בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1808/11
לפני: כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט צ' זילברטל
כבוד השופט נ' סולברג
המערער: יעקב אוחנה
נ ג ד
המשיבים: 1. יוסף ברימט
2. יעקב שלום ברימט
3. אפריים ברימט
4. עזבון המנוחה איטה ברנהולף
5. יעל בירם זהבי
6. אביתר בירם מלאך
7. עירא חנניה ברימט בירם
8. ברכה בירם
9. יורי חיים בירם
10. יפה רחל בירם
11. יהודה מורג (משיב פורמאלי)
12. שרה גוטליב (משיבה פורמאלית)
13. גרשון סטריק (משיב פורמאלי)
14. צעירה בן-מיור (משיבה פורמאלית)
15. שושנה מקובקי (משיבה פורמאלית)
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 9048-05-09 [פורסם בנבו] שניתן 25.1.2011 ועל פסק הדין המשלים שניתן ביום 23.9.2012 על ידי כב' סג"נ השופט אילן ש' שילה
תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשע"ד (23.6.2014)
בשם המערער: עו"ד עמיר ליבונטין
בשם המשיבים 4-1:
בשם המשיבים 10-5: עו"ד משה סנה; עו"ד מרואן ג'דעון
עו"ד ניר צורף
פסק-דין
השופט צ' זילברטל:
לפנינו ערעור על פסק דינו מיום 25.1.2011 ועל פסק הדין המשלים מיום 23.9.2012 של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' שילה) בת"א 9048-05-09, [פורסם בנבו] בגדרם נקבע כי יש לדחות את תביעת המערער לאכיפת הסכם מכר מקרקעין על המשיבים 4-1 (להלן: הבעלים).
רקע
1. ביום 22.10.2004 נכרת הסכם מכר מקרקעין (חלקות 72, 75, 76 בגוש 8238 בנתניה; להלן: המקרקעין) בין המערער (להלן: הקונה) לבין המשיבים (או חליפיהם) תמורת 54,000 דולר (להלן: ההסכם). בשם הבעלים, כולם קרובי משפחה, חתם על ההסכם עו"ד נחום בירם ז"ל (להלן: עו"ד בירם) – הן כמיופה כוחם של הבעלים האחרים והן באופן אישי כבעלים של חלק מהמקרקעין. עו"ד בירם נפטר כתשעה חודשים לאחר מועד החתימה על ההסכם, שהאמור בו מעולם לא יצא אל הפועל. משכך, הקונה הגיש תביעה נגד הבעלים לאכיפת הסכם המכר ולמינוי כונס נכסים לצורך העברת הזכויות במקרקעין על שמו, אך תביעתו נדחתה כפי שיפורט להלן.
2. ערעור זה נסוב על שאלת קיומם ותוקפם של ייפויי-הכוח שמכוחם נחתם ההסכם בשם הבעלים, וניתן לחלק את הטענות שבגדר הערעור לשתי סוגיות מרכזיות.
הראשונה, והעיקרית, נוגעת לתוקפו של ייפוי-הכוח שניתן על-ידי המנוחה איטה ברנהולף לויס ז"ל (להלן: המנוחה; עזבון המנוחה הוא המשיב 4, להלן: העזבון), שהייתה הבעלים של יותר מ-80 אחוזים מהזכויות בחלקה 72 ובעלים של מלוא הזכויות בחלקות 75 ו-76. ייפוי-הכוח, שכותרתו "ייפוי-כוח בלתי חוזר", נחתם על-ידי המנוחה ביום 22.11.1998, ובו היא הסמיכה את עו"ד בירם, שהיה אחיינה, למכור את המקרקעין "לכל צד שלישי שהוא" לפי שיקול דעתו. יודגש כבר בשלב זה, כי על-אף כותרתו, ייפוי-הכוח לא ניתן לטובת צד שלישי מסוים, ועל-כן על-פי מהותו ותוכנו הוא אינו נחשב כ"בלתי חוזר". כאמור, שש שנים לאחר מכן, פעל עו"ד בירם על-פי ייפוי-הכוח, וחתם בשם המנוחה על הסכם למכירת המקרקעין. אלא שכפי שהתברר בבית משפט קמא, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, יכולת השיפוט של המנוחה נגרעה כעשרה חודשים לפני שנחתם ההסכם (על-פי עדות הרופאה שטיפלה בה). עובדה זו מעוררת את השאלה בדבר תוקפו של ייפוי-הכוח שהסמיך את עו"ד בירם, כמו גם של ההסכם עליו חתם בשם המנוחה.
הסוגיה השנייה נוגעת לשאלת קיומו של ייפוי-הכוח שניתן על-ידי המשיבים 3-1, אֶחיו של עו"ד בירם (להלן: האחים), אשר מסמיך את עו"ד בירם למכור את חלקיהם במקרקעין. כיוון שייפוי-כוח זה לא נמצא ברשות הקונה במהלך ניהול ההליך בבית משפט קמא, הוא לא צורף כראיה בתיק, ושאלת קיומו היתה נתונה במחלוקת.
3. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבים 10-5, יורשיו של עו"ד בירם, לא חלקו על התביעה נגדם, ונקבע כי הסכם המכירה הנוגע לחלקו של עו"ד בירם במקרקעין ייאכף. כמו כן, המשיבים הפורמאליים, שגם הם היו בעלי זכויות במקרקעין, הגיעו להסדר פשרה עם הקונה, וביום 24.5.2009 ניתן פסק דין בהסכמה בעניינם.
פסק הדין בבית משפט קמא
4. מנהלי עזבון המנוחה והאחים צמצמו את טענותיהם בבית משפט קמא לשני נושאים עיקריים: מנהלי עזבון המנוחה טענו כי ייפוי-הכוח למכירת המקרקעין עליו חתמה המנוחה היה בטל וחסר תוקף במועד החתימה על ההסכם, כיוון שבמועד זה המנוחה כבר הייתה חסרת כשרות משפטית. האחים טענו כי מעולם לא חתמו על ייפוי-כוח המסמיך את עו"ד בירם למכור את חלקיהם במקרקעין, ולכן חתימתו בשמם על ההסכם הייתה ללא הרשאה. התנגדותם של מנהלי עזבון המנוחה ושל האחים לאכיפת ההסכם נובעת מכך שלטענתם התמורה הנקובה בהסכם עבור מכירת המקרקעין אינה משקפת את ערכם, והיא עומדת על פחות ממחצית שווים. בית משפט קמא מינה שמאי מקרקעין להעריך את שווי המקרקעין במועד ההסכם, והוא העריך את שווים בגבולות של 200,000 דולר, ואת שווי היטל ההשבחה שהתובע התחייב לשלמו (ואשר מוטל בדרך כלל על המוכר) ב-27,500 דולר. כלומר, על-פי הערכה זו, התובע רכש את המקרקעין תמורת כ-40 אחוזים משווים.
5. בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהמנוחה הייתה חסרת כשרות משפטית בעת החתימה על ההסכם, ועל-כן קיבל את התביעה נגד עיזבונה. מנהלי העזבון ביקשו לבסס את טענתם בעניין חוסר הכשרות של המנוחה על שלל מסמכים רפואיים מבית האבות בו התגוררה בשנותיה האחרונות, אלא שהם לא זימנו למתן עדות את הרופאים החתומים על מסמכים אלו, על-אף שמשמעות הדבר הוסברה היטב על-ידי בית משפט קמא מספר פעמים לאורך ההליך, ועל-כן נקבע כי מסמכים אלו אינם קבילים, וכי הטענה בדבר מצבה הרפואי של המנוחה בעת החתימה על ההסכם לא הוכחה.
6. באשר לתביעה נגד האחים, זו נדחתה כיוון שבית משפט קמא קבע כי לא הוכח שהם חתמו על ייפוי-כוח המסמיך את עו"ד בירם למכור את חלקיהם במקרקעין. הקונה העלה מספר טענות המוכיחות, לטענתו, את קיומו של ייפוי-הכוח, אך את המסמך עצמו (או צילומים שלו) לא הציג. בין טענותיו בעניין זה, הפנה הקונה לעדותו של עו"ד עמי בן-ששון, שליווה אותו ונכח במועד החתימה על ההסכם עם עו"ד בירם. עו"ד בן-ששון העיד כי ראה את "ייפויי-הכוח", וכי עו"ד בירם סירב למסור לו אותם, אך הבטיח שיעשה זאת לאחר שהתמורה כולה תשולם. הקונה טען עוד כי העובדה שההסכם חתום בידי עורך דין המעיד שבידיו ייפוי-כוח, והעובדה שנמסר על-ידי עו"ד בירם דיווח בעניין ההסכם למנהל מס שבח, מחזקות שתיהן את עמדתו. לבסוף, טען הקונה כי האחים מעולם לא מסרו עדות בה הכחישו שנתנו ייפוי-כוח, וגם בכך ביקש למצוא תימוכין לגרסתו.
כאמור, בית משפט קמא לא השתכנע מטענות אלה, וקבע כי הוא מתקשה לקבל את עדותו של עו"ד בן-ששון, שכן מסירת צילומים של ייפוי-כוח לצד שלישי על-ידי שלוח היא עניין מקובל ונפוץ. פגם נוסף בעדותו של עו"ד בן-ששון, שהתברר רק לאחר שהעיד, נגע לאינטרס אישי שהיה לו במכירת המקרקעין, שמחציתם נרכשה על-ידי גרושתו כשהקונה משמש כנאמנה. עוד נקבע כי הקונה לא הוכיח שמנהל מס שבח לא היה מקבל את ההצהרות על ההסכם בהיעדר ייפוי-כוח, וכי לא ברור מדוע הקונה לא ניסה לעיין במסמכי ההצהרות בשלטונות המס ולבדוק האם יש בהם העתק של ייפוי-הכוח. לבסוף, נקבע כי ייפוי-הכוח עצמו הוא הראיה הטובה ביותר, אך הקונה לא ניסה לברר ולהוכיח מה עלה בגורלו, ועל-כן כשל בהוכחת קיומו.
