בית משפט השלום בבאר שבע
ת"א 50982-05-19 קקון נ' עזריה
לפני כבוד הנשיא עמית יריב
התובעת:
שירלי קקון
ע"י ב"כ עו"ד אביחי ויצמן
נגד
הנתבע:
רחמים עזריה, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד סרחיו סירוטה
פסק דין
1. מה מידת אחריותו של נוטריון לתוצאות הנובעות משימוש במסמך שהוא מאמת? ועד לאן ניתן להרחיק את אותה אחריות? זו, בתמצית, הסוגיה שבה יש להכריע בהליך שלפניי.
2. הנתבע הוא עורך דין ונוטריון ותיק, אשר ערך ייפוי כוח נוטריוני לגב' לאה פייבר ז"ל (להלן: "לאה ז"ל"), שבה ייפתה את כוחו של בנה, מר שמואל פייבר ז"ל (להלן: "שמואל ז"ל") לפעול ברכושה. לאה ז"ל הלכה לבית עולמה ביום 10.1.2011 ואילו שמואל ז"ל הלך לבית עולמו ביום 18.6.2013.
ייפוי הכוח הנוטריוני סומן כמספח 206/07, ונושא תאריך 15.10.2007 (להלן: "ייפוי הכוח").
3. התובעת היא בתו של שמואל ז"ל ונכדתה של לאה ז"ל, והיא אחת היורשות המיועדות בצוואתה של לאה ז"ל, שנערכה ביום 24.6.1990 (להלן: "הצוואה"). לטענת התובעת, אשר אין עליה מחלוקת של ממש, הורתה לאה ז"ל בצוואה כי דירתה של לאה ז"ל, ברחוב החלוץ 2/3 בבאר שבע, תועבר לבעלותה של התובעת (להלן: "הדירה").
4. אלא שכאשר נודע לתובעת, בהודעה של הרשם לענייני ירושה בבאר שבע מיום 20.5.2015, כי על פי הצוואה, אמורה הייתה התובעת לרשת את הדירה, נודע לה גם כי הדירה נמכרה עוד בחייה של המנוחה (ביום 8.11.200) לצד שלישי. לטענת התובעת, כאשר ערך הנתבע את ייפוי הכוח, הייתה לאה ז"ל במצב סיעודי מלא, ועל כן לא ייתכן שחתמה על ייפוי הכוח מרצונה, ולא יתכן כי ייפוי הכוח משקף את רצונה.
5. התובעת טוענת, כי שמואל ז"ל ניסה להחתימה על מסמכים שונים כדי "לנשלה מזכויות עתידיות", אולם היא לא שיתפה פעולה, ולכן, כטענתה שמואל ז"ל (הוא אבי התובעת) עשה שימוש בייפוי הכוח "שבאמצעותו הצליח אבי לרוקן את עיזבונה של סבתי" (סעיף 17 לתצהיר התובעת).
6. הנתבע טען, כי פעל כדין, וכי לא הוכח אחרת. לטענתו, ערך ייפוי כוח נוטריוני בעבור אישה שניצבה לפניו במשרדו, הוכיחה את זהותה באמצעות תעודת זהות, ומששוכנע כי אינה יודעת לחתום, היא חתמה בהטבלת טביעת האצבע.
דיון והכרעה
7. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בחומר הקיים בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה במלואה, משני טעמים עיקריים: אחד שבדיני אחריות מקצועית; האחר – טעם שבדיני ירושה. להלן יובאו נימוקיי בתמצית.
8. הנחת המוצא לדיון היא, כי לאה ז"ל לא הייתה כשירה לכל פעולה משפטית, מכל סוג שהוא, במועד החתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני. עובדה זו עולה בבירור מחוות דעתו של המומחה, ד"ר מאיר בראל. למעשה, עיון במסמכים שעליהם מבוססת חוות הדעת מלמדת, כי גם אם נדרשה חוות הדעת לשם הגשה פורמלית של המסמכים, וגם אם מבחינת דיני הראיות חלה חובה להגיש חוות דעת, לא תיתכן מחלוקת כי בעת החתימה על ייפוי הכוח – לא הייתה לאה ז"ל במצב שאפשר לה לחתום, פיזית, על מסמך כלשהו, לא כל שכן להבין את משמעות מעשיה. על פי המסמכים שהועברו למומחה ד"ר בראל, כבר באוקטובר 2002 סבלה לאה ז"ל מאלצהיימר, הייתה רתוקה מיטה, ובאוגוסט 2004 – כשלוש שנים טרם חתימת ייפוי הכוח – כבר לא הצליחה ליצור קשר או לדבר.
