התכתובת בין חי נאמן לבין יובל מאששת את טענות התובעת
53. יובל טוען להגנתו כי קיבל את אישורו של חי נאמן להעביר את הרכבים לבעלותו או לבעלות הנתבעת. דא עקא שיובל לא משכיל לבסס את טענתו זו על כל מסמך. יתירה מכך: מעיון בפניות בכתב של חי עולה תמונה לחלוטין אחרת, שלפיה, דורש חי מיובל לעדכן היכן נמצאים רכבי החברה התובעת (פנייה של חי מיום 11.6.19, נספח 9 לתצהירו של יואב). חי פונה ליובל גם במכתב מיום 17.6.19, שבו הוא כותב לו כי על פי הרישומים נמצאים שני רכבי ריינג'ר ברשותו של יואב, כאשר חי מדגיש כי הוא מעוניין בהחזרת הרכבים לצרכי עבודה. חי שואל בהמשך את יובל האם הוא הכניס רכב פולאריס ריינג'ר לתיקון. בהודעת פקס מיום 15.10.19 שואל חי את יובל איזה טרקטור שייך לנתבעת, תוך שהוא מדגיש כי יתר הרכבים שייכים לתובעת, לאיזוטופ או לחברה נוספת בקבוצה. עוד בהודעה נוספת מאותו יום כותב חי ליובל כי הוא מבקש לעשות סדר ברכבים ששייכים כולם לתובעת או לחברות בקבוצה, בהתאם לטבלת רכבים שצורפה על ידו, והוא מבקש את עזרתו של יובל ביחס לאיזה רכב רשום על שם הנתבעת, כשהוא מדגיש כי יתר הרכבים הם בבעלות המבדקה או החברות האחרות בקבוצה, כאמור. כלל התכתובות מצורפות לנספח 9 לתצהירו של יואב. גם יואב עצמו מצרף במסגרת נספח 6 לתצהירו תכתובות עם חי נאמן. מהתכתובות עולה חיזוק דווקא לטענות התובעת כדלקמן. בהודעת פקס מיום 21.2.19 כותב חי ליובל כי בנמל המפרץ יש 3 ריינג'רים תקועים, כאשר שנים מהם תקועים בשטח, וצריך להחזירם ולגרור אותם לטיפול דחוף. בהודעת דוא"ל של יואב לחי ולגורמים נוספים בחברה התובעת, מיום 5.3.19, הוא מעדכן בדבר הנזקים שנגרמו לכלי רכב אלו, ובכלל זה, נזק עקיף שלא ניתן לתיקון, ומבקש לכנס דיון לבירור בהשתתפות חי. חי משיב בכתב ידו במזכר מיום 7.3.19, שאכן נדרש לכנס דיון. יובל כותב בהודעת דוא"ל מיום 14.5.19 כי הרכבים במצב גרוע והוא פועל לשקמם, כשהכלים במעקב צמוד שלו. לדבריו, יתכן שהתיקון יסתיים השבוע. חי מגיב במזכרו בכתב מיום 16.5.19 על גבי הודעה זו, ודורש לאחסן את כל הריינג'רים ב"כנות" (מקום משרדי התובעת) או לחלופין ב"עד הלום".
54. יוער כי כבר במסגרת דיון קדם המשפט מיום 6.1.21, טען ב"כ הנתבעים דאז, עו"ד פז לב רן (בעמ' 5, ש' 8-9) כי חי נאמן ידע על העברת הרכבים ליובל והדברים נעשו על דעתו, ומדובר בהתנהלות רגילה של החברה שהיא חברה משפחתית. דא עקא שהנתבעים לא השכילו להוכיח את טענותיהם בעניין, כפי שלא זימנו את חי על מנת לאשש את טענתם.
55. מכל מקום, עולה מכל התכתובת המצורפת כי לא נמצא ולו אישור אחד מטעם חי או מטעם התובעת המתיר ליובל להעביר את הרכבים לבעלותו. יתירה מכך: מהתכתובת, ובכלל זה, מהתכתובת שצורפה ע"י יובל, עולה כי חי דרש שוב ושוב לדעת מה מצבם של הרכבים, כפי שדרש להשמישם ולהחזירם לכשירות ולעבודה אצל התובעת. לא זו אף זו, שיובל לא השכיל להצביע (אף לא במכתבים שצורפו על ידו) על מכתב אחד, מזכר אחד, הודעה אחת או רמז כלשהו מטעמו, לכך שבכוונתו להעביר את ששת הרכבים לבעלותו או לבעלות הנתבעת. כל זאת, לאחר שהוכח בצורה ברורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, כי חי דרש, כאמור, כי כלל הרכבים יוחזרו לידי התובעת.