במאמר מוסגר צוין גם כי כשרותו המשפטית של אחד האחים, יעקב שלום ברימט (המשיב 2), נגרעה לפני החתימה על ההסכם, כפי שעולה מצו מינוי אפוטרופוס שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 23.11.2004 (תמ"ש 15110/04). לפי המסמכים הרפואיים שעל יסודם ניתן הצו, נראה שכשרותו נגרעה לפני מועד כריתת העסקה.
7. הקונה והבעלים הגישו ערעורים הדדיים על פסק הדין (ע"א 1612/11 וע"א 1808/11), [פורסם בנבו] ובהמלצת בית משפט זה, הסכימו הצדדים להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך שמיעת עדותה של ד"ר מוגילובסקי (להלן: הרופאה), החתומה על תעודת הרופא מיום 15.1.2004. בתעודה זו אישרה הרופאה כי המנוחה הייתה "במצב סיעודי ודמנטית עם פגיעה קוגניטיבית קשה ... לא מסוגלת לטיפול בעניינה בעצמה". התעודה נועדה להיות מוגשת לבית משפט לענייני משפחה על-מנת שיכריז על המנוחה כפסולת דין וכדי שימנה לה אפוטרופוס.
פסק הדין המשלים
8. בפסק הדין המשלים, אשר ניתן בעקבות עדותה של הרופאה ולאחר שהצדדים השלימו את טיעוניהם, קבע בית משפט קמא כי בעת עריכת ההסכם המנוחה הייתה דמנטית, וכי ניתן להניח שלו הייתה מוגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס לבית המשפט לענייני משפחה כמתוכנן, היא הייתה מתקבלת. על קביעה זו גם לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. השאלה שהתעוררה עסקה בתחולת הוראת סעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) על המקרה הנדון. וזו לשון הסעיף:
"השליחות מסתיימת בביטולה על-ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – פירוקו".
הקונה טען כי הפרשנות הנכונה של הסעיף, וביתר דיוק – של המילים "גריעת כשרותו" – היא, שסיום השליחות מותנה בקיום הכרזה רשמית של בית משפט מוסמך הקובעת כי השולח הוא פסול-דין, ומאחר שהמנוחה לא הוכרזה כפסולת דין, השליחות לא הסתיימה, וההסכם לפיכך תקף. לעומת זאת, מנהלי העזבון טענו כי יש לפרש את הסעיף כך שגם גריעתו בפועל של כושרו המנטאלי של השולח – הגם שלא הוכרז באופן רשמי כפסול-דין – מובילה לסיום השליחות. מאחר ואין מחלוקת על כך שהמנוחה הייתה דמנטית וכי הלכה למעשה, גם אם לא מבחינה פורמאלית, נגרעה כשרותה המשפטית, לטענת מנהלי העזבון השליחות הסתיימה עוד לפני החתימה על ההסכם, ועל-כן חתימתו של עו"ד בירם בשם המנוחה נעשתה ללא הרשאה והחוזה אינו תקף כלפי העזבון.
9. הקונה טען שתי טענות חלופיות נוספות התומכות בעמדתו לפיה ההסכם תקף. הטענה האחת הייתה כי גם אם תידחה עמדתו בעניין פרשנות סעיף 14(א) לחוק, כלומר – גם אם השליחות אכן הסתיימה בשל מצבה הרפואי-מנטאלי של המנוחה במועד החתימה על ההסכם – ההסכם עדיין תקף משום שהוא חוסה תחת הסייג שבהוראת סעיף 15(ב) לחוק השליחות, הקובע כי:
"לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת ... ".
לטענת הקונה, הוא לא ידע ולא צריך היה לדעת על מצבה של המנוחה ועל סיום השליחות, ועל-כן הוא אינו צריך לשאת בסיכון שבהעדר הרשאה.
טענתו האחרונה של הקונה היא, כי אחד משני מנהלי העזבון, מר יהושע ברימט, ידע כי עו"ד בירם חתם על ההסכם בשם המנוחה, אך לא התנגד, וכי יש לראות את היעדר ההתנגדות כהסכמה בדיעבד, בשם עזבון המנוחה, לכריתת ההסכם.
10. בית משפט קמא דחה את שלוש טענותיו של הקונה. בעניין פרשנות החוק, אימץ בית המשפט את עמדתם של מנהלי העזבון, וקבע כי הפרשנות הנכונה היא כי השליחות מסתיימת כאשר נגרעה כשרותו של השולח בפועל, גם אם לא הוכרז על כך באופן פורמאלי. על-כן, נקבע כי השליחות הסתיימה עוד לפני כריתת ההסכם, ומשכך – ההסכם לא נחתם על-ידי המנוחה או מי מטעמה, והוא בטל כלפי עיזבונה. באשר לטענתו השנייה, נקבע כי הקונה, כאדם סביר, היה צריך לדעת על מצבה הרפואי של המנוחה, וכי הוא התרשל ו"עצם עיניו" מבירור בריאותה וכשרותה. זאת, בעיקר נוכח גילה המבוגר ונוכח המחיר הנמוך שנדרש לשלם עבור המקרקעין. גם את הטענה השלישית דחה בית משפט קמא, וקבע כי לא מצא כי מי ממנהלי העזבון נתנו הסכמתם להסכם, וכי בכל מקרה, בנסיבות המקרה, מנהלי העזבון לא היו רשאים להסכים למכר מקרקעין ללא אישור בית משפט.
אשר על-כן, בפסק הדין המשלים דחה בית משפט קמא את התביעה נגד עזבון המנוחה. דחיית התביעה נגד האחים נותרה על כנה.
טענות הצדדים
11. הקונה מערער על תוצאת פסק הדין, ועל שלוש הקביעות שהובילו אליה – הקביעה לפיה ייפוי-הכוח שניתן על-ידי המנוחה לא היה תקף במועד חתימת ההסכם; הקביעה לפיה הסייג המופיע בהוראת סעיף 15(ב) לחוק השליחות אינו חל בענייננו; והקביעה כי לא הוכח קיומו של ייפוי-הכוח שהסמיך, לכאורה, את עו"ד בירם למכור את חלקיהם של האחים במקרקעין. האחים ומנהלי עזבון המנוחה, לעומת זאת, סמכו ידיהם על פסק הדין ועל פסק הדין המשלים של בית משפט קמא.
בכתבי הערעור ובסיכומים חזרו הצדדים על הטענות שהועלו בהליך הדיוני ואשר נדונו בפסק הדין ובפסק הדין המשלים. נפנה עתה לבחינת טענות אלה, ולבירור השאלות המשפטיות המתעוררות במקרה הנדון.
דיון
12. הדיון יחולק לשני חלקים עיקריים בהתאם לשתי הסוגיות העולות בערעור זה. החלק הראשון יעסוק בתוקפו של ייפוי-הכוח שניתן על-ידי המנוחה ובתוקף ההסכם שנחתם מכוחו. החלק השני יעסוק בשאלת קיומו של ייפוי-הכוח שניתן, לכאורה, על-ידי האחים, ואשר מסמיך את עו"ד בירם למכור את חלקיהם במקרקעין.
א. התביעה נגד עזבון המנוחה
חלק זה של פסק הדין יחולק גם הוא לשתי שאלות משנה: שאלת תוקפו של ייפוי-הכוח בעת חתימת ההסכם ושאלת תוקפו של ההסכם שנחתם מכוחו.
א.1. תוקפו של ייפוי-הכוח – האם השליחות הסתיימה?
13. קביעת תוקפו של ייפוי-הכוח תלויה בפרשנות סעיף 14(א) לחוק. הדעות בפסיקה ובספרות חלוקות בעניין זה, ובבסיס כל אחת מהן עומדים טעמים ראויים אותם אציג להלן.
פרשנות המילים "גריעת כשרותו"
המחלוקת הראשונה נוגעת לפרשנות המילים "גריעת כשרותו": מהם המצבים הכלולים בגדר ביטוי זה? האם השליחות מסתיימת רק כאשר השולח הוכרז באופן פורמאלי כפסול-דין, או שגם במקרים בהם אין הכרזה פורמאלית, אך השולח איבד בפועל את כושר השיפוט שלו, מסתיימת השליחות?
14. נפתח בהצגת דעות המלומדים, כפי שאלו באו לידי ביטוי בספרות המשפטית: פרופ' י' אנגלרד בדעה כי "גריעת כשרות היא הגבלת כשרות פורמלית על-ידי הכרזה" (י' אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 157 (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שנייה, התשנ"ה), (להלן: אנגלרד)), אך הוא אינו מנמק את עמדתו. פרופ' ג' פרוקצ'יה מסכים עם פרופ' אנגלרד, וגם לדעתו הגריעה מכשרות הנזכרת בחוק השליחות חייבת להיות גריעה שהוכרז עליה באופן פורמאלי (ג' פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל 344 (מהדורה שנייה, התשנ"ו), (להלן: פרוקצ'יה)). פרופ' ברק נוטה גם הוא לפירוש זה, אך מצביע על קושי שהוא מעורר: קשה להבין מדוע המחוקק סטה מהמונח "פסול-דין" בו עשה שימוש בחוקים אחרים אשר נחקקו או הוצעו עוד לפני חקיקת חוק השליחות ב-1965 (א' ברק חוק השליחות 1228 (התשנ"ו), (להלן: ברק)).
כשלעצמי, אני סבור כי הקושי מתחדד בעיקר נוכח ההפניה המפורשת לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות) שבסעיף 4 לחוק השליחות עצמו. לו רצה המחוקק לקבוע כי תנאי לבטלות השליחות היא הכרזה פורמאלית על השולח כפסול-דין כמשמעו בחוק הכשרות, הוא היה יכול בנקל לנקוט במונח זה. פרופ' ברק מעלה אפשרות לפתרון הקושי, לפיה לו היה המחוקק נוקט במונח "פסול-דין", הוא היה מגביל את תחולתה של ההוראה לשולח שהוא בן-אדם, וכדי להקיף גם מקרים בהם מתקיים שינוי בכשרותו של תאגיד, הוא בחר בביטוי הכללי "גריעת כשרותו".
