81. נוסף על כך, זכאי התובע לחלף הפקדות בגין השכר שהוחסר ממנו כנפסק לעיל, בסך 1,560 ₪ [24,000 ₪ * 6.5%]. סך הכל, אנו מורים לנתבעת לשלם לתובע סך של 6,760 ₪ בגין חלף הפקדות פנסיוניות לאורך תקופת העבודה.
ג.4.ד. זכאות התובע לדמי הבראה
82. התובע טוען, כי היה זכאי לדמי הבראה משהשלים שנת עבודה מלאה, בגין 5 ימים ובסך של 1,890 ₪. הנתבעת הכחישה באופן גורף את הזכאות, על יסוד הטענה – אותה דחינו לעיל – כי התובע היה שותף בעסק ולא טענה וממילא לא הוכיחה כי שילמה לתובע אי-אלו דמי הבראה. על כן ונוכח תקופת העבודה העומדת על שנה אחת, אנו פוסקים כי התובע היה זכאי לדמי הבראה בגין 5 ימים ובתעריף 378 ₪ ליום בסך הנתבע – 1,890 ₪ אותו תשלם לו הנתבעת.
ג.4.ה. זכאות התובע לפיצויי פיטורים
83. לגרסת התובע, יחסי הצדדים נסתיימו עת הודיע לו מר סבין כי החברה המנהלת את המסעדה לא הצליחה להסדיר את הרישוי הנדרש להפעלתה ועל כן – המסעדה תיסגר. הנתבעת אינה חולקת על כך שהמסעדה אכן נסגרה לאור העדר היתר להפעלת המבנה כעסק, אך טוענת כי טענת התובע "כי ביום 30.3.19 נסגרה המסעדה באופן מפתיע אינה אלא טענה שקרית" וכי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מפני שהיה שותף – טענה, שכאמור, נדחתה. הכחשת הנתבעת את המועד בו נסגרה המסעדה – לא גובתה בתצהיר מר סבין ועל כן לא עלה בידי הנתבעת לסתור את תצהיר התובע, שאף לא נחקר על ידה, בנקודה זו.
84. מקום בו קבענו כי התובע היה עובד המסעדה ומקום בו יחסי הצדדים נסתיימו ביזמת הנתבעת, מקובלת עלינו טענת התובע בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים. כיוון שלא בוצעו על ידי התובע אי-אלו הפקדות פנסיוניות, לרבות עבור פיצויי פיטורים, הרי שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים בסך חודש עבודה אחד, בגין שנת עבודה אחת. בהיקש מתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, יש לחשב את שכרו הקובע של התובע לפיצויי פיטורים על פי ממוצע 12 החודשים שקדמו לפיטוריו ובסך הכל – 8,667 ₪. היקש זה מתחייב מכך ששכרו של התובע, כאמור, השתנה ושולם בסכומים שנעו בטווח רחב ומבלי שהוכחה בפנינו על-ידי הנתבעת חוקיות כלשהי, המניחה את הדעת, לעניין גובה השכר. על כן, אנו מורים לנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 8,667 ₪.
ג.4.ו. פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים
85. בין היתר, טוען התובע כי יש לפסוק לזכותו פיצויי הלנת שכר וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. אלא, שבית הדין הארצי קבע זה מכבר כי אין מקום לפסוק פיצויי הלנה בעד שכר ראוי. כך בעניין סולוביצ'יק הנ"ל:
"החשוב לציין לענייננו - והוא גם הקובע - הוא, ששיעור השכר הראוי אינו ודאי ביחסים שבין העובד לבין המעביד, כל עוד לא נקבע בהליך שיפוטי. כי זוהי מהותו של השכר הראוי, שלא נקבע שיעור השכר בין השניים - לא במפורש, לא מכללא, ולא תוך התייחסות למסגרת שכר אחרת; לו היתה הסכמה בין השניים, כי אז לא היו נזקקים לשכר ראוי.
...