דחיית טענות ב"כ הנתבעים בהיבט הראייתי
56. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו כי התובעת כשלה בהוכחת טענותיה, באשר לא זימנה לעדות מטעמה את חי ורנה נאמן, ובמקומם זימנה לעדות את יואב, שמירב עדותו הוא עדות מפי השמועה ולא ממקור ראשון. לפי הנטען, היה חי אמור להעיד מסמכים שהוא עצמו הוציא לנתבע, ולא ניתן להסתמך בעניין זה על עדותו של יואב, כאמור. כן נטען כי היה צורך לזמן את רנה, בעלת מניות הרוב באיזוטופ ודירקטורית בה. כידוע, הימנעות מלזמן עד רלוונטי עלולה לעמוד בעוכריו של הצד שהיה עליו לזמנו. עוד נטען כי יואב אינו חתום על הסכם המיזוג ולא מתמצא בו וממילא איננו רלוונטי להעיד על עניינים אלו, הנובעים מהמיזוג בין החברות. כן נטען, כי המסמכים שהמציא יואב בתצהירו לא נערכו על ידו. לא אוכל לקבל טענות אלו: לא ביחס לעדותו של יואב, ולא ביחס להימנעות מלזמן לעדות את חי ורנה. ואפרט:
57. עדותו של יואב היא עדות של מנהל ודירקטור בתובעת, בכובעו של יואב כמנהל וסמנכ"ל לפיתוח עסקי במבדקה. כאשר ענייננו בחברה ולא באדם פרטי, הרי שדי בכך שהמצהיר מעורב בענייני החברה ומסתמך על מסמכים שהוצאו ע"י החברה ו/או ע"י מנהליה ובעלי תפקידים בה, במהלך עסקיה הרגילים של החברה. ויודגש: בהינתן שענייננו בחברה תובעת, הרי שאין מדובר באדם פרטי אלא בחברה שהתאגדה מכח חוק, וממילא היא אמורה להמציא תצהיר של מנהלה, גם אם הוא לא היה היזם במועד התאגדות החברה, כמו גם לא היה היזם של הליך המיזוג. לא זו אף זו, אלא שלא אוכל לקבל את הטענה שלפיה אין ליואב התמצאות במסמכים שהוגשו. כל עת שענייננו במסמכי החברה, הרי שיואב (בכובעו כמנהל בחברה) הוא הגורם הרלוונטי, או למצער, אחד הגורמים הרלוונטיים להעיד מטעם החברה. בהקשר זה אפנה לסע' 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע כי –
"מקום שמותר לאדם להוכיח דבר על ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה..."
58. באשר לטענה בדבר הצורך של התובעת לזמן את חי לעדות, הרי שלדידי, איננו נדרשים לכך. אין כל חולק על קיומן של התכתובות של חי ליובל, ובכלל זה, הן התכתובות שפורטו בתצהירו של יואב והן אלו שפורטו בתצהירו של יובל. התכתובות היו ממוענות ליובל והוא לא התכחש להן ואף הסתמך עליהן, אלא שטען כי מכח תכתובות אלו הוא העביר את הרכבים לבעלותו או לבעלות הנתבעת 2, כאשר לא ברור מניין שואב יובל טענה זו ועל מה הוא מסתמך. מכל מקום, ענייננו בטענת הודאה והודחה. יובל מודה שהרכבים עברו עם המבדקה לשליטת איזוטופ עם השלמת הליך המיזוג, וממילא הרכבים אינם אמורים לעבור לידיו באופן אישי. ככל שיובל טוען כי חי הבטיח לו באופן אישי, או אפשר לו, להעביר את הרכבים לשליטתו (בניגוד לעולה מאמירות מפורשות של חי במסגרת התכתובות השונות) היה על יובל להתכבד ולזמן את חי לעדות מטעמו.