15. בפסיקה, לעומת זאת, אנו מוצאים קביעות המעדיפות את הפרשנות לפיה המילים "גריעת כושרו" כוללות גם מצבים בהם השולח מצוי במצב רפואי ומנטאלי המונע ממנו להיות מודע לפעולות השלוח, הגם שלא הוכרז באופן רשמי על-ידי בית משפט כפסול-דין. כך למשל, מצינו בפסיקת בית המשפט המחוזי התייחסות לשאלה זו בת"א 116/96 האפוטרופוס הכללי נ' לוי [פורסם בנבו] (6.1.2002) (להלן: עניין לוי). בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הבהיר באותו מקרה כי הפירוש הדורש הכרזה פורמאלית על חוסר כשרות מעלה לפחות שתי בעיות:
"פרוש זה אינו נקי מספקות. הן הפרוש הלשוני למילה 'גריעה' (מילון אבן-שושן מגדיר גריעה כ'הפחתה, החסרה'. איתן אבניאון, בחיבור 'מילה במילה - אוצר המילים הנרדפות ניגודים ושדות סמנטיים', מגדיר 'גריעה', כאבדה, ביטול, החסרה, המעטה וכו') והן העובדה, כי המחוקק בחר שלא להשתמש במונחים מחוק הכשרות, מרמזים, כי יתכן וביטוי זה אינו כפוף ואינו יונק תוקפו מחוק הכשרות, אלא מצביע, על ירידה משמעותית בכושר המנטאלי, עד כדי חוסר יכולת לגבש דעה, גמירת-דעת וכד'".
פרשנות המילים "גריעת כשרותו" נדונה גם בבית משפט זה, במסגרת הערעור בעניין לוי (ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5) 49, 60-59 (2005). להלן: ערעור לוי). השופט א' מצא התייחס לשאלה הפרשנית בהערת אגב, וציין כי לדעתו אין לשלול מצבים שבהם די יהיה בגריעת כושרו המנטאלי של השולח – הגם שלא הוכרז כפסול-דין – כדי להביא לפקיעת תוקפה של השליחות. השופט מצא הבהיר כי:
"כשלעצמי אני סבור כי את המונח 'גריעת כשרותו', האמור בסעיף 14(א), ניתן וראוי לפרש כמשקף מגוון של מצבים רחב יותר מן המצב שבו גריעת כשרותו של השולח נובעת מהכרזתו הפורמאלית כפסול-דין" (ערעור לוי, פסקה 17).
16. כאמור, עמדתו הברורה של השופט מצא נאמרה כאמרת אגב ולא כחלק מנימוקי ההכרעה בערעור, ועל-כן אין מדובר בתקדים מחייב. משכך, בשנים האחרונות (גם לפני הקביעה בערעור לוי וגם לאחריה) ניתן לאתר בפסקי הדין בערכאות השונות עמדות סותרות ופסיקות מנוגדות ביחס לשאלת הפרשנות הראויה של סעיף 14(א) לחוק השליחות.
כך למשל, בע"א (ת"א) 1350/01 אפרתי נ' אפרתי [פורסם בנבו] (20.10.2003) (להלן: עניין אפרתי) נדונה השאלה האם ניתן לומר כי "נגרעה כשרותו" של שולח אשר נעלמו עקבותיו ואשר לא יצר קשר עם בני משפחתו או עם השלוח במשך כמה שנים. במקרה זה נקבע כי יש לקבל את הפרשנות המופיעה בספרות, לפיה יש לפרש את המילים "גריעת כשרותו" בזיקה לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וכי סיום השליחות תלוי בהכרזה פורמאלית על השולח כפסול-דין (עניין אפרתי, פסקה 6).
במקרה אחר, אשר הוכרע לאחר ערעור לוי, תמ"ש (ת"א) 51271/02 גור נ' עזבון גרינברג [פורסם בנבו] (14.5.2006), נקבע כי השולחת הייתה במצב מנטאלי חמור, אשר פגע בהתמצאותה וביכולתה לגבש גמירת דעת בעת שנעשה שימוש בייפוי-הכוח שנתנה. בית המשפט פעל בהתאם לעמדתו של השופט מצא בערעור לוי, וקבע כי על-אף שהשולחת לא הוכרזה פסולת-דין, כשרותה נגרעה ולכן השליחות בטלה.
לעומת זאת, בת"א 61455/07 יוציס נ' בניטה [פורסם בנבו] (22.5.2013), אשר גם בו נפסק לאחר פסק הדין בערעור לוי, השולח אובחן כדמנטי בעת קיומה של בוררות בה הוא היה התובע. בית המשפט התבקש להכריז כי הבוררות בטלה כיוון שנגרעה כשרותו של התובע, וכתוצאה מכך פקע ייפוי-הכוח שנתן לעורך דינו. בית המשפט קבע כי מאחר והשולח לא הוכרז כפסול-דין, השליחות לא הסתיימה, והבוררות אינה בטלה. בערעור על פסק דין זה הוחזר התיק לבית משפט השלום, כדי שידון בשלל הטענות הנוגעות לפרשנות הראויה של סעיף 14(א) לחוק השליחות, בשים לב למחלוקת בין עמדתו של השופט מצא בעניין לוי לבין עמדת המלומדים פרוקצ'יה, אנגלרד וברק (ראו: רע"א 44113-06-13 יוציס נ' בניטה [פורסם בנבו] (17.9.2013), פסקה 5-4).
17. העולה מסקירה קצרה זו הוא כי אין אחידות בין פסקי הדין העוסקים בנושא. חלקם הולכים בעקבות העמדה הנזכרת בספרות, לפיה יש צורך בהכרזה פורמאלית הקובעת כי השולח הוא פסול-דין, וחלקם נתלים בעמדתו של השופט מצא בערעור לוי, לפיה השליחות תבוא לסיומה גם במצבים נוספים, בהם אין הכרזה פורמאלית, אך הוכח שהשולח לא היה בר דעת. במצב דברים זה, נדמה שבשלה העת להכריע בשאלה זו, ולקבוע האם סיום השליחות בגין גריעת כושר מנטאלי תלוי בהכרזה פורמאלית על השולח כפסול-דין, הכרעה הנדרשת בפרשה דנא.
התכליות העומדות בבסיס הגישות השונות
18. המצדדים בפרשנות לפיה על מנת להביא לסיום השליחות נדרשת הכרזה פורמאלית, מנמקים זאת בעיקר בצורך בוודאות וביציבות של הכלל המשפטי, ובהגנה על מוסד השליחות והשלוחים. גם הקונה בערעורו העלה טענות דומות, וציין כי ללא דרישה להכרזה פורמאלית, תוטל על השלוח, אשר בדרך כלל אינו מומחה רפואי, החובה לקבוע בעצמו אימתי פוקע ייפוי-הכוח. מצב זה יוביל, לטענת הקונה, לחוסר ודאות משפטית ביחס לפעולות של שלוחים, ולנטל כבד על צדדים שלישיים לבירור מצבו המנטאלי של השולח. כתוצאה מכך יפגעו חיי המסחר.
19. מנגד, התומכים בפרשנות לפיה סיום השליחות אינו מותנה בקיומה של קביעה פורמאלית כי השולח הוא פסול-דין, מסבירים זאת באופיים של יחסי השליחות אשר מבוססים על הקשר האישי בין השולח לשלוח ועל חובת אמון מיוחדת והדדית של האחד כלפי רעהו. ברגע שיכולתו המנטאלית של השולח פוחתת באופן הפוגע ביכולתו לפקח על הפעולות של שלוחו או להביא לסיום השליחות על-פי רצונו, היחס האישי והאמון ההדדי שבין השולח לשלוח כבר לא יכולים לבוא לידי ביטוי. במצב כזה, ענייניו של השולח נתונים בידי השלוח בלי שיש מנגנון בחוק המפקח על פעולותיו, ומשכך השלוח עלול למעול באמון שולחו ולפעול באופן המנוגד לטובתו. יוטעם, כי אין ענייננו בשליחות שזכויות צד שלישי תלויות בביצועה, "שליחות בלתי חוזרת", ולמצב זה יוחד הסדר נפרד.
20. אומר כבר עתה כי במחלוקת בין שתי הגישות הפרשניות, הגישה השנייה – לפיה אין הכרח בקיומה של הכרזה פורמאלית על גריעת הכשרות – נראית לי כמבטאת טוב יותר את תכלית החוק.
אכן, יש חשיבות לשמירה על וודאות, ויש לשאוף לכך שפעולות משפטיות ייעשו על בסיס מידע ברור וודאי ככל הניתן. אולם אין לשכוח מטרה נוספת, חשובה לא פחות, העומדת בבסיס כמה מהוראות חוק השליחות, והיא הגנה על השולח ועל צדדים שלישיים מפני שלוחים שאינם תמי-לב (ראו למשל סעיפים 9-6 לחוק השליחות). כדי לממש מטרה זו, אין לנקוט בפרשנות פורמאליסטית ונוקשה, אלא ראוי לקבוע כי כאשר השולח כבר אינו יכול להביע דעה צלולה לגבי טובתו-שלו בשל מצבו המנטאלי, השליחות באה אל סיומה, הגם שלא הוכרז כפסול-דין באופן רשמי.