המומחה העיד באופן נחרץ וברור, כי אין כל סיכוי שמצבה של לאה ז"ל השתפר עד כדי כך שיכלה להתייצב במשרדו של הנתבע, או עד כדי כך שניתן היה לסבור כי היא בעלת כושר שיפוט והחלטה עצמאיים, ועדותו מקובלת עליי – הן בשל מידת המקצועיות הרבה שהפגין, הן בשל המסמכים המפורטים שהוצגו, ואשר תומכים במסקנה זו.
ניתן לקבוע אפוא, כעניין שבעובדה, כי לא יתכן שלאה ז"ל עצמה חתמה על המסמך, גם אם נזכור כי מדובר בחתימת אגודל.
9. האם מסקנה זו מחייבת אותנו לקבוע כי הנתבע חב כלפי התובעת חבות כלשהי? התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וזאת, כאמור משני טעמים:
א. בבחינת האחריות המקצועית – התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע התרשל במילוי חובותיו כנוטריון, ובוודאי לא עמדה בנטל המוגבר להוכיח כי הנתבע נטל חלק בקנוניה כלשהי, חלילה;
ב. בבחינת עצם היריבות בראי דיני הירושה – התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי קמה לה הסתמכות על ירושת סבתה, באופן המקנה לה זכויות כלשהן בנכס, ועל כן – ספק בעיניי אם הצליחה התובעת להוכיח כי נגרם לה נזק, ועוד יותר מכך – כי קמה לה יריבות מול הנתבע.
בבחינת האחריות המקצועית
10. על פי הוראות סעיף 7 לחוק הנוטריונים, תשל"ו – 1976 (להלן: "החוק"), מוסמך נוטריון לאמת חתימה של אדם. סעיף 11 לחוק קובע כי:
"לא יאמת נוטריון חתימתו של אדם על מסמך אלא אם החותם עמד לפניו, זוהה וחתם בפניו על המסמך."
הנתבע ציין בסעיף 33 לתצהירו כדלקמן:
"כאמור באימות חתימה מס' 206/07 במועד חתימת ייפוי הכוח – 15/10/07, ניצבה בפניי במשרדי אשה שזהותה הוכחה לי על פי תעודת זהות שהוצגה לי שמספרה 042291328 כב' לאה פייבר (להלן: "הניצבת") כנדרש בסעיף 11 לחוק הנוטריונים [...]"
בהקשר זה יוער עוד, כי על פי תקנות הנוטריונים, תשל"ז – 1977, חלה חובה על נוטריון לשמור העתק צילומי של התעודה שבאמצעותה זיהה את החותם – והנתבע עמד בחובה זו, וההעתק הצילומי צורף כנספח ד' לתצהירו.
11. וזאת יש לזכור: הנתבע לא היה קשור ללאה ז"ל או לשמואל ז"ל, כעולה גם מסעיף 24 לתצהירו, וכעולה בסעיף 36 לתצהירו, לא הייתה לו כל היכרות מוקדמת עם "הניצבת" (או עם לאה ז"ל) ומכל מקום – התובעת לא הציגה ולו בדל של ראיה המלמדת על היכרות מוקדמת כזו. מבחינתו של הנתבע, הוא אימת את חתימתה של אישה שהגיעה למשרדו והזדהתה לפניו. יודגש, כי הנתבע לא ניסה בתצהירו לטעון כי לאה ז"ל היא-היא שהתייצבה במשרד, אלא רק טען כי ערך את ייפוי הכוח לבקש אישה, שאותה הגדיר "הניצבת".
12. עוד יש לציין, כי אף שעדותו של הנתבע היא עדות יחידה של בעל דין, אזי יש להתחשב בשיהוי הניכר שבו הוגשה התובענה – ייפוי הכוח נחתם באוקטובר 2007, ואילו התביעה הוגשה במאי 2019 – למעלה מ-11 שנים לאחר מכן, כך שלטעמי, כל חסר ראייתי צריך להיזקף לחובת התובעת, ואין מנוס מהסתמכות על עדותו היחידה של הנתבע.