המושג שכר מולן משמעותי רק לעניין סעיף 17 לחוק, ולעולה ממנו. שכר עבודה מתחיל להיות מולן מיום מסוים שלאחר מועד העולה מהסעיפים 9-12 לחוק. מסעיפים אלה למדים שאין הם ישימים לשכר ראוי. משכלל לא ברור לצדדים מהו הסכום המגיע, כיצד יש לדרוש מהמעביד שישלם את הסכום המגיע במועד מסוים; לו ידעו מהו הסכום המגיע, כי הרי אז לא בשכר ראוי היה המדובר. לאותה תוצאה יגיעו, בעקיפין, אף אם יצאו מהנחה כי יכול ושכר ראוי יהיה מולן לעניין סעיף 17 לחוק. במקרה כזה תתעורר השאלה מאימתי הוא מולן אין ספק שאין הוא יותר בבחינת שכר ראוי מהרגע שבית-הדין קבע את שיעורו של אותו שכר. עד לאותו רגע, הרי מעצם מהותו עולה שכל כולו שנוי במחלוקת. על כן קיימים "חילוקי הדעות בדבר עצם החוב", וישים הוא סעיף 18 לחוק הגנת השכר."
86. מה גם, שבנסיבות ענייננו ניטשה, לדידנו, מחלוקת כנה ביחס לשאלת מעמדו של התובע, כאשר הכרעה לפיה התובע היה שותף במסעדה הייתה מביאה לתוצאה משפטית לפיה לא היה זכאי לשכר ראוי ולפיצויי פיטורים בעוד שהכרעה כפי שנתקבלה על-ידנו בפסק דין זה, הביאה לתוצאה משפטית הפוכה. בנסיבות אלה, חל בענייננו ביתר שאת סעיף 18 לחוק הגנת שכר, מכוחו קובעים אנו כי מקום בו נתגלעו בין הצדדים להליך זה חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש – אין מקום לפסיקת פיצויי הלנת השכר ו/או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
87. לא נותר לנו, אפוא, אלא לדחות את התביעות לפיצויי הלנת שכר ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
ד. התביעה שכנגד
88. כמפורט במבוא לפסק דין זה, הנתבעת, אלימנטוס, הגישה נגד התובע כתב תביעה שכנגד, במסגרתו נטען, בין היתר, כי התובע "משך" משכורות מעבר למותר על פי הסכם השותפות ועל כן, נתבעה השבת מלוא הסכום ש"נמשך" ביתר, בניגוד להוראות הסכם השותפות כאמור, בסך 86,284 ₪. הנתבעת (התובעת שכנגד) נסמכת בתביעתה שכנגד על סעיף 4.4 להסכם השותפות, לפיו:
"4.4. עד להחזר מלוא הלוואת הבעלים מנהל המסעדה ומנהל המטבח יהיו רשאים, אך לא חייבים, למשוך משכורת של עד – 15,000 ₪ ברוטו לכל שותף החל מהמועד בו תניב השותפות רווח תפעולי. יתרת הרווחים יקוזזו לפירעון הלוואת הבעלים. (להלן: "משיכת משכורת מנהל המסעדה ומנהל המטבח עד לקיזוז מלוא הלוואת הבעלים")".
89. התובע, מצדו, חוזר וטוען כי עבד במסעדה כעובד שכיר ובהתאם לכך, הסכומים מושא התביעה שכנגד שולמו לו כשכר עבודה – טענה שנתקבלה על-ידנו, כמפורט לעיל. די בכך כדי לדחות את התביעה להשבת משכורות התובע, ששולמו לו בהסכמה ובעד עבודתו בפועל. בהקשר זה נחדד, כי מקום בו בזמן אמת ולאורך חודשים ארוכים שולמו לתובע משכורות בהסכמה, הרי שהצדדים שינו, בהתנהגותם, את ההסכמה המעוגנת בסעיף 4.4 להסכם הנ"ל. הדברים מתחייבים אף מטענות הנתבעת עצמה, אשר לאורך ההליך גרסה כי המסעדה בשום שלב לא הפיקה רווחים ואף על פי כן, שולמו לתובע המשכורות ששולמו לו. במילים אחרות – לא קמה לנתבעת כל עילה להשבת משכורות התובע.