יתר-על-כן, פרשנות זו גם מתאימה למציאות הנוהגת והיא נותנת פתרון ראוי לצרכים המעשיים כפי שהם באים לידי ביטוי בחיי היומיום. אכן, במציאות החיים אנו נוכחים כי פעמים רבות קרוביו של אדם שמצבו המנטאלי הידרדר אינם פנויים, נפשית או כלכלית, לפתוח בהליך משפטי במסגרתו יוכרז אותו אדם כפסול-דין. במקרים אחרים הקרובים לא מודעים לצורך בהליך כזה, בין משום שהם אינם בעלי השכלה משפטית ובין משום שהם אינם מודעים לעסקאות או לייפויי-כוח בהם היה מעורב אותו אדם. כמו כן, לעיתים בן המשפחה אשר ניתן היה לצפות כי ייזום הכרזה כאמור הוא השלוח עצמו, וברור כי אם בכוונתו למעול באמון השולח, יימנע מליזום הליך בו הלה יוכרז כפסול-דין (ראו: עניין לוי, פסקה ח'). וכך, לו תידרש הכרזה פורמאלית הקובעת כי השולח הוא פסול-דין כדי להביא לסיומה של שליחות, במקרים רבים יוותרו השולחים שלקו בשכלם אך לא הוכרזו ככאלה, ללא הגנה.
האם רשימת המקרים בסעיף 14(א) היא רשימה פתוחה?
21. נדמה שגם חלק מהמפרשים את צמד המילים "גריעת כשרותו" באופן מצמצם, מבינים כי התוצאה של פרשנות כזו אינה רצויה, ומנסים למצוא פתרון למצבים בהם השולח נעשה חסר הבנה כתוצאה מליקוי שכלי או ממחלת נפש, אך לא הוכרז כפסול-דין. כך למשל, פרופ' אנגלרד מציע כי במקרים כאלה, אשר לא הביאו להכרזת פסלות, תחול תורת פסולי הרצון, ופונה למחוקק להסדיר תחום זה במסגרת דיני החוזים או חוק הכשרות (ראו: אנגלרד, עמ' 152). פרופ' ברק, אשר נדרש גם הוא לסוגיה, גורס כי התשובה נמצאת ברעיון המנחה של סעיף 14(א) עצמו, לפיו כל אירוע הפוגע ביחס האישי ובאמון ההדדי בין שולח לשלוח מביא את השליחות לסיומה:
"ביסוד השליחות על-פי החוק עומד הקשר האישי וההבנה ההדדית שבין השולח לבין השלוח. על-כן, אם אחד מהם מבקש להפסיק את הקשר – הכוח בידיו לעשות כן. מות אחד הצדדים, גריעת כושרו או פשיטת רגלו, משנים את המצב ההתחלתי. הקשר הישן אינו קיים עוד. על-כן השליחות מסתיימת ... סעיף 14(א) לחוק מפרט עשר דרכים לסיום השליחות. המשותף לכל הדרכים האלה הוא שהן קשורות באופיה המיוחד של השליחות, המבוססת על קשר אישי בין השולח לבין השולח. רשימה זו וודאי אינה רשימה סגורה של מקרים בהם באה השליחות לקיצה" (ברק, עמ' 1196-1195).
דברים דומים כתב גם פרופ' פרוקצ'יה:
"העילות שבסעיף 14(א) אינן בלעדיות ובצדן קיימות עילות אחרות שמקורן בדין הכללי. מחלת נפש או ליקוי שכלי של השולח או של השלוח הם אירועים שממילא פוגעים ביחס האישי וביחסי האמון שבין שולח לשלוח ... אם העיקרון הוא שאירוע אשר מטבעו עלול לפגוע ביחס האישי או ביחסי האמון שבין השולח לשלוח מביא את השליחות לסיומה, נראה שהפיכת השולח לפסול רצון מחייבת את סיום השליחות" (פרוקצ'יה, עמ' 345-344).
באותה דרך הלכה גם כב' השופטת ר' משל (שהם) בעניין לוי, כשקבעה כי היא אינה צריכה להידרש לשאלת הפרשנות הספציפית של המילים "גריעת כשרותו", כיוון שגם לדעתה רשימת האירועים המובילים לסיום השליחות הנזכרים בהוראת סעיף 14(א) לחוק השליחות היא רשימה פתוחה. השופטת משל (שהם) מצטטת את דבריהם של פרופ' ברק ופרופ' פרוקצ'יה ומוסיפה:
"השליחות אמנם נולדת בנקודת זמן מסוימת, ואולם, המשכה תלוי בהסכמתם המתמדת (בדרך-כלל על-ידי אי-ביטולה), של השולח והשלוח ... אם אחד מהם מאבד את כושרו ויכולתו ליתן הסכמה מתמדת שכזו, השליחות פוקעת מאליה" (עניין לוי, פסקה ו').
יוצא, אם כן, שגם המתנגדים לפרשנות המרחיבה של התיבה "גריעת כשרותו" בסעיף 14(א) לחוק השליחות, אינם מתנגדים לתכלית שפרשנות זו אמורה להגשים ולתוצאותיה, ולמעשה, הם מאמצים מהלך פרשני מרחיק לכת, אשר מוביל לתוצאה דומה.
יתרונות וחסרונות בשתי האפשרויות לפרשנות סעיף 14(א)
22. הנה כי כן, בפנינו שתי דרכים אפשריות לפרש את סעיף 14(א) לחוק השליחות, ואשר שתיהן מובילות לתוצאה בה סיום שליחות עקב אובדן כושר השיפוט של השולח אינו תלוי בהכרזה פורמאלית עליו כפסול-דין. לכל אחת מדרכי הפרשנות יתרונות בולטים אך גם חסרונות עליהם יש לתת את הדעת. להלן אעמוד על החסרונות המרכזיים העומדים בבסיס כל אחד מהמהלכים.
23. החיסרון המרכזי בדרכו הפרשנית של השופט מצא, לפיה המילים "גריעת כשרותו" כוללות גם מקרים בהם אדם לא הוכרז באופן רשמי כפסול-דין, הוא בכך שהיא סותרת את ההלכה הפסוקה, לפיה פעולותיו המשפטיות של אדם בטלות רק משעה שהוא הוכרז כפסול-דין. כלל ידוע הוא כי לא ניתן לבטל פעולה משפטית של אדם מכוח דיני הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כל עוד לא ניתנה הכרזה רשמית לפיה הוא נעדר כשרות (ראו: ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית [פורסם בנבו] (6.8.2007) פסקאות 22-19 (להלן: עניין הדר); בע"מ 946/08 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (26.5.2008) פסקאות ט"ז-י"ח (להלן: עניין פלוני)). על-כן, הפרשנות לפיה השליחות מסתיימת כשנגרעה כשרותו של השולח, בין אם כבר הוכרז כפסול-דין ובין אם טרם הוכרז ככזה, סוטה מההלכה הכללית בדיני הכשרות המשפטית, ויוצרת חוסר אחידות בין הדינים.
קושי זה אינו מתעורר בדרך הפרשנית השנייה בה הלכו פרופ' ברק ופרופ' פרוקצ'יה, לפיה רשימת המצבים הנזכרים בסעיף 14(א) ואשר מביאים לסיום השליחות היא רשימה פתוחה, והיא כוללת גם מצבים בהם השולח איבד את יכולת השיפוט שלו אך טרם הוכרז כפסול-דין. שכן, גם בדיני הכשרות הכלליים, העובדה שאדם לקה בשכלו, ועוד בטרם הוכרז פסול-דין ביצע פעולה משפטית, אינה שוללת את היכולת לבטלה בדיעבד מכוח דיני החוזים (ראו: עניין הדר בפסקאות 23-22, ועניין פלוני בפסקה י"ח). כך גם בענייננו: על-פי הפרשנות השנייה – השליחות אמנם תסתיים כשהשולח לקה בשכלו ואיבד את יכולת השיפוט שלו, אך מקרה זה לא ייכנס בגדרי המילים "גריעת כשרותו" – אשר רומזות לדיני הכשרות הכלליים – אלא כקטגוריה נפרדת אשר נכללת ברשימת המקרים המביאים לסיום השליחות, שהיא, כאמור, רשימה פתוחה. פרשנות כזו שומרת על אחידות הדינים, ואינה מעוררת את הסתירה המתעוררת בדרך הפרשנות הראשונה, בין דיני הכשרות במוסד השליחות לבין דיני הכשרות הכלליים.
24. חיסרון נוסף לפרשנות לפיה המונח "גריעת כשרותו" אינו מחייב הכרזה רשמית, נעוץ בכך ששניים מהמצבים הנזכרים בסעיף והמביאים לסיום השליחות מבטאים סטאטוס משפטי אשר קיומו דורש הכרזה רשמית – כך, כשאדם מת מעידה על כך תעודת פטירה, וכדי שאדם או תאגיד יחשבו לחדלי פירעון יש צורך בהכרזה רשמית של בית המשפט על כך. מכאן, יש המסיקים, כי גם המילים "גריעת כשרותו" מתייחסות למצב בו ניתנה הכרזה רשמית על פסלות דין. בעיני, קושי זה לאו קושי הוא, שכן הסעיף נפתח באפשרות שהשליחות מסתיימת בביטולה על-ידי השולח או השלוח. ביטול השליחות הוא מעשה שאינו דורש הכרזה רשמית של אחת מרשויות המדינה או של בתי המשפט כדי שיביא לסיומה, ולפחות מהטעם הזה איני רואה קושי בכך שחלק מהמקרים הנזכרים בסעיף דורשים הכרזה רשמית, ומקרים אחרים הנזכרים בו אינם דורשים הכרזה כאמור.
25. גם לפרשנות לפיה רשימת המקרים המופיעה בסעיף 14(א) היא רשימה פתוחה, נלווים מספר חסרונות שראוי לשקול. ראשית, פרשנות זו מגבירה באופן ניכר את החשש מפגיעה בוודאות, שכן היא פותחת את רשימת המקרים המביאים לסיום השליחות למגוון רחב של סיטואציות ללא תחומים מוגדרים וברורים. כמו כן, הקביעה לפיה נדרשת "הסכמה מתמדת" של השולח להמשך השליחות (המופיעה בפסק הדין בעניין לוי הנזכר לעיל) מטילה, לכאורה, על השלוח נטל לבירור הסכמתו של השולח לפני כל פעולה שהוא מבצע מכוח השליחות. בכך, נפגמת יעילותם של ייפויי-הכוח הכלליים ומוסד השליחות מאבד מכוחו ומיעילותו.