13. אם נסתמך על עדותו של הנתבע, שלפיה התייצבה במשרדו אישה שזיהתה עצמה כלאה ז"ל באמצעות תעודת זהות – וכאמור, לא הובאה כל ראיה שתאפשר לקבוע קביעה עובדתית אחרת, ומשקבענו כבר לעיל, כי לאה ז"ל עצמה לא יכלה – פיזית – להתייצב באותו מועד לפני הנתבע – אזי אין מנוס מן המסקנה כי אישה אחרת כלשהי היא שזיהתה עצמה כלאה ז"ל, וכי הנתבע הוטעה על-ידי אותה "ניצבת" כלשונו בתצהיר.
14. כאמור, חובתו של נוטריון, כפי שהיא מוגדרת בחוק הנוטריונים ובתקנותיו, היא לאמת את זהותו של החותם באמצעות תעודת זהות, כדי להבטיח, במידת האפשר, כי החותם הוא מי שהוא מתיימר להיות. אולם ביחס לנוטריון ניתן לכתוב את שכתב כב' השופט יצחק עמית ביחס לעורכי דין בע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד פפר (27.2.2012):
"עורך דין הוא 'מונע נזק' יעיל וזול, אך לא ניתן להטיל עליו חובה אבסולוטית למנוע נזק. עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי, לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, וגם עורך דין זהיר ומיומן עלול ליפול קרבן לנוכל מיומן. השאלה האמיתית והעיקרית הצריכה לענייננו היא אחת: האם בפני עורכי הדין, או מי מהם, עמדו 'סימני התראה' שצריכים היו לעורר את חשדם."
לשון אחר: לעורך דין – ולתפיסתי, גם לנוטריון – אין "אחריות מוחלטת" למסמכים שהוא מאמת, וניתן יהיה להטיל עליו אחריות רק מקום שבו עורך דין – או נוטריון – התעלמו מ"סימני התראה" שאמורים היו לעורר חשד.
15. התובעת מציגה את "סימני ההתראה" בדמות מצבה הרפואי של לאה ז"ל. אלא שמשנקבע, כי לא יתכן שלאה ז"ל עצמה התייצבה לפני הנתבע, ובהעדר גרסה עובדתית אחרת מטעם התובעת, נותרנו עם האפשרות שלפיה אישה אחרת כלשהי התייצבה לפני הנתבע כשהיא אוחזת בתעודת הזהות של לאה ז"ל, אולם גם אם כך אכן אירע, לא ניתן להטיל אחריות לכך על הנתבע.
בהקשר זה יוער, כי מקובלת עליי טענתו של הנתבע, שלפיו אין הוא זוכר באופן ספציפי את מעמד החתימה והאימות, בשל חלוף הזמן (וראו סעיף 40 לתצהיר הנתבע), וגם עובדה זו צריכה להיזקף לחובת השיהוי שנקטה התובעת בהגשת ההליך.
16. עוד אוסיף, כי מאחר שהחתימה על ייפוי הכוח נעשתה בטביעת אצבע, ניתן היה, לכאורה, להביא ראיות להוכחת טענתה של התובעת, כי החותמת הייתה, אכן, לאה ז"ל, שאז ניתן היה, אולי, לקבוע כי הנתבע התרשל או עצם את עיניו לאור מצבה הרפואי. אולם התובעת לא הציגה חוות דעת מומחה המשווה בין טביעת האצבע על ייפוי הכוח ובין טביעת האצבע של לאה ז"ל, ובכך לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה, כי הנתבע אימת את חתימתה של מי שלא הייתה כשירה בעליל לחתום.
17. אם נסכם – במישור דיני האחריות המקצועית, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע התרשל במילוי חובותיו כנוטריון על פי כל דין, ובהעדר "אחריות מוחלטת" בדין, לא ניתן לקבוע כי די בתוצאה (ייפוי כוח שנחתם לא בידי מי שנחזה להיות חתום עליו) כדי לקבוע קיומה של התרשלות.