90. ראש תביעה נוסף בכתב התביעה שכנגד נוגע להשבת "חלקו של התובע" בהלוואת הבעלים על סך 50,000 ₪ כאמור בסעיף 4.1 להסכם השותפות. דין תביעה זו אף הוא דחייה. ראשית, הדבר מתחייב מקביעתנו כי ההסכמה המהותית והיסודית שבבסיס הסכם השותפות, בדבר שותפותו של התובע בעסק, לא התממשה ולא קוימה בפועל. בהתאם וכפועל יוצא מכך, אין התובע יכול לחוב בחובותיו של שותף בעסק וכעובד אינו נושא בסיכוני העסק. מטעם זה בדיוק אף נדחית בזאת טענת התובעת שכנגד לפיה על התובע להשיב "את חלקו" בהפסדי העסק בסך של 200,282 ₪.
91. שנית ואפילו היינו קובעים כי הסכם השותפות עומד בתוקפו ומחייב כלשונו – לא ניתן לגזור ממנו כל חבות אישית של התובע, אפילו היה שותף, בהשבת הלוואת הבעלים של מר סבין. סעיף 4.1 להסכם השותפות, עליו מתבססת הנתבעת בתביעתה, קובע לאמור: "... סכום זה יהווה הלוואת בעלים על-ידי היו"ר... ואשר יוחזר מהכנסות השותפות כפי שיפורט בסעיף 4.4 להלן". סעיף 4.3 להסכם קובע כי "... הלוואת הבעלים אותה השקיע בשותפות היו"ר כאמור לעיל, תקוזז מהרווח התפעולי של השותפות, מיד ובסמוך למועד בו תתחיל השותפות להניב רווחים ותוחזר ליו"ר". סעיף 4.4 להסכם קובע כי "עד להחזר מלוא הלוואת הבעלים מנהל המסעדה ומנהל המטבח יהיו רשאים... למשוך משכורת... יתרת הרווחים יקוזזו לפרעון הלוואת הבעלים". בין אם היו לעסק רווחים ובין אם לאו (וכאמור, לא הוערמו בפנינו די ראיות על מנת שיהיה בידנו לטעת מסמרות בנקודה זו) – ממילא אין ההסכם סובל פרשנות לפיה הוסכם כי מי מהשותפים ישיב למר סבין את הלוואת הבעלים שהלווה לעסק, מכיסו הפרטי. בנוסף, כאמור לא הוכח באופן מדוייק סכום הלוואת הבעלים שניתנה לשותפות ומועד תשלומה.
92. סיכומו של דבר התביעה שכנגד נדחית על כל ראשיה ועילותיה.
סוף דבר
93. מהטעמים שפורטו לעיל, תביעת התובע מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
93.1. 24,000 ₪ בגין שכר עבודה ראוי;
93.2. 6,760 ₪ בגין חלף הפרשות עבור רכיב התגמולים לפנסיה;
93.3. 1,890 ₪ בגין דמי הבראה;
93.4. 8,667 ₪ בגין פיצויי פיטורים;
94. בסך הכל, אנו פוסקים לזכות התובע 41,317 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין. הסכומים הנקובים בסעיפים 93.1-93.2 יישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.10.18 (אמצע תקופת העבודה) ועד מועד התשלום בפועל. הסכומים הנקובים בסעיפים 93.3-93.4 יישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום 30.3.19 (מועד סיום העבודה) ועד מועד התשלום בפועל.
95. התביעה שכנגד נדחית במלואה מהטעמים שפורטו לעיל.
96. הנתבעת והתובעת שכנגד תישא בהוצאות ובשכ"ט ב"כ התובע, בשל קבלת התביעה בחלקה ודחיית התביעה שכנגד, בסך כולל של 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.
97. זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י"ב אדר א' תשפ"ד, (21 פברואר 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
מר דוד שמחוני
נציג ציבור (עובדים) כרמית פלד
שופטת, אב"ד
מר ברק נחשול
נציג ציבור (מעסיקים)
כרמית פלד