26. שנית, הפרשנות לפיה רשימת העילות בסעיף 14(א) היא רשימה פתוחה כלל לא עולה מלשון הוראת החוק כדלקמן: "השליחות מסתיימת בביטולה על-ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד – בפירוקו". נוסח הסעיף אינו רומז בשום דרך כי העילות הנזכרות הן דוגמאות מתוך מגוון מצבים אפשריים המובילים לסיום השליחות. באופן בהיר למדי וחד משמעי, מבהיר המחוקק מהם המצבים המביאים לסיום השליחות: ביטול השליחות, מוות, גריעת כשרות או חדלות פירעון. נדמה שפרשנות לפיה מדובר ברשימה פתוחה סוטה מהפרשנות הלשונית הטבעית של הסעיף.
27. ממכלול הדברים עולה כי לכל אחת מהפרשנויות הנזכרות יש יתרונות אך גם חסרונות אותם יש להביא בחשבון, ואולם שתיהן מובילות לתוצאה בה אל גדרי סעיף 14(א) נכנסים גם מקרים בהם השולח איבד את יכולת השיפוט שלו, אך טרם הוכרז פסול-דין באופן רשמי. תוצאה זו, בין אם היא נובעת מדרך הפרשנות הראשונה ובין אם מהשנייה, ראויה לדעתי משום שהיא מגשימה את תכלית החוק והיא מספקת פתרון למציאות החיים, כמפורט לעיל.
על-כן, כל אחד משני המהלכים הפרשניים האמורים עדיף בעיני על הפרשנות הפורמליסטית אשר אינה כוללת בגדרי הסעיף מקרה של שולח שלקה בשכלו וטרם הוכרז כפסול-דין, ואשר אינה מגשימה את תכלית החוק. בעת הזאת, איני נדרש להכריע מי משתי האפשרויות היא הנכונה, ודי בקביעה שהתוצאה הנובעת מכל אחת מהן מקובלת עלי.
28. במאמר מוסגר יצוין כי לשאלה איזו פרשנות מבין השתיים היא הפרשנות הראויה עשויה להיות נפקות במקרים אחרים בהם תעלה טענה ששליחות באה אל סיומה בגין עילה שאינה מופיעה בסעיף 14(א), והיא אינה אובדן יכולת השיפוט של השולח. כך היה למשל בעניין אפרתי, עת הועלתה טענה ששליחות הסתיימה עקב היעדרותו של השולח שאבדו עקבותיו. במקרה כזה, למשל, יהיה צורך להכריע האם רשימת המקרים המופיעה בסעיף 14(א) היא רשימה פתוחה, הכוללת כל שינוי מהותי לעומת היחסים ההתחלתיים בין השולח לשלוח.
כאמור, הכרעה זו אינה נדרשת במקרה דנא, שכן כל אחת מהפרשנויות מובילה לתוצאה לפיה אובדן יכולת השיפוט של השולח מביא לסיום השליחות, גם אם לא הוכרז באופן רשמי כפסול-דין.
מתי תבוא השליחות לסיומה בהעדר הכרזה רשמית?
29. אכן, האפשרות שהשליחות תבוא לידי סיום עקב גריעה בכושרו של השולח גם מבלי שיוכרז כפסול דין, יוצרת מידה מסוימת של אי-ודאות, שכן בדרך-כלל אדם אינו הופך לחסר יכולת שיפוט בבת-אחת. לעתים קרובות, איבוד הכושר המנטאלי הוא הליך ארוך ואיטי. במקרים אחרים מתקיים מצב של נסיגה ושיפור לסירוגין. על-כן, אכן מוטל נטל מסוים על שלוחים, ששולחיהם נמצאים בעיצומו של תהליך כזה, לקבוע בעצמם האם השליחות באה אל סיומה בשלבים השונים לאורך הדרך. לטעמי ניתן לפתור קושי זה בעזרת אמת המידה הבאה: השליחות באה אל סיומה בגריעת כשרותו של השולח (או השלוח) – לאחר שהוכרז פסול-דין או כשסביר להניח שהיה מוכרז ככזה לו הייתה מוגשת בקשה בעניינו לבית המשפט.
כידוע, בית המשפט יכריז על אדם הסובל ממחלת נפש או מליקוי בשכלו כפסול-דין, אך לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת מגיעה עד כדי מצב הדורש הכרזה כאמור (ע"א 226/87 זועבי נגד ניקולא, פ"ד מג(1) 714 (1989)). אדם יוכרז כפסול-דין ככל שייקבע שמפאת הליקוי בשכלו או מפאת מחלת הנפש הוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו ושבגריעת כושרו המנטאלי יש ממד של קביעות, וכי לא מדובר בתופעה חולפת (ראו: עניין פלוני, פסקה י"ג). נראה שאמות מידה אלו יוכלו לשרת גם שלוחים ששולחיהם מצויים בתהליך של גריעת כושר השיפוט שלהם והם מתלבטים לגבי מועד סיום השליחות. על כל פנים, ראוי בעיני, וכך עולה גם מחובת תום הלב, ששלוח החושד ששולחו לקה בשכלו ינקוט מידה מסוימת של זהירות, יפעיל שיקול דעת וימנע מפעולות מכוח השליחות עד לבירור העניין. אין ספק שיהיו מצבים של חוסר ודאות בגדרם לא יהיה מנוס מבחינה בדיעבד של מצב הדברים בעת ביצוע השליחות, כפי שקיים גם בשטחי משפט אחרים; אך נראה כי אין זה ראוי לעמוד רק מטעם זה של חוסר ודאות, על הדרישה לפיה השליחות תסתיים רק כאשר השולח יוכרז פורמאלית כפסול דין.
סיכום ביניים
30. אסכם את מהלך הדברים עד כה: לטעמי, תכלית החוק מחייבת הכרה בכך שהשליחות תבוא לסיומה כשהשולח לוקה בשכלו ומאבד את יכולת השיפוט שלו, גם כשלא הוכרז באופן רשמי כפסול-דין. הוצגו שתי דרכי פרשנות אפשריות לסעיף 14(א) לחוק המובילות לתוצאה זו, אך בענייננו לא התחייבה הכרעה מי מבין השתיים היא העדיפה, שכן במקרה דנא שתיהן מובילות לאותה תוצאה. לבסוף, כדי להתמודד עם הפגיעה בוודאות הכרוכה בתוצאה זו, הוצעה אמת מידה לפיה שליחות תבוא אל סיומה כשהשולח הוכרז כפסול-דין או שהיה מוכרז ככזה לו הייתה מוגשת בקשה בעניינו לבית המשפט.
מן הכלל אל הפרט
31. כאמור, כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחה איבדה את יכולת השיפוט שלה עשרה חודשים לפני כריתת ההסכם. מעדות הרופאה שטיפלה בה עולה כי המנוחה הייתה דמנטית, חסרת יכולת לטפל בענייניה וכי היא נזקקה לאפוטרופוס. בית משפט קמא קבע, וגם על כך לא חלקו הצדדים, כי ניתן להניח שלו הייתה מוגשת בקשה להכריז על המנוחה כפסולת דין, היא הייתה נענית. משכך, ונוכח האמור לעיל, ניתן לקבוע כי המנוחה איבדה את יכולת השיפוט שלה, ועל-כן מצבה נכלל בגדרי המצבים המנויים בסעיף 14(א) המביאים את השליחות אל סיומה. במילים אחרות, תוקפו של ייפוי-הכוח שמכוחו חתם עו"ד בירם על החוזה פקע קודם לכן, ומשכך – ההסכם נחתם בהעדר הרשאה.
נוסח ייפוי-הכוח ורצון המנוחה
32. לפני שאעבור לבחינת תוקפו של ההסכם, אתייחס בקצרה לטענה נוספת של הקונה כלפי הקביעה אליה הגעתי, לפיה השליחות הסתיימה. הקונה תולה יהבו בנוסח ייפוי-הכוח, וטוען כי עולה ממנו בבירור שהמנוחה הסמיכה את עו"ד בירם לפעולה ספציפית (מכירת המקרקעין המסוימים), וכי הנחיה ממוקדת זו ניתנה כשהמנוחה הייתה צלולה בדעתה. על-כן אין, לדברי הקונה, טעם טוב מדוע לא יכובד רצונה, אותו הביעה באופן ברור כשהייתה בריאה וכשירה.
ואמנם, במקרים מסוימים נוסח ייפוי-הכוח אכן עלול לעורר קושי מסוים בקביעה כי השליחות הסתיימה. כך למשל, במקרה בו השולח והשלוח יוסיפו תניה בייפוי-הכוח כי השליחות תימשך גם במקרה ותיגרע כשרותו של השולח, תתעורר השאלה האם הוראות סעיף 14(א) לחוק השליחות הן קוגנטיות או דיספוזיטיביות. שאלה זו נדונה בעבר, והדעות בעניין זה חלוקות (ראו: ברק, עמ' 1307-1303). אלא שסוגיה זו לא מתעוררת במקרה דנא, ואיני רואה צורך להכריע בה כעת.
33. מעבר לדרוש יצוין כי גם הוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות אינה חלה בענייננו. הוראה זו מסייגת את הקבוע בסעיף 14(א) וקובעת כי השליחות לא תבוא לסיומה בדרכים המנויות בסעיף 14(א) אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות. בענייננו ייפוי-הכוח לא הבטיח זכותו של אדם שלישי מסוים (למרות שכותרתו היא "ייפוי-כוח בלתי חוזר") וגם לא את זכותו של עו"ד בירם, ועל-כן, החריג לסעיף 14(א) אינו חל כאן.
34. טענתו של הקונה היא, אם כן, כי ייפוי-הכוח הסמיך את עו"ד בירם למכירה של מקרקעין ספציפיים וכי יש לכבד את רצונה של המנוחה כפי שבא לידי ביטוי בעת החתימה על ייפוי-הכוח. אך טענה זו אינה מתגברת על הוראותיו המפורשות של סעיף 14(א). דומני שלו המנוחה הייתה הולכת לעולמה לפני החתימה על ההסכם, לא הייתה מחלוקת על כך שהשליחות הסתיימה עם מותה, על-אף שהסכימה בדעה צלולה לפני מותה לכך שעו"ד בירם ימכור את המקרקעין. שעה שקבעתי כי מצבה הבריאותי של המנוחה בא בגדרי סעיף 14(א), אין כל הבדל בין שני המצבים לעניין סיום השליחות.