59. בהקשר זה אציין כי אחת ההבחנות המרכזיות בדיני הראיות במשפט הישראלי היא ההבחנה בין שני נטלי הוכחה: נטל השכנוע ונטל הבאת הראייה. בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח טענותיו כלפי יריבו, נטל הבאת הראיה מבטא הסדר דיוני הקובע את סדר הטיעון והבאת הראיות. באופן רגיל הן נטל השכנוע והן נטל הראיה מוטלים על כתפיו של התובע. זאת, בשים לב לעקרון המנחה בשיטתנו המשפטית לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", שמשמעו הוא כי אדם התובע דבר מה מחזקת נתבע נדרש להביא הוכחה לדבריו. עם זאת, לעיתים מובילים שיקולים של מדיניות משפטית להעברת נטל ההוכחה על כתפי הנתבע (ר' קדמי, שם, עמ' 1719-1724). כך, למשל, ניתן למנות בין מצבים אלה את טענת ההגנה מסוג "הודאה והדחה", טענה אשר, כאמור, מתקיימת בענייננו.
60. הסיטואציה של הודאה והדחה נוצרת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה. לסיטואציה מסוג זה יש היבט מהותי והיבט דיוני. ההיבט המהותי משמעו העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם בסופו של ההליך לא ישתכנע בית המשפט בטענות הנתבע אזי יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה למעשה בכל רכיביה. ההיבט הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, נהפך על פניו (ר': פרופ' יובל סיני, הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט האזרחי, מחקרי משפט כד, התשס"ח-2008).
61. במקרה דנן, הודו הנתבעים למעשה ביסודות התביעה, אלא שטענו, כאמור, כי ענייננו בסוגיה מורכבת יותר, כאשר, כנהוג במשפחת נאמן, רכבי החברה התובעת ואיזוטופ מחולקים בין בני המשפחה. על כן, ומשענייננו בטענת הודאה והדחה, הרי שהן נטל הבאת הראיות והן נטל השכנוע הועבר לכתפיהם של הנתבעים והם לא עמדו בו.
62. אותם דברים אמורים אף ביחס לטענה כי היה צורך לזמן את רנה לעדות. זאת, נוכח הטענות בדבר הסכם המיזוג, כמו גם הטענה כי ענייננו ברכיב אחד מתוך מסכת התעמרויות של בני משפחת רעייתו בנפרד של הנתבע, במסגרת הליכים שונים. בהקשר זה הודגש לאורך פסק הדין, כפי שהודגש ע"י התובעת לכל אורכו של ההליך כי אין ענייננו בהסכם המיזוג, אלא בעובדה מוגמרת כי המיזוג בין המבדקה לאיזוטופ הושלם זה מכבר, ביום 15.12.16 (!), כלומר, שנים רבות לפני מועד התרחשות האירועים מושא התביעה דנן. אין כל חולק כי אף יובל פעל על פי הסכם המיזוג סמוך לאחר השלמתו וכריתתו. דווקא יובל הוא שצירף את הסכם המיזוג לכתב ההגנה מטעמו (לאחר שהתובעת לא צירפה את ההסכם, לא לכתבי הטענות ולא לתצהיר מטעמה), והוא זה שמבקש להסתמך עליו. בנסיבות העניין ונוכח טענותיו של יובל ברי כי הוא הגורם שהיה עליו לזמן לעדות את רנה.
63. בהקשר זה נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה כי אי הבאתו לעדות של עד רלוונטי תעמוד לחובת הצד אשר היה עליו להביאו. לעניין זה אפנה לפסיקת כב' השופט אליעזר גולדברג בפסק הדין בע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מח(4), 651, 658, כי -
"11. אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד... הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה..." (ציטוט מתוך דברי כב' השופטת מרים בן פורת בע"פ 437/82, סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), מעמ' 85, בעמ' 97-98).
64. בנסיבות העניין אין מנוס מלקבוע כי הנתבעים נכשלו בהוכחת טענותיהם, בהעדר זימון של עדים מטעמם, וברי כי לו היו מזמנים עדים אלו המצויינים על ידם, הרי שאלו לא היו תומכים בגרסתו המופרכת של יובל.