בבחינת דיני הירושה
18. טענתה של התובעת לנזק מבוססת על השרשרת הלוגית שלהלן:
א. לאה ז"ל ערכה צוואה שבה ציוותה לתובעת את דירתה;
ב. ייפוי הכוח הנוטריוני שימש למכירת הדירה;
ג. אלמלא נמכרה הדירה – הייתה התובעת זכאית לרשת את אותה דירה;
ד. מאחר שללא ייפוי הכוח הנוטריוני לא ניתן היה למכור את הדירה, אזי לולא ערך הנתבע את ייפוי הכוח הנוטריוני, הייתה התובעת מקבלת לבעלותה את הדירה.
19. אלא שהשרשרת הלוגית שהוצגה לעיל מתעלמת מעובדה בסיסית ויסודית בדיני הירושה, והיא שהעיזבון מתגבש במות המוריש, ולא רגע אחד קודם לכן. למעשה, עד פטירתו של המוריש, אין, ולא יכול להיות כלל "עיזבון" כהגדרתו בחוק.
20. התובעת מציינת בתצהירה (סעיף 17) כי:
"אבי ניסה בכל דרך לקבל לידיו את רכושה של סבתי כשעוד הייתה בחיים, אפילו הגיש בקשה למינויו כאפוטרופוס על סבתי, כך עולה ממסמכים שאיתרתי שהיו בדירת סבתי. לא יודעת מה עלה בגורל הבקשה, אולם אני סמוכה ובטוחה שהדבר לא צלח ולכן נחתם ייפוי הוכח המדובר, שבסופו של יום היה הדבר היחיד שבאמצעותו הצליח אבי לרוקן את עיזבונה של סבתי" (ההדגשה הוספה – ע"י)
אלא שכאמור, העברת נכסיו של אדם בעודו חי אינה בבחינת "ריקון העיזבון", ועל פי הדין, ליורש מיועד אין כל זכות המקימה הסתמכות לנכסי המוריש. רוצה לומר – הטענה כאילו לתובעת הייתה זכות עתידית בדירה, זכות שנפגעה כתוצאה מהתרשלותו הנטענת של הנתבע – היא טענה שאינה עולה בקנה אחד עם דיני הירושה המוכרים במשפט הישראלי.
למעשה, התובעת עצמה מעלה טענה דומה, כאשר היא טוענת נגד תצהיר שעליו חתמה, שבמסגרתו הודיעה על הסתלקות מחלקה בצוואת לאה ז"ל (נספח ח' לתצהיר התובעת), ובעדותה בבית המשפט הסבירה, כי לאחר שפנתה להיוועץ בעורך דין:
"כל מה שהוסבר לי ע"י [עו"ד] בוגדן, זה שכל התצהיר הזה הוא קשקוש אחד גדול, מהסיבה הפשוטה שא. אני לא יכולה לוותר על שום דבר, אין צוואה לא הייתה מצורפת צוואה או משהו שקונקרטי שראיתי בעיניים, אני לא יכולה לוותר על משהו שהוא לא שלי" (עמ' 6 ש' 29-26 לפרוטוקול מיום 13.9.2024).
ואכן, כשם שאין תוקף לתצהיר הסתלקות מירושה שנערך ונחתם כל עוד המוריש הפוטנציאלי עודנו בחיים, לא קמה זכות קניינית, מעין קניינית או אחרת לנכס מנכסי העיזבון, כל עוד לא קיים עיזבון, מחמת העובדה שהמוריש עודנו חי.
21. אם נתמצת: מאחר שלתובעת לא הייתה זכות בנכס (קיימת או עתידית), ממילא היא לא הייתה זכאית להסתמך על בעלות עתידית שלה בנכס, ואין לה כל זכות תביעה בגין "אובדן" הנכס.
22. זאת ועוד: הצוואה שעליה מבקשת התובעת להסתמך נערכה בשנת 1990 – למעלה מ-20 שנה לפני פטירתה של לאה ז"ל. הדירה נמכרה, כאמור, בשנת 2007 – כ-17 שנה לאחר עריכת הצוואה. פרק זמן כזה בין עריכת הצוואה ובין מכירת הנכס אינו מאפשר לקבוע, כי כוונתה של לאה ז"ל הייתה להותיר את הדירה לנכדתה בכל מחיר – גם אם פירוש הדבר יהיה חוסר יכולת שלה עצמה – של לאה ז"ל – לדאוג למחסורה.