ובאשר לטענה כי יש לכבד את רצונה של המנוחה – אכן, ככלל השולח אמנם מביע את רצונו בעת כינון השליחות בינו לבין השלוח, אך כיוון שלא אחת משתנים רצונותיהם של שולחים, בא סעיף 14(א) וקבע כי השליחות תבוא לסיומה כשהרצון בשליחות נפסק, או כשהצדדים אינם נמצאים במצב בו הם יכולים להביע את רצונותיהם. לרצון השולח כפי שמשתקף בייפוי-הכוח יש משמעות כל עוד הוא יכול להודיע על שינוי ברצונו. כאמור, במקרה דנא, המנוחה אמנם הביעה את רצונה בשנת 1998 שעו"ד בירם ימכור את המקרקעין, אך בין מועד זה ובין מועד החתימה על ההסכם, איבדה המנוחה את היכולת לדאוג לענייניה ולהביע את רצונותיה, ועל-כן אין אנו יכולים להניח שרצונותיה נותרו בעינם גם בזמן החתימה על ההסכם (כשש שנים לאחר החתימה על ייפוי-הכוח). ראוי להדגיש כי שלוח אינו אפוטרופוס, ומשעה שאדם מאבד את כושר השיפוט שלו, העובדה שהסמיך בעבר אדם להיות שלוחו לעניין מסוים לא הופכת את אותו שלוח למעין אפוטרופוס לעניין זה.
35. סיכום הדברים: תוקפו של ייפוי-הכוח המסמיך את עו"ד בירם למכור את המקרקעין בשם המנוחה פקע עוד לפני שנחתם ההסכם. עם זאת, בכך לא נסתיים הדיון, שכן יש לבחון את תוקפו של ההסכם במצב דברים זה. כפי שיובהר מיד, בהתקיים תנאים מסוימים גם הסכם שנחתם מכוח שליחות שנסתיימה לפני החתימה עליו, יהיה תקף. להלן אעמוד על תנאים אלה, ואבחן את קיומם במקרה דנא.
א.2. תוקפו של ההסכם
36. הוראת החוק המסדירה את מצב הדברים הנדון מצויה בסעיף 15 לחוק השליחות שכותרתו "סייגים לסיום השליחות". סעיף 15 לחוק השליחות קובע מה הדין במקרים בהם השלוח או הצד השלישי לא ידעו, וכאנשים סבירים לא היו צריכים לדעת, על כך שהשליחות הסתיימה. להלן נוסח הוראות החוק הנוגעות בעניין, ובראשן סעיף 15 לחוק השליחות:
15. (א) כל עוד לא ידע השלוח על סיום השליחות, זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת.
(ב) לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת; ואם השלוח ידע על סיומה, זכאי הצד השלישי גם לברירה הנתונה לו בסעיף 6(ב).
סעיף 6(ב) לחוק קובע:
6. (ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו.
גם הוראת סעיף 18 לחוק נצרכת לענייננו:
18. לעניין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה.
37. במאמר מוסגר יצוין כי בהליך זה אין אנו צריכים להידרש לשאלה האם השלוח (עו"ד בירם) ידע או היה צריך לדעת על סיום השליחות (סעיף 15(א) וסעיף 15(ב) סיפא). הקונה לא העלה טענות נגד עזבונו של עו"ד בירם בהקשר זה בהליך דנא (נטען שהן הועלו במסגרת תביעה נפרדת המתנהלת בימים אלו בגדר ת"א 7154-06-11) [פורסם בנבו].
על-כן, כאמור, הסוגיה שבמחלוקת היא – האם הסיכון הכרוך בחתימה על ההסכם ללא הרשאה, בשל סיומה של השליחות, צריך ליפול על השולחת (המנוחה) או על כתפי הצד השלישי (הקונה)? סוגיה זו מוסדרת במסגרת סעיף 15(ב) רישא, אשר חל במקרה בו הצד השלישי (הקונה) לא ידע ולא היה צריך לדעת על סיום השליחות.
האם הקונה ידע או היה צריך לדעת על סיום השליחות?
38. בהתייחסו לתנאי זה, היה בית משפט קמא מוכן להניח כי הקונה לא ידע על גריעת כשרותה של המנוחה, אך קבע כי נוכח נסיבות המקרה, אי-ידיעה זו הייתה כרוכה בעצימת עיניים, וכי כאדם סביר היה עליו לדעת זאת. נקבע כי פרק הזמן הארוך שחלף בין מועד החתימה על ייפוי-הכוח לבין מועד כריתת ההסכם היה צריך לעורר סימני שאלה אצל הקונה, במיוחד כאשר מדובר בהסכם לרכישת מקרקעין. יתר-על-כן, נוסח ייפוי-הכוח לא תאם את עסקת המכר, וגם אי התאמה זו הייתה צריכה לעורר תמיהות אצל הקונה. כך למשל, סעיף 2 לייפוי-הכוח קובע כי:
"מאחר שייפוי-כוח זה ניתן לטובת צד ג' הנ"ל, שממנו קיבלתי/נו את התמורה המלאה עבור הרכוש הנ"ל, ואשר זכויותיו תלויות בייפוי-כוח זה, הוא יהיה בלתי חוזר, לא תהיה לי/לנו רשות לבטלו או לשנותו, כוחו יהיה יפה גם לאחר פטירתי/נו, והוא יחייב גם את יורשי/נו, את יורשי יורשי/נו, את אפוטרופסי/נו ואת מנהלי עזבוני/נו".
אלא שאין חולק על כך שבמועד החתימה על ייפוי-הכוח, לא היה כלל צד שלישי שהתכוון לקנות את המקרקעין, ובוודאי שלא היה צד שלישי שקנה אותם, וברור שהמנוחה לא קיבלה תמורה מלאה עבורם. כל זאת – בניגוד לאמור בייפוי-הכוח עצמו. נראה, אם כן, שהמנוחה ועו"ד בירם חתמו על טופס סטנדרטי של ייפוי-כוח בלתי-חוזר, אשר כלל לא התאים לנסיבות המקרה. גם עובדה זו, על-פי פסק הדין קמא, הייתה צריכה להעלות חשד בלבם של הקונה ושל בא-כוחו (שכאמור, גרושתו הייתה בעלת עניין בעסקה). בנוסף, נקבע גם כי בא-כוחו של הקונה ידע שהמנוחה הייתה אישה מבוגרת, ובכל זאת לא טרח לברר דבר בנוגע למצבה הבריאותי והנפשי, על-אף השנים שחלפו מאז שחתמה על ייפוי-הכוח. מעל כל אלו, הזכיר בית משפט קמא את מחיר העסקה הנמוך באופן חריג, שגם הוא היה צריך לעורר את חשדו של הקונה.
בנסיבות אלו, נקבע כי לו היו פועלים כבני-אדם סבירים, היו הקונה ובא-כוחו מבררים פרטים נוספים על בעלת הקרקע, המנוחה, וכך היו למדים על גריעת כשרותה ועל סיום השליחות. לדברי בית משפט קמא, רשלנותם ועצימת העיניים של השניים הובילו לכך שלא עסקו במצבה של המנוחה, ועל-כן עליהם לשאת בסיכון הנובע מהיעדר ההרשאה.
39. כנגד קביעות אלה מערער הקונה וטוען כי גם כאדם סביר הוא לא היה צריך לדעת על מצבה של המנוחה בעת החתימה על ההסכם. לדבריו, הוא ובא-כוחו לא ידעו כלל מהו גילה של המנוחה, ובפני בית משפט קמא לא הוצגה שום ראיה התומכת בקביעתו לפיה בא-כוחו ידע כי מדובר באשה מבוגרת. בהקשר זה מדגיש הקונה כי עו"ד בירם חתם על חוזה המכר בשם שולחים רבים, והקונה לא התעכב לברר מה גילו ומצב בריאותו של כל אחד ואחד מהם.
הקונה גם מדגיש כי במקרה זה השלוח היה עורך דין ונוטריון, אשר טען בפניו כי במשך שנים הוא מטפל בנכסים של המנוחה (שהיא דודתו) וכי איש מעולם לא חלק על סמכותו לחתום בשמה על חוזים. כהוכחה לכך, עו"ד בירם הציג בפניו תיק עב כרס שהראה כי הוא מטפל שנים רבות במקרקעין עבור בני משפחתו. על בסיס מצג זה, טוען הקונה, הוא לא מצא מקום לחשדות או לבירורים נוספים ביחס לתוקפו של ייפוי-הכוח.
לעניין המחיר הנמוך הקבוע בעסקה, טוען הקונה, כי בית משפט קמא התעלם מעדויות שהובאו בפניו לפיהן המקרקעין עמדו זמן רב למכירה ולא אותר קונה גם במחיר נמוך יותר מהמחיר בהסכם. יתר-על-כן, לטענת הקונה, עו"ד בירם ניהל משא ומתן עם קונה אחר בסכום נמוך יותר מהמחיר הנקוב בהסכם, אך אותו קונה חזר בו מהצעתו. מכאן, כנראה, מבקש הקונה ללמוד שהמחיר הקבוע בהסכם לא היה מופרך, ולכן לא עורר את חשדו.