65. בשולי הדברים אפנה לסע' 2 לפקודת הראיות, הקובע את הכלל הרחב לכשרות עדים, שלפיו הכל כשרים להעיד. עד כדי כך, שסע' 7 לפקודה אף קובע כי בעל דין כשר להעיד לעצמו בהליך אזרחי. עולה אפוא כי שאלת כשרות העד עברה מטמורפוזה, משאלת קבילות, פסלות וכיו"ב, לשאלת משקל, ועלינו לבחון, אפוא, את משקל עדותו של העד שלפנינו. בהקשר זה מן הראוי להדגיש כי במשפט העברי קיימים כללי פסלות של עדים. ר' למשל, רמב"ם, הלכות עדות, ט, א. על השינוי בתפיסה שבין המשפט העברי למשפט הישראלי עמד כב' המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, בע"פ 458/14, מנחם אדרי נ' מדינת ישראל (נבו, 29.1.15, בפסקה כ"ח לפסק דינו). כן ר': פרופ' שמשון אטינגר, ראיות במשפט העברי, האוניברסיטה העברית, 2011, בעמ' 287-290, וכן: ד"ר יניב ואקי, דיני ראיות, ב, הוצאת ליאור, 2020, בעמ' 640. המשפט העברי, כשיטות משפט קלסיות אחרות, הוא פורמלי יותר, והמשפט הישראלי גמיש יותר. מכל מקום אף המשפט העברי מבחין בין בחינת מהימנות העד, לבין בחינת אמינותה של העדות עצמה. אמינות העד במשפט העברי נבחנת, לצורך קבילותה, באמצעות כללי פסלות, כאשר בכלל זה, נבחנת למשל נכונותו ומסוגלותו לשקר, וזאת, באמצעות הכלל הפוסל עוברי עבירה (רמב"ם, עדות, י, א). זו גם הסיבה לפסילתם של קרובי משפחה לעדות במשפט העברי, בשל הנטייה שלהם לשקר לטובת קרוביהם, בשל האהבה השוררת ביניהם. לעניין זה ר': פרופ' שלום אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ט-1999, בעמ' 315. שונים הם פני הדברים בגישת המשפט הישראלי, שלפיה גם עדים שדבק בהם פגם יישמעו, כאשר על המותב להעריך את משקלם ומהימנותם.
66. לענייננו: משעניינו בתובעת שהיא חברה ומשענייננו באחד ממנהלי החברה, מצאתי כי עדותו של יואב מייצגת היטב את ענייני החברה וכי הוא אכן האדם המתאים להעיד בעניין. גם לגופה של עדות מצאתי כי ענייננו בעדות שיש לייחס לה משקל רב, באשר זו נתמכת במסמכי החברה. בהקשר זה מצאתי לדחות את הטענה כאילו יואב איננו יכול להציג מסמכים שלא נערכו על ידו. זאת, במיוחד כאשר הנתבעים אינם חולקים על מסמכים אלו, שחלקם התקבלו ע"י יובל.
67. עוד בשולי הדברים מתייחס ב"כ הנתבעים לטענה (שאותה העלה אף במסגרת הליך ההוכחות בעמ' 13-15 לפר'), שלפיה חתם יואב שלא לפני עו"ד שלומית לב-רן, ב"כ התובעת, וזאת, בשים לב לכך שהתצהיר מסתיים באמצעו של עמ' 8, ואילו החתימה מופיעה בתחילת עמ' 9. כל זאת, לטענת ב"כ הנתבעים אף בניגוד להוראות תקנה 7 לתקנות, המופיעות בתוספת השניה לפקודת הראיות, בהתאם להוראות סע' 59(ב) לפקודה, שלפיה מוסדרת מודעת ההשבעה בסמוך לסופו של התצהיר. לטענת ב"כ הנתבעים, למותב אף אין שיקול דעת ועליו לדחות את התביעה מטעם זה בלבד. ברי כי לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית, אציין כי בתחילת דיון ההוכחות נטען כי למצהיר שלחו רק את הדף האחרון שעליו הוא חתם, ולהוכחת טענתו אף ביקש להעיד את עו"ד שלומית לב רן (עמ' 13, ש' 15-26). באותו מעמד קבעתי כי אין מקום לשמיעתה ולחקירתה של עו"ד לב-רן בעניין (שם, ש' 27-28). יצויין כי ענייננו בהרחבת חזית אסורה וכן בטענות שאני רואה בהן משום זוטי דברים אם לא טענות סרק. ואדגיש כי לא מצאתי בתקנות הנ"ל כל סנקציה בגין חתימה בעמוד נפרד.
68. למען הסדר הטוב אפנה להוראות התקנה הנ"ל:
"בסמוך לסופו של תצהיר ובשולי הניר תבוא מודעת ההשבעה כתובה בלי ביני – שיטין, שינוי, מחק או טשטוש וחתומה בידי המשביע. במודעה יפורשו :
(1)
(2)
(3) שהשבועה על התצהיר ניתנה בפני המשביע וכו' ".