23. בהקשר זה יש לציין גם, כי כלל לא ברור שהנרטיב שמציעה התובעת לנסיבות מכירת הדירה הוא הנרטיב הנכון. כפי שמציינת התובעת עצמה, שמואל ז"ל מכר את הדירה, אך דאג להסדיר את זכות המגורים של לאה ז"ל באותה דירה עצמה עד אריכות ימיה. על כן, אין זה בלתי סביר להניח, כי העול הכלכלי הניכר שהיה כרוך בטיפול בלאה ז"ל, שכעולה מן המסמכים ומחוות הדעת הרפואית הייתה זקוקה לטיפול סיעודי מורכב, היה למעלה מכפי יכולתה הכלכלית של לאה ז"ל עצמה ואף מכפי יכולתו הכלכלית של שמואל ז"ל, ועל כן נדרש שמואל ז"ל למכור את הדירה.
טענותיה של התובעת כלפי שמואל ז"ל, בדבר כוונתו "לנשל" אותה מירושת סבתה אינן נתמכות בכל אינדיקציה המאפשרת לקבוע כי שמואל ז"ל נטל את תמורת מכר הדירה לכיסו, להבדיל מהעברתו לשימושה של לאה ז"ל. ככל שהדירה נמכרה כדי לממן את עלויות הטיפול הממושך בלאה ז"ל (ויוזכר, כי לאה ז"ל הייתה חולה ונזקקה לטיפול צמוד משנת 2002 לכל המאוחר ועד מותה בשנת 2011). התובעת לא הציגה כל אמצעי מחיה אחרים שהיו בידי לאה ז"ל ולא טענה כלל בנושא.
הפועל היוצא הוא, שהתובעת לא הוכיחה כלל כי נגרם לה נזק, שכן "הזכות" הנטענת בדירה – לאו זכות היא, ובוודאי שאינה יכולה להצדיק הטלת אחריות על מי שלא נטל כל חלק בעסקת המכר, פרט לעריכה ולאימות של ייפוי הכוח הנוטריוני.
הערה נוספת לעניין הנזק
24. התביעה הוגשה על סך 660,000 ₪, בהתאם להערכת שמאי של שווי הדירה כערכה ביום הגשת התביעה. אלא שגם כאן, שגתה התובעת בשומת הסכום, גם אילו סברתי כי קמה לה עילת תביעה (וכאמור – אינני סבור כך).
25. שוויה של הדירה ביום הגשת התביעה אינו השווי הרלוונטי, כי אם שוויה ביום פטירת המנוחה, שרק אז הייתה הופכת, לכאורה, לחלק מן העיזבון. ההנחה כאילו הייתה התובעת ממשיכה ומחזיקה בדירה עד למועד הגשת התביעה היא הנחה ספקולטיבית, שאינה מבוססת, ושלא הובאו ראיות לביסוסה.
מאחר שמחיר המכירה של הדירה ידוע, נכון היה לתבוע סכום זה, עם ההצמדות הנדרשות, ולא את שוויה של הדירה ביום הגשת התביעה.
דברים אלה נכתבים למעלה מן הצורך, מאחר שממילא אינני סבור שלתובעת יש עילה של ממש כלפי הנתבע.
סוף דבר
26. העולה מן המקובץ הוא, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את התרשלותו הנטענת של הנתבע, אף לא עמדה בנטל להוכיח כי נגרם לה נזק: אובדן ה"סיכוי" לרשת דירה שנמכרה ארבע שנים טרם מות המורישה – אינו נזק בר-פיצוי, לא על פי הדין ולא על פי הצדק.
27. נראה כי התובעת בחרה להגיש תביעה שאינה מבוססת נגד הנתבע, מתוך מחשבה שמדובר בבעל "כיס עמוק", ולתבוע פיצוי ממי שכלל לא גרם נזק, גם אילו הנחתי שנגרם נזק.
28. התביעה נדחית אפוא.
בהתחשב בסכום התביעה, תישא התובעת בשכ"ט ב"כ הנתבע בשיעור מתון של 35,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ד' סיוון תשפ"ד, 10 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
עמית יריב