40. השאלה באילו נסיבות ראוי להטיל על צד שלישי המתקשר בהסכם עם שלוח את הנטל לברר מי הוא שולחו ומה מצבו (הפיננסי, הבריאותי, וכיוצ"ב) היא שאלה כבדת משקל שיש לה השלכות רוחב. האם, לדוגמא, צד שלישי המתקשר בעסקה לרכישת מקרקעין עם שלוח המייצג עשרות שולחים שונים, אשר כולם בעלי זכויות בקרקע, צריך לברר את זהותו ומצבו של כל אחד מהשולחים? תשובה חיובית לשאלה זו עלולה להכביד מאוד על ביצוע עסקאות הנערכות מכוח שליחות. מנגד, כאשר מדובר בצד שלישי רשלן, שעצם עיניו, מובן מדוע עליו לשאת בסיכון של עסקה בהעדר הרשאה. במקרה דנא, כאמור, בית משפט קמא סבר כי היו לא מעט נסיבות אשר היו צריכות לעורר את חשדו של הקונה, ולו היה מתנהל כאדם סביר, היה מברר מי היא השולחת ומה מצבה.
41. איני שותף למסקנה זו של בית משפט קמא. לא שוכנעתי כי הנסיבות עליהן הצביע בית משפט קמא היו מעוררות את חשדו של האדם הסביר, וגם לו היו מעוררות את חשדו - הן לא היו בהכרח מביאות לבירור מצבה הרפואי של השולחת (לנוסח ייפוי-הכוח, למשל, אין קשר להיות המנוחה דמנטית בשלב כריתת ההסכם). יתר-על-כן, מטענותיו של הקונה עולה כי התנהלה שיחה בעניין אופי היחסים בין עו"ד בירם לבין המנוחה, וכי הקונה הבין מעו"ד בירם שהוא מייצג את השולחת בענייניה הרבים כמו גם את בני משפחתו האחרים. כלומר, לדברי הקונה, הוא אכן בירר (או שמע) אי-אלו פרטים על נסיבות מתן ייפוי-הכוח, ובכל זאת לא למד משיחה זו דבר על מצבה הרפואי של המנוחה.
42. ואולם, בנסיבות לא נדרשת הכרעה בשאלה זו, והאמור לעיל הוא למעלה מן הצורך. זאת, שכן כפי שיובהר להלן, גם אם נקבל את טענתו של הקונה לפיה הוא לא ידע ולא היה צריך לדעת על מצבה הרפואי של המנוחה ועל סיום השליחות (ויודגש כי איני קובע מסמרות בעניין זה), הוא לא היה רשאי לראות את השליחות כנמשכת ולאכוף את ההסכם על המנוחה או על עיזבונה.
חלוקת הסיכונים בין השולח, השלוח והצד השלישי
43. כאמור, בהליך זה עלינו להכריע מי עדיף - שולחת שלא ידעה על ההסכם הנחתם מכוח שליחות שהסתיימה, או צד שלישי (הקונה) הטוען כי הוא לא ידע ולא היה צריך לדעת שהשליחות הסתיימה. בין השניים ניצב השלוח, אשר, ככל הנראה, הציג מצג לפיו השליחות נמשכה גם בעת החתימה על ההסכם. טענות הקונה כלפי השלוח אינם מענייננו בהליך דנא, ועל-כן השאלה היחידה בה עלינו להכריע היא מהי אחריותו של שולח כלפי צד שלישי שלא ידע ולא צריך היה לדעת על סיום השליחות.
44. בפסיקת בית משפט זה נקבע בעבר כי כדי לגלגל את האחריות על אי-ידיעתו של הצד השלישי אודות סיום השליחות לפתחו של השולח, יש להוכיח כי לצד השלישי נודע על עצם קיום השליחות מהשולח עצמו (ראו: ע"א 386/77 בלומנטל נ' ג'מיל, לב(2) 677, 681 (1978) (להלן: עניין בלומנטל)):
"המערער [הצד השלישי – צ.ז.] אינו יכול מעיקרו של דבר להסתמך על סעיף 15(ב) בדבר חוסר ידיעת הצד השלישי על סיום השליחות, מפני שהידיעה על תחילת השליחות הגיעה אליו רק כאשר הבן [השלוח – צ.ז.] הציג לפניו את יפוי-הכוח בעת חתימת הסכם המכר, ואותה שעה כבר פג תוקפו של יפוי-הכוח. מצג-השווא של הבן [השלוח – צ.ז.] בדבר תקפותו של יפוי הכוח לא חייב איפוא את המשיבה [השולחת – צ.ז.], אלא רק אותו עצמו".
עמד על כך גם פרופ' ברק בספרו בציינו כי:
"השולח לא הודיע לצד השלישי על קיומה של השליחות. מדוע יוטל עליו הנטל להודיע לצד השלישי על סיומה? בשני המצבים הנזכרים נוצרה השליחות על-ידי הבעת רצון של השולח כלפי השלוח בלבד. טבעי על-כן לצפות כי השולח יודיע לשלוח על דבר סיומה של השליחות. אך מדוע נדרוש מהשולח להודיע על סיום השליחות לצד השלישי, שעל קיומו ייתכן ואין הוא יודע כלל, ושכלפיו לא נעשתה כל הבעת רצון של השולח?
... אכן, דעתנו הינה כי אם מקור ידיעתו של הצד השלישי על דבר קיומה של השליחות אינו בהבעת רצון של השולח כלפיו – בין הבעת רצון של השולח עצמו, ובין הבעת רצון של שלוח הפועל בהרשאה – כי אז אין זה מוצדק כי הצד השלישי יצפה לקבל מהשולח ידיעה על סיום השליחות. מכאן שאין גם להטיל על השולח את הנטל להודיע לצד השלישי על סיומה של השליחות.
עם זאת, ברצוננו להציע חריג חשוב למסקנתנו האמורה: אם השולח יודע, או כאדם סביר הוא צריך לדעת, כי הצד השלישי יודע בפועל על קיומה של השליחות המקורית, מן הדין להטיל עליו את הנטל לנקוט בכל האמצעים כדי להודיע לצד השלישי על סיומה, ואם בהתרשלותו הוא אינו עושה כן, מן הדין לאפשר לצד השלישי לראות את השליחות כנמשכת" (ברק, עמ' 1333-1332).
45. בענייננו, המנוחה לא הייתה זו שיידעה את הקונה בדבר קיום השליחות, והיא גם לא יכלה לעשות זאת, כיוון שבזמן גיבוש ההסכם היא כבר היתה דמנטית ואיבדה את כושר השיפוט שלה. גם החריג אותו מציין פרופ' ברק אינו מתקיים במקרה דנא, שכן המנוחה לא ידעה ולא יכלה לדעת על כך שהקונה יודע על השליחות. משכך, על-פי ההלכה הפסוקה, המנוחה גם לא הייתה אחראית ליידע את הקונה על סיום השליחות, מה גם שבמצבה הבריאותי היא לא יכלה לעשות כן.
46. מעבר לדרוש אוסיף, כי גישה זו תואמת גם את פרשנות סעיף 6(ב) לחוק השליחות. סעיף 6(ב) עוסק בפעולות ללא הרשאה, וקובע כי במקרים בהם צד שלישי לא ידע, וכאדם סביר לא היה צריך לדעת, כי השלוח פועל ללא הרשאה – הברירה בידו: הוא יכול לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו. הפסיקה מצאה כי חלוקת הסיכונים בין השולח, השלוח והצד השלישי תלויה באחריות של כל אחד מהם ליצירת "התאונה המשפטית". כלומר, כאשר שולח יוצר מצג בפני צד שלישי כאילו הוא מרשה לשלוחו לבצע פעולה משפטית בשמו, אך למעשה אין הרשאה כאמור, השולח ייאלץ לשאת גם הוא בסיכון זה, והצד השלישי יהיה רשאי לראות את הפעולה כתקפה גם כלפי השולח. עמד על כך הנשיא מ' שמגר בציינו:
"עמדת חוק השליחות, שלפיה, לכאורה, צד שלישי אשר לא ידע על החריגה מהרשאה ולא היה עליו לדעת עליה נאלץ לראות את השלוח בלבד כבעל דברו, היא עמדה קשה. פעמים, השולח יוצר כלפי הצד השלישי מצג של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אם כי בפועל השלוח לא הורשה לבצע פעולה זו. מדוע שהצד השלישי, אשר הסתמך על מצג השולח, ייאלץ לחפש את תרופתו אצל השלוח. מה ההצדקה לחסינות המוטלת על השולח?
... דיני החריגה מהרשאה, הקבועים בסעיף 6 לחוק השליחות, כפופים להגדרות השליחות וההרשאה בחוק. מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. בהיעדר חריגה מהרשאה ממילא אין תחולה לדיני החריגה מהרשאה. עמדת משפטנו גורסת, כאמור, כי השליחות היא קטיגוריה אובייקטיבית, לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גורס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיו קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת.
לסיכום, יש להבחין בין הקטיגוריות הבאות:
(א) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, והשלוח אכן ביצע פעולה זו כלפי הצד השלישי. בסיטואציה יסודית זו קמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי (express authority). הוא הדין אם השלוח ביצע פעולה נוספת, 'הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות ... ' (סעיף 5(א) לחוק השליחות) (ה-implied authority של שיטת המשפט המקובל).
(ב) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, אולם השלוח ביצע כלפי הצד השלישי פעולה משפטית אחרת. אם בהתנהגותו כלפי הצד השלישי יצר השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה לביצוע אותה פעולה משפטית אחרת, רואים את השליחות כמשתרעת על פעולה זו תוך צמיחת התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי.
במילים אחרות, אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר שאירעה הפרה חוזית, שאז 'זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה' (סעיף 9(א) לחוק השליחות). לעומת זאת, אם הצד השלישי הסיק מתוך התנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע פעולה משפטית, אולם צד שלישי סביר לא היה מסיק זאת, הרי שאין מקום להכרה ביחס הישיר של השולח והצד השלישי.
(ג) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, אולם השלוח ביצע כלפי הצד השלישי פעולה משפטית אחרת. הנחתנו כאן היא כי השולח לא יצר בהתנהגותו כל מצב אובייקטיבי של הרשאה כלפי הצד השלישי. אם הצד השלישי לא התרשל, היינו ¬הוא לא ידע על החריגה ולא היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך, הבררה בידו, לקשור יחס חוזי ישיר עם השלוח או לחזור בו מהפעולה המשפטית.