ההלכה הפסוקה אכן מקפידה כי האזהרה שבשולי התצהיר תיחתם בפני המשביע (שופט, דיין בבית דין דתי, עורך דין וכיו"ב, סע' 15 (ב) לפקודה), ובהעדרה של החתמה, כאמור, קובעת כי זו איננה עונה על דרישת התקנות ועל כן התצהיר איננו ערוך כדין (ר' למשל: תא"ק 6884-06-08, בנק מזרחי טפחות נ' ניב מדיקל ואח', נבו, 8.7.08). אולם לא מצאתי כי תצהיר שהאזהרה בעניינו נחתמה בעמוד אחר ולא בשולי הנייר נפסל אך בשל כך. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הגישה המקלה היום בהחתמת תצהיר באמצעות דו שיח אור קולי, כאשר המחתים והמצהיר מנהלים שיחת ועידה באמצעים אלקטרוניים (לעניין זה, ר': קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 920). בהקשר זה אני מקבל את עדותו של יואב בחקירתו הנגדית שלפיה חתם על התצהיר במשרד (עמ' 15, ש' 17) ובחקירתו החוזרת שלפיה המרחק בין משרדה של עו"ד לב-רן לבין משרדו שלו הוא של כ-8-10 מטרים, מרחק הליכה של חצי דקה (עמ' 67, ש' 12-16). לטעמי, לא היה בכלל מקום להעלות טענה מעין זו, המערערת את אמינותה של עו"ד לב-רן שהחתימה את יואב על התצהיר. ודאי וודאי שלא היה מקום להעלות טענה זו בשלב ההוכחות.
69. לאחר הדברים הללו, ולאחר ששקלתי את עדותו של יואב לפניי, מצאתי כי ענייננו בעדות מהימנה, אמינה, עקבית וללא סתירות וחורים, כן מצאתי כי מדובר בעדות רלוונטית, המשלימה עצמה באמצעות דבריו של יובל, התומכים למעשה ברוב טענות התובעת.
סוף דבר ותוצאה
70. נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שנחה דעתי כי יש לקבל את גרסת התובעת, ובשים לב לסתירות הפנימיות והעדר העקביות והקוהרנטיות בגרסת הנתבע, ונוכח הודעתו של הנתבע עצמו, הן בכתבי הטענות והן הפר' הדיון, כי העביר את הרכבים לבעלותו או לבעלות הנתבעים, כמו גם הודאתו ביחס לשימוש בכרטיס האשראי של המבדקה, אני מורה על קבלת התביעה במלואה.
71. עולה מכל המקובץ כי הנתבעים העבירו לידיהם שלא כדין את הרכבים והנתבע השתמש שלא כדין בכרטיס האשראי לצרכיו הפרטיים, תוך כדי שהוא איננו משכיל להבין את הפגמים החמורים בהתנהלותו.
72. משכך, אני מורה על רישומם של כלי הרכב המפורטים בכתב התביעה על שם התובעת והעברתם בפועל לידי התובעת (זאת, להוציא את הטרקטורון שנמכר לצד ג'). כל זאת, בתוך 30 ימים מהיום.
73. עוד אני מורה על חיוב הנתבעים בסכום התביעה בסך של 94,850 ₪, כאשר סכום זה מורכב מסכום החיוב בכרטיס האשראי, בסך של 41,250 ₪, וכן בעלות הטרקטורון, במועד רכישתו (18.10.18) בניכוי פחת בשיעור של 20%, ובסה"כ בסך של 53,600 ₪, כאשר הסך של 94,850 ₪ יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
74. כן מורה על פיצול סעדים, כמבוקש.
75. בנסיבות העניין, ונוכח ההליכים שעמם נאלצה התובעת להתמודד, כמו גם טענות ב"כ הנתבעים והליכי החקירה הנגדית, שבעניינם הערתי מראש שאשקול את הרלוונטיות של השאלות במסגרת פסיקת ההוצאות (עמ' 18, ש' 6-10), אני מורה על חיוב הנתבעים בשכר טרחת עו"ד של ב"כ התובעת בסך של 20,000 ₪, בשכר עדותו של יואב מטעם התובעת בסך של 1,000 ₪, וכן באגרת משפט כפי ששולמה.
כלל הסכומים ישולמו ע"י הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת, בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.
לבסוף, אני מורה על החזר הפקדון שהופקד ע"י התובעת, בסך של 15,000 ₪, לידי התובעת.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בתוך 60 ימים מהיום.
המזכירות תדוור את פסק הדין לידי ב"כ הצדדים.