים שפירט.
ולבסוף כחברי אף אני סבורה כי בנסיבות שנוצרו ובהינתן הראיה החדשה שהתקבלה בשלב הערעור, אין מנוס מהחזרת הדיון אל בית המשפט המחוזי הפעם בעניינם של האחים, על מנת שיושלם הבירור גם בהיבט זה.
ש ו פ ט ת
השופט נ' סולברג:
1. חוות דעתו של חברי, השופט צ' זילברטל, מקיפה ומשכנעת; דעתי כדעתו. "גריעת הכשרות" המצויינת בסעיף 14 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, כמביאה לסיום השליחות אינה תלויה בהכרזה פורמלית מאת בית משפט על היות השולח פסול דין, אלא נובעת מעצם אובדן יכולת השולח לפקח על השליחות ולסיימה כרצונו. הד לגישה זו מצאנו גם במשפט העברי.
2. המקור הבסיסי בסוגיה זו הוא בשליחות שנוצרה לשם מסירת גט (ראו סקירתו המקיפה של מיכאל ויגודה, שליחות (חוק לישראל, נחום רקובר עורך) 652-660 (2014) (להלן: "ויגודה")):
"אמר [הבעל המגרש – נ' ס'] כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס [אי-שפיות זמנית – נ' ס'], וחזר ואמר אל תכתבו, אין דבריו האחרונים כלום" (משנה, גיטין ז, א).
ממשנה זו אנו למדים כי שולח הלוקה בנפשו וכושר רצונו נפגם, איבד כתוצאה מכך גם את כשירותו להמשיך ולהשפיע על מהלכה של השליחות. לפיכך – דבריו אינם כלום. אלא שמסקנה זו מעלה שאלה נוספת, והיא השאלה הנוגעת לענייננו – מהו דינה של השליחות בזמן חוסר שפיותו של השולח.
3. בתלמוד הבבלי על משנה זו (בבלי, גיטין ע, ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש בשאלה זו, האם ניתן לכתוב את הגט ולמוסרו לאלתר, קרי להמשיך ולבצע את השליחות חרף מצבו של הבעל, או שמא יש להמתין ולעכב את השליחות עד שיחזור לקו הבריאות. באותה סוגיה הובהר כי מוסכם על הכל כי שלוח אינו יכול לגרש אישה בשמו של בעלה אשר איבד את שפיות דעתו עד שהוא מוגדר כשוטה. מנגד, ברי שם כי לא נפגם כוחה של השליחות בשעה שהבעל ישן, על אף שבאותו זמן אינו מסוגל לבצע פעולות משפטיות. המחלוקת נוגעת אפוא להגדרת אותו מצב זמני של קורדייקוס, ולאֵלו מן המצבים האמורים יש לדמותו. העולה מדעתו של ר' יוחנן בסוגיה הוא כי גריעת כשרות השולח אינה גוררת את סיום השליחות, ואולם היא מעכבת את ביצועה. כך גם נפסק להלכה על-ידי ר' יעקב בר אשר, "בעל הטורים" (המאה ה-14):
"היה בריא בשעה שציווה לכתבו, ואחר כך אחזו החולי, אין כותבין אותו בעודו בחוליו, ואם כתבוהו ונתנוהו בעודו בחוליו, אינו כלום, לא שנא מת מתוך החולי לא שנא נתרפא. אבל לכשיתרפא – כותבין" (ארבעה טורים, אבן העזר קכא).
אחד מהנימוקים העקרוניים שניתנו להלכה זו, נוגע ישירות לענייננו. בלשונה של הגמרא:
"מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי?" [= האם יש דבר שאין אנו יכולים לעשות, ושלוחינו יכולים לעשות?] (בבלי, יומא יט, ב).
עינינו הרואות, כי מילים עתיקות אלו מתכתבות היטב עם נימוקו של חברי לפרשנותו את סעיף 14 דנן. על-פי גישה זו, דין עיכוב השליחות בגריעת הכשרות נובע מעקרון כללי בדיני שליחות, לפיו תלויה השליחות בעצם יכולתו העקרונית של השולח עצמו לבצע את נושא השליחות. אבדה יכולת זו – תש גם כוחה של השליחות שנוצרה כתוצאה מאותה יכולת.