(ד) אם השלוח חרג מהרשאה, ללא יצירת מצג אובייקטיבי של הרשאה מצד השולח, והצד השלישי ידע על החריגה או היה עליו לדעת, הרי שהבררה נתונה בידי השולח. הוא רשאי לקשור יחס ישיר עם הצד השלישי והוא רשאי להתעלם מהפעולה החורגת של השלוח ללא כל תוצאה משפטית מחייבת" (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה פ"ד מח(5) 799, 812-811 (1994)).
מדברים אלו עולה כי להתנהגותו של השולח כלפי הצד השלישי נודעת משמעות רבה. ככל שהשולח היה מעורב יותר ביצירת הציפייה והידיעה של הצד השלישי בדבר קיומה של השליחות והיקפה – כך תגבר הנטייה להטיל עליו אחריות על כך שהצד השלישי לא ידע על חריגת השלוח מההרשאה.
47. כפי שראינו לעיל, הלכה זו מיושמת גם בכל הנוגע לסעיף 15(ב) לחוק, משנקבע כי אם מקור ידיעתו של הצד השלישי על עצם קיומה של השליחות אינו בהבעת רצון של השולח כלפיו, הוא אינו יכול לצפות לקבל מהשולח ידיעה על סיום השליחות, והוא אינו רשאי לראותה כנמשכת. נראה לי כי לכלל זה יש להוסיף גם מקרים בהם השולח אינו יכול להודיע לצד השלישי על סיום השליחות, גם אם הוא זה שהביא לידיעתו את עצם קיומה. כשהשולח מת או לוקה בשכלו לא ניתן לצפות ממנו להודיע על סיום השליחות לצדדים שלישיים, ועל-כן, אין זה ראוי לגלגל עליו את האחריות ל"תאונה המשפטית" אותה לא יכול היה למנוע. במילים אחרות, מוצע להרחיב את האמור בעניין בלומנטל, ולקבוע כי סעיף 15(ב) רישא חל כאשר: (א) הצד השלישי לא ידע ולא היה צריך לדעת על סיום השליחות; ו-(ב) השולח - בעצמו או על-ידי שלוח הפועל בהרשאה - היה אחראי לידיעתו של הצד השלישי על עצם קיום השליחות, או שהוא ידע או צריך היה לדעת כי הצד השלישי יודע בפועל על קיומה של השליחות; ובלבד שהשולח יכול היה (מבחינת כושרו המנטלי) להודיע לצד השלישי על סיומה. בהתקיים התנאים המצטברים האלו, רשאי הצד השלישי לראות את השליחות כנמשכת.
48. ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, מלבד ייפוי-הכוח הכללי שנתנה המנוחה לעו"ד בירם כשש שנים לפני החתימה על ההסכם, היא לא הייתה מעורבת בהתקשרות עם הקונה. ואמנם, ניתן לייחס למנוחה אחריות מסוימת לידיעתו של הקונה על עצם השליחות בשל העובדה שהיא חתמה על ייפוי-הכוח הנדון, ובכך הביעה את רצונה כלפי צדדים שלישיים כלשהם שעו"ד בירם יהיה שלוחה (ראו למשל: ע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה נו [פורסם בנבו] (6) 566 (2002), פסקאות 13-12). אך לדעתי, אין בחתימה על ייפוי-כוח כללי כדי לקיים את התנאי השני הנזכר לעיל, לפיו על השולח להיות אחראי לידיעתו של הצד השלישי המסוים הטוען להחלתו של סעיף 15(ב). בענייננו, כאמור, אין ספק שהמנוחה לא יידעה את הקונה עצמו, ולמעשה, היא כלל לא ידעה על התקשרות עמו, כיוון שלקתה בשכלה בשלב זה. ומעל לכל, במצבה, היא גם לא הייתה יכולה להודיע לקונה על סיום השליחות. משכך, התנאים הנזכרים לעיל לא מתקיימים במקרה דנא, ועל-כן, הקונה אינו רשאי לראות את השליחות כנמשכת כלפי השולחת (המנוחה), וההסכם שנחתם לאחר שהשליחות הסתיימה, אינו תקף.
49. לפני סיום חלק זה, אציין כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא בעניין טענתו של הקונה לפיה מר יהושע ברימט, מנהל עזבון המנוחה, ידע כי עו"ד בירם חתם על ההסכם בשם המנוחה, אך לא התנגד וכי יש לראות בהיעדר התנגדות מצדו – הסכמה בדיעבד לכריתת ההסכם. בית משפט קמא דחה טענה זו על בסיס הראיות והעדויות שהובאו בפניו, אשר מהן עלה כי מנהלי העזבון לא התנגדו לקיום ההסכם באופן המלמד שנתנו הסכמתם לו.
התוצאה לעניין הערעור בתביעה נגד עזבון המנוחה
50. נוכח האמור לעיל, ומשקבעתי כי השליחות הסתיימה (על-פי פרשנות סעיף 14(א)) וכי אין לגלגל על המנוחה את הסיכון שנוצר עקב פעולת השלוח בהעדר הרשאה (על-פי פרשנות סעיף 15(ב)), התוצאה היא כי בכל הנוגע לתביעה נגד המנוחה ועזבונה – הערעור נדחה.
51. הערה בשולי הדברים: לא אחת מתחרים שני צדדים תמי-לב על זכות אשר במצב רגיל היו הם זכאים לה על-פי דין. אלא שפעמים רבות מתרחשת "תאונה משפטית" אשר מובילה לכך שאחד מהצדדים, שהוא כאמור תם-לב, ונהג ביושר ובאופן סביר, נאלץ לסגת לטובת הצד האחר, שהמשפט מעדיפו משיקולים שונים. זה מצב הדברים הקלאסי במקרים של עסקאות נוגדות. עם זאת, הקביעה לפיה ההסכם אינו תקף ואינו אכיף כלפי המנוחה ועזבונה, אינה מונעת מהקונה לתבוע מעו"ד בירם (וכעת מעזבונו) את נזקו. כאמור, איני קובע מסמרות לעניין תום-לבו וסבירות התנהגותו של הקונה וגם איני קובע קביעות עובדתיות ביחס להתנהגותו וכוונותיו של עו"ד בירם. אך ככל שלקונה יש טענות כלפיו, הוא רשאי להמשיך ולנהל את התביעה נגד עזבונו.
ב. התביעה נגד האחים
52. הסוגיה השנייה בגדרו של ערעור זה עוסקת בחלקיהם של אֶחיו של עו"ד בירם במקרקעין. לטענת הקונה, האחים הסמיכו את עו"ד בירם לחתום בשמם על ההסכם למכירת חלקיהם במקרקעין, ועל-כן יש לאכוף את ההסכם נגדם. כאמור, הקונה לא הציג את ייפוי-הכוח עצמו בבית משפט קמא, כיוון שלטענתו הוא לא היו ברשותו באותה עת, אך הצביע על שלל אינדיקציות המוכיחות, לדבריו, את קיומו של ייפוי-הכוח בעת החתימה על ההסכם, כמפורט לעיל. בית משפט קמא דחה טענות אלה וקבע כי על הקונה היה להציג את ייפוי-הכוח המקורי ולמצער – צילום שלו.
53. בערעורו ביקש הקונה לצרף כראיה את ייפוי-הכוח שנתנו האחים לעו"ד בירם, שנמצא בינתיים אצל יורשיו של עו"ד בירם (המשיבים 10-5). לדבריו, בא-כוחם של יורשי עו"ד בירם, אשר ייצג באותו זמן ותוך ניגוד עניינים הן את עזבון המנוחה, הן את האחים והן את יורשי עו"ד בירם, הטעה את בית המשפט בהליך קמא כשהסתיר את קיומו של ייפוי-הכוח. בתשובתם לערעור, תמכו יורשי עו"ד בירם בהגשת ייפוי-הכוח כראיה בתיק, והודו כי הוא הוסתר מעיני הערכאה הדיונית בחוסר תום-לב.
בתשובתם לערעור, טוענים האחים כי ייפוי-הכוח שנמצא, אותו מבקש הקונה להגיש כראיה, הוא ייפוי-כוח כללי, שניתן בשנת 1996 (כשמונה שנים לפני החתימה על ההסכם), ואשר אינו מזכיר כלל את המקרקעין האמורים. לטענתם, ייפוי-כוח זה גם אינו תואם את עדותו של עו"ד בן-ששון אשר, כאמור, העיד כי ראה את עו"ד בירם מחזיק ייפויי-כוח (ברבים) שניתנו לו על-ידי אֶחיו, בעוד שייפוי-הכוח שנמצא הוא ייפוי-כוח יחיד עליו חתומים שלושת האחים.
54. במצב דברים זה, כשפסק דינו של בית משפט קמא, אשר דחה את תביעת הקונה נגד האחים, מתבסס בעיקרו על כך שיפוי-הכוח או העתק ממנו לא הוגש כראיה, ונוכח הטענות בדבר הטעיית בית משפט קמא בגין ייצוג שלא בתום-לב, נראה לי כי אין מנוס מלקבל את בקשת הקונה לצירוף הראיה, ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא, הפעם בעניין תביעת הקונה נגד האחים, על מנת שיעריך את משקלה ומהימנותה.
55. נוכח האמור לעיל, ככל שדעתי תישמע - התוצאה היא כי בכל הנוגע לתביעה נגד המנוחה ועזבונה – הערעור נדחה, ובכל הנוגע לתביעה נגד האחים – הבקשה לצירוף ראיה חדשה מתקבלת, והדיון בעניין מוחזר לבית משפט קמא.
הקונה יישא בהוצאות עזבון המנוחה בסך 30,000 ש"ח. בשלב זה לא ייעשה צו להוצאות ביחסים שבין הקונה לבין האחים, ובסיום ההתדיינות ביניהם יוחלט על פסיקת הוצאות בהתחשב במכלול הנתונים, לרבות ההליך דנא.