4. מן הראוי לציין מחלוקת בין הפוסקים האם כלל זה תקף לכל שליחות שהיא, יהא נושאה אשר יהא, או שמא מוגבל כוחו לשליחות לענייני גירושין בלבד – נושא אשר נודעה בו משמעות יתרה לרצונו החופשי של הבעל המגרש. על-פי הגישה האחרונה, לא תהא מניעה לביצוע שליחות במכירת מקרקעין, אף לאחר שהשולח איבד את שפיותו (ויגודה, 656-660; ירון אונגר ויובל סיני, "ביצוע עסקת מכר על-ידי שלוח בשם שולח הסובל מדימנציה (שיטיון)", המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) (23.10.2012) (להלן: "אונגר וסיני")). עוד נחלקו הדעות, האם יש להבחין בין מצב שבו כבר בעת מינויו של השלוח לא היה השולח כשיר לביצוע הפעולה (שאז לא נוצרו כלל יחסי השליחות), לבין מצב שבו השליח "קנה" את הכוח לביצוע השליחות, ומעתה שינוי בכשרותו של השולח לבצע את הפעולה לא יגרע מכוחו של השליח להוציאה אל הפועל (זוהי למעשה גישתו של ריש לקיש, אונגר וסיני, 5).
5. בנוסף מן הראוי להבהיר, כי בניגוד לגישתו של המשפט הישראלי, על-פי המשפט העברי אין מדובר בסיומה של השליחות, אלא רק בעיכובה. ברם, יתכן שהדבר נובע מאופיה הזמני של מחלתו של השולח. במצב דברים בו ברור כי לא יחזור עוד לכשרותו המשפטית (בדומה למצב שבו מת השולח), יתכן שייקבע כי השליחות תסתיים (ויגודה, 645-650, ואולם ראה ביקורתו-שלו על הנחה זו, שם 654). ההבחנה האמורה אכן נפסקה להלכה גם בשולחן ערוך (שולחן ערוך, אבן העזר, קכא, ב), ואולם יש שחלקו על פסיקה זו (אונגר וסיני, 6 וההפניות שם).
6. עניין נוסף הנלמד מהמשנה דלעיל ושייך לסוגייתנו הוא כי לשם הכרעה בדבר מצבו של השולח, אין הדין העברי דורש הכרזה רשמית על הבעל כשוטה, מינוי אפוטרופוס מטעם בית דין, או כל מעשה פורמלי אחר. ככל שברור בראיות כי נפגמה כשירותו של האדם, יש לדבר נפקות הלכתית מיידית על המשך השליחות.
7. גם השאלה הנוספת שבה דן חברי, והיא חלוקת הסיכונים ב"תאונה המשפטית" שהתרחשה בין קונה תם שלא ידע ולא צריך היה לדעת על כך שהשליחות הסתיימה, לבין שולח שלא ידע על הסכם שנחתם מכוח שליחות שהסתיימה, נדונה על-ידי חכמי ההלכה לדורותיהם.
8. בתלמוד הבבלי נדונה סוגיה העוסקת בזכותו של לווה לסרב לפרוע את חובו באמצעות שלוחו של הנושה, מחשש שמא השולח נפטר, ואז למעשה בטלה שליחותו. בסוגיה זו מובא סיפורו של הלווה רב יוסף בר חמא, אשר סירב לפרוע את חובו לשליחו של המלווה, מפחד שמא ימות המלווה השולח, ואז לא יוכל לטעון כי חובו נפרע (בבלי, בבא קמא, קד, ב). בטעמו של סירוב זה, אשר לו נפקות להלכה, נחלקו הראשונים (ראו אונגר וסיני, 8-9). הדעה שנפסקה להלכה היא דעתו של ר' אברהם בן דוד, הראב"ד (שו"ת תמים דעים, סא; כשיטתו סבר גם הרמ"ה, שיטה מקובצת בבא קמא, קד, ב, ד"ה וכתב הרמ"ה; שולחן ערוך, חושן משפט קכב, ב; ים של שלמה, בבא קמא, פרק שביעי, יב; להפניות נוספות ראו אונגר וסיני 9, ה"ש 43). דעה זו מבחינה בין סיום של שליחות מחמת ביטולה על-ידי השולח, לבין סיומה מחמת מותו של השולח. במקרה הראשון, כאשר השולח מבטל את השליחות ואינו מודיע על כך לבעל חובו, הרי הוא "פושע" ולפיכך עליו לשאת בתוצאות הביטול ובנזק שנגרם לצד השלישי. מנגד, אם הסתיימה השליחות בשל מות השולח, הרי שאין לחובתו אשם תורם ובמקרה זה לא יכול הצד השלישי, הלווה, להיבנות מטענותיו כלפי המלווה או יורשיו. דברים אלו קרובים לדברי חברי על בחינת המצג של השולח כלפי השלוח, כאבן בוחן לקביעה מי ישא באחריות ל"תאונה המשפטית" (ראו סעיף 46 לחוות דעתו).
9. חוות דעתו של חברי מעוגנת אפוא בדין הישראלי ובתכליתו, בהתאם לדעות מלומדים ולפסיקת בית משפט זה, ודומני כי דרך הילוכו נטועה היטב גם במשפט העברי. כאמור, דעתי כדעתו.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.
ניתן היום, כ"ט בטבת התשע"ה (20.1.2015).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט